הכפר בית עינון שוכן מצפון-מזרח לעיר חברון. נכון לשנת 2016 גרו בכפר כ-2,000 תושבים. לפני מספר שנים הציב הצבא שער בכניסה המערבית לכפר, שהדרך ממנה מובילה לכביש 60. מאז, בכל פעם שמתרחשים באזור עימותים בין הצבא לפלסטינים, סוגר הצבא את השער ומונע מעבר של כלי רכב, דבר המאלץ את התושבים לנסוע בדרך עוקפת ומאריך את דרכם ב-20 קילומטרים. לעיתים הצבא אף מציב במקום חיילים הבודקים את הולכי הרגל.
חיילים בודקים עוברים ושבים בכניסה לכפר בית עינון, 1.12.15. צילום: בז רטנר, רויטרס
ב-11.12.17, בין 22:00 לחצות הלילה, נכנסו חיילים לכפר ועברו משכונה לשכונה כשהם משליכים רימוני הלם ברחובות ולעבר הבתים. החיילים, שחלקם היו רעולי פנים, נכנסו לעשרות בתים, דפקו בחוזקה על דלתות ולעתים אף פרצו אותן, תוך הטלת אימה על תושבי הבתים ובפרט על הילדים. לאחר מכן נעמדו החיילים ברוב המקרים בפתח הבית ואילצו את יושבי הבתים לקרוא בקול כרוז בערבית שהביאו עמם. בכרוז האשים הצבא את תושבי הכפר בטרור ואיים כי כל עוד התושבים לא יחדלו מכך, יטרידו אותם החיילים מדי לילה. כאשר יצאו מהבית, לקחו עימם החיילים את הכרוז ולא אפשרו לתושבים אפילו לצלם אותו.
התנהלות החיילים במהלך אותו לילה ממחישה כיצד הצבא אינו מהסס לנצל את הסמכויות הגורפות שהוא העניק לעצמו בצווים הצבאיים כדי להפחיד משפחות שלמות שאינן חשודות בדבר – בהן ילדים קטנים. כך, חייהם של פלסטינים בגדה חשופים לאלימות השרירותית של משטר הכיבוש, ביום או בלילה ובכל מקום.
תחקירן בצלם מוסא אבו השהש גבה עדויות מתושבים בכפר:
אמנה חלאייקה (אל-פרוח'), בת 34 נשואה ואם לחמישה ילדים בני שנה עד 11, סיפרה בעדות שמסרה למחרת, ב-12.12.17:
אתמול, בסביבות השעה 23:30, כשהשכבתי את הבן שלי באסם בן השנה לישון, שמעתי פיצוצים ורעש של כלי-רכב כבדים שעברו בכביש מתחת לבית שלנו. הסתכלתי מהחלון וראיתי כלי-רכב צבאיים. הערתי את עימאד, בעלי, וניסינו להבין מה קורה. פתאום שמעתי פיצוץ חזק ואז נפתחה הדלת שמובילה מחדר הילדים למרפסת. שתי הבנות הגדולות שלי, בנות 11 ושמונה, איסלאם ושיימאא התעוררו והתחילו לצעוק ולבכות. העברנו מהר את הבת הקטנה, מלכ בת 7, ואת מוחמד בן הארבע ובאסם בן השנה לסלון. חזרנו למרפסת וראיתי ליד הדלת רימון הלם שהושלך לתוכה. היו סימני פיח על המרצפות. כנראה שהפיצוץ של רימון ההלם שבר את מנעול הדלת והיא נפתחה. לא יכולנו לישון כל הלילה. שמעתי הרבה פיצוצים בשכונה והנחתי שהחיילים נכנסים לבתים בשכונה. מאז מוחמד נצמד אליי כל היום ולא רוצה לצאת מהבית. הוא כל הזמן אומר שהצבא שרף את הבית שלנו. מלכ סיפרה בבוקר שהיא שמעה גנבים מפוצצים את הבית בלילה והתחבאה מתחת לשמיכה.
תמונה
בית משפחתה של אמנה חלאייקה. צילום: מוסא אבו השהש, בצלם, 14.12.17
סעדייה אל-פרוח' בת 53 נשואה ואם לארבעה, סיפרה בעדות שמסרה ב-13.12.17:
רימון הלם שהושלך בבית
הבת שלי, סנאא, בת 28, שגרה עם בעלה בעיר חברון, בדיוק הייתה אצלנו בביקור עם שני הילדים הקטנים שלה, בני שלוש ושנה וחצי. בסביבות השעה 23:00 שמעתי דפיקות חזקות בדלת ומישהו צעק בערבית: תפתחו את הדלת, יש לכם דקה לפתוח או שאפוצץ אותה.
ניגשתי מהר לדלת ופתחתי אותה. נכנסו בערך עשרה חיילים ומיד אחד מהם זרק רימון הלם לכניסה לחדר האורחים שליד הדלת. אחד הבנים שלי הזהיר אותי וצעק לי להתרחק. הספקתי רק לזוז כמה צעדים והרימון התפוצץ. הבת שלי והילדים שלה התעוררו מהפיצוץ ושמעתי את הילדים צועקים.
אחד החיילים הורה לי להביא לחדר את שלושת הבנים שלי, מואיד, בן 24, מוחמד בן 20 ומג'די בן 16, ואז הורה להם לשכב עם הפנים לרצפה. החיילים כיוונו אליהם את הנשק שלהם. אחר-כך אחד החיילים הורה לבן שלי, מוחמד, לשבת ומסר לנו דף שבו היה כתוב משהו כמו "זה אזור של טרור שמטריד את הצבא ואם לא ייפסקו ההטרדות הצבא יטריד את התושבים מדי לילה". החייל הורה למוחמד להקריא את הכתוב בקול רם.
אמרתי לחיילים בכעס: "איך אתם זורקים רימון בתוך בית שיש בו ילדים ונשים? אתם לא שומעים את הצעקות שלהם?" אותו חייל ענה שהם עושים מה שמתחשק להם. הוא איים שאם יתפוס ילד זורק אבנים הוא ישבור לו את הידיים. החיילים עזבו ואחר-כך שמענו עוד פיצוצים מהשכונה וחשבתי שהם פושטים על עוד בתים. אחר-כך נודע לי שהם נכנסו לבית של גיסי, אחמד אל-פרוח', שלידנו.
תמונה
סעדייה אל-פרוח' ובני משפחתה. צילום: מוסא אבו השהש, בצלם, 13.12.17
מייסאא אל-מטור, בת 37, אלמנה ואם לשישה ילדים בני 6 עד 17, סיפרה בעדות שמסרה ב-14.12.17:
בסביבות השעה 22:40, התעוררתי מרעש של כלי-רכב ברחוב. בהתחלה חשבתי שיש חתונה. קמתי להסתכל דרך החלון וראיתי את כלי-הרכב, עם הפנסים הדולקים, ואנשים שיצאו מהם. הבנתי שמדובר בחיילים וראיתי שחלק מהם עולים במדרגות החיצוניות של הבית שלנו. ניגשתי בריצה לחדר של הבן הבכור שלי, מוחמד, בן 17, כדי להעיר אותו וראיתי שהוא בכלל לא נרדם.
שמעתי דפיקות חזקות בדלת הראשית וקולות צועקים לפתוח מהר. הייתי בלי כיסוי ראש ונלחצתי. התחלתי לחפש כיסוי ראש. התקרבתי לדלת וצעקתי לחיילים שיחכו עד שאכסה את הראש. אחד מהם ענה שהוא ישבור את הדלת. באותו זמן שמעתי פיצוצים של שלושה רימוני הלם מול הבית. פחדתי וחשבתי על הילדים הקטנים שלי. תפסתי צעיף, שמתי אותו על הראש ופתחתי את הדלת.
מיד כשפתחתי נכנסו לבית 6 או 7 חיילים, שניים מהם רעולי פנים. אחד מהם שאל: איפה הגבר? עניתי לו שאני אלמנה. הוא ביקש את תעודת הזהות שלי וצילם אותה עם הטלפון שלו. החיילים ניסו להיכנס לחדרים של הילדים אבל לא הסכמתי ואמרתי להם שהם לא צריכים להיכנס לשם כי הבנים שלי קטנים והם ישנים. החיילים וויתרו. אחד מהם הציג לי מסמך בערבית שבו נאמר שזה אזור טרור ואם לא ייפסקו מעשי האלימות והמהומות הצבא יטריד את התושבים מדי לילה.
קראתי את האזהרה וביקשתי מהם שיצאו מהבית. אמרתי להם: "איך אתם מרשים לעצמכם להיכנס לבית של אלמנה עם ילדים קטנים. מה, אין לך ילדים?" החייל ענה שאין לו ילדים.
אחרי שהחיילים עזבו נכנסתי לחדר הילדים וגיליתי שהבן שלי מאלכ, בן 12, והבת נדין, בת 13, התעוררו. הם היו מפוחדים מאוד. הם באו אתי לחדר שלי ולא הסכימו לחזור לחדר שלהם. מאז האירוע מאלכ מתעקש לישון לידי. המראה של מאלכ המבוהל נתקע לי בראש. היו לו דמעות בעיניים. כששאלתי אותו אם הוא מפחד הוא הכחיש בהתחלה, ואחר כך אמר שכן.
מוסא ג'ראדאת, בן 42, נשוי ואב לחמישה, סיפר בעדות שמסר ב-14.12.17:
ב-11.12.17 התעוררתי קצת לפני חצות מרצף של פיצוצים ברחוב. ניגשתי מהר לחלון וראיתי שני כלי-רכב צבאיים עומדים מול הבניין שלנו. ראיתי חיילים מתקדמים אלינו. הם דפקו חזק על הדלת וניסו לפתוח אותה תוך כדי צעקות בעברית. ירדתי מהר במדרגות לפתוח להם אבל לפני שהגעתי לקומת הקרקע, בן דוד שלי, מוחמד, בן 35, ואחי ראאפת, בן 36, כבר פתחו להם את הדלת. ראיתי יותר מ- 20 חיילים, חלקם רעולי פנים. אח שלי ובן דוד שלי שאלו אותם למה הם נכנסים לבית שלנו בשעה כזאת והחיילים צעקו עליהם לשתוק.
החיילים עלו לחדר המדרגות של ארבע הדירות שבקומות השלישית והרביעית. הם דרשו שנוציא את הצעירים מהדירות. ענינו שאין צעירים בבניין, רק ילדים קטנים. הצגנו את תעודות הזהות שלנו כדי שהחיילים יוכלו לראות את הגילאים של הילדים. הקצין דרש ששני הבנים שלי ירדו לקומה השנייה. חיילים הלכו אחרי לדירה שלי. קראתי לבנים שלי, נאדי, בן 17 ועבאדה בן 14, וירדתי איתם לקומה השנייה. עמדנו על גרם המדרגות, יחד עם אחי ושני בני דודים שלי.
החיילים הובילו אותנו למרפסת הפתוחה בדירה של ראאפת, שמשקיפה על צומת בית ענון, כשהם דוחפים אותנו עם קתות הרובים וצועקים עלינו בעברית. כשיצאנו למרפסת היה קר מאוד. שאלנו את החיילים למה הם פושטים לנו על הבית בחצות. הקצין ענה בעברית. אמרתי לו שאני לא מבין עברית והוא עבר לערבית. הוא אמר שאנחנו עושים בעיות ושהילדים זורקים אבנים ואנחנו עושים פעולות טרור. הקצין הוציא מסמך בערבית שבו היה כתוב שהאזור שלנו הוא אזור טרור ושהילדים זורקים אבנים ודוקרים חיילים ומטרידים את הצבא ולכן הצבא יטריד את האנשים מדי לילה. הקצין אמר לנו כמה פעמים: הלילה לא תשנו. בזמן שדיברנו עם החיילים שמעתי רימוני הלם מכמה כיוונים בשכונה.
אחד החיילים הוציא את הטלפון שלו והורה לבן שלי, עבאדה, להסתכל על תמונות ולזהות צעירים וילדים. עבאדה אמר לחייל שהוא לא מכיר אף אחד מהם. החיילים נשארו בבניין בערך שעה ואז עזבו וכולנו חזרנו לדירות שלנו. שמענו עוד פיצוצים והנחנו שהם נכנסים לעוד בתים.
מאז כניסתה של ממשלת ישראל הנוכחית לתפקידה בסוף שנת 2022, וביתר שאת מאז אוקטובר 2023, החריפה ישראל באופן דרמטי את הפגיעה בכל תחומי החיים של התושבים הפלסטינים בגדה המערבית.בכל רגע יכול פלסטיני למצוא את עצמו חשוף לאלימות מצד חיילים ומיליציות מתנחלים חמושות, להיעצר ולהיכלא, ליפול קורבן להתעללות והשפלה, ולעיתים גם לאבד את חייו.דו"ח "פרויקט המחיקה" מבוסס על למעלה מאלפיים עדויות של תושבים פלסטינים שבצלם גבה מאז אוקטובר 2023, ועל למעלה משלושה עשורים של תיעוד הפרות זכויות האדם שמבצע משטר האפרטהייד הישראלי בגדה המערבית. הדו״ח בוחן את המציאות הנוכחית לא כאוסף של אירועים נקודתיים או פגיעות קונקרטיות, אלא כחלק ממנגנון מחיקה כולל הפועל לפירוק התנאים המאפשרים את המשך הקיום הפלסטיני בגדה המערבית, ובמקביל מעמיקים את השליטה והעליונות היהודית בו באופן בלתי הפיך. בחינת מציאות החיים הנוכחית בגדה מגלה כי פרויקט המחיקה מיושם כיום באופן גלוי, ישיר ואלים יותר מבעבר, ומבוסס על שיתוף פעולה הולך וגובר בין רשויות המדינה הרשמיות למיליציות מתנחלים שפועלות בגדה בגיבוי ובתמיכת הרשויות.
ארגון זכויות האדם 'בצלם' מפרסם היום (שלישי, 3.12.2024) דו"ח חדש: "מותרים: התעללות חיילים בתושבים פלסטינים במרכז חברון" החושף מקרים חוזרים ונשנים של התעללות קשה של חיילים ישראלים בתושבים הפלסטינים".הדו"ח מתבסס על למעלה מ-20 עדויות שגבה הארגון מפלסטינים שהותקפו בחודשים מאי עד אוגוסט 2024. הקורבנות מספרים כיצד עוכבו על ידי חיילים באופן אקראי לחלוטין, רובם כשצעדו ברחובות העיר חברון כחלק משגרת יומם. הם הוכו ועברו מסכת התעללות קשה מידי חיילים, לעיתים ברחוב, ולעיתים במוצבים צבאיים אליהם נלקחו.יולי נובק, מנכ"לית הארגון: "אנשים יוצאים מביתם לשגרת יומם, נתפסים בידי חיילים ומוכים עד עילפון, כעניין שבשגרה. מהעדויות שאספו תחקירני בצלם עולה תמונת מצב מחרידה בכל הנוגע לנורמות ההתנהגות האלימות של חיילים ישראלים. אחרי יותר משנה בה ישראל מנהלת מלחמה חסרת מעצורים כנגד העם הפלסטיני, התעללות בעוברי אורח פלסטינים הפכה להתנהלות רצויה ונדרשת. אלו אינם מקרים נקודתיים או חריגה מנהלים אלא תופעה שמייצגת התנהלות מערכתית, והיא תוצאה של דה ההומניזציה של פלסטינים, בהובלת הממשלה הישראלית".
מזה יותר משנה מנהלת ישראל מלחמה חסרת מעצורים כנגד העם הפלסטיני ברצועת עזה, בגדה המערבית ובשטחי מדינת ישראל. האלימות, שאפיינה מאז ומתמיד את יחסו של משטר הכיבוש והאפרטהייד הישראלי כלפי פלסטינים, מופיעה בשנה האחרונה בצורתה החשופה והישירה ביותר. דו"ח מצב זה מתמקד באחד ממופעי האלימות הללו. בצלם גבה 25 עדויות מפלסטינים שעברו התעללות מצד חיילים ישראלים במרכז העיר חברון בין החודשים מאי לאוגוסט 2024. בעדויות מתוארים מעשי אלימות, השפלה והתעללות בגברים, בנשים, בבני נוער ובילדים, שנעשו בידי חיילים. היקף האלימות מעיד על כך שאין מדובר רק בשאיפת נקם אישית של חייל זה או אחר או בכשל נקודתי, אלא בתוצר אלים במיוחד של מדיניות מערכתית, סדורה וארוכת שנים של דיכוי, גירוש וגזל העומדים בבסיס משטר האפרטהייד הישראלי.
ב-11.12.17 התעוררתי קצת לפני חצות מרצף של פיצוצים ברחוב. ניגשתי מהר לחלון וראיתי שני כלי-רכב צבאיים עומדים מול הבניין שלנו. ראיתי חיילים מתקדמים אלינו. הם דפקו חזק על הדלת וניסו לפתוח אותה תוך כדי צעקות בעברית. ירדתי מהר במדרגות לפתוח להם אבל לפני שהגעתי לקומת הקרקע, בן דוד שלי, מוחמד, בן 35, ואחי ראאפת, בן 36, כבר פתחו להם את הדלת. ראיתי יותר מ- 20 חיילים, חלקם רעולי פנים. אח שלי ובן דוד שלי שאלו אותם למה הם נכנסים לבית שלנו בשעה כזאת והחיילים צעקו עליהם לשתוק.
