פרסומים

הדו"ח מתאר את מציאות החיים בשכונה המזרח ירושלמית אל-עיסאוויה, 53 שנים לאחר שסופחה לישראל. בשנה האחרונה השכונה היא מוקד של חיכוך קבוע ויומיומי בשל מבצע משטרתי שעיקרו התעמרות בתושבי השכונה. ואולם מבצע זה הוא רק חלק מהתמונה. בדו"ח מנתח בצלם את המדיניות שמיישמת ישראל בשכונה מאז סיפחה אותה לשטחה, מדיניות המושתתת על גזל קרקעות, הזנחה מכוונת, היעדר תכנון – ואלימות משטרתית, אשר מיושמת באופן קיצוני בשכונה זו.

ניתוח בצלם של חוות דעת היועמ"ש בנוגע להעדרה, לכאורה, של סמכות שיפוט של בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג על המצב בשטחים, מעלה כי היא מסתמכת בעיקר על ציטוטים חלקיים ומגמתיים, על התעלמות מהוראות המשפט הבינלאומי ועל תיאור מופרך של המציאות. בניגוד לדבריו, לבית הדין יש סמכות לחקור – חקירה שהינה מתבקשת ונדרשת.

לפניכם חפירה בעבר. מקרה אחד מכל שנה מאז 1989 שבו חיילים הרגו, פצעו או היכו. בכל אחד מהמקרים הבאנו את העדות שגבינו מיד לאחר האירוע, את האופן שבו אחת מזרועותיה המשפטיות של המדינה טייחה את שהתרחש, ולבסוף – עדות שגבינו בשנה האחרונה מבן משפחה או מהקורבן עצמו, על החיים שקרסו בשנייה ההיא, שאחריה הם כבר לא חזרו למסלולם. האלימות וטיוחה, שני הסלילים השזורים זה בזה, מהווים יחדיו את הדנ"א של הכיבוש. הרי בלי אלימות מדינה, המופעלת על ידי כוחות הביטחון, אי אפשר לדכא עם ולשלוט בחייו. אבל בלי טיוח – כוחות הביטחון יסרבו להפעיל את האלימות. זו העסקה האפלה שנרקמה בין שלטון לבין "ביטחון", העסקה שבלעדיה לא יהיה כיבוש, לא תהיה שליטה.

בפרסום זה תמצאו ארבעה ניתוחים של פסקי דין שפרסם בצלם במהלך 2019 באתר האינטרנט של הארגון, העוסקים בפסקי דין של בג"ץ בנושאים שונים – מהריסת בתים, דרך זכויות נחקרים, אסירים ובני משפחותיהם, וכלה בשימוש בגופות כקלפי מיקוח. כל אחד מהם מעיד על הקלות שבה מקבל בית המשפט את עמדת המדינה, על הלוליינות המשפטית שלה נדרשים השופטים במטרה להעניק חותמת משפטית לפגיעה קשה בזכויות האדם, ועל כך שבשורה התחתונה, כמבואר לעיל, בית המשפט העליון אינו בא לשרת את הצדק אלא דווקא את הכיבוש.

הדו"ח מראה כיצד ישראל נתלית בתירוצים ביטחוניים כדי ליישם במרכזה העתיק של העיר מדיניות שהפכה את חייהם של התושבים הפלסטינים לבלתי נסבלים על-מנת לגרום להם לעזוב את ביתם. מדיניות זו מתבססת על משטר הפרדה קיצוני שישראל מיישמת בעיר מזה 25 שנים, מאז הטבח שביצע ברוך גולדשטיין, במטרה לאפשר לקומץ מתנחלים לגור במרכזה של עיר פלסטינית צפופה. מדיניות זו היא הפרה של האיסור על העברה בכפייה – המהווה פשע מלחמה.

לקראת הדיון שהחל ב-18.3.19 במועצת זכויות האדם של האו"ם בדו״ח ועדת החקירה בנושא ההפגנות מול הגדר בעזה, פרסם בצלם נייר עמדה הקובע מדוע יש להתייחס להודעה הישראלית על ״חקירת״ 11 מקרי מוות של מפגינים כאל מהלך תעמולתי גרידא. במכתב ששיגר מנכ״ל בצלם ליו״ר ועדת החקירה של האו״ם, מר סנטיאגו קנטון, נאמר כי יש לדחות את מארג השקרים שטוותה ישראל בעודה ממשיכה להרוג: "אין בישראל ולו קמצוץ של נכונות לחקור את המדיניות עצמה, להוקיע אותה ולדרוש מהאחראים לה לתת על כך דין וחשבון". 

הדו"ח מראה כיצד שופטי בית המשפט העליון הכשירו את מערכת התכנון בגדה המערבית ובכך אפשרו לישראל להמשיך וליישם מדיניות בלתי חוקית. שוב ושוב התעלמו השופטים בהחלטותיהם מהעובדה שמערכת התכנון מטילה איסור כמעט מוחלט על בנייה פלסטינית במטרה לאפשר השתלטות ישראלית על כמה שיותר שטחים פלסטינים. הדו"ח, "צדק לכאורה: אחריותם של שופטי בג"ץ להריסת בתי פלסטינים ולנישולם", מתבסס על מחקר מקיף של מאות תיקים, פסקי דין והחלטות בג"ץ שעניינם הריסת בתיהם של פלסטינים בגדה – שבאף אחד מהם השופטים לא קיבלו את טענות העותרים הפלסטינים.

מאז החל גל ההפגנות מול גדר המערכת הרג הצבא 32 פלסטינים ברצועת עזה, מהם 26 מפגינים. למעלה מאלף פלסטינים נפצעו מאש חיה. על אף תוצאות אלה, סירבו – ועדיין מסרבים – כל הגורמים הרשמיים לבטל הוראות בלתי חוקיות בעליל אלה והם ממשיכים להורות על מימושן ולהצדיקן. לקראת התחדשות ההפגנות היום – ב-13.4.18 – בצלם מפרסם נייר עמדה המביא את ממצאי התחקיר שערך בנוגע לאירועי יום ההפגנות הראשון ב-30.3.18 וכולל גם ניתוח משפטי המבהיר את אי חוקיותן של הוראות המתירות ירי אש חיה במפגינים לא חמושים, שאינם מסכנים איש.

מדי שנה עוצרת ישראל מאות קטינים פלסטינים ומפרה את זכויותיהם באופן שיטתי ומערכתי לאורך כל התהליך: החל ממעצרם, דרך חקירתם וכלה בבית המשפט הצבאי לנוער. את התהליך הזה עוברים הקטינים כשהם לגמרי לבדם, מנותקים ממשפחתם, וללא ייעוץ משפטי. המדינה מתפארת בשינויים שערכה במערכת המשפט הצבאי לנוער בשנים האחרונות וטוענת ששיפרה משמעותית את ההגנה הניתנת לקטינים בהליכים הננקטים נגדם. אולם שינויים אלה לא שיפרו את ההגנה על זכויות הקטינים והם צורניים בלבד, ונועדו להעניק לגיטימציה למערכת המשפט הצבאית בפרט ולמשטר הכיבוש בכלל.

הדו"ח חושף כיצד ישראל מנצלת את שטח הגדה המערבית כדי לטפל בפסולת, כולל בפסולת מסוכנת, הנוצרת בשטחה שלה. זאת, תוך ניצול כוחה כמדינה הכובשת ומעל לראשיהם של הפלסטינים, המודרים לחלוטין מתהליך קבלת ההחלטות בעוד שהם נחשפים לסיכונים סביבתיים ובריאותיים, שהם אינם מיודעים לגביהם. מציאות זו היא רק נדבך נוסף במדיניותה העקבית של ישראל מזה חמישים שנה, המנצלת
 

דו"ח משותף עם המוקד להגנת הפרט

הדו"ח חושף כיצד הרשויות הישראליות מפרות באופן שיטתי ונרחב את זכויות האדם של מאות נערים הנעצרים מדי שנה בירושלים המזרחית. ב-60 תצהירים שמסרו, תיארו נערים כיצד הוצאו ממיטותיהם באמצע הלילה, נאזקו ונחקרו תוך הפרה של זכויותיהם ולאחר מכן נעצרו בתנאים קשים, לעתים לתקופות ממושכות. התנהלות זו היא חלק ממדיניותה של ישראל בעיר, הרואה בתושביה הפלסטינים אוכלוסייה בלתי רצויה.

המשפט הבינלאומי מגדיר כיבוש כמצב זמני, אך אחרי יותר מחמישים שנה, לא ניתן עוד להתייחס אל המציאות בשטחים כזמנית ומופרך לדבוק בתקווה שישראל תפעל לשינויה. בשנה החמישים ואחת לכיבוש בצלם מפרסם גרסה מעודכנת של המסמך המציג תמונה עדכנית של המציאות בשטחים. העובדות המתוארות בו – ומשמעותן – ידועות. גם משמעותה של עמידה מנגד בחוסר מעש ידועה – המשך המצב הקיים. כיום נדרשת פעולה נחושה שתבטא את הפסקת שיתוף הפעולה בארץ ובעולם עם הכיבוש.

במהלך שני העשורים האחרונים יצרה מדינת ישראל מציאות המאפשרת לה להתנער כמעט לחלוטין מתשלום פיצויים לפלסטינים שנפגעו מידי כוחות הביטחון, על אף שזו חובתה על פי המשפט הבינלאומי. דו"ח חדש של בצלם שמתפרסם הבוקר (רביעי, 8.3) מתחקה אחר המהלך וממחיש את תוצאותיו: בשנים האחרונות ניכרת ירידה דרמטית במספר תביעות הפיצויים שמגישים פלסטינים ומחיר הפגיעה בהם הוזל. מדיניותה זו של ישראל מפגינה את עומק הזלזול בחייהם, בגופם וברכושם של התושבים הפלסטינים.

הדו"ח שמפרסם בצלם היום מתחקה אחר הדרך שבה ישראל משתלטת על המרחב הכפרי הפלסטיני, שוברת אותו לרסיסים, מנשלת את תושביו מקרקע ומים ומעבירה אותם לידי מתנחלים. מהלך ההשתלטות מתואר באמצעות שלושה כפרים במחוז שכם – עזמוט, דיר אל-חטב וסאלם – והתהליך שעברו מאז הקימה ישראל את ההתנחלות אלון מורה בסמוך אליהם. סיפורם של הכפרים ממחיש מדיניות רחבת היקף שמיישמת ישראל ברחבי הגדה המערבית זה עשרות שנים ושבה ממלאים המתנחלים תפקיד מרכזי.

בצלם מפרסם היום דו״ח חדש: "נוהל טיוח: חקירתם לכאורה של אירועי 'צוק איתן'״. בקיץ ההוא הרגו כוחות הביטחון הישראליים 1,391 בני אדם שלא השתתפו בלחימה, 526 מהם קטינים. הדו"ח מתאר כיצד ישראל יוצרת מצג שווא של חקירת חשדות להפרת החוק במהלך הלחימה. בפועל, האחראים האמתיים להפרות – אלו שהתוו את המדיניות וניסחו את הפקודות – לא נחקרו מעולם. החקירות שמנהלת הפרקליטות הצבאית מתמקדות רק באחריותם של דרגי שטח נמוכים למקרים המכונים "חריגים" – כאילו לא אירעו עשרות מקרים כמעט זהים, עם תוצאות מחרידות. פרשנות הפצ"ר – המנקה אותו מאחריות ומאפשרת למקבלי ההחלטות להתעלם מתוצאות אלה שוב ושוב – היא בלתי חוקית ובלתי מוסרית.