מתנחלים וחיילים פינו בכפייה קהילת אל-קאנוב בדרום הר חברון

* נכון לתחילת אוקטובר 2023, גרו בקהילה שמונה משפחות המונות 40 נפשות ובהן 24 קטינים

ביום רביעי, 1.11.23, בסביבות השעה 17:00, הגיעו לאוהלי המגורים של התושבים עשרות מתנחלים חמושים עם כלבים, ומלווים בחיילים. המתנחלים נכנסו לאוהלים, ערכו בהם חיפושים ואיימו לפגוע בתושבים אם לא יעזבו את בתיהם. המתנחלים גם שחררו בחצרות את הכלבים, שטרפו תרנגולות. לאחר מכן, הם גנבו מהתושבים לוחות סולאריים ו-10 שקי זיתים, והכניסו אותם לרכביהם, ואז עמדו והשקיפו על התושבים הנמלטים מהמקום. תושבי הקהילה נמלטו, מי ברגל ומי ברכב, כשהם לוקחים עמם את צאנם. את כל שאר רכושם הותירו מאחוריהם. התושבים עברו לעת עתה לשטח פתוח באזור הנקרא בריית שויוח', שם שהו כמה ימים ללא מחסה. מאז, הם הצליחו להקים אוהלים מאולתרים שבהם הם גרים כרגע.

איבראהים שלאלדה, בן 50 ואב לחמישה, תושב אל-קאנוב, סיפר בעדות שמסר בטלפון ב-2.11.23 לתחקירן בצלם, באסל אל-עדרה:

אנחנו שמונה משפחות שגרות באל-קאנוב כבר עשרות שנים ומתפרנסות מחקלאות ובעיקר מגידול בעלי חיים. התחתנתי שם והקמתי שם את המשפחה שלי. שלושה מהבנים שלי התחתנו ונולדו להם ילדים והם גרו לידי בקהילה.

מאז שהתחילה המלחמה ב-7.10.23, המתנחלים הגיעו כמעט כל יום ואיימו עלינו להרוג אותנו אם לא נעזוב את הבתים שלנו. הם אמרו לי ״יש מלחמה בינינו לבינך, לכן, אל תישאר כאן״. הם גם חסמו את הכבישים שמובילים לקהילה כדי למנוע מאנשים להגיע אלינו ומאיתנו לצאת להצטייד במצרכים ובמספוא לצאן.

ביום רביעי, 1.11.23, בסביבות השעה 17:00, בזמן שישבתי בבית שלי עם המשפחה, ראיתי עשרות חיילים ומתנחלים חמושים שפלשו במכוניות לתוך הקהילה. הם הביאו איתם כלבים והתפזרו בין הבתים. בערך 20 מהם הגיעו לבית שלי ולבתים של הילדים שלי. הם נכנסו לנו לתוך הבתים, הכניסו איתם את הכלבים והתחילו לעשות חיפושים. הם דחפו אותנו, ואמרו לי בערבית, "קדימה, תעזוב או שנהרוג אותך." הכלבים שלהם נכנסו לתוך הלול ואכלו את התרנגולות.

תמונה

ראיתי את השכנים שלי, מוחמד שלאלדה, אשתו והבן שלו עם המשפחה בורחים עם הכבשים שלהם לכיוון הכביש. הם השאירו הכול מאחורה, אפילו את הרכב שלהם הם השאירו. ראיתי גם את השכנים האחרים בורחים מהבתים שלהם.

ניסיתי במשך חצי שעה להתקשר לצלב האדום כדי לבקש שיזעיקו משטרה, אבל לא הצלחתי לתפוס אותם. בינתיים, המתנחלים דחפו את הבנים שלי וצעקו עליהם: "תצאו, תעזבו". הכרתי אחד מהם, הוא תקף אותנו הרבה פעמים וגירש אותנו משטחי המרעה, והפעם איים עלינו ודרש שנעזוב את הקהילה. ראיתי את המתנחלים מפרקים את הלוחות הסולאריים מהבית של השכן שלי זידאן ומכניסים אותם לתוך הרכב שלהם. הם גם גנבו לו עשרה שקי זיתים שהוא מסק והתכוון לקחת לבית הבד.

אף אחד לא בא לעזור לנו, וראיתי שאני מסכן את חיי ואת חיי הילדים והנכדים שלי, לכן לקחתי את הילדים והנשים ברכב ועזבנו. השארנו את כל הרכוש שלנו מאחור ושלושה מהבנים שלי הובילו את הכבשים ברגל. ככה עזבנו את הקהילה. המתנחלים רשפו אחרינו בטרקטורון ובשני רכבים עד שהגענו לוואדי סעיר. משם המשכנו עד למערה שבה ישנו באותו לילה בלי שמיכות או אוכל שום דבר. למחרת, המשכנו ללבריית שיוח׳, ובינתיים אנחנו פה, בשטח פתוח, בלי שום מחסה.

אנחנו רוצים לחזור לבתים שלנו ומבקשים מכל הגורמים לעזור לנו בזה. אם זה לא אפשרי אז לפחות לקחת משם את הרכוש שלנו, כי יצאנו משום בלי כלום. ברחנו וכל מה שהיה לנו נשאר מאחור.

ניעמה אל-עבייאת, בת 29 ואם לחמישה, תושבת קהילת אל-קאנוב, היא סיפרה בעדות שמסרה ב-3.11.23 לתחקירן בצלם, באסל אל-עדרה:

ב-1.11.23, בסביבות 15:00, הגיעו אלינו 5 מתנחלים חמושים בשני רכבים. הם עצרו בכניסה לבית שלי וירדו מהרכבים שלהם. הם אמרו לבעלי ולשאר השכנים שלנו: ״היום אתה חייבים לעזוב, אין לכם זמן, רק היום, תיקחו את כל מה שיש לכם ותעזבו את המקום, או שאנחנו נהרוג אתכם״ ואז הם הסתלקו.

בעלי הזמין משאית לכל המשפחות, ואני התחלתי לארגן את החפצים שלנו ושמתי אותם מחוץ לבית כדי שנהיה מוכנים להעמיס אותם על המשאית. המשאית הגיעה תוך שעה וחצי, אבל החיילים מנעו ממנה להיכנס לתוך הקהילה והכריחו אותה לחזור. החלטנו להכניס את כל החפצים בחזרה לבתים שלנו, ואז התאספנו כל התושבים בבית של איבראהים שלאלדה, במרחק של בערך 50 מטרים מהבית שלנו. ישבנו שם והחלטנו ביחד שאנחנו לא עוזבים, במיוחד כי אין לנו שום מקום ללכת אליו. באל-קאנוב היה לנו בית של שלושה חדרים. בזמן שישבנו שם, בסביבות 17:00, הגיעו שלושה רכבים של מתנחלים יחד עם חיילים וכלבים. הם נכנסו לבית והתחילו לדחוף את הצעירים ואת בעלי ולאיים להרוג אותם.

יצאנו משם והתחלנו ללכת לכיוון הבית שלנו. רציתי לקחת בגדים לילדים שלי, אבל מתנחל שהגיע לשם לפנינו, שחרר את הכלב שלו בתוך הבית ואמר לי שאסור לי להיכנס. לקחתי את הילדים שלי, שהגדול שבהם בן 11, ובעלי פתח את דלת הדיר והוביל החוצה את הכבשים. עזבנו ככה את הבית שלנו, את הרכוש שלנו, והתחלנו ללכת ברגל בוואדי סעיר. גם משפחות אחרות מהקהילה באו איתנו. המשכנו ללכת בחושך כשהילדים בוכים מרוב פחד. לא ידענו לאן ללכת, אבל אחרי הליכה של בערך קילומטר וחצי הגענו למערה בהר ממול שמשקיפה על הבתים שלנו. החלטנו לחכות בתוכה. חשבתי שהמתנחלים יסתלקו ונוכל לחזור לבתים שלנו, או שאולי המשטרה תגיע ותרחיק אותם משם, או שמישהו יתערב ויעזור לנו, אבל שום דבר כזה לא קרה. ישבנו בתוך המערה בלי אוכל, מים או שמיכות. לא ישנו כל הלילה, והקטנים לא הפסיקו לבכות. היינו שם בערך שמונה משפחות ביחד במערה.

למחרת, עם זריחת השמש, התחלנו שוב לצעוד ברגל דרך ואדי סעיר. הלכנו ככה בערך חמש שעות עם הילדים והכבשים עד שהגענו לשטח פתוח באזור בריית א-שיוח׳, ועד עכשיו אנחנו נמצאים פה. אף אחד לא בא לעזור לנו בשום דרך. אין לנו אוהלים או בתים לשבת ולישון בתוכם.