אסירים ועצירים

למעלה מ-1,400 אסירים ועצירים פלסטינים הוחזקו בהפרדה בשש השנים האחרונות

בספטמבר 2012 פרסמה הסנגוריה הציבורית דו"ח העוסק בהחזקת אסירים בהפרדה בבתי הכלא בישראל. הדו"ח ביקר את החזקתם של קטינים בהפרדה וקרא להגביל אפשרות זו או לפחות לצמצם אותה. כמו כן מתח הדו"ח ביקורת על הבחירה באמצעי ההפרדה על פני אמצעים חלופיים להתמודדות עם אסירים בעלי בעיות נפשיות; הצביע על הפגיעה הנפשית שגורמת ההפרדה לאסירים; הצביע על חוסר בפעילויות טיפול, שיקום, תעסוקה, חינוך ופנאי לאסירים שבהפרדה ועוד.

אסירים בהפרדה הם אסירים המוחזקים ללא מגע עם אסירים אחרים. במערכת בתי הסוהר קיימים שני סוגי הפרדה: הפרדת יחיד והפרדה זוגית, שבה מוחזקים בתא שני אסירים המבודדים יחדיו משאר האסירים. אסירים בהפרדה רשאיים לצאת מתאיהם רק למשך כשעה אחת ביממה.

פקודת בתי הסוהר מאפשרת להחזיק אסירים בהפרדה לתקופות ממושכות על סמך החלטה מינהלית של בעלי תפקידים בשירות בתי הסוהר, לצרכי ענישה או מניעה: הפרדה לצורך ענישה של האסיר מותרת לתקופה של עד 14 יום. הפרדה כאמצעי מניעתי מותרת רק כאשר אין כל ברירה אחרת וכאשר מתקיימת אחת העילות המנויות בחוק, בהן שמירה על ביטחון בית הסוהר ועל ביטחון המדינה, שמירה על שלומם או בריאותם של האסיר או אסירים אחרים ומניעת עבירת אלימות או עסקת סמים. הפרדה כזו אינה מוגבלת בזמן אולם החזקה בהפרדת יחיד למעלה מחצי שנה, או בהפרדה זוגית למעלה משנה – מחייבת אישור של בית משפט מחוזי. 

בנוסף, החוק מאפשר להחזיק עצירים, שטרם נשפטו, בהפרדה במהלך חקירתם. חקירה יכולה להימשך 30 ימים וניתן להאריכה, באישור היועץ המשפטי לממשלה. 

במענה לפנייה במסגרת חוק חופש המידע, קיבל בצלם לאחרונה נתונים מהשב"ס אודות החזקתם בהפרדה של אסירים. הנתונים כוללים מידע כללי אודות אסירים ישראלים ומידע מפורט יותר אודות אסירים פלסטינים. בתשובת השב"ס, נמסר כי "הליך ההפרדה הינו הליך חריג ביותר, הנעשה תוך בחינה עיתית ומתבצע תחת ביקורת שיפוטית קפדנית ובשים לב לכך שמתקיימות עילות ההפרדה כדין". מהנתונים שהגיעו לידי בצלם נראה כי השימוש באמצעי זה אינו נעשה רק במקרים חריגים. על-פי הנתונים שהועברו, בין התאריכים 28.4.2013-1.1.2007 הוחזקו בהפרדה 5,602 אסירים, שחלקם נכלאו בהפרדה כמה פעמים. 4,078 מהם היו ישראלים, 1,493 פלסטינים (כולל תושבי מזרח ירושלים), ו-31 בעלי תושבות אחרת. כמעט כולם היו אסירים שפוטים, ורק 12 היו עצורים. בקשת בצלם לקבל את פילוח עילות הכליאה בהפרדה לא נענתה.

נתונים על כליאת בגירים בהפרדה

סה"כ 
בגירות שהוחזקו בהפרדה
בגירים שהוחזקו בהפרדה
כלואים
3,913
170
3,743
ישראלים
1,417
16
1,401
פלסטינים
28
3
25
אחר
5,358
189
5,169
סה"כ


בגירים פלסטינים שהוחזקו בהפרדה

כאמור, בין התאריכים 28.4.2013-1.1.2007, הוחזקו 1,493 כלואים פלסטינים בהפרדה. מניין הכניסות של בגירים פלסטינים להפרדה, הכולל גם כניסות חוזרות של אותם כלואים, עומד על 1,786 כניסות להפרדת יחיד ו-847 כניסות להפרדה זוגית.

18 אסירים פלסטינים בגירים, כולם גברים, הוחזקו בהפרדת יחיד למשך תקופה רציפה של למעלה מחצי שנה, שבעה מהם לתקופה של למעלה משלוש שנים ושלושה מתוכם לתקופה של למעלה משבע שנים. 3 אסירים פלסטינים בגירים, כולם גברים, הוחזקו בהפרדה זוגית למשך תקופה רציפה של למעלה מחצי שנה, אחד מהם לתקופה של למעלה משלוש שנים.

הנתונים שהתקבלו באשר לתקופת ההפרדה המצטברת לא כללו חלוקה להפרדת יחיד והפרדה זוגית: 14 אסירים שהו בהפרדה לתקופה מצטברת של למעלה מחצי שנה, שבעה מהם לתקופה מצטברת של למעלה משלוש שנים ושלושה לתקופה מצטברת של למעלה משבע שנים.

כליאת קטינים בהפרדה

הסטנדרטים הבינלאומיים שקבע האו"ם אוסרים כליל על החזקת קטינים בבידוד, הנתפסת כהתנהגות אכזרית העשויה לפגוע בבטחונו או ברווחתו של הקטין. סטנדרטים אלה אינם מחייבים אולם הם משמשים כקווים מנחים לטיפול בקטינים במעצר.

מהנתונים שהעביר השב"ס לבצלם עולה תמונה מדאיגה בכל הנוגע להחזקת קטינים בהפרדה: במהלך שש וחצי שנים הוחזקו בהפרדה בסך הכל 244 קטינים – ישראלים, פלסטינים או בעלי תושבות אחרת. חלק מהקטינים הללו הוכנסו להפרדה יותר מפעם אחת.

מן הפירוט שנמסר אודות הקטינים הפלסטינים, עולים הנתונים הבאים:

בין התאריכים 1.1.07 – 28.4.13 הוחזקו בהפרדה 76 קטינים פלסטינים, 75 נערים ונערה, שהוכנסו להפרדה ב-100 הזדמנויות שונות. שבעה מהנערים הללו היו מתחת לגיל 16 והיתר בין הגילאים 18-16. מבין 100 הכניסות להפרדה של קטינים, 68 היו להפרדת יחיד (ובהם הקטינה), ו-32 להפרדה זוגית. מבין הקטינים שמתחת לגיל 16, אחד הוכנס להפרדה פעמיים, והשאר פעם אחת. בנתונים שהועברו אלינו לא צויין האם הקטינים מתחת לגיל 16 הוחזקו בהפרדת יחיד או בהפרדה זוגית.

הקטינה שהוחזקה בהפרדה הוכנסה להפרדה פעם אחת, לתקופה של עד שבוע, בהפרדת יחיד. קטינה זו היתה מעל גיל 16.

ביחס ל-68 הקטינים הבנים מעל גיל 16, נרשמו 91 כניסות להפרדה, אולם השב"ס לא ציין מהו מספר הפעמים שבהם הוכנס כל נער להפרדה.

הפרדה לתקופה ממושכת

לגבי קטינים פלסטינים שהוחזקו בהפרדה למשך פרקי זמן ארוכים העביר השב"ס נתונים לגבי החזקה רציפה בהפרדה ולגבי החזקה מצטברת בהפרדה.

הפרדת יחיד רציפה

  • קטין אחד הוחזק בהפרדת יחיד רציפה לתקופה של בין 30 יום ל-90 יום (השב"ס לא מסר נתון ספציפי יותר).
  • 28 קטינים הוחזקו בהפרדת יחיד רציפה לתקופה של עד חודש.
  • 39 קטינים (כולל הקטינה) הוחזקו בהפרדה רציפה של עד שבוע.

ההפרדה זוגית רציפה

  • 15 קטינים הוחזקו בהפרדה זוגית רציפה לתקופה של עד חודש.
  • 17 קטינים הוחזקו בהפרדה זוגית רציפה של עד שבוע.

בנוגע למשך ההחזקה המצטברת בהפרדה הנתונים אינם כוללים חלוקה להפרדת יחיד ולהפרדה זוגית. כמו כן לא צויין מספר הפעמים שבהן הוכנס כל קטין להפרדה.

  • קטין אחד הוחזק בהפרדה לתקופה מצטברת של בין 91 יום ל-183 יום (השב"ס לא מסר נתון ספציפי יותר).
  • קטין אחד הוחזק בהפרדה מצטברת לתקופה שבין חודש לשלושה חודשים (השב"ס לא מסר נתון ספציפי יותר).
  • 39 קטינים הוחזקו בהפרדה מצטברת למשך עד חודש.
  • 35 קטינים (כולל הקטינה) הוחזקו בהפרדה מצטברת למשך עד שבוע.

החזקתו של אדם בהפרדה עלולה להשפיע עליו באורח קשה. באשר לקטינים, הסטנדרטים הקבועים במשפט הבינלאומי אוסרים לחלוטין על החזקה בהפרדה, ומומחים לטיפול בקטינים מבהירים את ההשפעות ההרסניות של כליאתם בהפרדה. ב- 29.5.13 התקיים בוועדת הפנים של הכנסת דיון בנושא התנאים בהם מוחזקים אסירים בהפרדה. על-פי דיווח בעיתון הארץ, נציגת הסנגוריה הציבורית, עו"ד גליה ניצני, אמרה בדיון כי מלבד מספרם העצום של הכלואים המוחזקים בהפרדה, שעמד לדברי השב"ס נכון ליום הדיון על כ-100 אסירים בהם 9 קטינים, הרי שתנאי הכליאה בהפרדה עומדים בניגוד לחוק. חלק מהאסירים הוחזקו כשהם כבולים, ובאחד המקרים הדברים הגיעו לידי כך שאזיקיו של אסיר החלידו והשב"ס נאלץ לנסרם.

השימוש שעושה השב"ס בהפרדה של כלואים ישראלים ופלסטינים, לרבות קטינים הוא חמור ביותר. הן בשל תכיפותו, הן בשל פרקי הזמן הארוכים שבהם מוחזקים כלואים בהפרדה והן בשל תנאי ההפרדה הקשים שעליהם דיווחה עו"ד ניצני. בנוסף, העובדה שהביקורת השיפוטית על השימוש באמצעי זה נדרשת רק לאחר חצי שנה בהפרדת יחיד ושנה בהפרדה זוגית הופכת אותה לאמצעי פיקוח לא יעיל. בדיון המשך לדיון בועדת הכנסת אמר היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין כי יש להדק את הפיקוח על תנאי ההפרדה, ובייחוד על התנאים בהם מוחזקים קטינים. בצלם קורא ליועץ המשפטי לממשלה ולכל הגורמים הנוגעים בדבר לנקוט צעדים מהירים ויעילים ובהם קביעת כללים ומחמירים להחזקת אסירים בגירים בהפרדה וחיזוק הביקורת השיפוטית. בצלם קורא לשב"ס להימנע לחלוטין מהחזקת קטינים בהפרדה.

פריטים מומלצים

עינויים והתעללות

דו"ח חדש: גיהינום עלי אדמות: אלימות מינית, הרעבה והתעללות שיטתית - לפחות 84 אסירים פלסטינים מתו במחנות העינויים שמפעילה ישראל

ארגון בצלם מפרסם היום (ג') נתונים ועדויות חדשים הממחישים את היקף האלימות במתקני הכליאה הישראליים, המתפקדים כרשת של מחנות עינויים לפלסטינים: התעללות שיטתית הכוללת אלימות גופנית והתעמרות נפשית, תנאים בלתי אנושיים, הרעבה ומניעת טיפול רפואי, ומובילה למקרי מוות רבים. חלק מהעדים מספרים גם על התעללות ואלימות מינית שחוו בעצמם או שהיו עדים לה.יולי נובק, מנכ"לית בצלם: “מתקני הכליאה הישראליים הפכו לרשת של מחנות עינויים כחלק מהמתקפה המתוכננת והרחבה שמוביל המשטר הישראלי כנגד החברה הפלסטינית, ושמטרתה לפרק ולהרוס את הפלסטינים כקבוצה. הג'נוסייד ברצועת עזה והטיהור האתני בגדה המערבית הם הביטויים הקיצוניים ביותר של מדיניות זו. למרות הראיות והדו"חות הרבים שפורסמו בנושא, הקהילה הבינלאומית, שממשיכה להעניק למשטר הישראלי חסינות מפני מתן דין וחשבון על הפשעים לו הוא אחראי, מעניקה הכשר דה-פקטו להמשך העינויים, הדיכוי והטיהור האתני של הפלסטינים בידי ישראל, ומפקירה את הקורבנות הפלסטינים".הדו"ח מציין 84 מקרים שבהם פלסטינים (מתוכם קטין אחד) מתו במחנות העינויים מאז אוקטובר 2023. הרשימה שמפרסם בצלם כוללת את שם האסיר, מקום מגוריו (50 מרצועת עזה, 31 מהגדה המערבית ו-3 אזרחים ישראלים) ואת המתקן שבו מת. נכון לינואר 2025, ישראל מחזיקה בגופותיהם של 80 מתוך 84 האסירים שמתו במשמורתה ומסרבת לשחררן למשפחות. ישנן אינדיקציות לכך שפלסטינים נוספים מתו במתקני העינויים הישראלים, אולם הנתונים המובאים בדו"ח מתייחסים רק לאלה שלבצלם התאפשר לאמת את המידע לגביהם.הדו"ח מצביע בין השאר על כך שמדיניות ההתעללות היא מוצהרת ומכוונת, ומגיעה מהדרגים הבכירים ביותר. השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, הממונה על שירות בתי הסוהר, מופיע בתקשורת בכתבות יזומות, ומפרסם ברשתות החברתיות סרטונים שבהם הוא מתגאה בהתנהלות הרשויות במתקני הכליאה. אך הוא אינו לבדו, והמערכת הישראלית התגייסה כולה למען מתן חסינות מוחלטת למובילי המדיניות ולמבצעיה.הדו"ח הנוכחי מתבסס על הניתוח והמחקר המעמיק המופיע בדו"ח "ברוכים הבאים לגיהינום" שפרסם בצלם באוגוסט 2024, על נתונים עדכניים ועל עדויותיהם של 21 אסירים פלסטינים ששוחררו ממתקני הכליאה הישראליים בחודשים האחרונים. הדו"ח מתבסס גם על עבודתם של ארגוני זכויות אדם ישראלים ובינלאומיים, העוקבים אחר הנעשה במתקני הכליאה.נכון לספטמבר 2025, כ-10,900 פלסטינים הוחזקו במחנות העינויים הישראלים בתנאים מחפירים ותחת משטר של התעללות פיזית ופסיכולוגית קיצונית. נכון לינואר 2026, לאחר השלמת העסקה בין ישראל לחמאס במסגרתה שוחררו חלק מהאסירים, ישראל ממשיכה להחזיק בכ-9,200 אסירים פלסטינים.בצלם מדגיש כי פרויקט הכליאה הישראלי, שבמסגרתו הוחזקו לאורך השנים למעלה מ-800,000 פלסטינים בבתי הכלא הישראליים, רבים מהם מבלי שהועמדו לדין, הוא אחד הכלים שבו משתמשת ישראל לפירוק ודיכוי החברה הפלסטינית.

20 ינואר 2026

תמונת אילוסטרציה: חיילים מכניסים עצירים פלסטינים למחנה הצבאי מצדות יהודה בדרום הר חברון, 5.8.22. למצולמים אין קשר לאירוע המדווח. צילום: איתי פייטלסון, 5.8.22

שגרה אלימה

חיילים עצרו פלסטינים, בהם נער בן 16, במחסום, התעמרו בהם וגנבו מהם כסף

ביום שישי, 18.8.23, בסביבות השעה 23:30, הגיעו בני הדודים מחמוד ויחיא א-נוואג'עה, בני 18 ו-16 בהתאמה, למחסום מיתר לשם הוסעו במכוניתו של פלסטיני אזרח ישראל. השניים היו בדרכם חזרה משטח ישראל לביתם בקהילת אל-ג'וואיא, מדרום-מזרח לעיירה יטא שבדרום הר חברון. עם הגיעם למחסום הוציאו חיילים את הנהג ושני נוסעיו מהמכונית וערכו חיפוש על גופם. החיילים לקחו משלושתם את התיקים, הטלפונים הניידים וכן צמיד וטבעת שענד יחיא, ושכר עבודה בסך 8,000 ש"ח במזומן שהחזיקו בני הדודים בכיסם. לאחר מכן קשרו החיילים את ידיהם של השלושה לאחור בשקיות ניילון, כיסו את עיניהם בשקיות ניילון והעלו את שלושתם לג'יפ צבאי. לשאלתם נאמר להם שלוקחים אותם למחסום בית יתיר/ח'. לסיפר ("מצדות יהודה"). לאחר שהגיעו למחנה הצבאי הסמוך למחסום בית יתיר, הורדו השלושה מהג'יפ והושבו על הקרקע ברחבת המחנה. כך, במשך כל שעות הלילה עד לשעות הצהריים שלמחרת ישבו על הקרקע כשידיהם קשורות ועיניהם מכוסות. גם בשעות הצהריים, בחום הכבד, מנעו החיילים מהשלושה לשתות, לאכול או להתפנות לשירותים. כשביקשו מהחיילים לשבת במקום מוצל יותר, הם סירבו, וכן נאסר עליהם להתקשר לבני משפחותיהם או לעורך הדין ולעדכן אותם על מקום הימצאם. מאוחר יותר נלקחו השלושה לחדר בבסיס הצבאי שבו נאזקו ידיהם מחדש, הפעם מלפנים, והשקיות שעל עיניהם הוחלפו בכיסויי בד. הם נחקרו בערבית ונשאלו לשמותיהם, גילם וכן כיצד נכנסו לישראל ובמה עבדו שם. משם הוסעו למתקן צבאי נוסף, שם נלקחו משלושתם טביעות אצבע בעודם אזוקים ומכוסי עיניים, ואז הפרידו החיילים את הנהג שהסיע את מחמוד ויחיא, ושחררו אותו מאוחר יותר. מחמוד ויחיא הוכנסו שוב לרכב והושבו בתוכו במשך כחצי שעה. לאחר נסיעה קצרה לכיכר בית עינון שעל כביש 60, מצפון לחברון, הוציאו אותם החיילים מהרכב והודיעו להם שהם משוחררים. רק לאחר שהתחננו השניים, הסירו מהם החיילים את האזיקונים וכיסויי העיניים ואז החזירו להם את הטלפונים הניידים וליחיא גם את התכשיטים שענד במהלך המעצר. כשדרשו מהחיילים גם את הכסף שנלקח מהם, טענו אלה כי הוא הועבר למשטרה ועזבו את המקום. מחמוד התקשר לאביו שהגיע למקום ואסף את שניהם לבתיהם לאחר למעלה מעשרים שעות בלי אוכל או שתייה. למחרת נסעו מחמוד ויחיא א-נוואג'עה לתחנת המשטרה בקריית ארבע כדי לדרוש את כספם בחזרה אך השוטרים הפנו אותם למחנה מג"ב בהתנחלות תלם. עם הגיעם לשם נאמר להם שעליהם לחזור למחרת. ב-31.8.23, פנו השניים למוקד להגנת הפרט כדי שיגיש עבורם תלונה במשטרה בדרישה להחזרת כספם. תחקירן בצלם באסל אל-עדרה גבה את עדויותיהם של השניים. מחמוד א-נוואג׳עה, בן 18, תושב א-ג׳וואיא, סיפר בעדותו: מאז שסיימתי את הלימודים שלי אני עוזר לפרנס את המשפחה. בחודש יוני 2023 התחלתי לעבוד בעיירה עראבה שבתוך הקו הירוק. לא היה לי אישור עבודה אז הסתננתי ואחרי חודש בערך, בן הדודה שלי, יחיא א-נוואג'עה, בן 16, גם הצטרף אליי לעבודה. ב-18.8.23 החלטנו לחזור הביתה ושילמנו לפלסטיני אזרח ישראל על ההסעה. בסביבות השעה 23:30 הגענו למחסום מיתר והמאבטח שם עצר את המכונית וביקש לראות תעודות זהות. הנהג הראה לו את תעודת הזהות שלו ואני אמרתי לו ששלי לא עליי. גם יחיא אמר שאין לו, כי הוא בן 16 ועוד לא הוציא. המאבטח הורה לנו לצאת מהמכונית וביקש מהנהג להעמיד אותה במגרש שליד המחסום. כמה חיילים הרחיקו אותנו קצת מהמכונית וחיילת עשתה חיפוש במכונית עם מכשיר אלקטרוני. בינתיים החיילים הורו לי להתקשר להורים שלי ולבקש שישלחו לי את מספר הזהות שלי או את התמונה. ניסיתי להתקשר אבל אף אחד לא ענה. הכניסו אותי, את יחיא ואת הנהג לאיזה חדר במחסום וצילמו אותנו שם, ואז זיהו את הפרצופים שלנו. אחר-כך הם העבירו אותנו לתא קטן, עשו עלינו חיפוש גופני ולקחו לנו את כל מה שהיה עלינו: הטלפונים הניידים שלנו, התיקים עם כל הבגדים וגם סכום של 5,000 שקל שהרווחתי בכל חודשי העבודה ו-3,000 שקל שיחיא הרוויח והיו עליו. אחר-כך קשרו לנו את הידיים מאחורי הגב עם שקיות ניילון וכיסו לנו את העיניים גם עם שקיות והעלו את שלושתנו לג'יפ צבאי שחור. שאלתי לאן הם לוקחים אותנו ואחד החיילים ענה: "למצדות יהודה". אחרי כעשר דקות נסיעה (בסביבות 00:30), הורידו אותנו מהרכב והושיבו אותנו על הקרקע בתוך בסיס צבאי.הרגשתי מכוניות נוסעות ממש מהר לידינו. זה היה ממש מפחיד ונורא דאגתי ממה שיהיה, במיוחד שאף אחד מהמשפחה שלנו בכלל לא ידע שעצרו אותנו. ביקשתי מהחיילים לנסות שוב להתקשר למישהו מהמשפחה אבל הם סירבו. גם כשביקשנו מהם לשתות מים או לאכול, הם לא נתנו לנו כלום ורק הורו לנו לשתוק וגם לא לדבר אחד עם השני. שאלנו כמה זמן עוד נישאר ככה על הקרקע ואחד החיילים אמר שעוד הרבה זמן. היינו שם ככה כל הלילה. למחרת בבוקר, בערך שעה וחצי אחרי ששמענו את הקריאה לתפילת השחר, כבר נהיה ממש חם. לא יכולנו לסבול כבר את החום של השמש וביקשנו מהחיילים לזוז למקום מוצל יותר אבל הם סירבו. בשעות הצהריים זה כבר היה בלתי נסבל וביקשנו שוב כמה פעמים אבל הם סירבו בכל פעם. מתישהו הצלחתי להוריד את הניילון מהעיניים ותוך רגע כמה חיילים החזירו לי אותו וצעקו עליי שאסור לי להוריד אותו. ישבנו על הקרקע עם הידיים קשורות והעיניים מכוסות במשך 15 שעות רצופות, עד שהחיילים הכניסו אותנו לחדר בבסיס. הורידו לנו את הניילון מהעיניים וכיסו אותן מחדש עם בד, קשרו לנו חזק את הידיים עם אזיקוני פלסטיק, הפעם מקדימה ואז הושיבו אותנו על כסאות. פתאום דיבר איתנו מישהו שלא ראיתי את הפנים שלו. הוא הציג את עצמו בשם "ח'אלד" ושאל כל אחד מאיתנו שאלות בערבית לא כל-כך טובה. הוא שאל אותי איך קוראים לי, בן כמה אני, איפה עבדתי ואיך נכנסתי לישראל. הוא שאל אותו דבר גם את יחיא ואת הנהג שהסיע אותנו. אחר-כך החיילים העלו אותנו שוב על ג'יפ ונסענו ארבעים דקות עד שהורידו אותנו ושוב הכניסו אותנו לחדר שבו לקחו לנו טביעות אצבעות בזמן שהידיים שלנו עדיין היו אזוקות והעיניים מכוסות. אחרי זה העלו אותי ואת יחיא לרכב אזרחי. אני לא יודע לאן החיילים לקחו את הנהג שהסיע אותנו. חיכינו ברכב חצי שעה בערך עד שהוא התחיל לנסוע, ואחרי כמה זמן הורידו אותנו ואמרו לנו שאנחנו יכולים ללכת. הם לא הורידו לנו את הכיסויים מהעיניים והידיים שלנו עדיין היו אזוקות. רק אחרי שהתחננו שיורידו לנו את האזיקונים והכיסויים הם עשו את זה ואז הבנו שאנחנו נמצאים בכיכר בית עינון. אחד החיילים החזיר לנו את הטלפונים. שאלנו איפה הכסף שלנו והחייל אמר שהכסף נמצא במשטרה ואז החיילים עזבו. הספקתי לצלם את לוחית הרכב שלהם. זה היה בסביבות 18:00-17:30. התקשרתי לאבא שלי והוא הגיע לאסוף אותנו. היינו נורא מותשים. מאוחר יותר התקשרתי לנהג שהסיע אותנו והוא סיפר לי ששחררו אותו וחברים אספו אותו, אבל שהחיילים החרימו לו את המכונית. למחרת הלכתי עם יחיא למשטרת קריית ארבע כדי לקחת את הכסף שלנו בחזרה אבל אמרו לנו שהתיק שלנו מטופל במחנה תלם. הלכנו למחנה תלם אבל אמרו לנו לחזור למחרת. למחרת בבוקר התקשרו אליי ממשטרת קריית ארבע והמתורגמן ביקש שאספר לו מה קרה ובכמה כסף מדובר, אז סיפרתי לו ואמרתי שאני מתכוון להגיע למחרת למחנה תלם כדי לאסוף משם את הכסף. הוא אמר שייצרו איתי קשר אבל זה לא קרה. יחיא א-נוואג׳עה, בן 16, תושב יטא, סיפר בעדותו: חיפשתי עבודה בחופשת הקיץ כדי שיהיה לי מספיק דמי כיס לשנת הלימודים האחרונה שלי בתיכון. בן הדודה שלי, מחמוד א-נוואג'עה, סידר לי עבודה ביחד איתו באזור עראבה בישראל והתחלתי לעבוד שם ב-15.7.23. ב-20.8.23 היה היום הראשון של הלימודים ורציתי שיהיה לי מספיק זמן להתכונן, אז שנינו עזבנו את העבודה ב-18.8.23. יצאנו בסביבות 21:30 עם נהג פלסטיני אזרח ישראל שהסיע אותנו בתשלום ובסביבות 23:30, כשהגענו למחסום מיתר, המאבטח שם עיכב אותנו כשראה שלי ולמחמוד לא היו תעודות זהות. הנהג שהסיע אותנו הראה למאבטח את תעודת הזהות שלו, והמאבטח הורה לי ולמחמוד לצאת מהמכונית ולנהג לחנות ברחבה שליד המחסום. שנינו יצאנו מהמכונית ושני חיילים ליוו אותנו בתוך אותה רחבה ואז באו עוד שני חיילים וחיילת, שעשתה חיפוש במכונית עם מכשיר אלקטרוני. החיילים שוב דרשו לראות תעודות זהות אבל אמרנו להם שוב שאין לנו. הם הובילו את שלושתנו לתוך חדר במחסום, צילמו אותנו שם ואז עשו עלינו חיפוש גופני בתוך תא קטן. לקחו לנו את הטלפונים ולי לקחו גם צמיד וטבעת שהיו לי על היד, ועוד 3,000 שקל שהרווחתי בעבודה. גם למחמוד לקחו 5,000 שקל שהוא הרוויח. אחר-כך החיילים קשרו לנו את הידיים מאחורי הגב עם שקיות ניילון וגם את העיניים הם כיסו לנו בשקיות ניילון. אחרי זה החיילים העלו אותנו על ג'יפ ואחרי עשר דקות נסיעה הורידו אותנו והושיבו אותנו על הקרקע בתוך בסיס צבאי. זה היה מפחיד כי לא ראיתי כלום ולא ידעתי מה החיילים מתכננים. רק הרגשתי מכוניות נוסעות ממש מהר לידי. ביקשתי מהחיילים ללכת לשירותים כמה פעמים אבל לא נתנו לי. גם מים ואוכל לא נתנו לנו ואסרו עלינו לדבר אחד עם השני. מחמוד ואני ביקשנו להתקשר למשפחה שלנו או לעורך דין אבל אחד החיילים אמר כל פעם את אותה מילה: "אסור". בערך שעה וחצי אחרי ששמענו את הקריאה לתפילת השחר, כשהשמש כבר זרחה, ביקשנו מהם שיעבירו אותנו לצל אבל הם סירבו. בצהריים כבר לא יכולנו לשאת את החום הכבד אחרי שישבנו שם קשורים במשך 15 שעות רצופות, אבל הם המשיכו לסרב כשביקשנו לעבור למקום מוצל יותר. מתישהו הכניסו את שלושתנו לחדר בבסיס ושמו לנו כיסוי עיניים מבד במקום הניילון, וגם את הקשירה של הידיים החליפו באזיקוני פלסטיק והפעם קשרו לנו אותן מקדימה. אחד החיילים קשר לי את הידיים ממש חזק וזה כאב. ואז מישהו שאמר שקוראים לו ח'אלד שאל את שלושתנו כמה שאלות בערבית לא כל-כך טובה, כמו בני כמה אנחנו, איפה עבדנו ואיך נכנסנו לישראל. אחרי זה הוציאו את שלושתנו מהחדר והעלו אותנו שוב על ג'יפ. אחרי 40 דקות נסיעה הורידו אותנו והכניסו אותנו לאיזה חדר ולקחו לנו טביעות אצבע למרות שהידיים שלנו עדיין היו אזוקות והיו לנו כיסויים על העיניים. אחר-כך שוב העלו רק אותי ואת מחמוד על רכב וחיכינו בתוכו בערך חצי שעה. אחרי נסיעה קצרה החיילים הורידו אותנו ואמרו לנו שאנחנו יכולים ללכת בלי להוריד לנו את האזיקונים ואת הכיסויים מהעיניים. ביקשנו שיורידו לנו אותם אבל אחד מהם אמר שזה אסור. לא הבנו למה הוא רצה להשאיר אותנו ככה באמצע הכביש והמשכנו להתעקש על זה עד שבסוף אחד מהם שחרר אותנו מהאזיקונים והוריד לנו את הכיסויים. הרגשתי הקלה. הם גם החזירו לנו את הטלפונים ולי החזירו את הצמיד והטבעת שענדתי. הם לא החזירו לנו את הכסף שלקחו לנו וכשביקשנו אותו בחזרה החייל אמר שהוא במשטרה. אחרי זה הם נסעו משם ומחמוד התקשר לאבא שלו שבא לאסוף אותנו. היינו כל-כך רעבים ועייפים ורק רצינו ללכת לישון.

5 אוקטובר 2023

מימין לשמאל: אחמד, מוסטפא, מועתז, אייהם ומוחמד, צילום: עאמר עארורי, בצלם, 22.1.23

מזרח ירושלים

שכונת ואדי קדום, מזרח ירושלים: שוטרים עיכבו חמישה קטינים ללא ידיעת הוריהם, החזיקו בהם למשך למעלה משש שעות וחקרו אותם ללא ליווי מבוגר

ביום חמישי, 19.1.23, בסביבות השעה 17:30, הגיעו כעשרה שוטרים לשכונת ואדי קדום שבמזרח ירושלים, תפסו חמישה נערים תושבי השכונה בני 15-12 והכניסו אותם לניידת משטרה. השוטרים הושיבו את הנערים בצפיפות בניידת והחזיקו אותם בתוכה למשך כשעה. בסביבות 18:30 הובאו הנערים לתחנת המשטרה ברחוב סאלח א-דין, שם הושבו על כסאות כשפניהם אל הקיר בחדר קר מאוד שבו פעל מזגן, ונאסר עליהם לשוחח ביניהם. בסביבות 19:00 הגיע לתחנה עורך דין שהסביר לנערים את זכויותיהם, ורק אז אפשרו להם השוטרים לגשת לשירותים. בינתיים הגיעו לתחנה הוריהם של ארבעה מהנערים אך השוטרים אסרו עליהם להיכנס והם נאלצו להמתין לבניהם בחוץ במשך שעות. הנערים הובלו כל אחד בתורו, וללא ליווי של מבוגר מטעמו, לחקירות שנמשכו בין שעה לשעה וחצי. לאחר שחלק מהנערים סירבו לחתום על הצהרה שנרשמה בעברית וטענו בתוקף כי לא יידו אבנים, הם דיווחו כי חוקרי המשטרה השפילו אותם, קיללו אותם ובחלק מהמקרים גם נקטו כלפיהם אלימות פיזית – כך למשל, אחד השוטרים משך את כיסאו של מוסטפא א-סלאיימה, בן 12, והפיל אותו ארצה. את אייהם א-סלאיימה, בן 12, הכה חוקר בצווארו, ואת מועתז א-סלאיימה, בן 14, חוקר הכה בצווארו ובפניו ואף משך בשערותיו. עם תום החקירות הוחזקו הנערים בתחנה מבלי שאיש יסביר להם מה עומד להתרחש. בסביבות השעה 23:00 נתנו להם השוטרים פרוסות לחם. בסביבות חצות, לאחר שנוואף א-סלאיימה, אביהם של אייהם ואחמד א-סלאיימה, חתם על ערבות בסך 5,000 שקלים עבור כל אחד מחמשת מהנערים, שוחררו החמישה מהתחנה ונשלחו למעצר בית למשך חמישה ימים. כעשר דקות לאחר שנוואף ובניו שבו לביתם, התקשר אליהם שוטר ודרש שבנו אחמד ישוב למשטרה בתואנה שחקירתו לא תועדה. אחמד, שחזר לתחנה עם אביו כשהוא מותש ומפוחד, הוכנס שוב לבדו לחקירה שנמשכה כשעה וחצי, והפעם חתם על ההצהרה. כששאל את החוקר על מה הוא חתם השיב הלה כי זה אינו מעניינו. כך, נחטפו חמישה נערים מהרחוב, מבלי שיוסבר להם במה הם חשודים או לאן לוקחים אותם. הם נחקרו בתחנת המשטרה מבלי שהשוטרים עדכנו את הוריהם ומבלי שאפשרו להם להיות נוכחים בחקירה, תחת איומים ותוך הפעלת לחצים והוחזקו במקום במשך למעלה משש שעות. במהלך השעתיים הראשונות נאסר עליהם לגשת לשירותים ולא ניתן להם דבר לשתות. כל זאת בעת שהוריהם של ארבעה מהם שהגיעו לתחנה לא הורשו להיכנס אליה ואולצו להמתין בחוץ עד לשחרור בניהם. את מעצרם של הילדים יש לראות כחלק ממדיניות הדיכוי הכוללת של ישראל במזרח ירושלים ובגדה המערבית בכלל. זהו אינו מקרה חריג אלא חלק מהטיפול המערכתי של ישראל בקטינים פלסטינים, ומסירובה להעניק להם את ההגנות המיוחדות שמקנה להם המשפט הבינלאומי ואשר מוקנות לקטינים גם בחוק הישראלי. במקום זאת מערכת אכיפת החוק הישראלית מתייחסת לנערים פלסטינים כאל חלק מאוכלוסייה עוינת, שכל חבריה – נערים ומבוגרים כאחד – הם בחזקת אשמים אלא אם הוכח אחרת, והיא נוקטת נגדם צעדים קיצוניים, שלא הייתה מעזה לנקוט כלפי אוכלוסיות אחרות בישראל. כך תארו הנערים את מה שעבר עליהם באותו ערב בעדויות שמסרו לתחקירן בצלם, עאמר עארורי, ב-22.1.23: מוחמד א-סלאיימה, בן 15: ביום חמישי, 19.1.23, בסביבות 17:30, הייתי בדרך הביתה מביקור אצל חבר בשכונת ראס אל-עאמוד יחד עם החברים שלי, האחים אחמד ואייהם וגם מוסטפא ומועתז. ירדנו במדרגות שבין שכונת ראס אל-עמוד לשכונה שלנו, ואדי קדום, ופתאום נתקלנו בבערך עשרה אנשים מכוחות הכיבוש, והם עצרו אותנו. בכלל לא הבנתי מה קורה, זה היה מאוד מבלבל. אחד השוטרים כרך את הזרוע שלו מסביב לצוואר שלי בצורה מכאיבה ומשך אותי בכוח לניידת. ישבנו שם אחד על השני וזה היה מאוד צפוף. בהתחלה לקחו אותנו לראס אל-עמוד ושם חיכינו בתוך הניידת, ליד תחנת המשטרה שם. ביקשתי מהשוטר מים אבל הוא התעלם ממני. ישבנו בתוך הניידת בערך שעה ואז לקחו אותנו לתחנת המשטרה בסלאח א-דין, ושם הכניסו אותנו לחדר והושיבו אותנו על כסאות עם הפנים לקיר ואמרו לנו לא לדבר ביננו. השוטר שהיה שם איים שמי שידבר יחטוף מכות ובגלל זה שתקתי. אחרי בערך חצי שעה הגיע עורך דין שהסביר לנו על הזכויות שלנו, ואז אחרי שהוא הלך לקחו אותנו אחד-אחד לשירותים. אחרי שחזרתי מהשירותים ראיתי שלוקחים את מועתז ואת מוסטפא לחקירה, ואחרי זה לקחו גם אותי לחדר חקירות. החוקר ביקש ממני לכתוב את השם על לוח אלקטרוני, כזה שחותמים עליו כשמשתמשים בכרטיס אשראי. הוא ביקש שאכתוב גם את השם של עורך הדין שהגיע קודם, ואז אמר לי: "אתה מואשם בזריקת אבנים על ניידות משטרה". אמרתי לו שזה לא אני והוא אמר שהחברים שלי הודו בזריקת האבנים. אמרתי לו שוב שזה לא נכון, ושרק הלכנו הביתה ביחד, ולא יכול להיות שהם הודו במשהו שלא עשינו. הוא קילל אותי ואיים שאם לא אחתום על הנייר שהיה על השולחן אחטוף מכות. פחדתי ממנו וחתמתי על הנייר. אני לא יודע על מה חתמתי כי זה היה כתוב רק בעברית. ישבתי בחדר החקירות במשך שעה בערך ואחרי זה החזירו אותי לאותו חדר שבו ישבנו קודם, לשבת על הכיסא. חלק מהחברים שלי היו שם וחלק עדיין היו בחקירה. רק בסביבות 23:00 הביאו לנו חתיכת לחם לאכול. הייתי נורא רעב. אחרי שעה בערך שחררו אותנו למעצר בית של חמישה ימים. אחד ההורים חתם לי על ערבות של 5,000 שקלים. מועתז א-סלאיימה, בן 14: כשעצרו אותנו לא הבנתי מה בדיוק קורה ומאיפה השוטרים באו, אבל הם תפסו את כולנו מהצוואר. כמעט נחנקתי כשהשוטר כרך את הזרוע שלו סביב הצוואר שלי ומשך אותי לתוך ניידת משטרה ביחד עם כולם. הושיבו אותנו בניידת אחד על השני. מקדימה ישבו שני שוטרים. כשאמרתי להם בערבית שכואבות לי הרגליים בגלל הצורה שישבנו אחד מהם אמר לי: ״אם לא תשתוק אני אכרות לך את הרגל״. מאותו רגע שתקתי. נסענו לתחנת המשטרה בראס אל-עמוד וחיכינו שם בניידת במשך בערך שעה. ביקשנו מהשוטרים מים אבל הם התעלמו מאיתנו. הפה שלי כבר התייבש מרוב צמא. אחר כך הגענו לתחנת משטרה ברחוב סלאח א-דין ושם הכניסו אותנו לחדר קר מאוד שפעל בו מזגן על קירור. הושיבו אותנו על כיסאות נפרדים, מול הקיר, ואמרו לנו לא לדבר. כשביקשנו מהשוטר לכבות את המזגן בגלל שרעדנו מקור הוא סרב. במשך שעה ביקשנו כמה פעמים שיתנו לנו ללכת לשירותים אבל התעלמו מאיתנו. רק אחרי שעורך הדין שהגיע לדבר איתנו הלך, שוטר אחד לקח כל אחד מאיתנו בנפרד לשירותים. כשהוא לקח אותי הוא קילל אותי בדרך לשם ואמר דברים מגונים על אמא שלי ועל אחותי. לקחו אותי ואת מוסטפא לחקירה, כל אחד בנפרד. הראו לי שם סרטון שבו ראו מידיי אבנים. אמרתי לחוקר שאני לא יודע מי האנשים האלה ושאני לא עשיתי כלום. הוא צעק עליי ואמר שאני שקרן. כל הזמן פחדתי שירביץ לי. הוא לא הפסיק לקלל ופעם אחת, אחרי שצעקתי עליו בחזרה: ״למה אתה מקלל את אמא שלי?״, הוא משך לי בשערות ונתן לי מכות אגרוף בפנים ובצוואר. סירבתי לחתום על המסמך. החוקר אמר שזו העדות שלי אבל זה היה כתוב בעברית, אז סירבתי לחתום. הוא צחק עליי ואמר: "טוב אל תחתום, פוזל אחד! ״. זה היה משפיל. אחרי בערך שעה וחצי של חקירה החזירו אותי לחדר. בסביבות 23:00 נתנו לנו לחם לאכול ואחרי בערך שעה שחררו אותנו למעצר בית של חמישה ימים, בערבות של 5,000 שקלים. אייהם א-סלאיימה, בן 12: כשהגענו לתחנת המשטרה בסאלח א-דין ביקשתי ללכת לשירותים אבל השוטר סירב לקחת אותי. רק כשהגיע עורך הדין ואמרתי לו שאני צריך ללכת לשירותים השוטר לקח אותי לשם ואז החזיר אותי לחדר. עורך הדין עדיין היה שם ואמר לי שקודם הוא הסביר לכולם שלחוקרים אין זכות להכות או לקלל אותנו. אחרי זה הוא הלך והשוטרים התחילו להוביל אותנו לחקירות כל אחד בנפרד. בחקירה שלי פחדתי נורא. לא ידעתי מה הולך לקרות. החוקר הראה לי סרטון ושאל אותי אם רואים אותי שם. עניתי לו שלא, והוא צעק עליי ושאל אם אלו החברים שלי ואחי. עניתי שאני לא יודע מי אלה, ואז הוא הכה אותי בצוואר ואמר שאם אודה שזרקתי אבנים ישחררו אותי הביתה. אמרתי לו שוב שלא עשיתי כלום. הוא נתן לי מסמך בעברית לחתום עליו בלי להסביר לי מה כתוב. חתמתי עליו כי פחדתי לקבל עוד מכות. כל החקירה החוקר צרח עליי ודפק עם היד שלו על השולחן. אחמד א-סלאיימה, בן 13: הכניסו אותנו לחדר קר מאוד כי המזגן פעל בו על קירור במקום על חימום. הושיבו אותנו על כסאות ברזל עם הפנים לקיר וחיכינו. אחרי שעו"ד דיבר איתנו לקחו אותי לשירותים. בדרך לשם השוטר שלקח אותי קילל אותי, את אמא שלי ואת אחותי. אחרי זה לקחו אותי לחקירה והראו לי וידיאו עם אנשים שזרקו אבנים בוואדי קדום. החוקר אמר שאם אני אודה שזרקתי אבנים אני אחזור הביתה, אבל אמרתי לו שבאמת לא זרקתי אבנים. הוא קילל את אמא שלי, העליב אותי והראה לי את הסרטון עוד פעם ושאל אותי מי זורק שם אבנים. עניתי לו שאני לא יודע, ואז הוא זרק לכיוון שלי כוס מים שהייתה על השולחן. הכוס לא פגעה בי. סירבתי לחתום על העדות ואז החוקר אמר שאני יכול ללכת, וכשכמעט יצאתי מהחדר הוא בעט לי בישבן. שיחררו את כולנו מאוחר בלילה. אבא שלי החזיר אותי ואת אייהם הביתה, ואחרי בערך עשר דקות התקשרו לאבא שלי מהמשטרה ודרשו ממנו שיביא אותי לתחנה. כשהגענו לתחנה הכניסו אותי שוב לבד לחקירה. החוקר אמר לי שהם לא תיעדו את החקירה שהייתה קודם ובגלל זה הביאו אותי עוד פעם. החוקר שאל את אותן שאלות על יידוי האבנים, ושוב הכחשתי את זה. הייתי נורא עייף והפעם כן חתמתי על המסמך בעברית. כששאלתי את החוקר מה כתוב בו הוא ענה לי שזה לא ענייני. נוואף א-סלאיימה, בן 47 ואב ל-6, אביהם של אייהם ואחמד: ביום חמישי, 19.1.23, בסביבות 18:00, אחד הילדים בשכונה אמר לי שראה את כוחות הכיבוש עוצרים את שני הבנים שלי ועוד שלושה נערים. התקשרתי מיד למרכז המידע של ואדי חילווה והם קישרו אותי לעורך דין. עורך הדין בירר והודיע לי שהילדים שלי מעוכבים בתחנת המשטרה בסלאח א-דין. אחרי שעה בערך, בסביבות 19:00, הגעתי עם כמה מההורים של הנערים האחרים לתחנה, אבל השוטרים לא נתנו לנו להיכנס לראות את הילדים. עמדנו שם בחוץ בקור בערך ארבע שעות, עד השעה 23:00 בערך, כששוטר יצא מהתחנה ודרש ממני לחתום על ערבות בסך 5,000 שקלים, עבור כל ילד. בסביבות חצות שחררו אותם. הם יצאו משם מותשים, קפואים ורעבים. כמה דקות אחרי שנכנסתי הביתה עם אייהם ואחמד התקשרו אליי מהמשטרה ודרשו שאחזיר את אחמד לתחנה בטענה שהחקירה שלו לא תועדה. נסעתי אתו לתחנה ושם הכניסו אותו לבד לחקירה. כשהוא יצא מהחקירה, אחרי בערך שעה, הוא סיפר לי ששאלו אותו שוב אם השתתף ביידוי האבנים.

9 מרץ 2023