בני הזוג ח'יתאם דענא אל-קימרי וחאמד אל-קימרי, תושבי שכונת א-ראס, שחיילים פשטו על ביתם ב-17.8.24, לקחו את ח'יתאם ואת ילדיה הקטנים ומאוחר יותר גם את חאמד, והחזיקו אותם שעות ארוכות בחוץ
עדותה של ח'יתאם דענא-אל-קימרי, בת 26 ואם לשניים:
אני גרה עם בעלי חאמד, בן 30, ושני הילדים שלנו מוחמד, בן שלוש, וליאן, בת שבע, במרחק של 200 מטר בערך מבניין א-רג׳בי (בית השלום), שגרים בו מתנחלים.
החיילים והשוטרים הפכו את האזור לכלא גדול והם פותחים וסוגרים את הרחוב, ולפעמים זה תלוי רק במצב הרוח שלהם
מאז אירועי ה-7 באוקטובר, אנחנו וכל התושבים באזור הזה סובלים עוד יותר מהדיכוי של כוחות הכיבוש, שמגבילים אותנו והופכים את החיים שלנו לגיהנום. החיילים והשוטרים הפכו את האזור לכלא גדול והם פותחים וסוגרים את הרחוב, ולפעמים זה תלוי רק במצב הרוח שלהם. בימי ששי ושבת, הם סוגרים את הרחוב ואוסרים עלינו בכלל לעבור בו, ורק המתנחלים יכולים לנוע כשחלקם חמושים.
החיילים רודפים אחרי הגברים ואחרי הילדים שלנו ולפעמים גם אחרי נשים, מעכבים אנשים סתם ולפעמים גם עוצרים אותם. החיים פה נהיו בלתי נסבלים, אבל אין לנו מקום אחר לחיות בו. למרות הברבריות והאכזריות של החיילים כלפינו, אנחנו מנסים להחזיק מעמד, להישאר כאן ולהמשיך לחיות בבית שלנו.
אבל למרות כל זאת, לא עלה בדעתי שיקרה לי מה שהחיילים עשו לנו בבית שלנו. שהם יעכבו את הבן שלי, שהוא רק בן שלוש ואותי כעונש על זה שהוא ״לא מחונך״ וכביכול מיידה עליהם אבנים.
ב-17.8.24, בסביבות 19:00, ראיתי בערך 15 חיילים עומדים מסביב לבית שלנו ולבתים של הגיסים שלי. הכנסתי את הילדים שלי הביתה, סגרתי את הדלת, וצפיתי בהם דרך החלון. ראיתי את החיילים פושטים על הבתים של המשפחה שלנו ומוציאים את כולם לחצר: הם הוציאו את גיסי ג׳יהאד, בן 42, אשתו וששת הילדים שלהם ואז גם את גיסי יחיא, בן 35, אשתו וארבעת הילדים שלהם ואת חמי רמדאן, בן 68, וחמותי בושרא, בת 60.
אחר-כך ראיתי את החיילים מצביעים על הבית שלנו, שנמצא במרחק של בערך עשרה מטרים מהבתים של הגיסים שלי. חמישה חיילים התקדמו לכיוון הבית שלנו והביאו איתם את ג׳יהאד. ג׳יהאד קרא לי ופתחתי את הדלת. אחד החיילים הורה לי בצעקות להוציא כל מי שנמצא בבית החוצה. בזמן שניסיתי להלביש את הילדים שלי ולנעול להם נעליים, החייל צעק עליי שוב לצאת מהבית. הצלחתי לנעול להם נעליים אבל הם נשארו בגופיות ואני נשארתי בבגד התפילה, ויצאנו ככה.
אחרי שיצאנו לחצר, החיילים נכנסו לבית שלנו ושמעתי אותם הופכים שם הכול. באותו זמן חיילים אחרים נכנסו לבתים של הגיסים וערכו גם בהם חיפושים.
אמרתי להם שמוחמד הוא רק ילד בן שלוש והוא לא יודע מה המשמעות של זריקת אבנים. הילדים שלי פחדו מהחיילים, בכו ונצמדו אליי
החיילים פלשו גם לבית של דוד של בעלי, אבו ח׳אלד, כדי לבדוק את מצלמות האבטחה שלו. אחרי שעיכבו אותנו בחצר בערך שעה, אחד החיילים שאל אותי אם אני אמא של מוחמד ועניתי שכן. החייל אמר שהילד זרק אבנים לעבר החיילים ושהם הולכים לקחת אותי ואת הילדים שלי למוצב הצבאי.
אמרתי להם שמוחמד הוא רק ילד בן שלוש והוא לא יודע מה המשמעות של זריקת אבנים. הילדים שלי פחדו מהחיילים, בכו ונצמדו אליי. ג׳יהאד, והבן שלו מחמוד, בן 18, מחו על מה שקורה והתעקשו ללוות אותנו. החיילים הסכימו שהם יבואו איתנו, ואז לקחו אותנו לרחוב שמתחת לבניין א-רג׳בי.
החיילים הפרידו ביני לבין הילדים. הם הובילו אותי ואת ג'יהאד למחסום ג'אבר והשאירו את הילדים עם מחמוד ברחוב, ליד בניין א-רג'בי. שמעתי את הילדים שלי בוכים וצועקים. החיילים עכבו אותי ואת ג'יהאד במחסום ואחרי בערך שעה, ראיתי חיילים מובילים את בעלי למחסום כשהוא אזוק.
פחדתי מאוד על הילדים ואלה היו שעות קשות מאוד. אחרי עוד חצי שעה בערך, החיילים הביאו את הילדים עם מחמוד למחסום ג׳אבר. ראיתי שמחמוד הוריד את החולצה שלו והלביש אותה למוחמד כי היה לו קר מאוד. החיילים הורו לג׳יהאד ומחמוד לחזור הביתה ואז לקחו אותי, את בעלי חאמד ואת הילדים ברגל לבסיס הצבאי, שליד השער של ההתנחלות קריית ארבע, באזור ואדי אל-חסין. הם הושיבו אותנו על הרצפה בחצר למשך בערך שעה ואז הגיע לשם חייל דובר ערבית הגיע ואמר לנו שלא חינכנו את מוחמד ושאנחנו חייבים להשגיח על ההתנהגות של הילדים שלנו ולחנך אותם יותר טוב כדי שלא יעצרו אותנו שוב. אחר-כך החיילים לקחו אותנו לכיוון מחסום אל-חריקה והורו לנו ללכת משם הביתה.
חייל דובר ערבית אמר לנו שלא חינכנו את מוחמד ושאנחנו חייבים להשגיח על ההתנהגות של הילדים שלנו ולחנך אותם יותר טוב כדי שלא יעצרו אותנו שוב
השעה כבר הייתה 23:30. זו דרך ארוכה ובעלי ניסה לשכנע אותם שיתנו לנו לעבור בדרך קצרה יותר, דרך רחוב ואדי אל-חסין, כי כבר אי אפשר היה למצוא בשעה כזאת מכונית שתיקח אותנו. אבל הם לא הסכימו. בעלי התקשר לקרובי משפחה שגרים באזור ג׳בל ג׳והר ואחד מהם הגיע ולקח אותנו במכונית שלו לאזור אל-מחוול שממנו אי אפשר להמשיך לבתים שלנו ברכב. המשכנו הביתה ברגל עייפים ומושפלים, במיוחד בגלל שלא לבשתי כלום מעל בגד התפילה.
באותו לילה, הילדים שלי לא רצו לישון בחדר שלהם ונצמדו אליי כל הלילה. הם דיברו כל הזמן על איך שהחיילים פלשו לתוך הבית שלנו, הפכו את כל מה שיש בו ושברו חלק מהעציצים בכניסה לבית. הבת שלי ליאן לא הפסיקה לדבר על איך שהחיילים הובילו את אבא שלה למחסום אזוק. ביליתי את כל שעות הלילה בלסדר את הבית ולהרגיע את הילדים שלי, ועד עכשיו אני מרגישה רע מאוד נפשית.
עדותו של חאמד אל-קימרי, בן 30, בעלה של ח'יתאם:
אני גר באזור א-ראס, עם אשתי ח'יתאם, בת 26, והילדים שלנו: מוחמד, בן שלוש וליאן, בת שבע. הבית שלנו נמצא במרחק של כ-200 מטר ממבנה א-רג'בי שהשתלטו עליו המתנחלים. אני עובד כפקיד בחנות הספרים "אל-איסראא" שנמצאת בקרבת מקום, באזור H2.
הגעתי הביתה מהעבודה וראיתי שחיילים פשטו על הבית שלי ועל הבתים של האחים שלי [...] מצאתי בחצר את ההורים שלי [...] החיילים הוציאו את כולם החוצה
ב-17.8.24, בסביבות השעה 20:00, הגעתי הביתה מהעבודה וראיתי שחיילים פשטו על הבית שלי ועל הבתים של האחים שלי ג'יהאד ויחיא. מצאתי בחצר את ההורים שלי, רמדאן, בן 68 ובושרא, בת 60, את אשתו של ג'יהאד וששת הילדים שלו ואת יחיא, אשתו וארבעת הילדים שלהם. החיילים הוציאו את כולם החוצה.
כשהגעתי החיילים עדיין היו בדירה שלנו. ניסיתי להיכנס אבל שני חיילים חסמו לי את הדרך בחצר. אמרתי לחיילים שאני בעל הדירה ואני רוצה לראות מה שלום אשתי והילדים שלי אבל הם לא הקשיבו. ואז יחיא סיפר לי שהחיילים עצרו את ח'יתאם והובילו אותה ואת הילדים שלי, יחד עם אחי ג'יהאד והבן שלו מחמוד, לכיוון "ציר המתפללים".
אחד החיילים התקדם אליי ושאל אותי "מי אתה?". אמרתי לו שאני הבעלים של הדירה שבה נמצאים החיילים. החייל אמר לי שהבן שלי זרק אבנים על חיילים. אחר-כך הוא אזק לי את הידיים מאחורי הגב באזיקוני פלסטיק, תפס אותי בחולצה והוביל אותי עם עוד ארבעה חיילים למחסום בשכונת ג'אבר.
במחסום מצאתי את אשתי בוכה, ואת אחי ג'יהאד. היא סיפרה שהחיילים מחזיקים בשני הילדים שלנו. היא דאגה להם מאוד.
במחסום מצאתי את אשתי בוכה, ואת אחי ג'יהאד. אשתי סיפרה שהחיילים מחזיקים בשני הילדים שלנו. היא דאגה להם מאוד.
כעבור בערך חצי שעה החיילים הביאו למחסום את הילדים שלנו, מוחמד וליאן, ששניהם רעדו מקור ומפחד, ואת האחיין שלי מחמוד.
החיילים הורו לג'יהאד ומחמוד לחזור הביתה ואותי, את אשתי ואת הילדים שלנו הם הובילו ברגל למוצב הצבאי שליד השער הדרומי של קריית ארבע. במוצב חקר אותי קצין דובר ערבית. הוא אמר לי שהבן שלי מוחמד לא מחונך טוב ולא מנומס ושהוא זורק אבנים על חיילים. הוא אמר שאם אני לא רוצה שיעצרו אותנו שוב אני צריך לחנך אותו מחדש.
היו שם עוד חיילים שלעגו לנו, צחקו וקיללו אותנו קללות גסות.
אמרתי לקצין שמוחמד הוא רק ילד קטן, ושאני לא יודע אם הוא באמת זרק אבנים, אבל גם אם עשה את זה הוא לא הבין מה הוא עושה. הקצין נזף בי ואמר שהוא ישחרר אותנו הפעם, אבל אם זה יחזור על עצמו הוא יעצור אותנו שוב.
הם החזיקו אותנו עוד שעה בערך במוצב, ואז, בסביבות 23:30, הובילו אותנו ברגל למחסום אל-חריקה ואמרו לנו ללכת הביתה. ביקשתי מאחד החיילים שיאפשרו לנו לעבור ברחוב שמוביל לבית שלנו, שנמצא רק במרחק של בערך 150 מטר, אבל הוא סירב ואמר שאסור לערבים לעבור בו אחרי 22:00.
ביקשתי מאחד החיילים שיאפשרו לנו לעבור ברחוב שמוביל לבית שלנו, שנמצא רק במרחק של בערך 150 מטר, אבל הוא סירב ואמר שאסור לערבים לעבור בו אחרי 22:00. הלכנו בדרך הארוכה
הלכנו בדרך הארוכה. מוחמד רעד כל-כך שלא היה מסוגל ללכת. לקחתי אותו על הידיים עד שהגענו לאזור אל-כסארה, שם התקשרתי לקרוב משפחה וביקשתי שיקפיץ אותנו באוטו שלו לאזור אל-מחול. הוא לקח אותנו ומשם הלכנו ברגל עד הבית.
ברגע שנכנסו הביתה אשתי התחילה לבכות והתפרקה לגמרי. היא אמרה שהיא מרגישה מושפלת ומבוזה. ניסיתי להרגיע אותה. לא רציתי שהילדים יראו אותה ככה, הם כבר היו מפוחדים ומותשים.
הילדים סירבו לישון בחדר שלהם ונשארו צמודים לאמא שלהם עד שנרדמו. אחרי שהם נרדמו אשתי התחילה לסדר את הבית. החיילים השאירו בלגן גדול וגם השחיתו דברים. הם שברו, למשל, את עציצי הפרחים שאשתי מטפחת במסירות.
מאז אירועי ה-7 באוקטובר ופרוץ המלחמה בעזה אנחנו סובלים פה כל הזמן מהתעמרות וממעשי אלימות של שלטונות הכיבוש. הם הפכו את החיים שלנו לגיהינום אמיתי. הרבה משפחות נטשו את האזור בגלל זה.
* העדויות נגבו על-ידי תחקירנית בצלם מנאל אל-ג׳עברי ב-18.8.24