מול מחנה הפליטים אל-ערוב, כעשרה ק"מ מצפון לעיר חברון, נמצא קמפוס השייך למכללה הטכנולוגית שבטול-כרם. בקמפוס לומדים כ-570 סטודנטים – כמחציתם לתואר ראשון והשאר במסגרת לימודי תעודה. ב-7.12.17, יום לאחר הודעתו של נשיא ארצות הברית על העברת השגרירות לירושלים, ערכו הסטודנטים תהלוכת מחאה בקמפוס. בהגיעם לכניסה הראשית, המובילה לכביש 60, התפתחו עימותים בינם לבין חיילים שעמדו בכניסה וחסמו את השער. בהמשך, נכנסו החיילים לתוך הקמפוס ופיזרו את התהלוכה באמצעות רימוני הלם, גז מדמיע וכדורי "גומי".
מאז, עורך הצבא סיורים יומיומיים בסמוך לכניסה הראשית לקמפוס, החל משעות הבוקר ועד לסוף יום הלימודים. בנוסף לסיורים, חיילים העומדים בכניסה לקמפוס בודקים באופן שרירותי תעודות זהות של סטודנטים, מצלמים אותם ומחפשים בתיקיהם, ולעיתים אף מחרימים את תעודות הזהות שלהם או דורשים מהם לזהות בתמונות סטודנטים אחרים הלומדים במכללה. הסטודנטים מדווחים על עיכובים בכניסה הראשית הנמשכים לעיתים כשעה. בשל נוכחות צבאית זו בכניסה למכללה, חלק מהסטודנטים – ובהם כאלה הגרים במחנה הפליטים עצמו – מעדיפים להגיע ללימודים בדרכים חלופיות שמאריכות את דרכם, כדי שלא להיתקל בחיילים.
תמונה
חייל מעכב צעיר בכניסה לקמפוס אל-ערוב. צילום: מוסעב שאוור, 25.4.18
בנוסף לעימות למחרת הכרזתו של טראמפ, התנהלו השנה בקמפוס שני עימותים גדולים נוספים בין סטודנטים לחיילים, שבמהלכם חיילים נכנסו לשטחו וירו רימוני הלם, גז מדמיע וכדורי "גומי": ביום שלישי, ה-12.12.17, וארבעה חודשים לאחר מכן, ביום רביעי, ה-25.4.18, שבו נערך בקמפוס טקס לציון "יום האסיר". בנוסף, מאז ה-7.12.17 הצבא עצר 12 סטודנטים בקמפוס ובסביבתו. לאחר אירועי יום האסיר הצבא השבית את המכללה למשך יומיים. בעקבות זאת, פנתה הנהלת המכללה למנהלת התיאום והקישור ומאז מדווחים הסטודנטים על ירידה מסוימת בהטרדות ובעיכובים, אך אלה לא פסקו לחלוטין.
התנהלות החיילים בכניסה לקמפוס כמעט הפכה לשגרה, אבל אין שום דבר שגרתי בסטודנטים שצריכים לעבור דרך חיילים בכניסה לקמפוס אקדמי. עיכוב הסטודנטים והטרדתם בדרכם למכללה פוגע בזכויותיהם הבסיסיות לנוע, ללמוד, ולנהל חיי חברה שגרתיים. סטודנטים ברוב מדינות העולם נהנים מזכויות אלה כדבר המובן מאליו. אך עבור מאות הסטודנטים בקמפוס אל-ערוב, גם הזכויות הבסיסיות ביותר נתונות לחסדי הצבא, הרואה בהן פריווילגיות אותן החיילים רשאים לשלול בכל עת שיחפצו, ללא כל סיבה ומבלי שמישהו יידרש לשלם על כך מחיר כלשהו. זוהי רק דוגמה אחת מני רבות להתעמרות השרירותית והיומיומית בתושבי השטחים, ולשימוש הציני שהצבא עושה בכוחו ובסמכויותיו.
בעדויות שגבו תחקירני בצלם מנאל אל-ג'עברי ומוסא אבו השהש, סיפרו סטודנטים ועיתונאים על שגרת ההטרדה שיצרה נוכחות החיילים בכניסה לקמפוס:
חאזם דיאב, סטודנט בן 18, תושב מחנה הפליטים אל-ערוב סיפר בעדות שמסר ב-8.5.18:
אני סטודנט שנה א' לחשבונאות. אחרי ההכרזה של טראמפ על ירושלים כבירת ישראל, והמחאה שארגנו הסטודנטים למחרת, המצב בקמפוס השתנה. פתאום ראינו חיילים עומדים באופן יומיומי בשער הכניסה הראשי למכללה. הם מעכבים את הסטודנטים, מחפשים להם בתיקים בכניסה וביציאה, ומצלמים אותם. ראיתי חיילים עוצרים סטודנטים ליד הכניסה הראשית יותר מפעם אחת.
הבית שלי מאד קרוב לכניסה הראשית, אבל אחרי שהתחילו להשפיל את הסטודנטים, לצלם ולעצור אותם בצורה שרירותית, החלטתי לא להגיע יותר דרך השער הראשי. אחרי הלימודים, אני יוצא דרך הכניסה שקרובה לבית אומר, ומשם אני עולה על הסעה למחנה אל-ערוב. אני לא היחיד שעושה את זה.
הבעיות החמירו כשסגרו את השער למשך יומיים, בחמישי ובשבת, ה-26.4.18 וה-28.4.18 [בימי שישי לא מתקיימים לימודים]. אחר כך, השער נפתח, אבל מאז עדיין עומדים שם חיילים מהבוקר עד הערב. נראה שהם מעכבים פחות סטודנטים, אבל הם לא הפסיקו לגמרי. לפני שישה ימים החלטתי לעבור בכל זאת בשער הראשי, ועוכבתי. החייל לקח ממני את תעודת הזהות ואת התיק, והאשים אותי בזריקת אבנים. אחר כך הגיע קצין, שלקח אותי לעמדה צבאית ליד בית הקברות של אל-ערוב. הוא אמר לי שהוא יודע שאני לא זורק אבנים, למרות שהחייל העיד נגדי, אבל איים עליי שלא כדאי לי לזרוק אבנים בעתיד. אחרי זה הוא החזיר לי את התיק ואת תעודת הזהות ושיחרר אותי.
דיאא חסנייה, סטודנט בן 20, תושב מחנה הפליטים אל-ערוב, סיפר בעדות שמסר ב-8.5.18:
אני סטודנט שנה ב' לטכנולוגיות מידע ותקשורת. מאז שהתחלתי את הלימודים לפני שנתיים, תמיד היו חיילים בכניסה, אבל לא היו איתם בעיות. הם היו נשארים ברכבים הצבאיים, ואנחנו היינו נכנסים לקמפוס ויוצאים ממנו בלי עיכובים. זה היה ככה עד שהסטודנטים מחו נגד הכרזת טראמפ על ירושלים כבירת ישראל. במהלך המחאה, התפתחו עימותים והחיילים ירו רימוני הלם, גז מדמיע וכדורי גומי בתוך הקמפוס. אחרי המחאה הזאת, פתאום התחלנו לראות הרבה יותר חיילים בכניסה הראשית למכללה. החיילים התחילו להתגרות בסטודנטים, לבדוק תעודות זהות ולפעמים לצלם אותם. בתגובה, חלק מהסטודנטים – ולפעמים גם עוברי אורח שהם לא סטודנטים – התחילו מדי פעם לזרוק אבנים לעבר החיילים. המצב בקמפוס נהיה מתוח.
לפני שבועיים יצאתי הביתה מהקמפוס, דרך השער הראשי. אחד החיילים עיכב אותי וביקש לראות את תעודת הזהות שלי. הוא הורה לי לעמוד בצד ואפילו לא בדק את התעודה. אחרי 15 דקות הוא חזר, עם טאבלט ביד, והתחיל לשאול אותי על תמונות של סטודנטים במכללה. אמרתי לו שאני לא מכיר אותם. הוא עיכב אותי במשך יותר משעה, ועשה אותו הדבר עם סטודנטים אחרים. אחרי שהוא החזיר לי את תעודת הזהות, ברחתי משם. ביום רביעי, 25.4.18, התפתחו עימותים בקמפוס. החיילים ירו רימוני הלם, גז מדמיע וכדורי גומי. בזמן שצילמתי בטלפון את מה שקורה, נפגעתי מכדור גומי בברך ימין. כדור נוסף פגע בטלפון שלי וריסק את המסך.
מאותו היום אני מנסה להימנע מהשער הראשי, כשאני רואה שם חיילים. כבר ראיתי כמה מעצרים בכניסה הראשית. הרבה סטודנטים מגיעים דרך כניסות צדדיות. למרות שאני גר באל-ערוב, אני נאלץ לעשות עיקוף ולהגיע מכניסה צדדית, דרך בית אומר. חלק מהסטודנטים מבקשים מנהגי מונית להיכנס לתוך הקמפוס עצמו כדי שלא נעבור בכניסה הראשית. אנחנו מפחדים שיעצרו אותנו בכניסה למכללה.
רנא אל-חמוז, סטודנטית בת 20, תושבת מחנה הפליטים אל-פוואר, סיפרה בעדות שמסרה ב-9.5.18:
תמונה
רנא אל-חמוז. צילום: מוסא אבו השהש, בצלם, 9.5.18
אני סטודנטית שנה ב' לתקשורת. אני מגיעה לקמפוס כל יום דרך השער הראשי. כשהתחלתי ללמוד נכנסתי ויצאתי כל הזמן בלי בעיה. הבעיות התחילו אחרי מחאת הסטודנטים על החלטת הנשיא האמריקאי להכיר בירושלים כבירת ישראל. עכשיו החיילים עומדים כל הזמן בשער הראשי של הקמפוס. הם בודקים את תעודות הזהות שלנו בכניסה וביציאה ולפעמים גם מצלמים אותנו ומחפשים בתיקים. חוץ מזה, הם נכנסו לקמפוס שלוש פעמים וירו רימוני הלם, גז מדמיע וכדורי גומי.
ביום רביעי, 25.4.18, היה בקמפוס טקס לכבוד יום האסיר. היו הרבה חיילים בשער הראשי והם התגרו בסטודנטים כשהם יצאו הביתה. יחד עם החיילים היה גם מתנחל שצילם סטודנטים. החיילים ירו רימוני הלם וגז מדמיע, דחפו אותנו והרחיקו אותנו מהשער. אחד החיילים דחף אותי בגב עם הרובה שלו. למחרת, הצבא סגר את השער הראשי בלי להודיע מראש. הגעתי ללימודים כרגיל, מצאתי את השער סגור וחיכיתי שעה שלמה עד שהחלטתי לחזור הביתה. הלימודים הושבתו לגמרי.
המצב בקמפוס מתוח מאד בתקופה האחרונה, בגלל שהחיילים נמצאים בכניסה כל הזמן. הרבה סטודנטים, חברים שלי, עושים עיקוף כדי לא להיתקל בחיילים בשער הראשי.
מוסעב א-תמימי, עיתונאי תושב חברון, בן 26, נשוי ואב לשניים, סיפר בעדות שמסר ב-18.4.18:
תמונה
מוסעב א-תמימי. צילום: מוסא אבו השהש, בצלם, 18.4.18
אני כתב בעיתון אל-חדת', שיוצא ברמאללה. היום בבוקר, בשעה 11:00, הגעתי למכללה הטכנולוגית אל-ערוב יחד עם עוד עיתונאי, מוחמד חלאייקה, אחרי ששמעתי על עימותים בין סטודנטים לחיילים. פגשנו שם עוד עיתונאי, סארי ג'ראדאת.
כשהגענו ראינו שהעימותים נמשכים. הסטודנטים זרקו אבנים, והצבא הגיב בירי רימוני הלם, גז מדמיע וכדורי גומי. ברגע שהגענו ראינו את החיילים עוצרים סטודנט. שלושתנו צילמנו את מה שקורה.
רק התחלנו לצלם וכבר הגיעו אלינו ארבעה חיילים ותקפו אותנו. הם לקחו מאתנו בכוח את הטלפונים והמצלמות, הכו אותנו באגרופים ובעטו בנו. החיילים הפילו את חברי מוחמד חלאייקה, בעטו בו ודרכו עליו. אחר כך, הם הקימו אותו ולקחו אותו לג'יפ צבאי. אותי הם כבלו.
אחרי כמה דקות הגיע קצין בכיר ואמר שאנחנו יכולים לעזוב. חייל חתך לי את האזיקים והחזיר לנו את הציוד. הקצין דרש שנתרחק ושלא נצלם אותם.
לכולנו היה כרטיס עיתונאי. לבשנו אפודים של עיתונאים שכתוב עליהם באנגלית “PRESS”, אבל החיילים התעלמו מזה. אני עדיין סובל קצת מכאבים בגלל המכות שחטפנו, במיוחד במותן. אחרי שהחזירו לנו את המצלמות, ראינו שמחקו את כל החומרים שצילמנו.
ביום שישי, 18.8.23, בסביבות השעה 23:30, הגיעו בני הדודים מחמוד ויחיא א-נוואג'עה, בני 18 ו-16 בהתאמה, למחסום מיתר לשם הוסעו במכוניתו של פלסטיני אזרח ישראל. השניים היו בדרכם חזרה משטח ישראל לביתם בקהילת אל-ג'וואיא, מדרום-מזרח לעיירה יטא שבדרום הר חברון. עם הגיעם למחסום הוציאו חיילים את הנהג ושני נוסעיו מהמכונית וערכו חיפוש על גופם. החיילים לקחו משלושתם את התיקים, הטלפונים הניידים וכן צמיד וטבעת שענד יחיא, ושכר עבודה בסך 8,000 ש"ח במזומן שהחזיקו בני הדודים בכיסם. לאחר מכן קשרו החיילים את ידיהם של השלושה לאחור בשקיות ניילון, כיסו את עיניהם בשקיות ניילון והעלו את שלושתם לג'יפ צבאי. לשאלתם נאמר להם שלוקחים אותם למחסום בית יתיר/ח'. לסיפר ("מצדות יהודה"). לאחר שהגיעו למחנה הצבאי הסמוך למחסום בית יתיר, הורדו השלושה מהג'יפ והושבו על הקרקע ברחבת המחנה. כך, במשך כל שעות הלילה עד לשעות הצהריים שלמחרת ישבו על הקרקע כשידיהם קשורות ועיניהם מכוסות. גם בשעות הצהריים, בחום הכבד, מנעו החיילים מהשלושה לשתות, לאכול או להתפנות לשירותים. כשביקשו מהחיילים לשבת במקום מוצל יותר, הם סירבו, וכן נאסר עליהם להתקשר לבני משפחותיהם או לעורך הדין ולעדכן אותם על מקום הימצאם. מאוחר יותר נלקחו השלושה לחדר בבסיס הצבאי שבו נאזקו ידיהם מחדש, הפעם מלפנים, והשקיות שעל עיניהם הוחלפו בכיסויי בד. הם נחקרו בערבית ונשאלו לשמותיהם, גילם וכן כיצד נכנסו לישראל ובמה עבדו שם. משם הוסעו למתקן צבאי נוסף, שם נלקחו משלושתם טביעות אצבע בעודם אזוקים ומכוסי עיניים, ואז הפרידו החיילים את הנהג שהסיע את מחמוד ויחיא, ושחררו אותו מאוחר יותר. מחמוד ויחיא הוכנסו שוב לרכב והושבו בתוכו במשך כחצי שעה. לאחר נסיעה קצרה לכיכר בית עינון שעל כביש 60, מצפון לחברון, הוציאו אותם החיילים מהרכב והודיעו להם שהם משוחררים. רק לאחר שהתחננו השניים, הסירו מהם החיילים את האזיקונים וכיסויי העיניים ואז החזירו להם את הטלפונים הניידים וליחיא גם את התכשיטים שענד במהלך המעצר. כשדרשו מהחיילים גם את הכסף שנלקח מהם, טענו אלה כי הוא הועבר למשטרה ועזבו את המקום. מחמוד התקשר לאביו שהגיע למקום ואסף את שניהם לבתיהם לאחר למעלה מעשרים שעות בלי אוכל או שתייה. למחרת נסעו מחמוד ויחיא א-נוואג'עה לתחנת המשטרה בקריית ארבע כדי לדרוש את כספם בחזרה אך השוטרים הפנו אותם למחנה מג"ב בהתנחלות תלם. עם הגיעם לשם נאמר להם שעליהם לחזור למחרת. ב-31.8.23, פנו השניים למוקד להגנת הפרט כדי שיגיש עבורם תלונה במשטרה בדרישה להחזרת כספם. תחקירן בצלם באסל אל-עדרה גבה את עדויותיהם של השניים. מחמוד א-נוואג׳עה, בן 18, תושב א-ג׳וואיא, סיפר בעדותו: מאז שסיימתי את הלימודים שלי אני עוזר לפרנס את המשפחה. בחודש יוני 2023 התחלתי לעבוד בעיירה עראבה שבתוך הקו הירוק. לא היה לי אישור עבודה אז הסתננתי ואחרי חודש בערך, בן הדודה שלי, יחיא א-נוואג'עה, בן 16, גם הצטרף אליי לעבודה. ב-18.8.23 החלטנו לחזור הביתה ושילמנו לפלסטיני אזרח ישראל על ההסעה. בסביבות השעה 23:30 הגענו למחסום מיתר והמאבטח שם עצר את המכונית וביקש לראות תעודות זהות. הנהג הראה לו את תעודת הזהות שלו ואני אמרתי לו ששלי לא עליי. גם יחיא אמר שאין לו, כי הוא בן 16 ועוד לא הוציא. המאבטח הורה לנו לצאת מהמכונית וביקש מהנהג להעמיד אותה במגרש שליד המחסום. כמה חיילים הרחיקו אותנו קצת מהמכונית וחיילת עשתה חיפוש במכונית עם מכשיר אלקטרוני. בינתיים החיילים הורו לי להתקשר להורים שלי ולבקש שישלחו לי את מספר הזהות שלי או את התמונה. ניסיתי להתקשר אבל אף אחד לא ענה. הכניסו אותי, את יחיא ואת הנהג לאיזה חדר במחסום וצילמו אותנו שם, ואז זיהו את הפרצופים שלנו. אחר-כך הם העבירו אותנו לתא קטן, עשו עלינו חיפוש גופני ולקחו לנו את כל מה שהיה עלינו: הטלפונים הניידים שלנו, התיקים עם כל הבגדים וגם סכום של 5,000 שקל שהרווחתי בכל חודשי העבודה ו-3,000 שקל שיחיא הרוויח והיו עליו. אחר-כך קשרו לנו את הידיים מאחורי הגב עם שקיות ניילון וכיסו לנו את העיניים גם עם שקיות והעלו את שלושתנו לג'יפ צבאי שחור. שאלתי לאן הם לוקחים אותנו ואחד החיילים ענה: "למצדות יהודה". אחרי כעשר דקות נסיעה (בסביבות 00:30), הורידו אותנו מהרכב והושיבו אותנו על הקרקע בתוך בסיס צבאי.הרגשתי מכוניות נוסעות ממש מהר לידינו. זה היה ממש מפחיד ונורא דאגתי ממה שיהיה, במיוחד שאף אחד מהמשפחה שלנו בכלל לא ידע שעצרו אותנו. ביקשתי מהחיילים לנסות שוב להתקשר למישהו מהמשפחה אבל הם סירבו. גם כשביקשנו מהם לשתות מים או לאכול, הם לא נתנו לנו כלום ורק הורו לנו לשתוק וגם לא לדבר אחד עם השני. שאלנו כמה זמן עוד נישאר ככה על הקרקע ואחד החיילים אמר שעוד הרבה זמן. היינו שם ככה כל הלילה. למחרת בבוקר, בערך שעה וחצי אחרי ששמענו את הקריאה לתפילת השחר, כבר נהיה ממש חם. לא יכולנו לסבול כבר את החום של השמש וביקשנו מהחיילים לזוז למקום מוצל יותר אבל הם סירבו. בשעות הצהריים זה כבר היה בלתי נסבל וביקשנו שוב כמה פעמים אבל הם סירבו בכל פעם. מתישהו הצלחתי להוריד את הניילון מהעיניים ותוך רגע כמה חיילים החזירו לי אותו וצעקו עליי שאסור לי להוריד אותו. ישבנו על הקרקע עם הידיים קשורות והעיניים מכוסות במשך 15 שעות רצופות, עד שהחיילים הכניסו אותנו לחדר בבסיס. הורידו לנו את הניילון מהעיניים וכיסו אותן מחדש עם בד, קשרו לנו חזק את הידיים עם אזיקוני פלסטיק, הפעם מקדימה ואז הושיבו אותנו על כסאות. פתאום דיבר איתנו מישהו שלא ראיתי את הפנים שלו. הוא הציג את עצמו בשם "ח'אלד" ושאל כל אחד מאיתנו שאלות בערבית לא כל-כך טובה. הוא שאל אותי איך קוראים לי, בן כמה אני, איפה עבדתי ואיך נכנסתי לישראל. הוא שאל אותו דבר גם את יחיא ואת הנהג שהסיע אותנו. אחר-כך החיילים העלו אותנו שוב על ג'יפ ונסענו ארבעים דקות עד שהורידו אותנו ושוב הכניסו אותנו לחדר שבו לקחו לנו טביעות אצבעות בזמן שהידיים שלנו עדיין היו אזוקות והעיניים מכוסות. אחרי זה העלו אותי ואת יחיא לרכב אזרחי. אני לא יודע לאן החיילים לקחו את הנהג שהסיע אותנו. חיכינו ברכב חצי שעה בערך עד שהוא התחיל לנסוע, ואחרי כמה זמן הורידו אותנו ואמרו לנו שאנחנו יכולים ללכת. הם לא הורידו לנו את הכיסויים מהעיניים והידיים שלנו עדיין היו אזוקות. רק אחרי שהתחננו שיורידו לנו את האזיקונים והכיסויים הם עשו את זה ואז הבנו שאנחנו נמצאים בכיכר בית עינון. אחד החיילים החזיר לנו את הטלפונים. שאלנו איפה הכסף שלנו והחייל אמר שהכסף נמצא במשטרה ואז החיילים עזבו. הספקתי לצלם את לוחית הרכב שלהם. זה היה בסביבות 18:00-17:30. התקשרתי לאבא שלי והוא הגיע לאסוף אותנו. היינו נורא מותשים. מאוחר יותר התקשרתי לנהג שהסיע אותנו והוא סיפר לי ששחררו אותו וחברים אספו אותו, אבל שהחיילים החרימו לו את המכונית. למחרת הלכתי עם יחיא למשטרת קריית ארבע כדי לקחת את הכסף שלנו בחזרה אבל אמרו לנו שהתיק שלנו מטופל במחנה תלם. הלכנו למחנה תלם אבל אמרו לנו לחזור למחרת. למחרת בבוקר התקשרו אליי ממשטרת קריית ארבע והמתורגמן ביקש שאספר לו מה קרה ובכמה כסף מדובר, אז סיפרתי לו ואמרתי שאני מתכוון להגיע למחרת למחנה תלם כדי לאסוף משם את הכסף. הוא אמר שייצרו איתי קשר אבל זה לא קרה. יחיא א-נוואג׳עה, בן 16, תושב יטא, סיפר בעדותו: חיפשתי עבודה בחופשת הקיץ כדי שיהיה לי מספיק דמי כיס לשנת הלימודים האחרונה שלי בתיכון. בן הדודה שלי, מחמוד א-נוואג'עה, סידר לי עבודה ביחד איתו באזור עראבה בישראל והתחלתי לעבוד שם ב-15.7.23. ב-20.8.23 היה היום הראשון של הלימודים ורציתי שיהיה לי מספיק זמן להתכונן, אז שנינו עזבנו את העבודה ב-18.8.23. יצאנו בסביבות 21:30 עם נהג פלסטיני אזרח ישראל שהסיע אותנו בתשלום ובסביבות 23:30, כשהגענו למחסום מיתר, המאבטח שם עיכב אותנו כשראה שלי ולמחמוד לא היו תעודות זהות. הנהג שהסיע אותנו הראה למאבטח את תעודת הזהות שלו, והמאבטח הורה לי ולמחמוד לצאת מהמכונית ולנהג לחנות ברחבה שליד המחסום. שנינו יצאנו מהמכונית ושני חיילים ליוו אותנו בתוך אותה רחבה ואז באו עוד שני חיילים וחיילת, שעשתה חיפוש במכונית עם מכשיר אלקטרוני. החיילים שוב דרשו לראות תעודות זהות אבל אמרנו להם שוב שאין לנו. הם הובילו את שלושתנו לתוך חדר במחסום, צילמו אותנו שם ואז עשו עלינו חיפוש גופני בתוך תא קטן. לקחו לנו את הטלפונים ולי לקחו גם צמיד וטבעת שהיו לי על היד, ועוד 3,000 שקל שהרווחתי בעבודה. גם למחמוד לקחו 5,000 שקל שהוא הרוויח. אחר-כך החיילים קשרו לנו את הידיים מאחורי הגב עם שקיות ניילון וגם את העיניים הם כיסו לנו בשקיות ניילון. אחרי זה החיילים העלו אותנו על ג'יפ ואחרי עשר דקות נסיעה הורידו אותנו והושיבו אותנו על הקרקע בתוך בסיס צבאי. זה היה מפחיד כי לא ראיתי כלום ולא ידעתי מה החיילים מתכננים. רק הרגשתי מכוניות נוסעות ממש מהר לידי. ביקשתי מהחיילים ללכת לשירותים כמה פעמים אבל לא נתנו לי. גם מים ואוכל לא נתנו לנו ואסרו עלינו לדבר אחד עם השני. מחמוד ואני ביקשנו להתקשר למשפחה שלנו או לעורך דין אבל אחד החיילים אמר כל פעם את אותה מילה: "אסור". בערך שעה וחצי אחרי ששמענו את הקריאה לתפילת השחר, כשהשמש כבר זרחה, ביקשנו מהם שיעבירו אותנו לצל אבל הם סירבו. בצהריים כבר לא יכולנו לשאת את החום הכבד אחרי שישבנו שם קשורים במשך 15 שעות רצופות, אבל הם המשיכו לסרב כשביקשנו לעבור למקום מוצל יותר. מתישהו הכניסו את שלושתנו לחדר בבסיס ושמו לנו כיסוי עיניים מבד במקום הניילון, וגם את הקשירה של הידיים החליפו באזיקוני פלסטיק והפעם קשרו לנו אותן מקדימה. אחד החיילים קשר לי את הידיים ממש חזק וזה כאב. ואז מישהו שאמר שקוראים לו ח'אלד שאל את שלושתנו כמה שאלות בערבית לא כל-כך טובה, כמו בני כמה אנחנו, איפה עבדנו ואיך נכנסנו לישראל. אחרי זה הוציאו את שלושתנו מהחדר והעלו אותנו שוב על ג'יפ. אחרי 40 דקות נסיעה הורידו אותנו והכניסו אותנו לאיזה חדר ולקחו לנו טביעות אצבע למרות שהידיים שלנו עדיין היו אזוקות והיו לנו כיסויים על העיניים. אחר-כך שוב העלו רק אותי ואת מחמוד על רכב וחיכינו בתוכו בערך חצי שעה. אחרי נסיעה קצרה החיילים הורידו אותנו ואמרו לנו שאנחנו יכולים ללכת בלי להוריד לנו את האזיקונים ואת הכיסויים מהעיניים. ביקשנו שיורידו לנו אותם אבל אחד מהם אמר שזה אסור. לא הבנו למה הוא רצה להשאיר אותנו ככה באמצע הכביש והמשכנו להתעקש על זה עד שבסוף אחד מהם שחרר אותנו מהאזיקונים והוריד לנו את הכיסויים. הרגשתי הקלה. הם גם החזירו לנו את הטלפונים ולי החזירו את הצמיד והטבעת שענדתי. הם לא החזירו לנו את הכסף שלקחו לנו וכשביקשנו אותו בחזרה החייל אמר שהוא במשטרה. אחרי זה הם נסעו משם ומחמוד התקשר לאבא שלו שבא לאסוף אותנו. היינו כל-כך רעבים ועייפים ורק רצינו ללכת לישון.
ביום ראשון, 23.10.22, בסביבות השעה 22:00, יצאו האחים ראג'ח, בן 24, ובאסם, בן 21, ראזם מביתם בשכונת א-סלאיימה שבמרכז העיר חברון, כדי להעביר סחורה לחנות המשפחתית הנמצאת במרחק של כמאתיים מטרים מביתם. בזמן שהתקרבו למחסום ג'אבר, ראו השניים כמה חיילים רודפים אחרי צעירים מהשכונה. באסם נבהל וברח חזרה לכיוון הבית וראג'ח המשיך ללכת לכיוון החנות. פתאום הגיע אחד החיילים ודחף אותו, הפיל אותו ארצה, נשען עם ברכו על צווארו וחנק אותו. חיילים נוספים הגיעו למקום, כבלו את ידיו של ראג'ח באזיקונים, כיסו את עיניו והושיבו אותו ליד המחסום. הוריהם של השניים, ששמעו את המהומה, הגיעו למקום כדי לחלץ את ראג'ח, אך החיילים דחפו אותם, קיללו אותם, ולא אפשרו להם להתקרב. החיילים תקפו גם שכנים שנחלצו לעזרת בני המשפחה ובהם אחמד ג'אבר, בן 19, שהחיילים אזקו את ידיו; אביו, מינוור ג'אבר, בן 48, שאמר לחיילים שהוא איש מנגנוני הביטחון הפלסטיניים; אחיו של מינוור, מונזר ג'אבר, בן 56, ובנו מועתז, בן 36. כמו כן עיכבו החיילים את עארף ג'אבר, בן 48, שהגיע לתעד את האירוע. כעבור כחצי שעה הגיע למחסום קצין ששחרר את כולם מלבד את ראג'ח, שהוחזק על ידי החיילים במחסום כשהוא אזוק ועיניו מכוסות עד לשעה 12:30 בלילה, אז שוחרר לביתו . בתקשורת הישראלית פורסם כי שני חיילים וקצין הושעו בעקבות האירוע, שלדברי הרמטכ"ל "חרג באופן בוטה מערכי צה"ל". אלא שמקרה זה כלל אינו חריג אלא חלק מהשגרה האלימה המוכרת היטב לתושבי מרכז העיר חברון – כמו לכל שאר תושבי הגדה המערבית. הדבר היחיד שבאמת היה חריג במקרה הנוכחי הוא מידת החשיפה הציבורית לו הוא זכה. אלא שגם במקרה כזה – של תקיפה מתועדת הכוללת קללות, מכות ומעצר שווא – מהי הסנקציה שבחר הצבא לנקוט נגד חיילים שכך נהגו בנתינים פלסטינים? השעיה מפעילות מבצעית. זו אינה טעות, זה אינו חוסר הבנה של החיילים את הנהלים או חוסר הבנה של הרמטכ"ל את חומרת האירוע. זוהי המדיניות. תחקירנית בצלם מנאל אל-ג'עברי גבתה עדויות מתושבים שהותקפו ב-25.10.22: ראג'ח א-ראזם, בן 24, תושב שכונת א-סלאיימה סיפר בעדותו: ב-23.10.22, בסביבות השעה 22:00, אבא ביקש ממני ומאחי באסם לקחת סחורה לחנות. בגלל שאסור לנו לעבור במחסום ג'אבר במכונית, אנחנו נאלצים להעביר סחורה עם עגלה קטנה. סיימנו להעביר את החלק הראשון, ובזמן שהעברנו את השאר, ראינו בערך ארבעה חיילים ליד המחסום שצעקו על צעירים ברחוב ורדפו אחריהם. באסם ברח לכיוון הבית, ואני המשכתי עם הסחורה לכיוון המחסום. פתאום אחד החיילים התנפל עליי, הפיל אותי והתיישב מעליי כשהוא לוחץ על הצוואר שלי עם הברך שלו וחונק אותי. חייל אחר כיוון עליי את הרובה שלו. החיילים שאלו אותי בערבית על באסם, מי הוא ולמה הוא ברח. חששתי שהם יפגעו באחי ועניתי להם שאני לא מכיר אותו ואז החייל שכיוון עליי את הרובה צעק לי משהו שלא הבנתי בעברית. אמרתי לו שאני לא מבין והוא הכה אותי, נתן לי סטירה וצעק עליי שאני מחבל. החייל השני, שהמשיך לדרוך עם הברך שלו על הצוואר שלי ולחנוק אותי, גם נתן לי סטירה. אחר כך הוא הקים אותי והוביל אותי לכיוון המחסום, שם הוא כבל לי את הידיים מקדימה באזיקוני פלסטיק, כיסה לי את העיניים והושיב אותי מול המחסום. בינתיים הגיעו ההורים שלי. שמעתי אותם מדברים עם החיילים. החיילים צעקו עליהם וקיללו את אימא וזה נשמע כאילו הם גם תוקפים את אבא. בשלב מסוים הם הרימו אותי, גררו אותי כמה צעדים, ואז שוב הושיבו אותי על הקרקע. שמעתי צעקות של עוד אנשים מהשכונה וקולות של מאבק. אני חושב שהחיילים הכו את אחד התושבים, ששמעתי אותו אומר להם באנגלית שהוא שוטר. לא יכולתי לראות מה קורה, כי העיניים שלי היו מכוסות. הם החזיקו אותי ככה עד השעה 12:30 בערך ואז שחררו אותי וחזרתי הביתה. בבית סיפרו לי שהחיילים תקפו את מינוור ג'אבר ובני המשפחה שלו בזמן שהם לעזור לי. איבתיסאם ג'אבר, בת 37 ואם לשישה, תושבת שכונת ג'אבר סיפרה בעדותה: בסביבות השעה 22:30, כשאני ובעלי מינוור היינו בבית, שמעתי צעקות מהרחוב. מינוור יצא לברר מה קורה והבן שלנו אחמד, שהתעורר מהצעקות, יצא אחריו. הסתכלתי דרך החלון וראיתי את ראג'ח א-ראזם עם ידיים אזוקות ועיניים מכוסות. החיילים הושיבו אותו על הקרקע ליד מחסום ג'אבר. ראיתי את ההורים שלו מנסים לחלץ אותו, אבל החיילים דחפו וקיללו אותם. בעלי נכנס הביתה כדי להתקשר לקישור הפלסטיני ולעזור לצעיר. תוך כדי כך שמעתי את הצעקות של בני אחמד. מינוור מייד יצא שוב לרחוב כשהוא יחף. ראיתי שלושה חיילים מובילים את אחמד למחסום, ומרביצים לו תוך כדי כך. הם כיסו את הפנים שלו עם הכובע של הסווטשרט שלו, כבלו לו את הידיים מאחור עם אזיקים מפלסטיק והושיבו גם אותו ליד המחסום. אחר כך הם הקימו אותו ואת ראג'ח והתחילו לגרור אותם, אבל מינוור חסם להם את הדרך ושאל למה הם לוקחים את אחמד, שישן בבית ולא עשה כלום. אחד החיילים הגיב בעצבנות ובתוקפנות ואמר בערבית שאחמד הוא מחבל פלסטיני. החיילים דחפו את בעלי והורו לו ללכת הביתה אבל הוא סירב להתרחק עד שהם ישחררו את הצעירים. אחד החיילים התנפל על בעלי והכה אותו. צעקתי עליהם מהמרפסת של הבית שיניחו לבעלי ולבני. אחד החיילים כיוון אליי את הנשק שלו, התחיל לקלל אותי בערבית והורה לי להיכנס הביתה בזמן שחייל אחר המשיך להכות את בעלי. הוא דחף אותו על קיר והגוף והראש שלו נחבטו. מינוור צעק על החיילים באנגלית, ואמר להם שהוא איש מנגנוני הביטחון, אבל לשווא. בינתיים הגיעו גיסי מונזר ובנו מועתז כדי לעזור, אבל החיילים תקפו גם אותם, כבלו את ידיהם והושיבו אותם על הכביש. אחמד ג'אבר, בן 18, תושב שכונת ג'אבר, סיפר בעדותו: ירדתי במדרגות של הבית לבדוק מה קורה ועוד לפני שהגעתי לרחוב תקפו אותי שלושה חיילים. אחד מהם תפס אותי בכתף, שם לי על הפנים את הכובע של הסווטשרט והתחיל לסחוב אותי למחסום ג'אבר כשהוא מקלל אותי ובועט בי. הוא אמר לי שאני מחבל פלסטיני. אחר כך הוא דחף אותי על קיר של בניין. הוא התחיל לדבר בעברית, ואני לא הבנתי מה הוא רוצה ואז הוא משך לי ברגל, הפיל אותי על הקרקע, דרך על הרגליים שלי וחבט את הפנים שלי בקיר. שמעתי את הקול של אבא שלי וניסיתי להרים את הראש אבל החיילים לא נתנו לי לדבר. הם היו מאוד תוקפניים. החייל נתן לי כמה אגרופים ומכות בראש ובעט בי. אחר כך הוא כבל לי את הידיים מאחורי הגב עם אזיקוני פלסטיק והושיב אותי ליד המחסום. אחרי כמה דקות החיילים הקימו אותי ואת ראג'ח והובילו אותנו ברגל כמה צעדים עד שאבא שלי חסם להם את הדרך ושאל למה הם עוצרים אותנו. החיילים תקפו את אבא, דחפו אותו והורו לו ללכת הביתה. הוא סירב להתרחק, ואז החיילים התנפלו עליו במכות. אימא צעקה על החיילים ממרפסת הבית. אחד החיילים כיוון אליה את הנשק שלו וקילל אותה. חייל אחר דחף את אבא על הקיר וחבט את הראש שלו. אבא צעק על החיילים באנגלית ואמר להם שהוא איש מנגנוני הביטחון, אבל הם לא עצרו. תוך כדי כך הגיעו דוד שלי מונזר והבן שלו מועתז כדי לעזור, והחיילים תקפו גם אותם. הם כבלו את הידיים שלהם והושיבו אותם ליד אותו בניין בצד הרחוב. אחרי חצי שעה בערך הגיע קצין של הצבא. הוא דיבר איתנו ושחרר את כולנו חוץ מאת ראג'ח. אמבולנס פלסטיני הגיע והצוות נתן לאבא עזרה ראשונה. היו לו חבורות בכל חלקי הגוף. את ראג'ח שחררו רק בסביבות השעה 00:30 בלילה. באותו ערב החיילים עלו לגג הבית שלנו. הם נשארו שם כל הלילה, עשו רעשים והפריעו לנו לישון.
ביום שני, 5.7.21, בסביבות השעה 22:30 בערב, חזרו האחיות רימא ואימאן א-תלחמי מביקור אצל רופא השיניים. רימא, בת 41 ואם לחמישה, היא תושבת מזרח ירושלים ואימאן, בת 43 ואם לשישה, גרה בשכונת א-סלאיימה שבמרכז העיר חברון. השתיים נסעו במכוניתה של רימא, הנושאת לוחית רישוי צהובה, לביתה של אימאן. הן הגיעו למחסום 160, שהצבא הציב במרחק של כמאתיים מטרים מביתה של אימאן. שני שוטרי מג"ב שעמדו במחסום סירבו לפתוח את השער ולאפשר להן לעבור, ללא כל נימוק. השתיים הזעיקו את בנה של אימאן, מוחמד, בן 22, כדי שיתרגם לשוטר את דבריהן, אך גם הגעתו סירבו השוטרים לאפשר להן לעבור, ניסו לחטוף מהן בכוח את מפתחות המכונית והיכו את מוחמד. שני מתנחלים שהגיעו למחסום תקפו את אימאן, אשר פונתה לאחר מכן לבית חולים, מבלי שהשוטרים ינסו אפילו למנוע מהם לפגוע בה. אין מדובר במקרה חריג – חברון עמוסה במחסומים שהציב הצבא, שכל מעבר של פלסטינים בהם תלוי ברצונם הטוב של החיילים והשוטרים. זוהי שגרה אלימה, המוכרת היטב לתושבי חברון – כמו לכל תושבי הגדה המערבית. רימא א-תלחמי סיפרה בעדות שמסרה לתחקירנית בצלם מנאל אל-ג'עברי ב-8.7.21 על מה שאירע באותו יום: ב-5.7.21, בסביבות השעה 22:30, הגעתי עם אחותי אימאן למחסום 160. היינו בדרך חזרה לבית שלה אחרי ביקור אצל רופא שיניים בעיר. כשהגענו למחסום, עצרתי בשער וחיכיתי שייפתחו לי את השער למכוניות. שני שוטרי מג"ב עמדו לידו ואחד מהם דיבר עם שתי בחורות ישראליות שנראו בנות 18 בערך. ביקשתי מהשוטר לפתוח את השער כדי שאוכל לעבור עם המכונית. הראיתי לו את תעודת הזהות הכחולה שלי. השוטר סירב לפתוח את השער. אמרתי לו שאני תמיד עוברת במחסום במכונית שלי והוא ענה לי בערבית מעורבבת עם עברית שהפעם לא מתחשק לו להכניס אותי. עניתי לו שאני לא זזה משם עד שהוא יפתח לי את השער. התקשרתי לבן אחותי מוחמד וביקשתי ממנו להגיע למחסום ולדבר עם השוטרים כי הוא יודע עברית. מוחמד הגיע תוך כמה דקות ודיבר עם שוטר המג"ב, אבל הוא עדיין לא הסכים להכניס אותי עם המכונית. אחרי שחיכינו שם בערך חצי שעה הגיע לשם מכונית עם צעיר פלסטיני שהציע לי להכניס בשבילי את המכונית שלי. נתתי לו את המפתחות והוא הכניס את המכונית והחנה אותה בצד השני בצד הדרך ואז נתן לי את המפתחות. באותו רגע השוטר ניסה לחטוף לי את המפתחות מהיד. הכנסתי אותם לכיס שלי והוא ניסה להוציא אותם אבל לא נתתי לו. אמרתי לו שאם הוא רוצה לעשות עליי חיפוש שיביא שוטרת. מוחמד הסביר לו את זה בעברית ואז השוטרים תקפו אותו. תוך כדי הוויכוח על המפתחות הגיעו למחסום שני מתנחלים, והתחילו לצלם אותנו בטלפון הסלולארי. אחד מהם לעג לי. כשאחותי אימאן בקשה מהם לא לצלם אותנו אחד מהם תקף אותה והיא נפלה על הקרקע. בינתיים שוטרי המג"ב עיכבו את מוחמד. המתנחל שתקף את אימאן ניסה לתקוף גם את מוחמד אבל השוטרים לא אפשרו לו, הובילו אותו למכונית שלו וביקשו משני המתנחלים לעזוב את המקום. מוחמד נדאל א-תלחמי, בן 22, תיאר את התקיפה שלו ושל אימו, בעדות שמסר לתחקרנית בצלם, מנאל אל-ג'עברי: אחרי חצי שעה בערך של ויכוח עם השוטרים הגיעו למחסום עוד מכוניות. צעיר פלסטיני ירד מאחת מהן והציע לדודה שלי ואימא שלי לצאת מהמכונית ושהוא יעביר אותה במחסום. הוא אמר ששוטרי משמר הגבול יאפשרו לו. הן הסכימו ויצאו והוא נכנס למכונית. אימא ודודה שלי עמדו ליד המחסום. בינתיים הגיעו שני מתנחלים, אחד מהם איש ענק שלבש מכנסיים קצרים, והם התחילו לצלם את אימא שלי ודודה שלי בטלפון הסלולארי. הצעיר עבר עם האוטו במחסום ועצר אותו בצד ואז נתן את המפתחות לדודה שלי. אחד משוטרי משמר הגבול רץ אליהם וניסה לחטוף את המפתחות מהיד שלה, והיא הכניסה אותם לכיס. השוטר ניסה להוציא אותם מהכיס שלה ואז התנגדנו שהוא ייגע בה וביקשנו ממנו להביא שוטרת. השוטרים כעסו וקפצו עליי וניסו לאזוק לי את הידיים. באותו רגע ראיתי את המתנחל הענק דוחף את אמא שלי שנפלה על הקרקע וצעקה מכאבים. ניסיתי לחלץ את עצמי מידי שוטרי משמר הגבול, אבל הם השתלטו עליי אחרי שהם הטיחו אותי על הגדר של המחסום, בעטו בי והכו אותי. בזמן שהשוטרים החזיקו אותי המתנחל ניסה לתקוף אותי. ראיתי את אחד השוטרים מדבר איתו ואז המתנחל נכנס למכונית שלו והסתלק. אימא נשארה על הקרקע ונראתה מחוסרת הכרה. אחרי כמה דקות הגיע אמבולנס שפינה את אימא שלי ודודה שלי לבית החולים. אחר-כך השוטר שיחרר אותי וחזרתי הביתה. בסביבות השעה 3:00 לפנות בוקר אספתי את אמא שלי ודודה שלי מבית החולים במכונית של דודה שלי ולקחתי אותן לבית שלנו. אחר-כך נודע לי כי השוטר דרש מהמשפחה שלי לוותר על הגשת התלונה נגד המתנחל בתמורה לשחרור שלי. אני נחבלתי בצד ימין של הראש, בזרוע ימין ובמקומות אחרים בגוף מהמכות שחטפתי מהשוטרים כשהם ניסו להשתלט עליי.
