מאז ה-30.3.18 נערכות בסמוך לגדר המערכת ברצועת עזה מדי יום שישי הפגנות, בהן משתתפים בין אלפי לעשרות אלפי מפגינים. במהלך ההפגנות הללו נהרגו לפחות 39 מפגינים מירי אנשי כוחות הביטחון ולפי נתונים של משרד הבריאות הפלסטיני נפצעו בהן כ-8,000 איש, מתוכם מעל 2,100 מירי חי. לפי פרסומים בתקשורת, רופאים ברצועת עזה מדווחים על פציעות קשות במיוחד, בעיקר בגפיים התחתונות, ש"כוללות הרס במידה קיצונית שנגרם לעצמות ולרקמות רכות, ושפצעי יציאת הקליע יכולים להגיע לגודל של אגרוף". לפי נתונים של משרד הבריאות הפלסטיני, נכון ל-30.4.18 ביצעו רופאים ברצועה 24 כריתות איברים של פצועים, מתוכן 19 של גפיים תחתונות.
גם מערכת בריאות מתקדמת ומתפקדת הייתה מתקשה להתמודד עם מספר כה רב של נפגעים במהלך פרק זמן כה קצר. על אחת כמה וכמה כשמדובר במערכת הבריאות של רצועת עזה, הנמצאת במצב של קריסה מתמשכת – בעיקר מאז החל המצור הישראלי על הרצועה לפני יותר מעשור. ההגבלות הישראליות חלות, בין השאר, על החלפת ציוד שהתקלקל, הכנסת ציוד רפואי מתקדם ותרופות ועל יציאתם של רופאים להשתלמויות מחוץ לרצועה. בנוסף, אספקת החשמל המקוטעת ברצועה – שישראל אחראית לה במידה רבה, באישור בג"ץ – משבשת אף היא את עבודתם של בתי החולים.
מציאות זו אינה מאפשרת מתן טיפול רפואי הולם לפצועים: לפי נתונים שפרסם ארגון הבריאות העולמי (WHO), נכון ל-28.4.18 ישנו מחסור ב-75 סוגי תרופות וב-190 סוגים של ציוד רפואי חד פעמי. בנוסף, קיים מחסור ברופאים: ברצועת עזה כולה, שבה חיים כשני מיליון בני אדם, ישנם רק עשרה רופאים מומחים לכירורגיית כלי דם, ומספרם הגבוה של הפצועים במהלך אירועים רבי נפגעים אינו מאפשר טיפול מיידי בכולם. לפי דיווחים מהרצועה, על מנת להקל על העומס משתדלים בתי החולים לשחרר בימי חמישי רבים מפצועי הימים הקודמים, כדי להיערך לקליטת גל חדש של פצועים הצפוי להגיע למחרת.
כחלק ממדיניות המצור, ישראל גם אוסרת על תושבי הרצועה לצאת ממנה לצורך קבלת טיפול רפואי בתחומה, בגדה המערבית (כולל מזרח ירושלים) או לעבור בשטחה כדי להגיע לטיפול בחו"ל. זאת – למעט מקרים חריגים ועל סמך קריטריונים נוקשים. אולם מאז החלו ההפגנות, הסתבר כי ישראל החליטה להתעלם אף מקריטריונים אלה שהיא עצמה קבעה: בשבוע הראשון להפגנות סירבה ישראל לאשר בקשות של מפגינים שנפצעו לצאת מהרצועה לצורך טיפול רפואי דחוף בבית חולים בגדה. הארגונים "עדאלה" ו"אל מיזאן" עתרו ב-8.4.18 לבג"ץ בשמם של שניים מהפצועים, יוסף אל-כורונז בן ה-19 ומוחמד אל-עג'ורי בן ה-16, כיוון שבאמצעים הקיימים ברצועה לא ניתן היה לטפל בפציעתם מבלי לכרות את רגליהם. בתגובה לעתירה הודיעה המדינה לבית המשפט כי הבקשות נדחו "על רקע מדיניות שר הביטחון בנדון, שלפיה ככלל לא תתאפשר כניסתם לישראל של מי שנפצעו אגב נטילת חלק בהפרות הסדר האלימות שארגן חמאס, ומשלא נמצא כי הנסיבות הרפואיות הקונקרטיות מצדיקות לשקול חריגה מן הכלל, בהיעדר סכנת חיים ממשית למי מהעותרים". כמו כן, טענה המדינה כי היא "אף הזהירה את תושבי הרצועה לבל ישתתפו" בהפגנות, כאילו יש בכך כדי להצדיק את מניעת הגישה לטיפול רפואי הולם.
השופטים סירבו להורות על דיון דחוף ובשל התמשכות ההליך המשפטי נאלצו הרופאים לקטוע את אחת מרגליו של מוחמד אל-עג'ורי ואת אחת מרגליו של אל-כורונז. יותר משבוע לאחר שהוגשה העתירה הורה בג"ץ למדינה לאפשר לאל-כורונז להגיע לבית החולים ברמאללה, שם הצליחו הרופאים להציל את רגלו השנייה. עם זאת, השופטים הבהירו כי מדובר במקרה חריג וכי הם אינם נוקטים עמדה בנוגע למדיניותה הכללית של המדינה ביחס למעבר מפגינים פצועים.
לפי נתונים שפרסם ארגון הבריאות העולמי (WHO), מאז תחילת ההפגנות ועד ה-28.4.18 הוגשו 27 בקשות דחופות ליציאה מהרצועה לצורך קבלת טיפול רפואי. לפחות בקשה אחת אושרה לאחר הבג"ץ, 18 בקשות נדחו והנותרות אושרו רק לאחר הליך מפרך שכלל פנייה למת"ק לצורך קבלת ההיתר, קבלת הודעת סירוב, פנייה לארגונים לזכויות האדם ופנייה של הארגונים לפרקליטות המדינה – שהובילה לבסוף לאישור המיוחל (בשלב הזה כבר ללא התערבות בית המשפט). הליך בירוקרטי מסורבל זה מעכב את הטיפול הרפואי הנדרש ועלול לעתים לעלות בבריאותם ואולי גם בחייהם של הפצועים ומטיל עומס נוסף ומיותר על בני המשפחה.
הפציעות הקשות, בעיקר במקרים שבהם נכרתו רגלי הפצועים, מחייבות שיקום ממושך. ואולם, ברצועה אפשרויות השיקום מעטות וישנו מרכז אחד בלבד להתקנת תותבות. מעבר לכך: עלויות השיקום גבוהות ובשל המצב הכלכלי הקשה ברצועה – גם הוא תולדה ישירה של המצור – רוב הפצועים אינם יכולים לעמוד בהן. על אף שברוב מוחלט של המקרים הירי ממנו נפגעו היה בלתי חוקי, הפצועים גם לא ייזכו לפיצויים מישראל, שכן המדינה הצליחה להבטיח לעצמה פטור כמעט מוחלט מתשלום פיצויים לפלסטינים בהם היא פוגעת.
ישראל היא שיצרה מציאות זו ורק היא תוכל לשנותה: היא שקבעה מדיניות פתיחה באש הגורמת למספר הבלתי נתפס של פצועים מאש חיה – מדיניות שהיא מסרבת לשנות גם כשתוצאותיה ברורות. היא המסרבת לאפשר לפצועים לעבור מרחק של כמה עשרות קילומטרים בשטחה כדי להגיע לבית חולים בגדה שבו יוכלו לזכות בטיפול הרפואי הנדרש. והיא המטילה מצור על הרצועה זה יותר מעשור והפכה בכך לאחראית העיקרית לקריסתה של מערכת הבריאות ברצועה.
מזה יותר מחודש אנשי כוחות הביטחון מבצעים הוראות לא חוקיות בעליל ויורים אש חיה על מפגינים לא חמושים, שאינם מסכנים איש, הנמצאים מצידה השני של הגדר. גורמים רשמיים מסרבים לשנות הוראות אלה – גם בהינתן התוצאות הקטלניות של יישומן ומאות הפצועים – טוענים שהן חוקיות ומגנים עליהן בפני בית המשפט העליון. ואולם, אי חוקיותן של ההוראות "דוקרת את העין ומקוממת את הלב, אם העין אינה עיוורת והלב אינו אטום או מושחת", כדברי השופט בנימין הלוי בפסק הדין שניתן בפרשת כפר קאסם משנת 1958. ככאלה, אסור לתת אותן ואסור לציית להן.
מזרחית לרפיח, 30.3.18:
ב-30.3.18, בסביבות השעה 10:00 בבוקר, הגיע עלאא א-דאלי, תושב רפיח בן 20, חבר נבחרת האופניים הפלסטינית ברצועת עזה, לאזור ההפגנות שממזרח לעיר רפיח. בסביבות השעה 12:30, אחרי תפילת הצהריים, בעת שחלק מהמפגינים יידו אבנים לעבר אנשי כוחות הביטחון שניצבו מעברה השני של גדר המערכת, נורה קליע חי לרגלו הימנית של א-דאלי, שפונה לבית חולים שדה שהוקם בסמוך, ומשם לבית החולים האירופי שמדרום לח'אן יונס כשהוא מחוסר הכרה. א-דאלי התעורר רק לאחר יומיים, ומאמצי הרופאים להציל את רגלו נמשכו שבועיים. בעדות שמסר ב-18.4.18 לתחקירן בצלם מוחמד סבאח סיפר:
עלאא א-דאלי
ניסיתי לקבל התחייבות רפואית כדי שינתחו אותי בבית חולים ברמאללה. אחרי שקיבלתי התחייבות וקבעו לי תאריך לניתוח הגשתי לגורמים הישראליים בקשות להיתרי מעבר בשבילי ובשביל אמא שלי, אבל שתיהן נדחו. אחרי שהניסיון הזה נכשל, הרופאים החליטו לקטוע את הרגל שלי מהברך.
כששמעתי על ההחלטה בכיתי מאוד. נזכרתי באופניים שלי ובחלום שלי להיות אלוף רכיבה, שנקטע באופן פתאומי ובלי שום הכנה מראש. הרגשתי שהחיים שלי נגמרו, שהעולם חרב עליי ושלא אחזור בחיים לרכוב על אופניים. התאמנתי לקראת התחרויות בג'קרטה באוגוסט 2018 וקיוויתי להשתתף בהן ולהניף שם את דגל פלסטין אבל זה כבר לא יקרה באף תחרות בעולם. הבנתי שלא אלך שוב על שתי הרגליים שלי ושכל החיים שלי מעכשיו יתמקדו ברגל שעומדת להיקטע בגלל כדור חי שירה חייל ישראלי.
מחוסר ברירה הסכמתי לעבור את ניתוח הכריתה. ב-8.4.18 קטעו לי את הרגל בבית החולים האירופי. כשראיתי את הרגל הקטועה נכנסתי לשוק, בכיתי ומאוד כאב לי. לפני שבוע בערך העבירו אותי לבית החולים אל-קודס בעזה ואני עדיין מאושפז כאן. היום אני אמור להשתחרר אבל כשאצא מפה לא אהיה מי שהייתי לפני ה-30.3.18. אני אצא מכאן בלי רגל, בלי חלום, בלי עתיד. החיים שלי יהפכו לקשים ויאבדו משמעות כי הצבא הישראלי החליט כך וביצע את החלטתו.
רכבתי על האופניים והשתתפתי בתחרויות רק בתוך רצועת עזה. לא יכולתי להשתתף בשום תחרות מחוץ לרצועה. בזמנו ניסיתי להגיע לתחרויות בתוניס אבל לא הצלחתי בגלל הסגירה של מעבר רפיח ובגלל שלא קיבלתי אישור מישראל לעבור במעבר ארז. גם שני רוכבים אחרים שרוכבים אתי לא קיבלו אישור. הישראלים גם לא אפשרו לנו לנסוע לגדה המערבית כדי להשתתף במרתון יריחו, או בתחרות אחרת בין רצועת עזה לגדה המערבית וגם לתחרות במצרים לא הורשינו לצאת.
עלאא א-דאלי. צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 18.4.18
מזרחית למחנה הפליטים אל-בוריג', 30.3.18:
יוסף אל-כורונז, סטודנט לתקשורת בן 19, תושב אל-בוריג', הגיע ב-30.3.18 בסביבות השעה 12:00 לאזור ההפגנות שממזרח למחנה הפליטים אל-בוריג' כצלם מתנדב של הסוכנות הלאומית לתקשורת. כשעתיים לאחר מכן נורו קליעים חיים לשתי רגליו ופצעו אותו. בעדות שמסר לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-16.4.18 תיאר את קורותיו מאז:
יוסף אל-כורונז
פינוי אותי לחדר טיפול נמרץ בבית החולים שוהדאא אל-אקצה בדיר אל-בלח, אבל הרופאים שם לא יכלו לטפל בפציעה שלי והחליטו להעביר אותי לבית החולים א-שיפאא בעזה. בא-שיפאא הכניסו אותי לטיפול נמרץ ומשם לחדר ניתוח והרופאים עצרו את הדימום. הייתי בחדר ניתוח 6 שעות וקיבלתי כ-18 מנות דם במהלך הניתוח. אבל גם הרופאים בבית החולים א-שיפאא' לא הצליחו להתמודד עם הפציעה.
למחרת התעוררתי בשעה תשע בבוקר. הרופאים אמרו לי שנפגעתי בשתי הרגליים, לאבא שלי הם אמרו שבגלל הפציעה החמורה אני צריך לקבל טיפול בחו"ל. אחרי שהייתי מאושפז שם שבוע וקיבלתי טופס הפנייה לטיפול בבית החולים המתמחה ברמאללה. הרגל שלי השחירה מיום ליום והייתה במצב קריטי. הצד הישראלי סירב לאפשר לי להיכנס דרך מעבר ארז. אבא אמר לרופא שיעשה מה שצריך.
ביום ראשון, 8.4.18, הרופא אמר לאבא שלי שחייבים לקטוע את הרגל אחרת יהיו לי נמק והרעלת דם. בגלל המצב הקשה של הרגל הוא הסכים. למחרת בבוקר הכניסו אותי לחדר ניתוח כדי לקטוע את הרגל. יצאתי מהניתוח אחרי שעתיים בערך. אחרי שהרופאים אמרו לי שקטעו לי את הרגל המצב הנפשי שלי התדרדר מאוד. גם לפני כן לא יכולתי להסתכל על הרגל שלי שהשחירה ונראתה נורא. אחרי הניתוח הרגשתי כאבים בלתי נסבלים והייתי במצב נפשי רע מאוד. הייתי מאושפז שם עוד שבועיים בערך, שבוע בטיפול נמרץ ושבוע במחלקה האורתופדית.
עכשיו אני בבית ואני זקוק לטיפול דחוף בחו"ל ברגל ימין כדי שלא יקטעו גם אותה. ניסיתי חמש פעמים להסדיר את המעבר דרך מעבר רפיח ובינתיים לא הצלחתי.
אחרי החלטת בג"ץ הועבר אל-כורונז ב-16.4.18 לבית חולים ברמאללה, שם נותח ברגלו ושם הוא מאושפז עדיין להמשך טיפול.
מזרחית לרפיח, 31.3.18:
ב-31.3.18 בצהריים הגיע היית'ם נסר, תושב רפיח בן 19 העובד כנפח, לאזור ההפגנות, שם נורה קליע חי לרגל ימין שלו. נסר פונה לבית החולים א-נג'אר ברפיח, ומשם הועבר לבית החולים האירופי שמדרום לח'אן יונס. בבית החולים אובחנו קרע ברגל ושבר בברך והוא נותח. בעדות שמסר ב-1.5.18 לתחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה סיפר על השהות בבית החולים:
היית'ם נסר
כשהתעוררתי מהניתוח גיליתי שהרופאים חיברו לי מכשיר לקיבוע רגל ימין. מאז ועד אתמול עברתי הרבה של ניתוחים ברגל הפגועה. הרופאים לקחו עורקים מרגל שמאל שלי והשתילו אותם ברגל ימין. בגלל המחסור בתרופות היו לי סיבוכים – למשפחה שלי אין כסף לקנות תרופות אנטיביוטיות חזקות ולכן הפצע הזדהם והיו לי קרעים בעורקים שהושתלו. בגלל זה ניסו להתקין לי עורק מלאכותי אבל גם זה לא עבד. אתמול הכניסו אותי לחדר ניתוח והרופאים כרתו לי את רגל ימין מעל הברך. עכשיו אני שוכב פה במיטה בבית החולים האירופי. אני זקוק להרבה טיפולים שלרוע המזל המשפחה שלי לא יכולה להרשות לעצמה. נכון לעכשיו רוב הזמן נותנים לי תרופות הרגעה ותרופות שינה.
אבא שלי עובד כנהג מונית ובקושי חוזר הביתה עם 20 ש״ח ביום. זה לא מספיק לרכישת תרופות, אפילו לא לאוכל. אנחנו גרים בבית שכור שעולה לנו 500 שקל בחודש. אני לא יודע כמה זמן אשאר פה בבית החולים ואני מאוד מודאג וחושש מהעתיד. אני לא יודע אם אזדקק לשיקום גופני ונפשי ארוך. עכשיו נעשיתי עצבני מאוד ואני רב עם בני משפחתי והמלווים שלי על כל דבר. לפעמים אני קורע את צינורות ההזנה שלי.
לפני שקטעו את הרגל שלי, בית החולים הגיש בקשה לישראל שיעבירו אותי לבית חולים ברמאללה על מנת שאקבל טיפול שם. ישראל סירבה לבקשה והמצב שלי המשיך להתדרדר ובסופו של דבר נאלצו לכרות לי את הרגל. קבעתי תור חדש בשביל להשלים את הטיפול ברמאללה, ועכשיו אני מחכה לתשובה מהצד הישראלי.
היית'ם נסר. צילום: ח'אלד אל-עזאייזה, בצלם, 1.5.18
מזרח העיר עזה, 30.3.18:
עבדאללה דרוויש, סטודנט בן 22 תושב בית לאהיה, הגיע לאזור ההפגנות ב-30.3.18, בסביבות השעה 15:00. כעבור כשעתיים נורה דרוויש ברגל ימין, ופונה לבית החולים האינדונזי הסמוך למחנה הפליטים ג'באליא, שם נותח ברגלו והותקנו לו שתלי פלטינה. בעדות שמסר ב-19.4.18 לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד סיפר:
עבדאללה דרוויש
אחרי שיצאתי מחדר הניתוח הרופאים אמרו לאבא שלי שמצבי קשה ביותר ושאני צריך הפניה לטיפול בחו"ל. קיבלנו מהרשות אישור לטיפול בבית החולים אל-אסתישארי ברמאללה. מכיוון שהדם לא זרם טוב ברגל והייתה קריש דם בעורק, הרופאים ביקשו לזרז את הטיפול בבקשה ואמרו שאחרת יצטרכו לעשות לי צנתור בעורק. מכיוון שישראל סירבה לאפשר לי לעבור, הרופאים ביצעו את הצנתור ב-1.4.18. לפני הכניסה לניתוח, כדי להיות מוכנים לגרוע מכל, אבא חתם על אישור לקטיעת הרגל מהברך. תודה לאללה, הניתוח הצליח וזרימת הדם ברגל התחדשה. בשבת, 21.4.18, יעבירו אותי לבית החולים א-שיפאא בעזה בשביל ניתוח להשתלת רקמות ברגל. כרגע אני זקוק להפניה לטיפול בחו"ל כדי לטפל בבעיות האורתופדיות ונוירולוגיות ברגל. בגלל שיש רקמות קרועות אני אצטרך עוד כמה ניתוחים.
למרות שההפגנות היו הפגנות שקטות החיילים, שלא היו בסכנה, ירו עלינו בצורה מסיבית. הפציעה שלי ברגל הייתה מסוכנת מאוד והחיים שלי היו בסכנה. למרות זאת, הצד הישראלי לא התיר לי להגיע לטיפול בבתי חולים בגדה המערבית.
ב-13.4.18, בסביבות השעה 13:00, הגיע אחמד עפאנה, תושב ח'אן יונס בן 30, נשוי ואב לשלושה, לאזור ההפגנות שמצפון לעיירה ח'וזאעה. כמה שעות לאחר מכן, בסביבות השעה 17:00, נורה עפאנה ברגל ימין ופונה לבית החולים האירופי שמדרום לח'אן יונס. בעדות שמסר ב-30.4.18 לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד סיפר:
אחמד עפאנה
הרופאים אמרו לי שהם מכניסים אותי לחדר ניתוח כי הפציעה שלי חמורה. שמעתי רופא אומר לרופא אחר: "כריתה". זה היה הדבר האחרון ששמעתי. אחר כך הזריקו לי חומר מרדים והכניסו אותי לחדר ניתוח. נשארתי שם במשך שש שעות בערך. כשהתעוררתי מצאתי את עצמי במחלקה הכירורגית. התחלתי להגיד "הרגל שלי, הרגל שלי", כי חשבתי שאיבדתי אותה, אבל הסתבר שבסוף לא כרתו אותה בניתוח.
שעה אחרי הניתוח התחיל דימום ברגל והחזירו אותי שוב לחדר הניתוח. אחרי שעצרו את הדימום, העבירו אותי לטיפול נמרץ כי המצב שלי היה קשה ורמות ההמוגלובין שלי ירדו. אחרי יומיים העבירו אותי מטיפול נמרץ בחזרה למחלקת הכירורגית. עשו לי עוד ניתוחים ברגל. השתילו לי פלטינה ואיחו קרע בווריד. אחר כך עשו בכל יום ניקוי של הפצע. איבדתי את התחושה ברגל. במשך עשרה ימים ניקו את הפצע ונתנו לי משככי כאבים.
ב-23.4.18, בשעות אחרי הצהרים, הרגשתי משהו חם מתחתי. הרמתי את השמיכה וגיליתי שהרגל מדממת חזק. לקחו אותי לחדר ניתוח ושם גילו שהווריד שאוחה נקרע שוב, מה שגרם לדימום. הם עצרו את הדימום, אבל בשלב הזה הרופאים כבר איבדו כל תקווה, ואמרו לי שמוכרחים לכרות את הרגל, כי הם מפחדים מההשלכות של המצב שלה על שאר הגוף. למרות שידעתי מההתחלה שיש אפשרות של כריתה אני וההורים שלי סירבנו להאמין בזה והתנגדנו בתוקף. אבל כשהמצב החמיר מאוד הסכמתי, גם בגלל הכאבים העזים שלא חלפו במשך כל תקופת האשפוז.
למחרת הרופאים כרתו לי את רגל ימין. נכנסתי לחדר הניתוחים בשעה עשר בבוקר ויצאתי בשעה 12:00 בצהרים. אחרי שיצאתי הרופאים הרגיעו אותי שמצבי הבריאותי טוב. המשפחה שלי לקחה את הרגל הכרותה שלי לקבורה. אני עדיין מאושפז בבית החולים האירופי. כל יומיים מנקים את הפצע. צריך שהפצע ייסגר, יחלים, ואחר כך אוכל לעבור ניתוח פלסטי ברגל.
אני מתוסכל מאוד וקשה לי להתמודד עם איבוד הרגל. אבל זה הגורל שלי. אני מקווה שאחלים בקרוב, ואז יתקינו לי רגל תותבת ואוכל לחזור ללכת ולנהל חיים נורמליים.
מאז ה-30.3.18 התקיימה בסמוך לגדר המערכת ברצועת עזה סדרת הפגנות בהשתתפות מאות עד עשרות אלפי מפגינים. במהלך הפגנות אלה נהרגו עד כה עשרות בני אדם מירי אנשי כוחות הביטחון, בהם לפחות 12 קטינים, ויותר מ-3,600 נפצעו מירי אש חיה. לפי נתונים שפרסם ארגון הבריאות העולמי (WHO), נכון ל-22.5.18 רופאים ברצועת עזה ביצעו 32 כריתות איברים, 27 מהן של גפיים תחתונות. מעדויות שגבה בצלם מפלסטינים שנפצעו במהלך ההפגנות, עולה שהם נורו כאשר לא סיכנו את חייו של איש וחלקם אף בעת שהיו במרחק של מאות מטרים מהגדר. בחלק מהמקרים לפחות אנשי כוחות הביטחון ירו גם לעבר מי שניסה להתקרב לפצועים ולסייע להם לאחר שנפצעו. היקף בלתי נתפס זה של פצועים בהפגנות הוא כמעט חסר תקדים ונובע מהפקודות הבלתי חוקיות בעליל הניתנות לאנשי כוחות הביטחון. הוראות אלה מתירות ירי אש חיה במפגינים לא חמושים, שאינם מסכנים איש, הנמצאים בתוך רצועת עזה מצידה השני של הגדר. על אף תוצאות צפויות אלה של יישום ההוראות – כל הגורמים הרשמיים מסרבים לשנותן, ממשיכים לטעון שהן חוקיות ואף מגנים עליהן בפני בית המשפט העליון, ששופטיו סמכו ידיהם על מציאות זו. הפציעות הקשות הן רק תחילתו של הסיפור. כל מערכת בריאות, אפילו היה מצבה תקין ושגרתי, הייתה מתקשה מאוד לטפל בהיקף כזה של פצועים. ואולם עוד בטרם החלו ההפגנות כבר הייתה מערכת הבריאות ברצועת עזה על סף קריסה. עקב שילוב נסיבות זה רבים מהפצועים אינם מקבלים את הטיפול הרפואי שלו הם זקוקים. לפי נתונים שפרסם ארגון הבריאות העולמי (WHO), נכון ל-22.5.18 קיים ברצועה צורך דחוף ב-257 תרופות ו-247 סוגים של ציוד רפואי חד-פעמי החסרים במלאי. רופאים ברצועה דיווחו לארגון "רופאים לזכויות אדם" כי הם ממחזרים שוב ושוב ציוד חד-פעמי, וכי ישנו מחסור בחומרי חיטוי והרדמה. קריסתה של מערכת זו נובעת בעיקר ממדיניות המצור הישראלית, במסגרתה מטילה ישראל הגבלות על החלפת ציוד שהתקלקל, על הכנסת ציוד רפואי מתקדם ותרופות ועל יציאתם של רופאים להכשרות ולהשתלמויות מחוץ לרצועה. בנוסף, אספקת החשמל המקוטעת ברצועה – שגם לה אחראית ישראל במידה רבה – משבשת אף היא את עבודתם של בתי החולים. ישראל – שמדיניותה הבלתי חוקית גרמה לפציעתם של אנשים אלה, ואשר בשל מדיניות המצור שלה לא ניתן להעניק להם את הטיפול הרפואי הנדרש – אף מסרבת, ככלל, לאפשר את העברתם מרחק של כמה עשרות ק"מ בשטחה עד לבתי החולים בגדה, שם יוכלו לפחות חלקם לקבל את הטיפול הנחוץ להם. מאז תחילת ההפגנות גבו תחקירני בצלם ברצועה עשרות עדויות מפצועים ועדים לירי, בהם נערים שנורו על-ידי אנשי כוחות הביטחון כשהיו במרחקים שונים מהגדר. בעדויותיהם תיארו הנערים את פציעתם, את הקושי בקבלת הטיפול הרפואי שכה נחוץ להם ואת הליך השיקום הממושך והיקר שלפניהם. להלן סיפוריהם של שלושה מהם: פציעתו של מוחמד אל-עג'ורי, בן 16, מזרחית למחנה הפליטים ג'באליא, 30.3.18: מוחמד אל-עג'ורי הוא תלמיד כיתה י"א, בן 16, תושב מחנה הפליטים ג'באליא, וחבר באיחוד הפלסטיני לאתלטיקה. ביום שישי, 30.3.18, בסביבות השעה 11:00, הגיע אל-עג'ורי עם כמה מחבריו להפגנה שנערכה בסמוך לגדר המערכת, מזרחית למחנה הפליטים ג'באליא. אל-עג'ורי התקרב יחד עם חבריו עד למרחק של כמה עשרות מטרים מהגדר, כדי לחלק למפגינים בצלים שיקלו על מי שנפגע משאיפת גז מדמיע. לאחר שאנשי כוחות הביטחון ירו כמות גדולה של גז מדמיע לעבר האזור שבו שהה, הוא חזר לאחור. כשהיה במרחק של כ-300 מטרים מהגדר ירה איש כוחות הביטחון קליע חי לרגלו הימנית. בעדות שמסר לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-17.4.18 תיאר מוחמד אל-עג'ורי את פציעתו: התקרבתי עד למרחק של 50 מטרים בערך מהגדר כדי לחלק בצלים למפגינים. ראיתי כמה פצועים, בהם איש מבוגר שנפגע ברגל שמאל. העצם ברגל הייתה חשופה והיה לו דימום חזק. רוב הפגיעות שראיתי היו ברגליים. החיילים ירו רימוני גז בצורה אינטנסיבית וכמעט נחנקתי אז הסתובבתי והתחלתי להתרחק משם. כשהייתי במרחק של 300 מטרים בערך מהגדר ירו עלי מאחורה ונפגעתי ברגל ימין. לא נפלתי על הקרקע והמשכתי לעמוד במקום כשאני מדמם מהרגל. אבא שלי הגיע לעזור לי ואחר כך כמה צעירים הגיעו ונתנו לי עזרה ראשונה. הם קשרו לי את הרגל ברצועת בד כדי לעצור את הדימום ולקחו אותי באופנוע לאמבולנס שהיה במרחק של כ-250 מטרים משם. אביו של מוחמד, האני אל-עג'ורי, בן 39, הגיע אף הוא להפגנה וסייע במתן עזרה ראשונה כמתנדב. בשעה שבנו נורה, הוא עמד במרחק של כ-300 מטרים מהגדר. בעדות שמסר לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-3.5.18 תיאר כיצד ראה את בנו נפגע: כשראיתי את שלושת הבנים שלי בהפגנה החזרתי אותם לאחור, לאזור האוהלים, למרחק של כ-700 מטרים מגדר המערכת כי חששתי שייפגעו מאש חיה או מרימוני גז. אחר-כך צעיר שאני מכיר אמר לי שמוחמד התקרב מאוד לגדר כדי להגיש עזרה ראשונה ולחלק בצל לכמה צעירים שהתעלפו מהגז. כשהסתכלתי לכיוון הגדר ראיתי שהחיילים יורים גז בצורה מסיבית על המפגינים שקרובים אליה. ראיתי את הבן שלי מוחמד רץ לכיוון שלי. כשהוא היה במרחק של כמה מטרים ממני, צלף שהיה על תלוליות חול בצד השני של הגדר ירה בו. התקרבתי אליו וחיבקתי אותו. ראיתי שהוא נפגע בחלק האחורי של רגל ימין. היה לו חור גדול ברגל והוא דימם. מראה הרגל שלו היה נורא וחששתי שיצטרכו לקטוע לו אותה. הצלחתי לחבוש לו את הרגל ברצועת בד וקשרתי אותה כדי לעצור את הדימום. אחר-כך לא יכולתי לשאת את זה יותר והתמוטטתי לגמרי. לא הייתי מסוגל לעזור לו יותר. כמה צעירים שהגיעו לשם העלו אותו על אופנוע והעבירו אותו לאמבולנס. הגעתי אל בית החולים האינדונזי שסמוך למחנה הפליטים ג'באליא, אבל לא מצאתי אותו שם. הלכתי לבית החולים אל-עאוודה, שנמצא בבית לאהייא. הרופאים אמרו לי שהוא הגיע לשם אבל בגלל מצבו הקשה העבירו אותו לבית החולים א-שיפאא בעזה. נסעתי לשם וחיפשתי את מוחמד אבל לא מצאתי אותו. חיפשתי אותו בחדרי הניתוח אבל אף אחד לא ידע עליו כלום. ראיתי רופא יוצא מחדר ניתוח ושאלתי אותו על בני. הוא אמר לי שאין אף אחד בשם הזה אבל יש צעיר שעדיין לא זיהו. הוא מחוסר הכרה ואין עליו תעודת זהות. לרופא הייתה תמונה שלו בטלפון והוא הראה לי אותה. זה היה מוחמד. בבית החולים התברר כי מוחמד אל-עג'ורי נפגע בעורק ברגלו וכי הוא סובל גם משבר ברגל. הוא נותח אך הרופאים קבעו כי רגלו בסכנה וכדי להצילה יש להעבירו לניתוח נוסף בבית חולים ברמאללה. ישראל סירבה לאפשר את יציאתו מהרצועה וב-8.4.18 עתרו הארגונים "עדאלה" ו"אל-מיזאן" לבג"ץ בשמו ובשם פצוע נוסף. השופטים דחו את בקשת העותרים לדון בעתירה בדחיפות. בינתיים הוחמר מצבו של אל-עג'ורי וב-9.4.18 נאלצו הרופאים לקטוע את רגלו והוא שוחרר לביתו לאחר שלושה ימים. גם אחת מרגליו של העותר השני נכרתה. אביו , האני אל-עג'ורי, סיפר בעדותו: כשהרופאים סיפרו לי שהם יצטרכו לכרות את רגלו של מוחמד לא הסכמתי, חששתי שהוא יחיה כנכה כל חייו. לא הצלחתי לעכל את זה. בסוף הרופאים שכנעו אותי שאין ברירה אחרת כי אם לא יכרתו את הרגל תתפשט ההרעלה בכל הגוף שלו. השלמתי עם גזירת השמים והסכמתי. הייתי שבור לב בגלל העתיד שמצפה לו. היום כואב לי מאוד כשאני רואה את בני עם רגל קטועה. מוחמד היה יד ימיני, הוא היה ספורטאי ואהב כדורגל וגם היה בנבחרת האצנים הפלסטינית וזכה במקום ראשון בבית הספר. פציעתו של מוחמד מוסבח, בן 17, צפונית לעיירה ח'וזאעה, 5.4.18: ביום חמישי, 5.4.18, בסביבות השעה 16:30, הגיעו מוחמד מוסבח, תלמיד כיתה י"ב, בן 17, תושב עבסאן אל-כבירה, ודודו, וסים מוסבח, בן 22, לאזור ההפגנות שמצפון לעיירה ח'וזאעה. לאחר ששהו זמן קצר באזור האוהלים, במרחק של כ-400 מטרים מהגדר, התקדם מוחמד יחד עם צעיר נוסף אל אישה מבוגרת שעמדה סמוך לגדר תלתלית שהניח הצבא על הקרקע כשהיא אוחזת דגל פלסטין. השניים לקחו ממנה את הדגל, וניגשו אל אותה גדר, הנמצאת במרחק של כעשרה מטרים מגדר המערכת. בעדות שמסר לתחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה ב-2.5.18 סיפר מוחמד מוסבח: נגשנו לגדר התלתלית, שנמצאת במרחק של כעשרה מטרים מגדר המערכת, ותליתי את הדגל על הגדר. פתאום חייל שהיה על תלולית עפר בצד השני של הגדר ירה בי ונפגעתי מקליע ברגל ימין. נפלתי על הקרקע והצעיר שהיה איתי, שאני לא באמת מכיר, התיישב לידי. שכבתי שם על הגב במשך כעשרים דקות. הצעירים שעמדו מאחורה לא יכלו להגיע אלינו כי בכל פעם שהם ניסו להתקדם החיילים ירו לעברם. כל הזמן הזה הרגשתי כאילו עובר לי זרם חשמלי בגוף והיה לי דימום חזק. רק אחרי עשרים דקות בערך כמה צעירים הצליחו להגיע אליי. הם העלו אותי על טוק-טוק [כלי רכב תלת גלגלי] שפינה אותי עד למרחק של 600 מטרים משם בערך, למבואות המזרחיים של ח'וזאעה, כי לא מצאו אמבולנס קרוב יותר. ויאאם מוסבח, תושב עבסאן אל-כבירה, בן 23, פרמדיק מתנדב שעבד באזור האוהלים ב"הפגנות השיבה", עמד אותה שעה עם פרמדיקים נוספים במרחק של כמה עשרות מטרים מהגדר. בעדות שמסר לתחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה ב-2.5.18 סיפר: בשעה 16:30 ראיתי שני צעירים לוקחים דגל פלסטין מאישה מבוגרת שהייתה קרובה לגדר הספירלית שמונחת על הקרקע וניגשים לאותה גדר, שנמצאת במרחק של בערך עשרה מטרים מגדר המערכת. הם שמו את הדגל על גדר התיל, ואז שמעתי כמה יריות וראיתי אחד מהם נופל. הבחור השני השתטח על הקרקע לידו. כמה צעירים ניסו להתקדם אליהם כדי להגיש להם עזרה ראשונה, אבל החיילים ירו סביבם קליעים וגם רימוני גז מדמיע. התקדמתי לשם יחד עם צוות העזרה הראשונה. החיילים ירו לידנו אש חיה כדי להזהיר אותנו שלא נתקרב. אחת הבחורות מצוות ההצלה הרימה ידיים כדי שהחיילים יירגעו ויידעו שאנו צוות רפואי והמשכנו להתקדם, אבל הירי נמשך לידנו ומעל הראשים שלנו והחיילים גם ירו רימוני גז מאחורינו. למרות זאת הצלחנו להגיע לשני הבחורים. גיליתי שהבחור הפצוע הוא קרוב משפחה שלי ששמו מוחמד מוסבח. הוא נפצע מכדור חי ברגל ימין ושכב על הגב. הרגל שלו הייתה קרועה לחלוטין באזור שמתחת לברך והוא דימם מאוד. קשרתי את הפצע בעזרת גאזה רפואית ווסים מוסבח, שהיה אתנו, הביא את המקל שדגל פלסטין היה קשור אליו, שבר אותו לשניים וקשר אותו לרגל הפצועה לתמיכה. בכל הזמן שטיפלנו בו החיילים המשיכו לירות מעלינו. כמה צעירים התקדמו והגיעו אלינו, וביחד הרמנו את מוחמד, הרחקנו אותו מגדר התיל והעלינו אותו לטוק-טוק כי לא היה שם אמבולנס. מוחמד מוסבח הועבר מהטוק-טוק לאמבולנס של הסהר האדום, שפינה אותו לבית החולים האירופי שמדרום לח'אן יונס, שם נכרתה רגלו הימנית מתחת לברך. הוא שוחרר לביתו אחרי יותר משלושה שבועות. בעדותו סיפר: כשהתעוררתי מהניתוח מצאתי את אבא שלי לידי. הוא אמר לי שהרופא נאלץ לכרות את רגל ימין שלי מתחת לברך בגלל שהיא נפגעה מהרבה רסיסים רבים שגרמו לקטיעת העורקים והעצבים ולריסוק של עצם השוק. הייתי עצוב מאוד והרגשתי שאני נחנק. הבנתי שלא אשחק יותר כדורגל, שאני כל כך אוהב. לפני שנפצעתי הייתי משחק כל יום. באזור שלנו יש מגרש מיוחד ושיחקתי בקבוצה של השכונה כשחקן הגנה. אני עדיין מקבל טיפול וכל כמה ימים חוזר לבית החולים לבדיקות. אני לוקח שלושה סוגים של אנטיביוטיקה וגם משככי כאבים כי יש לי עדיין כאבים ברגל ואני מצליח לישון רק בקושי, בעזרת כדורי שינה. הכאבים מתגברים בשעות הצהריים ובלילה. עכשיו כל התלמידים בשכבה שלי נערכים לבחינות סוף השנה, אבל אני בקושי מצליח לקרוא מרוב כאב. גם במהלך האשפוז בבית החולים לא יכולתי ללמוד בגלל הפציעה. אני לא יודע אם אצליח לעמוד בבחינות השנה או כמה זמן ייקח השיקום עד שאחזור לחיי שגרה. אף פעם לא עלה בדעתי שיבוא יום ואהיה אדם נכה. אני עדיין בהלם בגלל מה שקרה לי. פציעתו של מוסטפא ד'אהר, בן 15, מזרחית למחנה הפליטים ג'באליא, 2.5.18: ביום רביעי, 2.5.18, בשעות אחר הצהריים, הגיעו שלושה נערים תושבי מחנה הפליטים ג'באליא - מוסטפא ד'אהר, בן 15, בן דודו מחמוד ד'אהר, בן 14, ויוסף אבו מנסור, בן 17 - לטקס אזכרה לזכר הרוגי "הפגנות השיבה" שהתקיים באזור האוהלים, מזרחית למחנה הפליטים ג'באליא. אחרי זמן קצר התקדמו הנערים עד למרחק של כמה מאות מטרים מהגדר, ומוסטפא ד'אהר התקדם אף יותר, עד למרחק של כמה עשרות מטרים ממנה. בסביבות השעה 19:00 החליטו הנערים לחזור לביתם. בעדות שמסר ב-6.5.18 לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד סיפר מוסטפא ד'אהר: בצד השני של הגדר היו חיילים על גבי סוללות עפר. האוויר היה ספוג לגמרי בגז מדמיע שנורה מג'יפים של הצבא, והיה גם ירי חי אינטנסיבי. בסביבות שבע בערב קראתי לחברים שלי "מחמוד, יוסף, צריך לחזור הביתה. ח'לס, נמאס לי", והתכוונתי ללכת משם. ברגע שהסתובבתי החיילים ירו ברגל שמאל שלי, באזור הירך. הכדור עבר דרך רגל שמאל ופגע ברגל ימין. הרגשתי כאילו עבר לי זרם חשמל בכל הגוף, ונפלתי. יוסף ומחמוד ניגשו אלי. דיממתי מאוד, ושמתי את הידיים על הפצעים כדי להפסיק את הדימום, אבל זה לא עזר. יוסף חבש לי את הרגליים, אחת עם כפייה ואחת עם החולצה שלו, וזה עזר. לאחר כמה דקות חבריו של מוסטפא ד'אהר וצעירים שהיו במקום פינו אותו באלונקה לאמבולנס שלקח אותו לבית החולים האינדונזי הסמוך למחנה הפליטים ג'באליא. הוא נותח ברגל ימין וזקוק לניתוח גם ברגל שמאל. בעדותו סיפר: אני עדיין מאושפז, וצריך לעבור עוד ניתוח, אחרי שרמת ההמוגלובין שלי תעלה. עכשיו אני סובל מכאבים כל היום. אני בוכה וצועק, ואז נותנים לי משככי כאבים. במיוחד כואב לי כשמחליפים לי תחבושות. בסך הכול השתתפתי בטקס האזכרה של השהידים. לא עשיתי שום דבר שסיכן את החיילים הישראלים. אפילו לא הנפתי דגל, לא זרקתי אבנים. רק צפיתי בצעירים שהפגינו ליד הגדר, ובכל זאת החיילים ירו עליי.
"הפגנות השיבה" ליד גדר המערכת שבין רצועת עזה לישראל, למען מימוש זכות השיבה ונגד המצור על הרצועה, נמשכות כבר כמעט שנה. לפי ארגון הבריאות העולמי, עד סוף ינואר 2019 נפצעו בהפגנות אלה 27,942 בני אדם, ש-14,768 מהם פונו לטיפול בבתי החולים ברצועה. יותר מ-6,300 מהפצועים נפגעו מירי אש חיה. לפי נתוני בצלם נהרגו בהפגנות אלה, עד סוף פברואר 2019, 200 מפגינים, בהם 39 קטינים ושתי נשים. רובם המכריע של ההרוגים והפצועים לא סיכנו איש מאנשי כוחות הביטחון, שעמדו מצידה השני של הגדר. כל מערכת בריאות הייתה מתקשה מאוד לטפל בהיקף אדיר כזה של פצועים. בוודאי כך מערכת הבריאות ברצועת עזה, הנמצאת על סף קריסה: המצור הישראלי על הרצועה נמשך כבר למעלה מעשור, ובמסגרתו מגבילה ישראל הכנסת תרופות, מכשור רפואי מתקדם וחלקי חילוף למכשור שהתקלקל וכן יציאה של רופאים להכשרות ולהשתלמויות. ההגבלות על הכנסת התרופות דלדלו משמעותית את מלאי התרופות והציוד החיוניים. בנוסף, אספקת החשמל לרצועה חלקית, במידה רבה כתוצאה ממדיניותה של ישראל, והפסקות החשמל השגרתיות מסבות נזק לציוד הרפואי ובתי החולים נאלצים לעבוד במתכונת מצומצמת – כולל דחיית ניתוחים לא דחופים ושחרור מוקדם של חולים. בשל מצבה המדורדר של מערכת הבריאות ברצועה, מובן כי אין באפשרותה לספק לפצועים את הטיפול הרפואי שהם נזקקים לו. בהתחשב בכך, נזקקים הפצועים לקבל שירותים רפואיים חיוניים אלה מחוץ לרצועה. ואולם, זמן קצר לאחר שפרצו ההפגנות הודיעה ישראל כי לא תאפשר לפצועים – באופן גורף – לצאת מהרצועה לצורך קבלת טיפול רפואי בגדה המערבית (כולל במזרח ירושלים), בישראל או בירדן. באפריל 2018 עתרו הארגונים עדאלה ואל-מיזאן לבג"ץ בשם שני פצועים להם נשקפה סכנה של כריתת גפיים בשל היעדר טיפול ברצועת עזה. בתגובה לעתירה הודיעה המדינה לבית המשפט כי הבקשות נדחו "על רקע מדיניות שר הביטחון בנדון, שלפיה ככלל לא תתאפשר כניסתם לישראל של מי שנפצעו אגב נטילת חלק בהפרות הסדר האלימות שארגן חמאס, ומשלא נמצא כי הנסיבות הרפואיות הקונקרטיות מצדיקות לשקול חריגה מן הכלל, בהיעדר סכנת חיים ממשית למי מהעותרים". כמו כן, טענה המדינה כי היא "אף הזהירה את תושבי הרצועה לבל ישתתפו" בהפגנות, כאילו יש בכך כדי להצדיק את מניעת הגישה לטיפול רפואי הולם. למרות מצבם הרפואי הקשה של השניים, והטיפול הדחוף שהתחייב כתוצאה מכך, בג"ץ סירב להורות על דיון דחוף. כך, נאלצו הרופאים ברצועה לכרות לכל אחד משני הפצועים את אחת מרגליו. רק לאחר למעלה משבוע לאחר הגשת העתירה, קבעו השופטים כי יש לאפשר לאחד מהם, יוסף אל-כורנוז, בן 19, לצאת מהרצועה לטיפול רפואי בבית חולים ברמאללה כדי להציל את רגלו השנייה. עם זאת, השופטים הדגישו שהכרעתם במקרה זה אינה משליכה על מקרים אחרים, וכי הם אינם נוקטים עמדה עקרונית בנוגע למדיניותה הכללית של המדינה בנושא מעבר מפגינים פצועים. בכך, אפשר בג"ץ למדינה להמשיך ביישומה של מדיניות מניעת הטיפול הרפואי מרובם הגדול של הפצועים. לפי נתוני ארגון הבריאות העולמי, מתחילת הפגנות השיבה ועד לסוף ינואר 2019 הגישו 493 מפצועי ההפגנות בקשה לצאת דרך מחסום ארז לטיפול בגדה המערבית (כולל מזרח ירושלים) או בישראל. רק 85 מהבקשות (17%) אושרו ו-408 (83%) סורבו – בין במפורש ובין באמצעות הימנעות ממתן מענה. בהינתן מספרם הגבוה של הפצועים ומצבה של מערכת הבריאות ברצועת עזה, סביר כי מספר זה של בקשות רחוק מלשקף את הצרכים המלאים, והוא מעיד יותר על כך שהפצועים מודעים לכך שהסיכוי שבקשתם תאושר קלוש. שיעור הבקשות של פצועי ההפגנות שאושרו נמוך משמעותית משיעור האישורים מתוך כלל הבקשות של תושבי הרצועה לצאת ממנה לצורך טיפול רפואי. כך, על-פי נתוני ארגון הבריאות העולמי, במהלך 2018 הגישו 25,808 אנשים בקשה לטיפול רפואי בגדה המערבית (כולל מזרח ירושלים) ובישראל. כמעט 40% מהבקשות סורבו – בין במפורש ובין באמצעות הימנעות ממתן מענה עד למועד התור שנקבע. 60% מהבקשות נגעו לטיפול בבתי חולים במזרח ירושלים, 23% לטיפול בבתי חולים בגדה המערבית ו-17% לטיפול בבתי חולים בתוך ישראל. בקשות שהוגשו סורבו לא נענו סה"כ הבקשות שסורבו או לא נענו סך הכול 25,808 1,962 8,014 9,976 מזרח ירושלים 15,285 1,258 4,688 5,946 הגדה המערבית 4,773 523 1,812 2,335 ישראל 5,750 181 1,514 1,695 חלק מהאנשים שישראל סירבה לבקשתם או לא השיבה עליה כלל מנסים לצאת לטיפול רפואי בירדן או מצרים, דרך מעבר רפיח. אולם פתרון זה מתאים רק לחלק מהמטופלים שכן לא כולם יכולים לקבל במדינות אלה טיפול הולם וחלקם אף אינם יכולים לעמוד בנסיעה הארוכה, המתישה והמסוכנת דרך סיני. מאז מאי 2018 מעבר רפיח פועל באורח סדיר חמישה ימים בשבוע, אולם מצרים מגבילה את מספר העוברים בו. בחודשים מאי-דצמבר 2018 עברו בו בסך הכול 1,510 מטופלים, בממוצע 189 בחודש. ישראל היא שיצרה מציאות זו, על כל מרכיביה: היא זו שהנהיגה מדיניות פתיחה באש המתירה ירי חי במפגינים שאינם מסכנים איש וגרמה בכך לאלפי הנפגעים – מדיניות שהיא מסרבת לשנות גם עתה, שנה לאחר שתוצאותיה האיומות כבר ברורות לכל מזה זמן. היא זו שהטילה מצור על הרצועה לפני כעשור, גרמה לקריסה של מערכת הבריאות ברצועה וכעת מסרבת לאפשר לפצועים לעבור מרחק של כמה עשרות קילומטרים בשטחה כדי לזכות בטיפול הרפואי שהם כה נזקקים לו. בהתחשב בכך, גם החובה לשנות מציאות זו – לאסור על ירי אש חיה במי שאינו מסכן איש, להסיר את המצור ולאפשר טיפול רפואי הולם לכל מי שנזקק לכך – מוטלת על ישראל. להלן עדויות שגבו תחקירני בצלם מפצועים שבקשותיהם לצאת מהרצועה דרך מחסום ארז לצורך טיפול רפואי נתקלו בסירוב: חסן אל-עיסווי, בן 41, נשוי ואב לארבעה, תושב ח'אן-יונס אל-עיסווי, מתנדב בצוותים הרפואיים של הסהר האדום בהפגנות, נפגע מקליע חי ברגלו בהפגנה שהתקיימה ב-19.10.18 מזרחית לח'אן-יונס. הקליע ריסק את העצם ברגלו והוא עבר מספר ניתוחים בבתי חולים בתוך הרצועה. ואולם, הוא נזקק לניתוחים נוספים שלא ניתן לבצע בתוך הרצועה והרופאים הפנו אותו לצורך כך לבית החולים אל-מקאסד במזרח ירושלים. אל-עיסווי קבע תור באל-מקאסד אך ישראל דחתה שלוש פעמים את בקשותיו להיתר יציאה והרופאים חוששים שייאלצו לכרות כעת את רגלו, בהעדר טיפול. אל-עיסאווי היה מנהל פרויקטים בעמותות פרטיות, אך כיום הוא מובטל שכן הוא אינו מסוגל להתנייד. בעדות שמסר לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד, ב-20.2.19 סיפר אל-עיסווי: מאז שהתחילו ההפגנות מזרחית לח'אן-יונס, התנדבתי במתן עזרה ראשונה בסהר האדום. ביום שישי, 19.10.18, הגעתי כרגיל להפגנה ממזרח לח'אן יונס יחד עם מתנדבים אחרים. לבשתי מדים של מתנדב במתן עזרה ראשונה, וענדתי כרטיס מזהה של משרד הבריאות. במהלך ההפגנה, כשהייתי רחוק מהגבול, נפגעתי ברגל ימין מאש חיה. פינו אותי לבית החולים האירופאי ואושפזתי שם לשלושה ימים. העצם ברגל התרסקה, והעצב הראשי והגיד הראשי נקרעו. התקינו לי פלטינה בתוך הרגל. אחר-כך העבירו אותי לבית החולים נאסר ושם אושפזתי למשך 25 יום. משם העבירו אותי לבתי חולים אחרים, דאר א-סלאם ובית החולים הממשלתי בח'אן יונס, שבהם עברתי שלושה ניתוחים. במהלך האשפוז, הרופאים נתנו לי הפניה להמשך טיפול בבית החולים אל-מקאסד במזרח ירושלים. אני צריך לעבור עוד ניתוח מסובך, שלא יכולים לבצע בבתי החולים בתוך הרצועה. מילאתי את הטופס של משרד הבריאות הפלסטיני, וקבעו לי תור בבית החולים אל-מקאסד ל-12.11.18. יום לפני התור קיבלתי הודעת טקסט בטלפון שהבקשה שלי עדיין בבדיקה. איבדתי את התור, וקבעתי תור חדש ל-10.12.18, ואז קיבלתי סירוב. בפעם השלישית קבעו לי תור ל-7.1.19, ושוב קיבלתי סירוב. קבעו לי עוד תור, ל-5.3.19, והגשתי בקשה רביעית, ועכשיו אני שוב מחכה לתשובה. במקביל, הגשתי בקשה לטיפול במצרים, למקרה שלא אצליח לקבל טיפול במזרח ירושלים, כי המצב של הרגל שלי גרוע. אני סובל מסיבוכים של דלקות בעצם. זה מצב מסוכן ואם לא אקבל את הטיפול המתאים עלולים לכרות לי אותה. בינתיים אני מקבל טיפולי פיזיותרפיה במרפאה של "רופאים ללא גבולות", פעם ביומיים. העמותה גם דואגת לי להסעה לטיפול, כי למרות שיש לי אוטו אני לא יכול לנהוג. אני נעזר בקביים ולא יוצא מהבית חוץ מאשר לטיפולים רפואיים. מאז הפציעה החיים שלי בהקפאה. לפני כן התאמנתי בהרמת משקולות במועדון ספורט. אנחנו גרים בדירה בקומה רביעית, בלי מעלית, לכן נאלצתי לעזוב בינתיים את הבית ואת אשתי והילדים ולעבור לגור אצל אמא שלי, שגרה בקומה הראשונה. זה מקל עלי את היציאה לבית החולים ולטיפולים. לפעמים אני נשאר יום אחד בשבוע בבית שלי, עם אשתי והילדים. אני כל הזמן בלחץ וכל המצב הזה משפיע לרעה על היחסים שלי עם אשתי והילדים. מאז הפציעה אני גם מובטל. לפני כן עבדתי בניהול פרויקטים בעמותות פרטיות, אבל נגמרה לי הקריירה. את רוב הזמן אני מבלה בגלישה ברשתות החברתיות ובטיפולים. אני סובל מכאבים חזקים ברגל, אבל אני מסרב לקחת משככי כאבים חזקים כי יש להם תופעות לוואי שפוגעות בכבד ובכליות, והם ממכרים. אני מנסה לסבול את הכאבים. אני נורא רוצה לצאת לטיפול שאני מחכה לו, ומאוד מתוסכל מתשובות סירוב. אני נמצא במבוי סתום, אין לי טיפול ברצועת עזה ואני חייב טיפול נוסף. * עדכון: גם בקשתו הרביעית של אל-עיסאווי לצאת מהרצועה לטיפול דרך מעבר ארז נתקלה בסירוב. מוחמד סאלח, בן 12, תושב מחנה הפליטים ג'באליא מוחמד סאלח נפצע מירי חי ברגל ימין ב-5.10.18, במהלך ההפגנה שהתקיימה מזרחית למחנה הפליטים ג'באליא. הוא הועבר לבית החולים האינדונזי, שם עבר שני ניתוחים ואושפז עד ל-18.10.18. במהלך אשפוזו ולאחר שחרורו הגישו הוריו שלוש בקשות להיתר יציאה דרך מחסום ארז לצורך ניתוח ברגלו בבית החולים אל-מקאסד במזרח ירושלים. שתיים מהבקשות סורבו, ובבקשה השלישית הם נדרשו להחליף את המלווה, אמו של מוחמד. כעת מחכה המשפחה שבית החולים אל-מקאסד יקבע להם תור חדש כדי שיוכלו להגיש בקשה חדשה. כיום סאלח יכול ללכת רק בעזרת קביים. בעדותו שמסר ב-21.2.19 לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד סיפר מוחמד על פציעתו ועל חייו מאז: ביום שישי, 5.10.18 השתתפתי בהפגנה, מזרחית למחנה הפליטים ג'באליא. במהלך ההפגנה התקרבתי מאוד לגדר ואז נפגעתי ברגל ימין מאש חיה. בהתחלה לא הרגשתי את הפגיעה, אבל כשהסתכלתי על הרגל שלי ראיתי שהיא מדממת מאוד ונפלתי. פרמדיקים פינו אותי לאמבולנס שלקח אותי לבית החולים האינדונזי. באמבולנס הרגל שלי המשיכה לדמם, והרגשתי כאילו עובר בה זרם חשמל. הכניסו אותי מיד לחדר ניתוח ואושפזתי במחלקת טיפול נמרץ לכמה ימים, ואחר-כך נשארתי מאושפז עד ל-18.10.18. עברתי שני ניתוחים. אחרי ששוחררתי הביתה חזרתי לבית החולים כל כמה ימים כי כל פעם עלה לי החום. אחרי חודש בערך התחלתי טיפולי פיזיותרפיה במרפאה של "רופאים ללא גבולות". לפני הפציעה אהבתי לשחק כדורגל ולרכוב על אופניים, דברים שאני כבר לא יכול לעשות. כשאני רואה את החברים שלי משחקים כדורגל אני מרגיש צביטה בלב ומרחם על עצמי. בא לי לבכות אבל אני מתאפק ובולע את הדמעות. אני מבלה את רוב הזמן בבית, על המיטה. אני יכול ללכת רק עם קביים. בסמסטר הראשון של כיתה ז' נעדרתי מהלימודים, המנהל אישר לי להגיע לבית הספר רק פעמיים בשבוע כי קשה לי להגיע כל יום. אח שלי, ג'יהאד, בן 30, לוקח אותי על הכתפיים שלו קילומטר או יותר עד לבית הספר כי אין לנו אוטו או כסף למונית. המנהל אמר לי שיעביר את הכיתה שלנו מהקומה השלישית לקומה השנייה כדי שיהיה לי יותר קל להגיע אליה. החברים שלי עוזרים לי בשיעורים וגם סוחבים לי את התיק. הציונים שלי היו מצוינים, אבל עכשיו ירדתי לרמה בינונית, כי נעדר הרבה מהלימודים. מאז הפציעה אני עצוב, בוכה הרבה ולפעמים צועק. הפכתי להיות מאוד עצבני ואיבדתי את התיאבון. לפעמים אני יוצא עם אמא לביקורים אצל קרובי משפחה, אבל אני לא נהנה מזה. אני רוצה לשחק כמו כל הילדים האחרים, לרוץ ולשחק כדורגל. אני מאוד מקווה שאזכה לעבור את הניתוחים שיאפשרו לי ללכת שוב על הרגליים בלי כאבים. אמו של מוחמד, נוהא סאלח, בת 45, ואם לשבעה, סיפרה לתחקירנית בצלם, אולפת אל-כורד ב-21.2.19 על ההתמודדות שלה ושל בנה עם הפציעה: אחרי שמוחמד נפצע ועבר שני ניתוחים, הרופאים אמרו לנו שהוא צריך לעבור עוד ניתוח ברגל, ושאי אפשר לבצע אותו בבתי החולים ברצועה, כי זה ניתוח קשה ורגיש מאוד. הם אמרו שסיכויי ההצלחה של ניתוחים כאלה קטנים מאוד. קיבלנו ממשרד הבריאות הפלסטיני הפנייה לבית החולים אל-מקאסד במזרח ירושלים, ושם קבעו למוחמד תור ל-12.11.18. יום לפני התור קיבלתי הודעת טקסט בפאלפון שלי, שהבקשה של מוחמד נדחתה. קבענו תור חדש, ל-18.12.19, וגם הבקשה הזאת נדחתה. התור השלישי נקבע ל-18.2.19, אבל אז קיבלנו, יום לפני התור, הודעה שהבקשה שלי להיכנס איתו, בתור מלווה, עדיין בבדיקה, ולכן מוחמד צריך להגיש בקשה חדשה. עכשיו אנחנו מחכים שבית החולים יקבע לנו מועד חדש כדי שנוכל להגיש עוד בקשה להיתר. מאז הפציעה מוחמד חי בסבל. אני והוא כל הזמן בלחץ נפשי. הוא צורח מכאבים כל הלילה ולא מצליח להירדם, וגם אני יושבת כל הלילה לידו ולא ישנה. לתקופה מסוימת הוא ממש איבד את התחושה ברגל שלו, עד כדי כך שהוא קיבל כווייה חמורה מהתנור כי הוא בכלל לא הרגיש שהוא נצמד אליו ורק אחיו, איאד, שם לב וצעק שהרגל שלו נשרפת. לקחנו אותו לבית החולים א-שיפאא והוא הלך לשם כל יום במשך 40 ימים כדי להחליף תחבושות, בנוסף לכל הסבל מהפציעה. מחמוד אל-חוואג'רי, בן 19, רווק, תושב מחנה הפליטים א-נוסייראת אל-חוואג'רי נפצע מירי חי בשתי רגליו ב-31.3.18, היום הראשון של "הפגנות השיבה", בהפגנה שהתקיימה מזרחית למחנה הפליטים אל-בוריג'. הוא טופל במחלקה לטיפול נמרץ בבית החולים שוהדאא אל-אקצה בדיר אל-בלח ומשם הועבר לאחר שלושה ימים לבית החולים א-שיפאא בעזה, שם הושתלה פלטינה ברגלו בניתוח. מאז, הגיש אל-חוואג'רי שש בקשות ליציאה מרצועת עזה דרך מחסום ארז לצורך ניתוח בבית החולים אל-מקאסד שבמזרח ירושלים. כל בקשותיו סורבו. מצבה של רגלו החמיר ובמהלך חודש אפריל נאלצו הרופאים לכרות אותה. הוא הגיש בקשה נוספת ליציאה לבית חולים אל-מקאסד לצורך התקנת רגל תותבת, אך גם היא נדחתה. בעדות שמסר לתחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה ב-27.1.19 סיפר אל-חוואג'רי על הפציעה ועל חייו כיום: ביום הראשון של צעדות השיבה השתתפתי בפעילויות שהיו מזרחית למחנה הפליטים אל-בוריג' אחרי תפילת הצהריים, וכשהגעתי ראיתי אלפי אנשים באזור הגבול. בערך בשעה 17:00, כשהייתי במרחק של חמישים מטר בערך מהגדר. רציתי בדיוק להתרחק משם ואז צלף ירה עלי. הכדור חדר לשוק של רגל ימין שלי, ומשם לשוק של רגל שמאל. נפלתי ארצה ואיבדתי את ההכרה מרוב כאבים. ההתעוררתי במחלקת טיפול נמרץ בבית החולים שוהדאא אל-אקצה, בדיר אל-בלח. אחרי שלושה ימים העבירו אותי לבית החולים א-שיפאא בעזה. בבית החולים א-שיפאא הרופאים רצו לכרות את הרגל הימנית שלי אבל סירבתי והם ניתחו אותי והתקינו לי פלטינה ברגל. נשארתי בטיפול נמרץ שבעה ימים ואחר-כך העבירו אותי למחלקה הכירורגית, שם נשארתי עוד חודש. במהלך החודש הזה הגשתי כמה בקשות לטיפול בבית החולים אל-מקאסד שבמזרח ירושלים להמשך הטיפול ברגל, כי אין טיפול מתאים בשבילי ברצועת עזה. ישראל דחתה את כל הבקשות שלי. סבלתי הרבה מכאבים שהלכו והתגברו. התחילו להופיע לי כתמים שחורים של נמק ברגל ימין. כל יום שעבר קירב את כריתת הרגל הימנית שלי, כי הוורידים היו קרועים. אחרי שהבקשה האחרונה שלי נדחתה בחודש אפריל, הרופאים בבית החולים א-שיפאא החליטו לכרות את הרגל שלי. הם חששו מהתפשטות הנמק לאיברים אחרים בגוף שלי, שהיה יכול להרוג אותי. כשהתעוררתי מהניתוח בלי הרגל שלי, נכנסתי להלם קשה. איך איבדתי את הרגל שלי ואיך אנהל את החיים שלי מעכשיו? מאז אני לא יכול לנהל חיים נורמליים. אני הולך עם קביים. אני לא יכול יותר לשחק כדורגל או לרכב על אופנוע. התחביב היחיד שלי היום הוא גידול בעלי חיים: כלבים, ציפורים ודבורים. רוב היום אני מעסיק את עצמי בחצר עם החיות. אני מעדיף להסתגר בבית ומנסה לשכוח את הפציעה שלי, אבל אני לא ממש מצליח. אני מאוד מקווה שאצליח להגיע לבית החולים בירושלים כדי שיתקינו לי רגל תותבת, שבעזרתה אוכל ללכת, אפילו חלקית. התור האחרון שקבעו לי באל-מקאסד להתקנת התותבת היה ל-7.6.18 אבל הבקשה שלי להיתר נדחתה. בינתיים אני מדדה על קביים עם רגל אחת. זה גורם לי להרבה כאבים ברגל השמאלית, שנושאת בעומס של כל המשקל של הגוף. כשקר הכאבים חזקים במיוחד ואז מצב הרוח שלי נעשה ירוד מאוד ואני נעשה עצבני מאוד ואין לי סבלנות לדבר עם אף אחד במשפחה. מוחמד מסעוד, בן 18, תושב מחנה הפליטים ג'באליא מסעוד נפצע מירי חי בחזהו ב-13.4.18 במהלך הפגנת השיבה שהתקיימה מזרחית למחנה הפלטים ג'באליא. הוא הועבר לטיפול בבית החולים א-שיפאא, שם גילו הרופאים כי הכדור, שחדר דרך החזה עבר בריאות ויצא, גרם לשטף דם בחזה. הוא נותח ונזקק להמשך טיפול במזרח ירושלים, אך שתי הבקשות הראשונות שהגיש לא נענו והשלישית סורבה. בעדות שמסר לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-18.2.19 סיפר מסעוד: כשנפצעתי, החובשים הסיעו אותי באמבולנס לבית החולים האנידונזי ליד מחנה הפליטים ג'באליא, ובדרך נתנו לי עזרה ראשונה. כשהגעתי לבית החולים איבדתי את ההכרה. בגלל חומרת הפציעה שלי, העבירו אותי לבית החולים א-שיפאא בעזה, שם אשפזו אותי למשך שבוע במחלקת טיפול נמרץ. כל הזמן הזה הייתי מחוסר הכרה. עברתי ניתוח שבו הרופאים שאבו את קרישי הדם שנשארו באזור החזה, אבל עדיין בריאות שלי נשארו רסיסים שהרופאים אמרו שהם לא יכולים להוציא בגלל שהמיקום מסוכן. מאז יש לי הרגשה כאילו משהו זז בתוך בית החזה שלי. המצב הזה גרם להתפתחות סיבוכים, כמו חנק וכאבים חזקים בחזה. מאז אני לא יכול להתאמץ בכלל, קשה לי ללכת יותר מכמה מטרים וביד שמאל אני לא יכול להרים כלום. כשאני מרגיש שאני נחנק אני משתמש במשאף. קשה לי במיוחד לעלות מדרגות ואנחנו גרים בקומה השנייה. במקלחת, אני נחנק מהמים שיורדים לי על הראש. אני בכיתה י"ב, אבל מאז הפציעה כמעט שלא הלכתי לבית הספר. ניסיתי במשך חודש כמעט אבל הפסקתי כי בית הספר רחוק מהבית שלנו והיה לי קשה ללכת עד שם עם הכאבים החזקים. הרופאים אמרו לי שאני צריך ללמוד לחיות עם המצב הבריאותי שלי ולהסתגל אליו. ניסיתי במשך תקופה ארוכה, אבל זה בלתי נסבל. הגשתי בקשה לטיפול במזרח ירושלים וקבעו לי תור ל-10.11.18. רשמנו את אבא שלי בתור מלווה. יום לפני התור, אמא שלי קיבלה הודעת טקסט לפלאפון שהבקשה שלי עדיין בבדיקה. ביקשתי הפניה חדשה, ונקבע לי תור חדש ל-10.12.18, אבל שוב אמא שלי קיבלה את אותה ההודעה. ביקשתי הפניה שלישית ונקבע לי תור ל-21.1.19. הפעם אמא שלי קיבלה הודעה שהבקשה שלי ושל אבא שלי נדחתה. אני חייב שיטפלו ברסיסים בחזה שלי כי אני סובל מכאבים וחנק כל הזמן. אני לוקח משככי כאבים במשך כל היום, אבל אפילו זה כבר לא עוזר. לפעמים אני בוכה וצורח מרוב כאבים. יש לי התקפים של דקירות חדות מאוד בחזה, ולפעמים הדופק שלי עולה. הרופאים פה אומרים לי שאי אפשר לטפל במצב שלי ברצועה ושאני צריך להסתגל למצב וזהו, אבל אני אמשיך לנסות להגיע לטיפול בבית החולים במזרח ירושלים. אם לא אקבל את האישור לטיפול במזרח ירושלים, אולי אבקש הפניה לטיפול במצרים. אני חייב למצוא פתרון לסבל שלי. אני רק רוצה לעבור את הניתוח כדי לחזור לבית הספר ולחיים הרגילים, בלי כאבים. המצב הנפשי שלי קשה מאוד, אני עצבני מאוד, צורח ובוכה. איבדתי את התיאבון ורזיתי מאוד.
כשקראו לצאת לתהלוכות השיבה בגבול רצועת עזה, רוזאן הייתה מהראשונות שהתגייסו לעזור בגלל האמונה שלה בעשייה הומניטארית. הדבר שעודד אותה היה המחשבה שהתהלוכה מוגנת והידיעה שהיא תהיה מוגנת כאשת צוות רפואי. ראיתי אותה עובדת כמתנדבת בהפגנות. היא הסתובבה כמו פרפר ורצה מצד לצד כדי לטפל בפצועים. כשרוזאן עבדה בשטח הייתי גאה ורגועה כי היא פרמדיקית, וחשבתי שהצבא הישראלי לא יפגע בה. כך סיפרה אמה של רוזאן א-נג'אר, סאברין א-נג'אר, בת 43, תושבת העיירה ח'וזאעה, נשואה ואם לשישה. רוזאן א-נג'אר, בת 20, התנדבה כפרמדיקית ונורתה למוות בהפגנה שהתקיימה ב-1.6.18 מצפון לח'וזאעה, ממזרח לח'אן יונס, כחלק מ"הפגנות השיבה" הנערכות ברצועת עזה מאז סוף חודש מארס. במהלך ההפגנה, בה השתתפו אלפי אנשים, חלק מהמפגינים הבעירו צמיגים ויידו אבנים לעבר אנשי כוחות הביטחון שניצבו מצידה השני של הגדר המפרידה בין הרצועה לישראל. הכוחות ירו לעבר המפגינים רימוני גז מדמיע ואש חיה. אחרי תפילת אחר הצהריים המאוחרת עלה מספר המשתתפים בהפגנה, וצוות פרמדיקים טיפל במפגינים שנפגעו משאיפת גז. בסביבות השעה 18:00 התקרבה קבוצה של פרמדיקים לגדר כדי לחלץ שני צעירים שנפגעו משאיפת גז. הפרמדיקים לבשו מדים מזהים והרימו את ידיהם באוויר. ראמי אבו ג'זר, בן 29 מח'אן יונס שעבד כפרמדיק מתנדב ביחד עם רוזאן א-נג'אר, תיאר את שאירע בעדות שמסר ב-3.6.18 לתחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה: ביום שישי, 1.6.18, הגעתי כמו שאני רגיל בשבועות האחרונים לאזור האוהלים של המפגינים, והתיישבתי באמבולנס שחנה בקרבת מקום. זה היה קצת אחרי תפילת אחר הצהריים המאוחרת, בסביבות 16:30. חברתי רוזאן א-נג'אר הגיעה ושוחחנו קצת. היא הייתה שמחה כי קנתה טלפון נייד חדש. היא ביקשה שאשמור על הטלפון כי היא התכוננה ללכת לטפל במפגינים וחששה שהוא ייפול לה. בגלל שהתכוונתי ללכת איתה, מסרתי את הטלפון לחבר שלנו. רוזאן לקחה את ציוד העזרה הראשונה והלכה איתי ועם שאר הפרמדיקים לטפל בנפגעים שהתחילו להגיע בגלל החרפת העימותים בין המפגינים לחיילים. היו בערך 70 מפגינים שנפגעו משאיפת גז. בצד השני של הגדר היו כמה ג'יפים שחיילים ירו מתוכם רימוני גז, וראיתי גם חיילים שירו גז מרובים מיוחדים. לאחר מכן הלכתי עם פרמדיקים אחרים – ביניהם רוזאן א-נג'אר, רשא קדייח, רידא א-נג'אר ומחמוד עבד אל-עאטי – לכיוון המפגינים. עמדנו קרוב למפגינים ושמענו אנשים צועקים ששני צעירים התעלפו ליד גדר התלתלית שמונחת על הקרקע במרחק של בערך 10 מטרים מהגדר עם ישראל. החלטנו לגשת אליהם כדי לטפל בהם. רוזאן ואני הלכנו ראשונים. הרמנו את הידיים מעל הראש כדי להרגיע את החיילים, שיבינו שאנחנו פרמדיקים. כולנו לבשנו אפודים רפואיים עם סמלים של צוות עזרה ראשונה. הגענו לשני הצעירים וכשהתחלנו לפנות אותם, החיילים פתחו עלינו בירי מסיבי של רימוני גז. נדמה לי שהם ירו מאחד הג'יפים הצבאיים. רוזאן ורשא התחילו להיחנק. ביקשתי ממחמוד לטפל ברוזאן ואני טיפלתי ברשא. לאחר מכן, ארבעתנו התרחקנו מהגדר. צעירים ופרמדיקים אחרים שנשארו שם הצליחו לחלץ את שני הצעירים שנפגעו מהגז. אחרי שהתרחקנו, התחלנו להרגיש יותר טוב והחלטנו להתקרב למפגינים. נעמדנו במרחק של בערך -10 מטר מהם ו-25 מטר מהגדר. אף מפגין לא עמד לידנו. בערך בשעה 17:45 ראינו שני חיילים יורדים מג'יפ צבאי, כורעים, ומכוונים אלינו את הנשק שלהם בתנוחת צליפה. רוזאן עמדה לימיני ורשא מאחוריי ודיברנו בינינו. פתאום הם ירו עלינו שני כדורים חיים. הסתכלתי על רוזאן וראיתי אותה מצביעה על הגב שלה ואז נופלת. אחרי שנייה גם אני נפלתי, כי נפגעתי מעל ברך שמאל. מאוחר יותר נמסר לי שרוזאן נפגעה בצד שמאל של החזה. מחמוד נפצע מרסיסים ביד ימין ובאזור האגן. מחמוד עבד אל-עאטי, פרמדיק תושב ח'אן יונס בן 34, תיאר את גם הוא האירוע בעדות שמסר ב-3.6.18 לתחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה: מעט אחרי השעה 17:30 שמענו ששני צעירים נחנקו מגז מדמיע קרוב לגדר התיל שנמצאת בערך 10 מטרים מהגדר הראשית. אחד מהם היה מחוסר הכרה והשני סימן לנו בידיו והבנו שהוא זקוק לעזרה. אני וכמה פרמדיקים הלכנו לשם ברגל, כשאנחנו לבושים אפודים של פרמדיקים עם הלוגו של עמותת הסיוע הרפואי הפלסטינית. הייתי עם ראמי אבו ג'זר, רשא קדייח, רוזאן א-נג'אר וכמה פרמדיקים נוספים. הרמנו את הידיים מעל הראש. הגענו אל שני הנפגעים, ואז פתאום מהג'יפים נורה צרור של רימוני גז מדמיע ישר לעברנו. רוזאן ורשא נחנקו מהגז. אני הגשתי עזרה ראשונה לרוזאן באמצעות התזת אלכוהול לאף שלה כדי שתתעורר, ושטפתי את הפנים שלה בתמיסת מלח כדי להפיג את תחושת הצריבה. ראמי הושיט עזרה ראשונה לחברתנו רשא. היינו בערך 20 מטרים מגדר התלתלית. שאר חברי הצוות פינו את שני הצעירים שנפגעו מהגז אל מקום בטוח רחוק מהגדר. חזרנו ועמדנו מצפון-מערב למפגינים, במרחק של כ-20-10 מטר מגדר התלתלית. בערך בשעה 17:45 שני חיילים ירדו מג'יפ צבאי וכיוונו את הרובים שלהם אלינו. הם ירו שני קליעים. אחד פגע ברוזאן בחלק שמאל של החזה ויצא מהגב שלה. באותו רגע נפגעתי מרסיסי אש חיה באזור האגן וביד ימין. חברי ראמי נפגע בחלק העליון של רגל שמאל ומרסיסים ברגל ימין וביד שמאל. אנשי צוות רפואי פינו את רוזאן א-נג'אר כשהיא מחוסרת הכרה לאוהל רפואי במתחם האוהלים. משם פונתה א-נג'אר באמבולנס לבית החולים האירופי שמדרום לח'אן יונס. לאחר כחצי שעה של ניסיונות החייאה נקבע מותה. ראמי אבו ג'זר ומחמוד עבד אל-עאטי פונו גם הם לבית החולים האירופי, שם טופלו בגין חתכים ופגיעת רסיסים ושוחררו באותו יום. בעדות שמסרה ב-1.7.18 לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד סיפרה סאברין א-נג'אר על בתה: רוזאן הייתה ילדה נאיבית שאהבה את החיים ותמיד חייכה. היא חלמה ללמוד סיעוד באוניברסיטה, אבל בגלל מצבנו הכלכלי היא הסתפקה בקורסים של עזרה ראשונה בבית החולים נאסר שבעיר ח'אן יונס. הקורסים נמשכו שנתיים והיו אינטנסיביים. כל הרופאים בבית החולים העריכו אותה. לרוזאן היה רצון עז להוכיח את עצמה בתחום הסיעוד ולפצות על חוסר היכולת ללמוד באוניברסיטה. ביום שישי בערב שכן שלנו התקשר והודיע שרוזאן נפגעה. התקשרתי לבעלי, אשרף, ונסענו מיד לבית החולים האירופי שמדרום לח'אן יונס. בבית החולים מצאנו אותה בחדר טיפול נמרץ. אמרתי לשומרים שאני רוצה לראות אותה, אבל הם לא נתנו לי. לא הקשבתי להם, דחפתי את הדלת בכוח ונכנסתי אליה. ראיתי אותה שוכבת ללא רוח חיים. חיבקתי אותה ואמרתי לה: "רוזאן, תתעוררי, זה רק גז מדמיע, את בסדר גמור, קומי, קומי אהובתי". כל הבגדים שלה היו מוכתמים בדם. התחלתי לבכות ולצעוק, הלכה לי הנשמה. ידעתי שלעולם לא אראה אותה שוב. איבדתי את הבת שלי והיא לא תחזור אליי אף פעם. לעולם לא אוכל לחבק אותה שוב. החיים שלי מאז שהיא מתה קשים מאוד. לפעמים אני קוראת לה בזמן הארוחה כי אני מרגישה שהיא איתנו ושהיא לא מתה. לכל המשפחה קשה מאוד. אחיה הקטן, אמיר, אומר לאביו שיקרא לרוזאן כדי שתאכל איתנו. אחותה ריעאן כל הזמן בוכה ואני רואה שהיא לובשת את הבגדים של רוזאן. האחים שלה אמיר וראמא לא מצליחים לקלוט שהיא לא תחזור אלינו. בעלי גמור, הוא בוכה כל הזמן והיא מאוד חסרה לו. אני כל הזמן מתפללת בשבילה שתזכה לרחמי שמיים ושמשכנה יהיה גן עדן. הפרידה ממנה קשה מאוד. איזה עוול עשתה רוזאן שהיה צריך להרוג אותה? דובר צה"ל ניסה להתנער מאחריות הצבא להריגתה של א-נג'אר. תחילה נמסר כי לא היה ירי של חיילים למקום שבו עמדה. מאוחר יותר נמסר כי נראה שא-נג'אר נהרגה מ"נתז של קליע", ולבסוף נטען שהיא בכלל שימשה "מגן חי למתפרעים". אל מול ריבוי גרסאות הצבא, עובדות המקרה חד-משמעיות: תחקיר בצלם מוכיח כי איש כוחות הביטחון ירה למוות ברוזאן א-נג'אר, בת 20, כשעמדה במרחק של כ-25 מטרים מהגדר, כשהוא מכוון ישירות אליה על אף שלא סיכנה אותו או כל אדם אחר ובעת שלבשה מדי צוות רפואי. הריגתה של א-נג'אר היא תוצאה ישירה של מדיניות הפתיחה באש שישראל מיישמת מאז תחילת ההפגנות. ההשלכות הקטלניות של מדיניות זו ידועות היטב: מאז החלו ההפגנות ב-30.3.18 נהרגו כתוצאה מיישומה 127 מפגינים, בהם לפחות 18 קטינים, שרובם המכריע לא סיכנו כלל את אנשי כוחות הביטחון שניצבו מעברה השני של הגדר. בנוסף, כ-4,100 נוספים נפצעו מאש חיה. בין הנפגעים גם אנשי צוות רפואי: כך, כשבועיים לפני הריגתה של א-נג'אר, ב-14.5.18, הרגו אנשי כוחות הביטחון פרמדיק נוסף, מוסא אבו חסנין, בן 34, במהלך הפגנה שנערכה ממזרח למחנה הפליטים ג'באליא. לפי נתונים שפרסם ארגון הבריאות העולמי (WHO), עד ל-10.7.18 נפגעו 357 אנשי צוותים רפואיים – 26 מירי חי, 37 מפגיעה ישירה של רימון גז, ו-12 מרסיסים. לגבי היתר לא נמסר פירוט. בנוסף, נפגעו 58 אמבולנסים. הניסיונות של דובר צה"ל ושל גורמים רשמיים אחרים להתנער מאחריות הצבא להריגתה של א-נג'אר אינם בגדר מסירת מידע עובדתי לציבור על-ידי הרשויות המוסמכות: להפך, הם חלק מניסיון תעמולתי-הסברתי של הרשויות האחראיות למדיניות זו למזער "נזק תדמיתי", באמצעות הסתרת העובדות וטיוחן. אלא שתעמולה לחוד ומציאות לחוד. ובמציאות, הרשויות הישראליות אדישות להרג פלסטינים. אם לא כן, הייתה ישראל משנה מזמן את מדיניות הפתיחה באש ומפסיקה לירות במפגינים לא חמושים שאינם מסכנים איש, הנמצאים מעברה השני של הגדר. מדיניות נפשעת זו מוכחת שוב ושוב כשהצבא ממשיך ליישמה ללא שינוי – ואף מגבה אותה באמצעות מערכות הטיוח הצה"ליות, המבטיחות כמעט בכל מקרה שאיש לא ייתן את הדין על הריגת פלסטינים, אפילו בנסיבות שערורייתיות כמו במקרה הריגתה של א-נג'אר. * ב-29.10.18 פורסם בכלי התקשורת כי נפתחה חקירה פלילית. ב-15.3.21 הודיעה הפרקליטות הצבאית לבצלם כי התיק הועבר לעיון פרקליט. ב-1.6.22 הודיע דובר צה"ל לבצלם כי תיק החקירה נסגר ללא הגשת כתב אישום.
