אסירים ועצירים

נמשכת הענישה הקולקטיבית של תושבי הרצועה: בוטלו ביקורי משפחות

הצבא ביטל היום את ביקור בני המשפחות של כלואים מרצועת עזה במתקני כליאה בישראל. בני משפחות של אסירים מהרצועה הכלואים בישראל מורשים לבקרם רק אחת לחודשיים או שלושה.

ביום רביעי 12.03.14 הודיע דובר צה"ל על סגירת מעבר כרם שלום וצמצום מתכונת הפעילות במעבר ארז למקרים שהצבא מגדיר כהומניטאריים בלבד בעקבות ירי הרקטות לעבר יישובים בדרום ישראל.

דובר צה"ל מסר כי "החלטה על פתיחת מעבר כרם שלום ועל החזרת מעבר ארז לפעילות מלאה תתקבל על פי הערכת המצב ועל פי שיקולים ביטחוניים". מחובתה של ישראל להגן על גבולותיה ועל תושביה, אולם אין בכך כדי להצדיק את הפגיעה הקשה בכלל תושבי הרצועה, שאינם מעורבים בלחימה.

סגירת המעברים פגעה קשות באספקת החשמל בעזה בסוף השבוע. ישראל עיכבה ביומיים העברה של סולר להפעלת תחנת הכוח של הרצועה, שפועלת במתכונת חלקית מאז סגירת המנהרות בגבול מצרים. בשל העיכוב הוארכו הפסקות החשמל ברצועה מ-8 שעות ביממה ל-12 שעות ביממה. ב- 16.03.14 נפתח מעבר כרם שלום והוזרמו לרצועה 450 אלף ליטר סולר שנקנו על-ידי תחנת הכוח של עזה במימון קטארי, וכן דלק וגז לבישול.

בצלם קורא לישראל להימנע מענישה קולקטיבית של תושבי הרצועה.

פריטים מומלצים

היעדר דין וחשבון

מצב זכויות האדם בשטחים, 2011

בדו"ח השנתי, שגרסה אינטראקטיבית שלו מתפרסמת זו השנה השנייה, סוקר בצלם מגוון רחב של סוגיות הנוגעות לפגיעה בזכויות האדם בגדה המערבית וברצועת עזה מצד הרשויות הישראליות במהלך 2011, השנה ה-44 לכיבוש הגדה המערבית ורצועת עזה בידי ישראל. מהדו"ח עולה, בין היתר, כי בשנת 2011 חלה עלייה חדה במספרם של הפלסטינים הבלתי מעורבים שנהרגו על ידי כוחות הביטחון הישראליים ברצועת עזה. בנוסף, חלה עליה במספר האזרחים הישראלים שנהרגו על ידי פלסטינים בשטחים ובישראל, בהשוואה לשנת 2010.

21 מרץ 2012

סועאד אל-עמור, שלא זכתה לראות את בנה סאמי שנפטר במהלך מאסרו לאחר שנתיים שבהם מנעה ממנה ישראל לבקר אותו. צילום: ח'אלד אל-עזאייזה, בצלם, 23.11.21

רצועת עזה

אפילו לא שיחת טלפון: ישראל כופה נתק מוחלט בין כ-230 האסירים הביטחוניים מרצועת עזה ומשפחותיהם

נכון ל-7.12.21, לפי "מועדון האסיר הפלסטיני", ישראל מחזיקה בכ-230 אסירים ביטחוניים תושבי רצועת עזה. כ-70 מתוכם משתייכים לארגון חמאס. בתחילת 2020, ולאחר התפרצות נגיף הקורונה, ביטלה ישראל את ביקורי המשפחות אצל כל האסירים. באמצע יוני 2020 חודשו הביקורים, למעט אצל אסירים ביטחוניים "שאינם תושבי ישראל". בהודעה שפורסמה נכתב כי התרת הביקורים גם אצל אסירים אלה תיבחן "בהמשך בכפוף לפתיחת מעברי הגבול ותאום מול הצלב האדום". מאחר שלאסירים הפלסטינים המוגדרים "ביטחוניים" אסור לקיים שיחות טלפון עם משפחותיהם, לא נותרה בפניהם כל אפשרות לשמור על קשר עם משפחותיהם. בדצמבר 2020 הגיש המוקד להגנת הפרט עתירה לבג"ץ בשם שמונה ארגוני זכויות אדם, בדרישה לאפשר לאסירים הפלסטינים לשוחח בטלפון עם בני משפחותיהם. בעקבות העתירה, אפשרה המדינה שיחת טלפון אחת בלבד לכל אסיר "ביטחוני" במשך חודש רמדאן. ביוני 2021 פנה המוקד להגנת הפרט לשב"ס ודרש לחדש את הביקורים אצל אסירים מהגדה מערבית ומרצועת עזה. כחודש לאחר מכן אישר השב"ס את חידוש הביקורים של משפחות אסירים מהגדה המערבית בלבד. בנוגע לאסירים תושבי רצועת עזה לא חל כל שינוי ומשפחותיהם אינן מורשות לבקרם עד היום. מציאות זו משקפת מדיניות ישראלית ארוכת שנים. מאז 2007 ישראל מטילה הגבלות שונות על ביקורי המשפחות של אסירים מרצועת עזה: בתקופות מסוימות נאסרו הביקורים לחלוטין, בתקופות אחרות הן הותרו בכפוף להגבלות דרקוניות – לרבות איסור על ביקורים של ילדים מעל גיל 16 אצל הוריהם הכלואים, ומאז 2017 מונעת המדינה – באישור בג"ץ – ביקורים אצל אסירים המשתייכים לחמאס. האיסור על ביקורי המשפחות מהווה ענישה קולקטיבית של האסירים ושל בני משפחותיהם. ישראל נתלית בשיקולי ביטחון כאלה או אחרים כדי להצדיק הגבלות אלה. אולם טענות אלה הן חסרות בסיס ואינן יכולות להצדיק את הטלת ההגבלות הגורפות, את בידודם של האסירים תושבי הרצועה ואת הסבל הרב הנגרם למשפחותיהם, שבמשך חודשים ואף שנים אינם יכולים להיפגש עם יקיריהם הכלואים או אף לשוחח איתם. תחקירני בצלם אולפת אל-כורד וח'אלד אל-עזאיזה גבו עדויות מבני משפחות האסירים מרצועת עזה, שלא הורשו לבקר את יקיריהם כבר שנתיים: עדותה של אימאן סאלם, בת 55, אשתו של האסיר מג'די סאלם, בן 48, ואם חמשת ילדיהם: נולדתי באזור רמאללה ויש לי עדיין תעודת זהות של הגדה המערבית. ההורים שלי גרים כיום באזור ביתוניא, במחוז רמאללה. ב-2014 נסעתי לבקר את ההורים שלי ברמאללה, בלי בעלי, ונשארתי אצלם למשך שנה, ואז מג'די רצה להצטרף אלינו. ב-24.8.15 הוא ניסה לצאת מהרצועה, דרך מחסום ארז. במחסום עיכבו אותו ועצרו אותו בחשד להשתייכות לארגון החזית העממית. הייתי בהלם, כי לא ציפיתי שהוא ייעצר. גזרו עליו עונש של 9 שנות מאסר, שמהן הוא ריצה כבר שש שנים. נשארתי בגדה שנה בערך, ואז חזרתי לעזה עם הילדים. הגשתי כמה פעמים בקשות להיתר ביקור אצל מג'די באמצעות הצלב האדום, ובכל פעם הן נדחו. ב-2017 קיבלתי היתר עבורי, עבור הבת שלי ויסאל שהייתה אז בת 14, ועבור הבן שלי ממדוח, שהיה אז בן 6. כשהגענו לכלא ביקשנו מאחד הסוהרים לאפשר לממדוח להיכנס אל מאחורי קיר הזכוכית, כדי שיוכל לחבק את אבא שלו, והוא הסכים. זה היה מפגש מאוד עצוב. אני בכיתי כשממדוח חיבק את אביו. זה היה מראה מאוד קשה בשבילי. זה היה הביקור היחיד. מאז לא הרשו לנו לבקר אותו, ובכל פעם הצלב האדום אמר לנו שהצד הישראלי דחה את הבקשה. אחר כך פרצה מגפת הקורונה, וישראל השתמשה בזה כעילה לאסור לגמרי על הביקורים אצל אסירים תושבי עזה. שלחתי לבעלי כסף ובגדים בעזרת משפחות של אסירים מהגדה המערבית. עצרו את בעלי וכלא אותו כשהילדים שלנו היו קטנים וזקוקים לו מאוד. גם עכשיו הם זקוקים מאוד לביקורים אצלו. הם צריכים לראות אותו. ממדוח במיוחד כל הזמן שואל על אבא שלו ואומר שהוא מתגעגע אליו. גם ויסאל, מבקשת הרבה לראות את אבא שלה. כבר ארבע שנים שלא נותנים לנו לבקר אותו. אני מתגעגעת לבעלי, וגם הילדים שלי מתגעגעים לאביהם. אפילו אם ישראל תחדש בעתיד את הביקורים אצל אסירים תושבי עזה, מכל הילדים שלנו, רק ממדוח יוכל לבקר את אבא שלו, כי רק הוא מתחת לגיל 16. מאוד כואב לי עליו. הוא רואה ילדים אחרים עם האבות שלהם ובוכה על זה שמנעו ממנו לגדול עם אבא שלו לידו. הוא אומר: "אני רוצה לראות את אבא, לחבק אותו". בלי בעלי אנחנו לא מצליחים לשמוח, אפילו בחגים ואירועים. הילדים מרגישים בחסרון שלו. הם זקוקים מאוד לנוכחות שלו לידם. עדותה של אימאן עזאם, בת 17, בתו של האסיר ג'ומעה עזאם, בן 53: אבא שלי נעצר ב-4.12.06 ונגזרו עליו 20 שנות מאסר. הייתי אז רק בת שנתיים ואני לא זוכרת כלום, הייתי תינוקת. אחותי הקטנה איה, היום בת 16, הייתה אז רק בת חמישה חודשים. מאז שאבא נעצר העברו אותו מכלא לכלא, היום הוא בכלא הנגב (קציעות). אמא שלי, סבאח עזאם, בת 48, מספרת שאני ואיה נסענו איתה לבקר אותו כמה פעמים. הביקור האחרון שאני זוכרת היה כשהייתי בת עשר ומה שאני זוכרת ממנו בעיקר זה את החיפוש שחיילים עשו לי על הגוף. אני לא זוכרת איך אבא שלי נראה, רק את המדים שהוא לבש, בצבע חום. אני זוכרת גם שבכיתי כשראיתי את אבא. הסוהרים לא נתנו לי להיכנס אליו כדי לחבק אותו, הם כן הרשו ילדים קטנים ותר להיכנס. לי יש שלושה אחים וארבע אחיות שכולם גדולים יותר ונשואים. גם אני ואחותי איה התארסנו לפני כמה חודשים. כבר יותר מעשור שלא נותנים לנו לבקר את אבא. כשהייתי קטנה הלכתי עם אמא להשתתף בעצרת ליד שערי הצלב האדום בעזה. היום אחי פאדי, בן 20, הולך להשתתף בעצרות האלה באופן קבוע. אנחנו דורשים שיאפשרו לנו לבקר את אבא. אני והאחים שלי גדלנו בלי אבא. לקחו אותו מאיתנו כשעוד היינו קטנים. עברו עלינו ימים קשים מאוד בלעדיו. אני זקוקה לו בכל רגע. הוא לא היה בחתונות של האחים והאחיות שלי, פאדי, שאדי, יונס, אסמאא ונידאא. זה עצוב מאוד. גם כשקיבלתי את תעודת הבגרות שלי באוגוסט לא יכולתי לשמוח באמת, אבא חסר לי. אפילו בטקס האירוסין שלי, לפני כמה חודשים, לא יכולתי ממש לשמוח, רציתי שהוא יהיה איתי. אין אף אחד שיכול להיכנס לנעליו. יותר מהכול קשה לנו בחגים. אני רואה את הילדים בשכונה עם האבות שלהם ואבא שלי לא פה. אני מכירה אותו רק מתמונות ישנות. היום כבר לא אזהה אותו. נשארו לו שש שנים בכלא. אני מקווה שהן יעברו מהר ואז אוכל לפגוש אותו ולשמוח איתו. אמא שלי עברה את כל השנים האלה לבד לגמרי. קשה לה מאוד. אני רואה אותה יושבת לבד ובוכה על אבא. היא אומרת שהיא עייפה ושהיא כבר לא יכולה לסחוב. זהו פשע נגד המשפחות של האסירים. למה הם מונעים את הביקורים? עדותה של סועאד אל-עמור, בת 62, אימו של האסיר המנוח סאמי אל-עמור, בן 39, שנפטר במהלך ניתוח לאחר שלא זכה לביקור במשך כשנתיים: ב-1.4.08 הצבא פשט על הבית שלנו ועצר את הבן שלי, השהיד, סאמי. הוא היה אז בן 26, ונשפט למאסר של 19 שנים ו-11 חודשים. באותה שנה עצרו את הבן השני שלי, חמאדה, בן 35, הוא נשפט ל-12 וחצי שנה ושוחרר לפני שנה. בשנים הראשונות אסרו עלינו לבקר אותם, אחרי החטיפה של החייל גלעד שליט, ויכולנו רק להתכתב איתם דרך הצלב האדום. אחרי כמה שנים ישראל חידשה את הביקורים ואז ב-2013 ביקרנו אותם בפעם הראשונה, אני ואבא שלו נסענו לבד כי ישראל אסרה על האחים והאחיות שלהם לבקר. בהתחלה שני הבנים שלי הוחזקו בבתי כלא שונים: סאמי בכלא נפחא, וחמאדה בכלא רמון. ביום הביקור היינו פוגשים את שניהם בכלא רמון. באחד הביקורים הכניסו אותי לחדר לבד, ואחר כך הביאו את חמאדה עם אזיקים על הידיים והרגליים. ראיתי אותו דקה אחת, כשהוא אזוק. פרצתי בבכי כשראיתי אותו ככה. שנה אחר כך, בעלי עאבד, שכיום הוא כבר בן 72, הפסיק לנסוע לביקורים בגלל הדרך הארוכה והבידוק הקפדני המתיש. מאז אני נסעתי לבד לבקר אותו. בכל פעם המתנו שעות במחסום ארז עד שכולם נבדקו. באחת הפעמים אסרו עליי לעבור במחסום. באותו יום כל שאר המבקרים הגיעו לבתי הכלא ורק אני נאלצתי לחזור לעזה. עד היום לא יודעת למה. כשפרצה מגפת הקורונה, בתחילת שנת 2020, הופסקו הביקורים, בטענה שזה בגלל המגפה. במשך שנתיים ישראל לא הרשתה לנו לבקר. הצטרפתי למשמרת המחאה השבועית של משפחות האסירים ליד משרדי הצלב האדום, בדרישה לאפשר את הביקורים. במשך שנתיים עמדתי בקשר עם משפחות של אסירים מהגדה המערבית, העברתי להם בכל פעם כסף בבנק, וביקשתי מהם שיביאו לו בגדים וכסף לקנטינה. בתחילת חודש נובמבר, 2021, סאמי התחיל לסבול מהקאות וחום גבוה, וקיבל טיפול בכלא. אחר כך העבירו אותו לכלא אשקלון, אני לא יודעת למה. לא עלה בדעתי שסאמי חולה כל כך קשה. ב-17.11.21 סאמי נפטר במהלך ניתוח לב בבית החולים סורוקה. נודע לי על מות בני דרך אמצעי התקשורת! זה היה הלם נוראי. התחלנו לצרוח בקולי קולות, אני, בעלי והילדים שלנו. סאמי נפטר רחוק ממני, אחרי שלא ראיתי אותו במשך שנתיים, שלא לדבר על האחים והאחיות שלו - הם לא ראו אותו מאז מעצרו. אני מלאה בכאב על מותו של סאמי רחוק ממני ומאבא שלו, ואני בוכה יום ולילה. הבן שלי היה אסיר ונפטר במהלך מאסרו, ועכשיו ישראל מסרבת גם למסור לנו את הגופה שלו, לא נותנת לנו להיפרד ממנו ולערוך לו הלוויה ברצועת עזה. התלוננתי בפני הצלב האדום ודרשתי שיעזרו לנו לקבל את גופתו של סאמי. ישראל לא נתנה לי לראות את סאמי חי, ועכשיו היא לא נותנת לי לראות אותו מת. עדותו של מוחמד אבו עראם, בן 38, נשוי ואב לחמישה, אחיו אל האסיר איבראהים אבו עראם, בן 47 ואב לשניים: הצבא הישראלי עצר את אחי איבראהים במחסום אבו הולי, צפונית לח'אן יונס, ב-13.3.03 ונגזרו עליו 24 שנות מאסר. העבירו אותו בין בתי כלא, וכיום הוא נמצא בכלא רמון. בהתחלה אבא, אימא ואשתו (סנאא, בת 37) נהגו לבקר אותו פעם בשבועיים. אבל אחרי שלקחו את גלעד שליט בשבי ישראל הפסיקה לגמרי את הביקורים של תושבי עזה למשך חמש שנים. זו הייתה תקופה קשה מאוד בחיי המשפחה שלנו. היינו מודאגים ולא ידענו כמעט בכלל מה קורה עם איבראהים. פעם בשבועיים אני או אחד האחים שלי הלכנו למשרדי הצלב האדום בח'אן יונס או בעזה, כדי לשאול מה מצבו של איבראהים ולברר האם יש חדש לגבי הביקורים אצל האסירים. בשנת 2013 ישראל התירה לנו לבקר את איבראהים. באותה תקופה אימא סבלה מכמה מחלות, אבל למרות המצב הבריאותי שלה היא נסעה עם אבא לביקור. בתום הביקור אימא התבלבלה בדרך לאוטובוס ואנשי הביטחון ירו בסמוך אליה. אם המשפחות של האסירים לא היו מתערבות ומחזירות אותה לאוטובוס, בטח היה קורה משהו רע. בהמשך התברר שאימא סובלת מאובדן זיכרון (אלצהיימר). מאז אותה תקרית שלטונות הכיבוש אסרו על אמא לבקר אצל איבראהים. אבא שלי עבר שבץ מוחי ונאלץ גם הוא להפסיק לבקר. כיום הוא נעזר בכיסא גלגלים. עברו 8 שנים מאז שמישהו מהמשפחה ביקר את איבראהים. ישראל אוסרת עלינו, האחים והאחיות שלו, 7 אנשים, כולנו נשואים, לבקר אותו. כמעט מדי חודש אני מגיע לצלב האדום בח'אן יונס כדי להגיש בקשה לביקור אצלו עבורי ועבור האחים שלי ובכל פעם הם אומרים לי שישראל מסרבת לאפשר לאחים של אסירים לבקר. אין לנו ברירה אלא להעביר לאיבראהים כסף דרך משפחות של אסירים מהגדה, וזה תהליך מאוד מסובך ומתיש. בגלל שכבר שמונה שנים לא ביקרנו ולא הבאנו לו בגדים הוא נאלץ כיום לקנות בגדים בקנטינה בכלא, ולעיתים הוא מקבל תרומות בגדים ממשפחות של אסירים מהגדה המערבית. עכשיו בחורף אנחנו דואגים לו במיוחד. חוששים שקר לו ויודעים שמחיר הבגדים בכלא גבוה מאוד. בגלל שאני לא יכול לראות את איבראהים ולהעביר לו בגדים וכסף אני תמיד מרגיש שאני אסיר כמוהו. הילדים של איבראהים, בילאל בן 20 ודוניא בת 21, ביקרו אותו רק כשהיו קטנים, וכבר 9 שנים לא ראו את אבא שלהם. אבא שואל אותי מדי יום על איבראהים ובגלל מצבו הבריאותי, וכדי להקל עליו, אני נאלץ לשקר לו. אני תמיד אומר לו שאיבראהים בסדר, למרות שאני לא יודע עליו דבר. עדותה של ח'דרה א-סעידי, בת 69, אימו של האסיר עווד א-סיעידי, בן 43: כשעצרו את בני עווד הוא היה מאורס. הצבא הישראלי עצר אותו ב-2.12.04 במחסום אבו הולי במרכז רצועת עזה, והוא נדון ל-15 שנות מאסר. ב-2012 עווד הסתכסך עם אחד הסוהרים בכלא, והאריכו לו את המאסר בארבע שנים. בשנים הראשונות של המאסר שלו אני וארוסתו של עווד ביקרנו אותו בערך פעם בשבועיים בכלא נפחא. מאז העבירו אותו כמה פעמים בין בתי כלא ועכשיו הוא הוחזר לנפחא. ישראל אסרה מההתחלה על האחים והאחיות שלו לבקר אותו, ומאז 2017 גם אני לא ראיתי את עווד, כי ישראל אסרה על ביקורים אצל אסירי חמאס מרצועת עזה ומאז פרוץ מגפת הקורונה היא אוסרת בכלל על ביקורים אצל אסירים מהרצועה. בשנים האחרונות אני חיה בדאגה גדולה לבני. כל הזמן אני חושבת עליו. ישראל מנצלת את מגפת הקורונה כדי למנוע ביקורים של תושבי רצועת עזה, אבל כן מאפשרת ביקורים של משפחות מהגדה המערבית. זאת אפליה שאין בה היגיון ונועדה רק להעניש באופן קולקטיבי את תושבי הרצועה. אין לזה קשר לקורונה. כשעוד הרשו לי לבקר, זו תמיד הייתה חוויה קשה מאוד: בלילה שלפני הביקורים לא הצלחתי להירדם מפחד שאפספס את האוטובוס. הייתי יוצאת מהבית בשעה 4:00 לפנות בוקר כדי לחכות לאוטובוס ברחוב הראשי. עמדתי שם בחושך, לפעמים במזג אוויר סוער, בקור אימים ובגשם. כשהגענו למחסום ארז היה מתחיל העינוי של החיפושים והבידוק. היו מכניסים אותי שוב ושוב למכשיר סריקה ושוב אותו דבר כשהגענו לכלא נפחא. שוב חיפוש, ושוב המנתה ארוכה עד שהסוהרים מסיימים את הבדיקות והחיפושים אצל כל המשפחות שהגיעו לביקור.

27 דצמבר 2021

עבד א-רחים אל-ערעיר בקלנועית בה הוא תלוי כדי להתנייד. כשאספקת החשמל מקוצצת הוא אינו מספיק לטעון את הסוללה שלה ואינו יכול לצאת מביתו. צילום: מוחמד סבאח, בצלם.

רצועת עזה

קיץ 2020, מצוקת החשמל ברצועת עזה שוב החריפה: רק ארבע שעות אספקה ביממה

תושבי הרצועה זקוקים לכ-600 מגה ווט כדי ליהנות מאספקה רצופה וסדירה בכל שעות היום. בפועל, מקבלים התושבים 180 מגה ווט – 120 שישראל מספקת להם ישירות באמצעות עשרה קווי מתח ו-60 שמייצרת תחנת הכוח ברצועה המופעלת באמצעות דלק המועבר דרך ישראל, אותו מממנת קטאר. כתוצאה מכך, תושבי הרצועה מקבלים, בימים כתיקונם, חשמל בסבבים בני שמונה שעות בלבד, שלאחריהן יש שמונה שעות ניתוק. בימי הקיץ, הניתוק נמשך לפעמים גם 12 שעות. ישראל, שעדיין שולטת במתרחש ברצועת עזה, אינה יכולה להתנער מאחריותה למציאות זו: לפני 14 שנה היא הפציצה את תחנת הכוח ברצועה ומאז היא מונעת את שיקום התחנה – שכתוצאה מכך מסוגלת לספק חשמל בכמות מוגבלת. כמו כן, ישראל מעכבת תיקונים ושדרוגים חיוניים במערכת החשמל ומחייבת את הרשויות לקנות דלק ממנה בלבד. כאילו אין די בכך, ישראל מפסיקה את הזרמת הדלק להפעלת תחנת הכוח בכל שעה שהיא רוצה, כאמצעי של ענישה קולקטיבית על כל תושבי הרצועה. ב-10.8.20, בשיאו של הקיץ הלוהט, בעקבות המשך הפרחת בלוני התבערה והנפץ מרצועת עזה לשטח ישראל, החליטה ישראל לסגור את המעברים ולא לאפשר עוד הכנסה של דלק לשטח הרצועה. כשבוע לאחר מכן, ב-18.8.20, תחנת הכוח בעזה הושבתה בשל מחסור בדלק, כך ששעות אספקת החשמל צנחו לארבע ביום בלבד. כעבור שלושה שבועות, ב-1.9.20, פתחה ישראל שוב את המעברים ואספקת החשמל חזרה למתכונת הקודמת – כשמונה שעות חיבור ואחריהן כשמונה שעות ניתוק. קשה לדמיין כיצד חיות משפחות, הגרות במרחק של כמה עשרות קילומטרים מתל-אביב, ללא אספקה סדירה של חשמל. הפסקות החשמל הממושכות לא מאפשרות לתושבי הרצועה לנהל שגרת חיים סבירה, בעולם בו אספקה כזו חיונית לביצוע כל פעולה כמעט, כמו צריכת מזון, עבודה, לימודים, בריאות, תקשורת עם העולם ועוד ועוד. הפסקות החשמל אינן מאפשרות שימוש במכשירים בסיסיים כמו מקרר, מאוורר, מכונת כביסה ותנור ומקשות אף יותר על אנשים הסובלים מנכויות או ממחלות, שהטיפול בהם מחייב חיבור רציף לחשמל. הפסקות החשמל פוגעות גם בתשתיות, בראשן מערכות המים והביוב, ובתפקודם של בתי החולים. להלן עדויות אותן גבו תחקירני השטח של בצלם מתושבי הרצועה, המתארים את הקשיים שלהם ואת תסכולם העמוק מניהול שגרה זו – שגרה שאינה תוצאה של אסון טבע או גזירת גורל אלא של מדיניות ישראלית מתוכננת ואכזרית: באסמה ח'ליל, בת 61, אם ל-12, תושבת שכונת א-שוג'אעיה בעיר עזה מסרה את עדותה לתחקירנית בצלם, אולפת אל-כורד, ב-19.8.20: אני ובעלי, ח'יירי עבד א-רחמאן בן ה-60, גרים בבית בן שתי קומות עם ארבעת הבנים שלנו ומשפחותיהם של שניים מהם. אנחנו 16 נפשות. בעלי מובטל מזה עשרים שנה. מאז שמטוסים ישראליים הפציצו את תחנת הכוח, אנחנו סובלים ממצוקת חשמל, בנוסף למצוקת המים ולסבל שנגרם לנו מהמצור. לפעמים החשמל מתנתק למשך כל היום ויש אספקה רק למשך 4-3 שעות בערב. כשיש מלחמה כמעט ואין חשמל בכלל. גם אספקת המים לא רציפה, וכשהמים מגיעים ואין חשמל אי אפשר לשאוב את המים למכלים שעומדים על הגג. אני מרגישה כאילו החשמל והמים הם שני קווים מקבילים שאינם נפגשים! המצב ברצועת עזה הוא פשוט בלתי נסבל. בגלל המצור גם המצב הכלכלי שלנו קשה ואנחנו לא יכולים לקנות גנרטורים, שהיו עוזרים לנו כשאין חשמל. המצור החזיר אותנו לימי קדם – אנחנו משתמשים בחלופות מאוד פרימיטיביות כמו עששיות נפט ונרות לתאורה. זה מסוכן וכבר גרם אצלנו לשריפות יותר מפעם אחת. באחת הפעמים שמתי את הנר על הטלוויזיה והיא עלתה באש. רוב עבודות הבית דורשות חשמל ובגלל הניתוקים התכופים מכשירי חשמל רבים מתקלקלים אצלנו. זה קורה בגלל שאני מפעילה את כולם בבת אחת כשיש חשמל כדי להספיק הכול לפני שהוא מתנתק שוב. אני מכבסת, אופה, מבשלת, מגהצת, מפעילה את משאבת המים ואת דוד החשמל וטוענת בבת אחת את הפלאפונים – הכול בו זמנית. המערכת שלנו לא עומדת בעומס הזה ולפעמים זה שורף חלק מהמכשירים. לפעמים, כשאין אספקת חשמל למספיק זמן, אני נאלצת לכבס את הבגדים ביד ולאפות בתנור המסורתי (טבון). זה מעייף מאוד בגילי. לפעמים אני נשארת ערה עד מאוחר כדי לחכות לחשמל, להשלים את עבודות הבית ולאפות פיתות בסיר החשמלי. אני בקושי מחזיקה את עצמי ערה. אני אופה כל פעם 40-30 פיתות, ואם החשמל מתנתק באמצע אין לי ברירה אלא לזרוק את הבצק או להבעיר עצים כדי להמשיך את האפייה בטבון. זה מלחיץ ומעייף מאוד. הרבה פעמים נאלצתי גם לזרוק פירות וירקות שהתקלקלו אחרי ניתוק ארוך של החשמל. את הבשר אני קונה רק ביום הבישול כי אני לא יכולה לאחסן אותו במקרר והוא מתקלקל מהר מאוד. בעיית ניתוק החשמל מכבידה עליי פיזית ונפשית. בחורף קשה מאוד לחמם את הבית בלי חשמל. למרות הסיכון, אין לי ברירה אלא לחמם באמצעות הבערת פחמים. ובקיץ חם מאוד ואי אפשר להפעיל מאווררים. בלילה אני מתקשה להירדם והרבה פעמים אני מתעוררת ומתיזה מים על הגוף שלי. אתמול בלילה, בגלל שלא היה חשמל, ישנתי על הרצפה מרוב חום, אבל קמתי עם כאבי גב. גם הנכדים שלי מתקשים להירדם בגלל החום ולפעמים אנחנו יוצאים החוצה לרחוב, באמצע הלילה, כדי להתאוורר. קשה גם להתמודד עם החושך. קניתי לבית מנורת LED נטענת אבל היא חלשה מאוד. ביומיים האחרונים קשה במיוחד כי החשמל מגיע רק למשך 4-3 שעות בגלל שתחנת הכוח הושבתה לגמרי כשישראל סגרה את מעבר כרם שלום ואסרה על ייבוא הדלק להפעלה שלה. עכשיו אנחנו בתחילת שנת הלימודים. הבן שלי, אחמד, לומד בכיתה י' וצריך אור כדי להכין שיעורים. כשהוא חוזר מבית הספר ומגלה שאין חשמל הוא אומר לי "יצאתי לבית הספר מוקדם בבוקר, וחזרתי בצהריים ועדיין לא הגיע חשמל! איזה חיים אלה?!". הוא מתעצבן מאוד כי הוא מתוסכל. החיים נעלמו בעזה. הילדים שלי תמיד אומרים לי "נמאס לנו מחיים כאלה… עד מתי נישאר במצב הזה". אנחנו חיים בעוני מחפיר, וזו בעיה גדולה מאוד, בנוסף לעניין החשמל אני מרגישה חנוקה, אין לי כוח לשאת את החיים האלה. הגעתי לייאוש מוחלט מהכל. אני מרגישה שאני במצב של מוות איטי. אנחנו מבקשים רק דברים בסיסיים וחיים נורמליים: שהחשמל יסופק באופן סדיר ורצוף, שבעלי והילדים שלי ימצאו עבודה, וכמובן שיסירו מעלינו את המצור. קצת אמפתיה! אנחנו רוצים ליהנות מהחיים, לראות ימים יפים ומאושרים, לחיות בכבוד ולקבל את הדבר הכי פשוט, חשמל! אנחנו חיים בעידן שבו הכול פועל על חשמל. חשמל זה רוח החיים. בלי חשמל החיים קופאים. עבד א-רחים אל-ערעיר, בן 61, הוא תושב שכונת א-שוג'אעייה בעיר עזה, אב לשמונה ומובטל. בעדות שמסר ב-20.9.2020 לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד סיפר: אני גר ביחד עם אשתי שיפא, בת 64, ושני הבנים הנשואים שלנו והמשפחות שלהם בבית בן שתי קומות. אנחנו 22 נפשות. בשנת 2012, כשהייתי בדרך לעבודה, הצבא הישראלי ירה פגז מטנק לאזור שממזרח לשכונת א-שוג'אעיה ונפגעתי יחד עם עוד אנשים שעברו שם. הרופאים נאלצו לכרות לי את רגל ימין ומאז אני לא עובד. במהלך השנים ניסיתי להשתמש בפרוטזה אבל זה לא ממש עבד. בנוסף עברתי גם ניתוח בלב ואני סובל מסוכרת. כדי להתנהל ביומיום קניתי קלנועית חשמלית בעלות של 2,000 דולר. צריך לטעון אותך בערך חמש שעות ביום. הקלנועית החשמלית היא הכל בשבילי. בזכותה אני לא מרגיש שאני בלי רגל. היא משמשת אותי לכל הסידורים. כשהיא מושבתת בגלל החשמל גם אני מושבת. אני בעצם שבוי של אספקת החשמל, וכל יום רק מחכה לזרם כדי לטעון את הקלנועית. אחת הבעיות היא ששעות האספקה לא קבועות. לפעמים אני נשאר ער כל הלילה או מתעורר ממש מוקדם בכדי לטעון אותה. אני לא מסוגל להישאר כל הזמן בבית. אני נוסע עם הקלנועית לשוק לקנות מצרכים למשפחה, וגם בערך חמש פעמים ביום למסגד הקרוב, מרחק 500 מ' בערך, כדי להתפלל. לפעמים, כדי לחסוך בחשמל אני נשאר במסגד מתפילת הצהריים עד תפילת הערב. כרגע, בגלל השבתת תחנת הכוח, אנו מקבלים חשמל רק במשך 4-3 שעות ביום, וזה לא מספיק בשביל לטעון את הקלנועית באופן מלא. אם אני יוצא מהבית למקום רחוק אני עשוי להיתקע באמצע הדרך בלי בטריה ואז אני צריך להזמין מישהו עם רכב גדול שיסיע אותי ואת הקלנועית הביתה. זה מתיש. לפעמים, כשצריך משהו דחוף והקלנועית לא טעונה, אני משתמש בקביים. כשאני כלוא בבית כי אין חשמל זה משפיע מאוד על מצבי הנפשי. המצב הכלכלי שלנו לא מאפשר לי לקנות גנרטור ולכן לפעמים כשאני מבחין שהבטריה עומדת להיגמר, אני לוקח את הקלנועית לטעינה אצל חבר שגר קרוב ויש לו נגרייה וגנרטור גדול. החשמל הוא משאב חיים עיקרי וכל העבודות מתבססות עליו. אנחנו סובלים כמו כל שאר התושבים ברצועה. אנחנו נאלצים להשתמש באמצעים פרימיטיביים לתאורה כמו נרות ומנורות נפט ומנורות קטנות. אני ואשתי עושים את כל עבודות הבית ולפעמים היא נאלצת לכבס את הבגדים ביד. אני דואג להפעלת משאבת המים החשמלית. כשאני לא בבית אני מתקשר כל הזמן לבדוק אם החשמל הגיע כדי לחזור ולהפעיל אותה. משבר החשמל נמשך לאורך כל השנה, בקיץ ובחורף. לפעמים בחורף, כשהחשמל מנותק כל היום, אין לנו ברירה אלא לחמם בתנורי פחמים. בקיץ קשה אפילו יותר בגלל החום. בדרך כלל אנחנו מקבלים חשמל ל-6 שעות ואז יש 12 שעות של ניתוק. הירקות, הפירות והבשר במקרר מתקלקלים. אי אפשר להפעיל מאווררים וקשה לישון בלילה. הנכדים הקטנים בוכים מרוב חום. אנחנו חיים ככה, תחת המצור, כבר 14 שנה והמצב גרוע ביותר. אני מקווה להקלה משמיים. החיים שלנו הם סבל וייאוש, רוצים שינוי. חסרות לנו הזכויות הכי בסיסיות. הבעיות שקשורות לחשמל הן הקושי הכי גדול שלנו. אני מקווה שהסיוט הזה ייגמר. יחיא סולטאן, בן 62, תושב מחנה הפליטים א-נוסייראת, אב לשבעה, פנסיונר, סיפר בעדות שמסר לתחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאיזה ב-23.8.20: אני גר בקומה השביעית במגדל דירות עם אשתי וארבעה מהילדים שלנו, שלא נשואים עדיין. שניים מהם סטודנטים באוניברסיטה. אנחנו סובלים כבר הרבה שנים מניתוקי החשמל. פעם היינו מקבלים חשמל במשך שמונה שעות, ואז שמונה שעות ניתוק ושוב שמונה שעות אספקה. עכשיו, בקיץ ובחורף, הניתוקים ארוכים יותר, עד 12 שעות לפעמים. במגדל שבו אני גר יש שתי מעליות, ושתיהן פועלות על חשמל - אם יש חשמל. כשאין חשמל אני תקוע בבית. אני סובל מהרבה בעיות בריאותיות - סוכרת, בעיות בלב ויתר לחץ דם - ואני לא מסוגל לעלות במדרגות. לפעמים כאשר החשמל מגיע באמצע הלילה, אני תקוע בבית יותר מיומיים, גם אם יש דברים שאני חייב לעשות בחוץ. אני מבטל אותם או דוחה אותם ומחכה עד שהחשמל יחזור והמעליות יעבדו שוב. אני משלם על חשמל לשני גופים: לחברת החשמל ולבעלים של הגנרטור הפרטי. לחברת החשמל אני חייב בערך 27 אלף שקל, וכעת אני משלם עבור הצריכה השוטפת ועוד 100 שקל על חשבון החובות שהצטברו. בנוסף, אני קונה חשמל משכן שיש לו גנרטור פרטי, ומשלם לו 100 שקל בחודש, ולפעמים יותר. הקו מהגנרטור הפרטי מספיק רק להפעלה של שני מאווררים ותאורה, לא למקרר או למחשב. כשהגנרטור הפרטי מתנתק אנחנו משתמשים במנורת LED נטענת שבקושי מספיקה לשעתיים, ואחר כך אנחנו נעזרים בפנסים של הפלאפונים כדי להתנייד בתוך הדירה. הילדים שלי, שלומדים באוניברסיטאות, כרגע נשארים בבית ולא יכולים ללכת לשיעורים כי אני לא מסוגל לשלם את שכר הלימוד שלהם. הבת שלי סלסביל, בת 23, לומדת מתמטיקה באוניברסיטה. לפני כמה חודשים היא הייתה באמצע מבחן דרך האינטרנט ופתאום התנתק לנו החשמל. היא נכנסה להיסטריה והתחילה לבכות; אבל היא החליפה בגדים מהר ורצה לבית של אח שלי, בבניין ממול, והמשיכה את הבחינה משם. בגלל שישראל סגרה את המעברים להכנסת דלק לעזה עכשיו ניתוק החשמל מגיע עד 20 שעות רצופות ביממה, ואנחנו מקבלים חשמל רק למשך 4 שעות. לפעמים 4 השעות האלה הן מאוחר בלילה, כשאנחנו ישנים, ואנחנו לא מפיקים מהן שום תועלת. מכלי המים שעל גג הבניין שלנו מספיקים רק ליומיים. למטה, ליד הבניין, יש מכלים גדולים וכשיש חשמל אנחנו חייבים להספיק לשאוב מהם מים למכלים שעל הגג, אחרת אנחנו נתקעים גם בלי מים זורמים. אתמול קיבלנו חשמל אחר הצהריים, אבל חששתי לצאת לתפילה במסגד שליד הבית ולהיתקע אחר-כך בלי חשמל כדי לעלות במעלית. ניתוקי החשמל פוגעים גם בחיי החברה שלנו. אנחנו כמעט מנותקים מהעולם. אפילו הילדים שלנו וקרובי משפחה שרוצים לבוא לבקר מתקשרים קודם לשאול אם יש חשמל. עכשיו, כשיש חשמל רק 4 שעות ביממה אין בכלל ביקורים משפחתיים. אני מבלה את רוב הזמן בבית וגולש באינטרנט כשאפשר. החיים הנורמליים שלנו נשללו יחד עם אספקת החשמל. אינעאם א-סולטאן, בת 48, תושבת ג׳באליא, גרושה ואם לחמישה, סיפרה בעדות שמסרה לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד, ב-21.8.2020: אני גרה כבר בערך 14 שנה עם חמשת הילדים שלי בקומה השביעית במגדל בן שמונה קומות. יש במגדל 28 דירות וכל הדיירים סובלים מאוד ממשבר החשמל מאז שהתחיל המצור על רצועת עזה. אין לנו כסף לשלם על גנרטור והמעלית פועלת רק כשיש אספקת חשמל. המצב הבריאותי שלי קשה מאוד. אני סובלת מיתר לחץ דם, פריצת דיסק בחוליה החמישית והשביעית, בעיה בלב, ובעיה בסחוס של הברך הימנית. אני לא מסוגלת לרדת במדרגות, וכשזרם החשמל נפסק אני לא יכולה לצאת מהבית. כשיש אספקה סדירה של 8 שעות ואז הפסקה של שמונה שעות המצב קצת יותר טוב, כי לפחות אני יודעת מראש מתי החשמל נפסק ומתי הוא חוזר. כשיש חשמל מוקדם בבוקר אני יוצאת מהבית לבקר את אמא שלי, לקנות לה מצרכים ולעזור לה וגם לקנות מצרכים בשבילנו. הרבה חברים ובני משפחה לא יכולים לבקר אצלנו בגלל שהמעלית לא עובדת וקשה לעלות ולרדת במדרגות. באחד הביקורים של אמא שלי היא נתקעה אצלנו עד למחרת בגלל שלא היה חשמל. עכשיו משבר החשמל החמיר, כי תחנת הכוח הפסיקה לפעול בערך לפני שבוע. מאז אנחנו מקבלים חשמל רק ל-4-3 שעות ואז יש הפסקה של 18 שעות בערך. בשבילי זה ממש אסון. אני לא יוצאת מהבית בכלל אלא אם אני צריכה לעשות משהו דחוף במיוחד. לוקח לי יותר מרבע שעה לעלות ברגל הביתה וגם לרדת לוקח הרבה זמן. אני נעצרת כמה פעמים כדי לנוח כי המדרגות מעייפות מאוד. לפעמים זרם החשמל מתחדש דווקא בלילה, למשל ב-23:00, כשאני כבר ישנה. כשאני מתעוררת בבוקר כבר אין חשמל, ופספסתי את האספקה. לפעמים, אם אין ברירה, אני נשארת ערה כדי לעשות את עבודות הבית שתלויות בחשמל כמו כביסה, אפיית לחם, גיהוץ וטעינת הפנסים והטלפונים הסלולריים. כל שגרת היום מוכתבת על-ידי שעות אספקת החשמל וזה מעייף מאוד. ההכנסה החודשית שלי מסתכמת ב-100 דינר בערך (כ-470 שקלים) ולכן אין לי אפשרות לקנות גנרטור קטן לבית או להרכיב מערכת סולרית שיכולה לספק חשמל. בלילה, כשאין חשמל ואין מאוורר, אני נשארת ערה מרוב חום. לפעמים אני והבת שלי אחלאם ישנות על הרצפה. לפעמים, בגלל שאספקת החשמל נמשכת זמן קצר, אני לא מספיקה לטעון לגמריי את הבטריות של פנסי ה-LED והם מספיקים רק לזמן קצר שעתיים או שלוש. אתמול בלילה נשארנו כולנו בלי אור. המצב כל-כך גרוע שאני שוקלת להשתמש בנרות, למרות הסכנה.

29 אוקטובר 2020