מוחמד ח'דר, בן 36 ואב לחמישה, תושב עיזבת בית חאנון
עד המלחמה גרתי עם אשתי, פאאיקה ח'דר, בת 37, אחות במקצועה, וחמשת הילדים שלנו: רימאס, בת 16, מנאר, בת 14, חסן, בן 11, ליאן, בת 9, ומוסטפא, בן 5, בבית חאנון. אני חולה אסתמה ומשתמש בתרופות באופן קבוע. בתחילת הנישואים שלנו, גרנו בדירה שכורה ועברנו בין דירות, עד שבשנת 2020, לוויתי כסף מחברים ומקרובי משפחה ובניתי לנו בית בשטח של 120 מ"ר. פרעתי 5,000 דולר מהחוב על בניית הבית, ואני עדיין חייב 11,000 דולר.
עבדתי כנהג מונית שכיר, גם לפני הנישואים וגם אחרי, בגלל המצב הכלכלי הקשה ברצועת עזה, לא היו הזדמנויות עבודה אמיתיות שיאפשרו לנו לחיות חיים ראויים. בגלל הקרבה של בית חאנון לגבול הישראלי, האזור היה מאוד לא בטוח גם לפני המלחמה הנוכחית, והיו הרבה אירועי ירי ותקיפות של הצבא הישראלי. לכן במהלך מלחמות ופעולות צבאיות קודמות ברצועה, תמיד עקרנו מבית חאנון.
במהלך השנתיים האחרונות מתחילת המלחמה, אני והמשפחה שלי עברנו הרבה דברים קשים: עקירה, רעב ועוד. אני נעצרתי ועברתי התעללות, תקיפות גופניות ותקיפה מינית, חוויות שהשפיעו עליי וימשיכו להשפיע עליי עד סוף חיי.
ב-7 באוקטובר 2023, אשתי הכינה את הילדים לבית הספר, ואת הבן הקטן שלנו, מוסטפא, לגן, ואז התחיל פתאום ירי רקטות והבנו שצפויה התקפה ישראלית על הרצועה. פחדתי מאוד על אשתי והילדים, ולכן שלחתי אותם לבית של אבא של אשתי, שגר בשכונת א-שייח' רדוואן, במערב העיר עזה. אני ואמא שלי נשארנו בבית. למחרת, משעות הבוקר המוקדמות, הצבא כרז לנו והורה לנו לפנות את האזור, ובאותו זמן התחיל לתקוף בניינים גבוהים בטילים ובארטילריה בצורה שקשה לדמיין. לא יכולנו להישאר בבית אפילו לרגע. יצאתי מהבית עם אמא שלי, המבוגרת, והלכנו למרפאת אל-פאח'ורה במחנה הפליטים ג'באליא. אשתי והילדים גם הגיעו לשם, וכולנו ביחד נשארנו בחדר התרופות במרפאה.
הרגשתי אותם משתינים עלינו, תוך כדי כך הם גם קיללו אותנו: "בני זונות! בני שרמוטות!" חייל אחד אמר לי: "אני הולך לאנוס את אחותך [...]"
המרפאה הייתה מלאה לגמרי בעקורים. היו שם יותר מ-3,000 אנשים שנמלטו מבית חאנון ומא-שיח' זאיד אבל לא היה שם שום רופא, ואשתי, שהיא אחות, ניסתה לטפל בחולים. לאורך כל התקופה הזו, סבלנו מהרעב שהתפשט בצפון הרצועה, בגלל שהצבא הישראלי מנע מאיתנו מזון ומים. סיכנתי את חיי והלכתי לאזורים מסוכנים, כדי למצוא אוכל עבור משפחתי.
בחורף 2024, ההרג והרעב הגיעו לשיאם בצפון רצועת עזה, וכבר לא יכולתי להשיג למשפחה שלי אפילו פירור לחם אחד. אנשים בצפון הרצועה הרגו אחד את השני בשביל אוכל. אשתי סירבה להישאר בצפון הרצועה בגלל הרעב הכבד, אז ב-13.3.24, הסעתי אותה, את הילדים שלנו ואת אמא שלי לרחוב א-רשיד, שהיה הדרך היחידה לעבור דרומה. אני נשארתי בצפון, כי חששתי שאם אעבור במחסום יעצרו אותי, כמו ששמעתי שקרה להרבה גברים אחרים, אז חזרתי משם למרפאה.
בהתחלה, המשפחה שלי עקרה לרפיח ומשם הם עברו לח'אן-יונס, ואז לדיר אל-בלח. במהלך כל התקופה הזאת, הם סבלו ממחסור במזון וכסף, ואני הייתי מוכר גרוטאות ושולח להם כסף, כדי שיוכלו לקנות אוכל ולשרוד.
נשארתי במרפאה עד שהצבא פלש לג'באליא באוקטובר 2024, והמצב שם הפך למסוכן מאוד. עקרתי משם למרפאת א-ספטאווי, שנמצאת מערבית למחנה. בבאותו חודש, הצבא הישראלי כיתר את המרפאה אחרי שסירבנו לעזוב אותה, כי לא היה לנו לאן ללכת. המרפאה הייתה מוקפת בטנקים וברחפנים. פחדנו לצאת החוצה. הצבא שלח אלינו צעיר, שהם השתמשו בו כמגן אנושי. הם כפו עליו ללכת לפני החיילים כשמעליו טס רחפן והוא חשוף לירי מצִדם. הצעיר הגיע אלינו ואמר לנו שאנחנו חייבים לפנות את המרפאה תוך שעה וללכת מערבה.
נאלצנו לעקור. בשעה 9:00 בבוקר יצאנו כולנו מהמרפאה, והלכנו עד שהגענו למחסום של הצבא ליד מועדון ספורט ג'באליא. במחסום, אחד החיילים קרא לי ולכמה גברים צעירים אחרים, והורה לנו לעמוד מול הטנק, ממש מול מצלמה שהם הציבו שם. החיילים ניגשו אלינו, אזקו אותנו באזיקוני פלסטיק והכו אותנו מכות קשות עם כלי הנשק שלהם, גם בפנים שלנו. המכות גרמו לי לדמם מהפה.
כשאחד האסירים ביקש מים, חייל השתין בתוך בקבוק, דחף אותו לפה שלו בכוח ואמר לו "תשתה, יא בן זונה".
הם סידרו אותנו בשורה, יחד עם עשרות עצורים אחרים, צמודים כמו כבשים. היינו אזוקים ומכוסי עיניים והכריחו אותנו לכרוע על הברכיים עם הראש בין הרגליים. הצלחתי לראות מתחת לכיסוי העיניים שהחיילים טיפסו למקום גבוה, והרגשתי אותם משתינים עלינו, תוך כדי כך הם גם קיללו אותנו: "בני זונות! בני שרמוטות!" חייל אחד אמר לי: "אני הולך לאנוס את אחותך, בן שרמוטה, ואני הולך לאנוס את אשתך!".
הם השאירו אותנו באותה תנוחה עד לפנות בוקר ביום שלמחרת, ואז הם הכניסו אותנו למשאיות גדולות, זרקו אותנו פנימה כמו שקי קמח, תוך כדי מכות קשות. נסענו בערך שעה במשאית, ואז הגענו למקום כלשהו, כנראה בתוך ישראל, וזרקו אותנו מהמשאית לשטח מלא בחצץ ואבנים, שפצעו אותי בידיים וברגליים. גם שם השתינו עלינו. בנוסף, כשאחד האסירים ביקש מים, חייל השתין בתוך בקבוק, דחף אותו לפה שלו בכוח ואמר לו "תשתה, יא בן זונה".
אחר-כך החליפו את אזיקוני הפלסטיק בידיים וברגליים שלנו באזיקי ברזל, ואז הכניסו אותנו לכלא, והבנתי ממה שאסירים אחרים אמרו שאנחנו נמצאים בשדה תימן. היו שם צריפים גדולים, ובכל צריף היו הרבה תאים שדמו לכלובים. הם נתנו לנו בגדים חדשים, ושמו על פרק היד שלי צמיד עם המספר 059517.
כשהגעתי לכלא, הפנים והעיניים שלי היו נפוחות מרוב מכות. רופא במדים בא לבדוק אותנו, וסיפרתי לו שאני חולה אסתמה וסובל מכאבים ומבעיות נשימה ומשתמש באופן קבוע בוונטולין, אבל הוא התעלם ממני.
למחרת, חייל קרא את המספר שלי והעלה אותי לג'יפ שהסיע אותי למקום אחר, שמאוחר יותר נודע לי שנקרא "אל-חסמה" [מתחם מחופה חצץ]. זה היה מקום שבו חקרו ועינו עצורים. הושיבו אותי על כיסא ברזל, הפשיטו אותי ובדקו את הגוף שלי. נשארתי קשור לכיסא במשך שלוש שעות רצופות, כשהעיניים שלי מכוסות בשלוש שכבות של חתיכות בד והרגליים שלי כבולות באזיקים. הקצין שחקר אותי הציג את עצמו כ"קפטן אבו ראמז", ואמר שהוא אחראי על אזור בית חאנון.
הוא שאל אותי לאיזה ארגון אני שייך, ואמרתי לו שאני לא שייך לאף ארגון, ושאני רק אזרח שעובד כנהג מונית. במהלך החקירה הוא הכה אותי קשות בפנים ובגב שלי, ואיים להרוג את אשתי והילדים שלי.
אחרי שהחקירה נגמרה, החזירו אותי לכלא שדה תימן. המצב שם היה קשה ומשפיל מאוד, ברמות שאי אפשר לתאר. הם היכו אותנו קשות, קשרו אותנו בתנוחת "שבח" [קשירה בתנוחת לחץ] ודיכאו, השפילו וקיללו אותנו. הוחזקתי כמעט לאורך כל תקופת המעצר שלי עם עיניים מכוסות וידיים אזוקות.
היינו 60 אסירים בכלוב, והיו בו רק 24 מיטות. ישנו יחד במיטות, אחד על השני. לא נתנו לנו להתרחץ או להתגלח. היו מביאים לנו שלוש ארוחות ביום, וכל אחת כללה חתיכת לחם קטנה מאוד וקצת טונה. הם היו אומרים לנו, " כאן, אתם אוכלים רק כדי שתשארו בחיים".
היו מביאים לנו שלוש ארוחות ביום, וכל אחת כללה חתיכת לחם קטנה מאוד וקצת טונה. הם היו אומרים לנו, " כאן, אתם אוכלים רק כדי שתשארו בחיים".
ברוב תקופת המעצר שלי לא ידעתי מה השעה, היום או התאריך. במהלך אחת הפשיטות, החיילים פרצו לתוך התאים, זרקו רימוני גז והכו אותנו קשות. אני חושב שהם שברו לי כמה צלעות. אחר-כך נודע לי ששני עצורים מתו, עאדל אל-כחלות ומועאז ריאן. במהלך אותה פשיטה עינו אותי, והזריקו לי שתי זריקות ברגל, של חומר שאני לא יודע מהו. אחר כך, החיילים היכו אותי בחלק האחורי של הראש עם מקל. נפלתי על הקרקע ואיבדתי את ההכרה. התעוררתי מחוץ לתא שלי לקולות של מכות, השפלות וקללות מצד הסוהרים. זרקו אותי בחזרה לתא. אני חושב שזה היה בסוף נובמבר 2024. מאותו אירוע ואילך, מצבי הידרדר מאוד. איבדתי את היכולת לזוז. לא הייתי מסוגל לקום מהמיטה שלי. אסירים אחרים עזרו לי להתנייד, והיה שם גם רופא שטיפל בי.
נשארתי במצב הזה עד תחילת דצמבר 2024, ואז הגיעו הסוהרים ולקחו אותי לחקירה. בדרך לשם, הם היכו אותי ועינו אותי באכזריות כל הזמן, והטיחו בי קללות כמו "נזיין את אחותך, נזיין את אשתך יא בן זונה!"
הושיבו אותי על כיסא גלגלים, ולקחו אותי למקום שנקרא ה"דיסקו", שכלל כמה חדרים. שם, השמיעו מוזיקה רועשת, ביטויי כפירה באללה, וקללות. אני עדיין סובל מאובדן שמיעה באוזן אחת.
נשארתי בחקירה ב"דיסקו" במשך שלושה ימים רצופים. היה לי דיון בבית משפט שהתנהל מרחוק, דרך אפליקציית "זום". האריכו לי את המעצר עד להודעה חדשה תחת ההגדרה של "לוחם בלתי חוקי".
באחת הפעמים שלקחו אותי לחקירה, הקצין שחקר אותי שאל אותי מי פצע אותי, ואני עניתי לו: "אתם נתתם לי זריקה והכיתם אותי בראש". בתגובה, הקצין התחיל להכות אותי באכזריות בפנים ובראש. אחר-כך, הוא שאל אותי איפה אני גר, ממה אני מתפרנס, ואיפה הייתי בתחילת המלחמה.
הוא המשיך ושאל אותי לאן אשתי והמשפחה שלי ברחו. אמרתי לו שאני לא יודע, אז הוא הכה אותי שוב. הוא השתמש בצבת כדי לעקור את הציפורן באצבע המורה הימנית שלי, והתחלתי לצרוח ולבכות בקול רם מרוב כאב. הוא נתן לי סטירה, ניסה לחנוק אותי, כפת את הידיים שלי לאחור, משך אותי והיכה אותי חזק בחזה. והתחלתי לצרוח "יש לי פריצת דיסק! יש לי פריצת דיסק!".
החיילים תפסו אותי, הרימו אותי מהידיים ותלו אותי בתנוחת "שבח" עם שרשראות באמצע חדר החקירות.
הוא השאיר אותי שם, מדמם בפנים ובאצבע. השאירו אותי שם כבול לכיסא במשך בערך עשר שעות. אחר-כך שיחררו אותי מהכיסא. רופא הגיע לבדוק אותי, ואמרתי לו שאני חולה ולא יכול לזוז, אבל הוא התעלם ואפילו לא נתן לי כדור נגד כאבים. הם נשאו אותי משם בחזרה למתחם ה"דיסקו", כשאני עדיין אזוק.
יומיים אחר-כך, החיילים לקחו אותי שוב לחקירה. לא יכולתי ללכת או להזיז את יד שמאל. לא ידעתי מה הם עשו לי שהביא אותי למצב הזה, שאני לא מצליח להזיז את היד.
כשהחזירו אותי לחקירה, הקצין שאל אותי שוב, "איפה אשתך וילדיך?" אמרתי לו שאני לא יודע איפה הם, למרות שידעתי שהם עקורים בדרום רצועת עזה. באותו רגע, הוא תלש לי ציפורן מהאצבע האמצעית של יד שמאל, והתחלתי לצרוח ולבכות. הקצין המשיך ואמר לי, "מצאנו את אשתך וילדיך. הם עקורים באל-משאעלה בדיר אל-בלח, ואני מבטיח לך שאגרום לך להתאבל עליהם ועל כל משפחתך". עניתי לו, "הם לא טובים יותר מאלה שכבר מתו, מי ייתן ואלוהים ירחם עליהם". זה היה אחד מרגעי העינויים המייסרים ביותר שעברתי. הוא קרא לחיילים. הייתי אזוק וכבול בידיים באותו זמן. החיילים תפסו אותי, הרימו אותי מהידיים ותלו אותי בתנוחת "שבח" עם שרשראות באמצע חדר החקירות.
הם הביאו דילדו והניחו אותו מתחת לישבני, ואז החלו להוריד את השרשרת עד שחלק ממנו נכנס לתוך פי הטבעת שלי. זה גרם לי לכאב עז שכמותו לא חוויתי מעולם.
הם הביאו דילדו והניחו אותו מתחת לישבני, ואז החלו להוריד את השרשרת עד שחלק ממנו נכנס לתוך פי הטבעת שלי. זה גרם לי לכאב עז שכמותו לא חוויתי מעולם. התחלתי לצרוח ולבכות בקול רם. זה היה העינוי האכזרי והקשה ביותר שעברתי בכל תקופת המעצר שלי בישראל. באותו רגע לא ציפיתי שיתקפו אותי מינית. כשזה קרה, רציתי למות. המוות היה עדיף על עינויים כאלה. התחלתי לצרוח, "אני נשבע באלוהים, אם היה לי משהו לומר, הייתי אומר את זה! אני נשבע באלוהים!" ואז הקצין הורה לחיילים להוריד אותי. הוא הביא לי תה ומים, אבל לא הסכמתי לשתות אותם. הוא אמר לי, "ניקח אותך בחזרה לשדה תימן, כלב".
החזירו אותי לכלא שדה תימן, ומרגע שהגעתי לשם, התחלתי לחוות תסמינים, שאחר-כך הבנתי שהם של שבץ מוחי. אבל לא היה שם אף אחד שיעזור לי, ולא קיבלתי תרופות או טיפול. היחידים שעזרו לי היו העצורים האחרים בתא שלי, שלקחו אותי לשירותים, רחצו אותי וניקו אותי.
בתחילת פברואר 2025, התחלתי לחוות בחילות מתמשכות, חולשה, קוצר נשימה ותחושה כבדה בחזה, ופינו אותי מכלא שדה תימן לבית חולים באמבולנס. לא ידעתי לאיזה בית חולים לקחו אותי, אבל ניחשתי שזה בית החולים סורוקה. כשהגעתי לשם, שמו אותי על מיטה בחדר. רופא הגיע והזריק לי משהו בחלק התחתון של עמוד השדרה. מיד לאחר מכן, השתתקתי לחלוטין ברגליי ובזרוע השמאלית. צרחתי בקול רם מאוד בכל פעם שהוא דקר אותי, והחייל לידי המשיך להכות אותי בפנים עד שדם ירד לי מהפנים והפה.
רופא הגיע והזריק לי משהו בחלק התחתון של עמוד השדרה. מיד לאחר מכן, השתתקתי לחלוטין ברגליי ובזרוע השמאלית.
אחר-כך, החזירו אותי לכלא שדה תימן והחזיקו אותי במחלקה 2, חדר 3. הופתעתי לפגוש בחדר הזה את אחי ח'דר, שהיה כלוא שם. בהתחלה לא זיהינו אחד את השני, כי הפנים והגוף שלנו היו כל כך מעוותים מהעינויים ומהמכות הקשות. אחי ואני התחבקנו ופרצנו בבכי. הוא התחיל לבכות כשראה את מצבי והבין שאני לא יכול לזוז או ללכת בכלל.
יומיים אחרי שהוחזרתי לשדה תימן, ההכרה שלי התחילה להתערפל. בשלב מסוים איבדתי את הכרה לגמרי, וכשהתעוררתי, אני לא יודע כמה זמן אחר- כך, מצאתי את עצמי בבית חולים, אזוק וכבול בידיים וברגליים. הם שמו לי חיתולים, והפה שלי היה מעוקם בצד ימין. הרגשתי חסר אונים ולא יכולתי לדבר. הראייה שלי הייתה מטושטשת, והכל בגלל העינויים והמכות שקיבלתי בראש. נשארתי בבית החולים במשך חמישה ימים סך הכל, שבמהלכם הוכיתי ועינו אותי, נאזקתי למיטת בית החולים.
במהלך האשפוז שלי, רופאים נתנו לי נוזלים דרך הווריד. ביקשתי מאחד מהם מים לשתות, והוא ניגש והביא לי בקבוק, ואמר לי, "תפתח את הפה שלך". כששתיתי, זה היה שתן, לא מים. הם הכריחו אותי לשתות את הכל ואת השאר שפכו לי על הפנים. התחלתי לבכות כשאני אזוק ולא מסוגל לזוז או לדבר בכלל.
ביום השני לאשפוז שלי – אני לא יודע את התאריך המדויק, העבירו אותי באמבולנס לכלא רמלה, שם יש מרפאה. הרופאים בדקו אותי ואמרו לי שיעבירו אותי לחקירה של השב"כ. הם רחצו אותי והחליפו לי את שקית השתן, ואז הושיבו אותי על כיסא גלגלים לפני שלקחו אותי לחדר החקירות. באותו זמן עדיין לא הייתי מסוגל לדבר. שמעתי רופא אחד, במדים של חייל, אומר לאחר, "למה האידיוט הזה לא מדבר?" והרופא השני ענה, "הוא עבר שבץ מוחי". ככה גיליתי שעברתי שבץ מוחי.
מהמרפאה העבירו אותי לאגף בכלא רמלה, שם טיפלו בי כמה אסירים מעזה. קיבלתי 27 כדורים בכל יום. העצורים היו רוחצים אותי, לוקחים אותי לשירותים, ומנקים אותי. התחלתי לקחת קפרה במינון של 4,000 מ"ג ואספירין בייבי. חודש אחר-כך, הצלחתי בהדרגה לדבר שוב.
נשארתי בכלא רמלה עד 27.5.25, ואז העבירו אותי לכלא עופר, שם קבלתי קצת תרופות, אבל בקושי.
ב-10.10.25, נודע לנו שהמלחמה הסתיימה. העבירו אותנו לכלא הנגב (קציעות) ואמרו לנו שהולכים לשחרר אותנו. נציג הצלב אדום הגיע וביקש מאיתנו למלא שאלון, לקחו מאיתנו טביעות אצבע ומידע אישי. שלושה ימים אחר-כך, ב-13.10.25, לקחו אותנו לאוטובוסים שהסיעו אותנו למחסום כרם אבו סאלם (כרם שלום). אני הייתי על כיסא גלגלים. עברנו לתוך רצועת עזה ואז ולקחו אותנו באוטובוסים לבית החולים נאסר בח'אן-יונס. אמרו לנו ששם המשפחות שלנו יפגשו אותנו. כשפגשתי את המשפחה שלי, ראיתי את התדהמה על הפנים שלהם – הם חשבו בכלל שמתתי בכלא. הם נדהמו גם מזה שהייתי על כיסא גלגלים, ולא יכולתי להזיז את יד שמאל. עד היום אני במצב הזה.
אני שוחררתי אבל אחי ח'דר מוחזק בכלא עד עכשיו.
ביליתי 12 חודשים בבתי הכלא של הכיבוש. נכנסתי אליהם בריא ושלם, ויצאתי מהם פגוע קשות גופנית ונפשית, מהעינויים שעברתי. אני עדיין עקור בעיר דיר אל-בלח, מתגורר בבניין של בית ספר קרוב לים. אני במצב ממצב פסיכולוגי ופיזי קשה מאוד כתוצאה מהעינויים, מהמכות שספגתי ומהתקיפה המינית. אני סובל מכאבים, נדודי שינה, חוסר שקט ומחשבות בלתי-פוסקות על מה שקרה לי, במיוחד על האונס.
* העדות נגבתה על-ידי תחקירן בצלם מוחמד סבאח ב-12.11.25