"17 שעות ארוכות של טלטלה ממקום למקום, מאוטובוס לאוטובוס ומבידוק לבידוק, עולה ויורדת, עולה ויורדת. גם אם הייתי עשויה מברזל הייתי נופלת ומתמוטטת. זה מסע ייסורים מפרך".
מתוך עדותה של חילווה שבאנה, בת 80, כפר סינג'ל במחוז רמאללה
נכון לסוף דצמבר 2019, ישראל מחזיקה במתקני הכליאה שלה לפחות 4,544 אסירים ועצירים (להלן אסירים), המוגדרים כ"ביטחוניים". 296 מהאסירים הם תושבי רצועת עזה והשאר תושבי הגדה המערבית. ישראל מטילה הגבלות רבות על ביקורי המשפחות בכלא – ובכלל זה על זהות המבקרים ועל תכיפות הביקורים. הגבלות אלה מוטלות הן בבתי הכלא שבתוך שטחה הריבוני– שבהם מוחזקים פלסטינים בניגוד להוראות המשפט הבינלאומי – והן בכלא עופר, שנמצא בתוך שטח הגדה אך מעבר לגדר ההפרדה.
הביקורים מאורגנים על ידי הצלב האדום הבינלאומי, כשישראל מתנערת מכל מעורבות בכך. כל ביקור בכלא כרוך ביום שלם של מסע מפרך ובקושי פיזי ונפשי – בעיקר עבור בני משפחה מבוגרים וילדים.
ישראל מתירה רק לבני משפחות מדרגה ראשונה לבקר את יקיריהם וגם זאת בכפוף להיתרים שהיא מנפיקה ואך ורק במסגרת ימי ביקור מוסדרים שבהם מארגן הצלב האדום הסעות. הצלב האדום מסדיר ביקורים בימים ראשון עד חמישי, ההסעות יוצאות מנקודות איסוף בערים הגדולות לאותו בית כלא או לבתי כלא שונים, תלוי בתוכנית הביקורים של הצלב האדום. עד אמצע שנת 2016 התאפשר לבני המשפחות שקיבלו היתרים לבקר את יקיריהם הכלואים פעמיים בחודש, אך בשל קיצוצים בתקציב הצלב האדום הוא צמצם בשנת 2016 את מספר הביקורים לאחד בלבד בחודש.
עד לרבעון השני של שנת 2019 הונפקו היתרי הביקורים לרוב בני המשפחות אחת לשנה, ובני משפחות המוגדרים כ"מנועים ביטחונית" נדרשו להגיש בקשה להיתר חדש מדי חודשיים עד ארבעה. באוגוסט 2019, בעקבות לחץ של בני המשפחות והצלב האדום החלו הרשויות הישראליות להנפיק לכל בני המשפחות המורשים לבקר וגם ה"מנועים ביטחונית" היתרים התקפים למשך שנה. עם זאת, איש מהם אינו יודע באמת אם יורשה לבקר עד שהם מגיעים למחסום, שכן לעיתים אנשי כוחות הביטחון העומדים במחסום מונעים מהם לעבור אותו והם נאלצים לחזור לבתיהם מבלי לבקר את יקירם.
עוד לפני הביקור, הצלב האדום מגיש את רשימת המבקרים למנהלת התיאום והקישור הישראלית באזורים השונים, וממתין למענה מהצד הישראלי. בשלב שלאחר מכן, מגיעות התשובות למשפחות, אישור הבקשה לביקור וזכאות להיתר כניסה, דחייה, או הסרה בשל אי קיום תנאי קרבה מדרגה ראשונה לאסיר. המבקרים שעמדו בתנאים עולים בשעות הבוקר המוקדמות על אוטובוס היוצא מנקודות איסוף בערים הפלסטיניות הגדולות בליווי של נציג מטעם הצלב האדום. כאשר האוטובוס מגיע למחסום נדרשים כל המבקרים לרדת ממנו ולעבור בדיקה גופנית ובדיקה של חפציהם, האורכות זמן רב, ולאחר מכן הם עולים בצדו השני של המחסום על אוטובוס ישראלי המסיע אותם לכלא.
הביקור עצמו נמשך 45 דקות בלבד, ובמהלכו בני המשפחה מדברים עם יקיריהם בטלפון כשחלון זכוכית חוצץ ביניהם. כל אסיר זכאי לקבל עד ארבעה מבקרים. המבקרים רשאים להעביר לאסירים רק פרטי ביגוד ספציפיים שמתירות תקנות הכלא ואשר נבדקים לפני מסירתם לאסיר. כמו כן הם רשאים להפקיד עבורם כסף שישמש אותם לקניית מצרכים.
לאחר הביקור עולים המבקרים שוב על אוטובוסים ישראלים המחזירים אותם למחסום ומשם על הסעה של הצלב האדום, ולרוב מגיעים לביתם בשעות הערב לאחר יום מפרך.
בעדויות שמסרו בני משפחותיהם של אסירים לתחקריני בצלם הם תארו את המסע המפרך לכלא, את הביקור החטוף, ואת הגעגועים הקשים כשהביקור אינו מתאפשר:
חילווה שבאנה, בת 80, נשואה ואם ל- 11 ילדים, תושבת הכפר סנג'ל שברמאללה, סיפרה בעדות שמסרה לתחקירן בצלם איאד חדאד ב-30.12.19 על הקשיים הכרוכים בביקור אצל בנה בכלא:
תמונה
חילווה שבאנה, צילום: איאד חדאד, בצלם
הבן שלי ח'אלד, בן 41, נשפט למאסר עולם ונמצא בכלא נפחא. לפני שלוש שנים שברתי את עצם הירך ומאז המצב הבריאותי שלי התדרדר ואני מבקרת אותו פחות. אבל פעם בכמה חודשים אני מגייסת כוחות כדי להגיע בכל זאת. בעלי, עבד א-רחמן, נפטר בשנת 2010 ולפני כן היה מאוד חולה ולא הייתה לו אפשרות לראות את ח'אלד ולהיפרד מבנו. האחים והאחיות של ח'אלד מבקרים אותו אבל הוא תמיד מחכה לביקור שלי.
בשנה הראשונה אחרי ששברתי את הירך הצלב האדום אסף אותי מהבית והחזיר אותי הביתה באמבולנס פרטי אבל העלויות של זה גבוהות וזה מצריך הרבה תיאום אז זה לא קרה שוב מאז.
הביקור האחרון שלי אצל ח'אלד היה ב-25.9.19. באותו בוקר קמתי כבר ב-4:00 לפנות בוקר, התארגנתי ולקחתי משככי כאבים כי כל הטלטולים וההליכה במסגרת הביקור גורמים לי כאבים קשים. וידאתי שיש לי את תעודת הזהות וכל המסמכים, כולל דוח רפואי שמציין שיש לי פלטינות ברגל כדי שאוכל לעבור במכונת הבידוק בלי בעיה. כשאני והבת שלי סמיחה, שמלווה אותי תמיד, יצאנו לדרך, היה עדיין חושך ושאר בני הבית ישנו.
נסענו במונית עד נקודת האיסוף באל-בירה ושילמנו 70 שקלים. זו התחנה הראשונה במסע. האוטובוס יצא בשעה 7:00 בבוקר לכיוון מחסום נעלין, דרך הכפרים שבמערב רמאללה.
היינו כחמישים אנשים. השער במחסום נפתח רק בשעה 08:00 ואז יורדים מהאוטובוס. אני נעזרת שם במקל שלי וגם בבת שלי, סמיחה, עד שנכנסים למחסום. צריך לעבור שני שערים מסתובבים, שקשה לי לעבור עם המקל. אחר-כך העברנו את התיקים והחפצים שלנו וכל דבר מתכתי, כולל המקל, דרך מסוע של בידוק אלקטרוני ונכנסנו דרך שער בידוק אלקטרוני שנמצא לידו.
אחר כך כולם עברו אחד אחד ליד חלון זכוכית שמאחוריו יושב פקיד וצריך להרים ידיים כדי שהוא יראה שאנחנו לא מחזיקים כלום, ואז ניגשים לחלון בידוק ומוסרים להם את תעודת הזהות וההיתר. משם יצאנו דרך עוד שער מסתובב לרחבה חיצונית בצד הישראלי של המחסום, שם מחכה לנו אוטובוס ישראלי. סמיחה נשארה צמודה אליי כל הזמן הזה כדי לעזור לי. עלינו לאוטובוס וחיכינו עד שיעלה הנוסע האחרון, בסביבות 09:30 -10:00. כל התהליך במחסום לוקח שעה וחצי ולפעמים יותר.
זה עדיין בוקר אבל אני כבר מרגישה מותשת. משם נסענו שעתיים וחצי בערך בלי הפסקה. היו לי כאבים קשים ובחילות. הרגליים נרדמות.
כשהגענו לכלא נפחא חיכינו בחצר שאין בה כלום חוץ משירותים מגעילים מאוד שעדיף מאוד לא להגיע אליהם. בביקורים האלה אני משתדלת לשתות ולאכול כמה שפחות באותו יום כדי שלא אזדקק להם. לפעמים אני ממש צמה.
בחצר הכלא התפצלנו. סמיחה הלכה לקנות לח'אלד סיגריות ואני התקדמתי עם המקל שלי לתפוס מקום בתור לביקור ולמסור את תעודות הזהות שלי ושל סמיחה, ואת הכרטיסים וההיתרים. סמיחה גם שכרה לוקר בחמישה שקלים כדי לשים בו את החפצים האישיים שלנו, כי אסור לנו להכניס איתנו כלום, אפילו לא טישו.
אחר-כך חיכינו עם כולם בחצר. היא מקורה אבל אין שום מיזוג בקיץ או חימום בחורף והתנאים קשים. אחרי 30 דקות בערך קראו לנו והתחיל סבב הבידוק השלישי בתהליך הביקור. עברנו בשער אלקטרוני, חלצנו נעליים, הורדנו חגורות ו כל דבר שיכול לגרום למכשיר לצפצוף. העברתי את המקל במסוע הבידוק. עברנו בשער מסתובב ואז פגשנו שוטר או פקיד והפקדנו אצלו 1,200 שקל לקנטינה כדי שח'אלד יוכל לקנות מה שהוא רוצה בתוך הכלא. ואז עברנו בעוד שער אלקטרוני לתוך פרוזדור ארוך ושם חיכינו. לפעמים מחכים שם כמה דקות ולפעמים יותר מחצי שעה. למזלי הפעם לא חיכינו המון זמן. קראו לי ולסמיחה, עברנו דרך עוד שער אלקטרוני ומשם לחדר בדיקה, כל אחת בנפרד. למרות המצב שלי לא הרשו לסמיחה להיכנס יחד איתי. שתי שוטרות בדקו אותי גופנית עם מכשיר בדיקה ידני. כשסיימו לבדוק אותנו עברנו לאולם גדול שיש בו מקום לאיזה 200 מבקרים. יש בו ספסלים מעץ ומיזוג ומים אבל אין שירותים. חיכינו שם עד שיסיימו לבדוק את כל הקבוצה. זה לוקח בדרך כלל בין חצי שעה לשעה, והפעם לקח 45 דקות.
ואז ארבעה שוטרים מובילים את המבקרים לכיוון אולם הביקורים. שני שוטרים הולכים בראש ושניים מאחורה. יש שני אולמות ביקורים, ואחד מהם במרחק של יותר מ-150 מטרים. כשצריך ללכת אליו זה מאוד קשה לי כי כל צעד כואב ואין שם שום התחשבות.
כשהגענו לאולם כל האסירים כבר ישבו וחיכו לנו. לפעמים זה ההפך. הביקור נמשך רק 45 דקות ואני רואה את הבן שלי מאחורי זכוכית משוריינת ויכולה לדבר אתו רק דרך טלפון. תודה לאל, ראיתי שח'אלד במצב בריאותי טוב. דיברנו על כל מני עניינים חברתיים, משפחתיים ועל הבריאות.
בסוף הביקור הוציאו אותנו דרך שער שמוביל לחצר של הכלא ושם עלינו על האוטובוס וחיכינו עד שכולם הגיעו. השעה כבר הייתה 15:30. הגענו למחסום קלנדיה בסביבות השעה 20:00. שאלוהים יעזור לי, אני לא מאחלת לאף אחד להיות במקומי. הגענו הביתה בשעה 21:00.
משעה 4:00 לפנות בוקר עד השעה 21:00 בלילה, 17 שעות ארוכות של טלטלה ממקום למקום, מאוטובוס לאוטובוס ומבידוק לבידוק, עולה ויורדת, עולה ויורדת. גם אם הייתי עשויה מברזל הייתי נופלת ומתמוטטת. זה מסע ייסורים מפרך.
אמנה אבו ח'רמה, בת 65, אלמנה ואם לשישה, תושבת מחנה הפליטים טול כרם, סיפרה בעדות שמסרה לתחקירן בצלם עבד אל-כרים סעדי ב-31.12.19 כי ישראל מונעת ממנה כבר שנה לבקר שניים משלושת בניה הכלואים בשטחה:
יש לי שלושה בנים בכלא, מוחמד, בן 40, אחמד, בן 38, ועדנאן, בן 34. שלושתם נעצרו בשנים 2003 ו-2004 ונגזרו עליהם עונשי מאסר ארוכים של יותר מעשרים שנה. מוחמד ואחמד נמצאים בכלא רמון ועדנאן נמצא בכלא הדרים.
תמונה
אמנה אבו ח'רמה, צילום: עבד אל-כרים סעדי, בצלם
אני היחידה שמבקרת אותם בגלל שהבנות שלי נשואות עם משפחות, אחת בירדן והשנייה בחברון וזה קשה להן והרשויות הישראליות אוסרות על הבן הרביעי שלי, מחמוד, לבקר בגלל שהוא נעצר פעם כשהוא נכנס לישראל בלי היתר עבודה. בחמש השנים הראשונות אחרי שהבנים שלי נעצרו ישראל אסרה עליי לבקר בטענה שיש מניעה ביטחונית. באותה תקופה בני משפחה אחרים קיבלו היתרים לבקר אותם. מאז, הצלב האדום הצליח להסדיר לי היתרי ביקור שמוגדרים כהיתרים למנועים ביטחוניים, ואני יכולה לבקר את הבנים שלי פעם בחודש.
כדי לבקר אני צריכה לצאת מהבית שלי בשעה 5:30 בבוקר, לנסוע לנקודה שבה כולם מתאספים ומשם יוצאים האוטובוסים של הצלב האדום ולחכות שם ביחד עם שאר בני המשפחות עד שהאוטובוסים יצאו בסביבות השעה 7:00 בבוקר. האוטובוסים נוסעים למחסום שער אפרים שנפתח בשעה 8:00 בבוקר למבקרים ולעוד אנשים שיש להם היתר לעבור ברגל "לצרכים מיוחדים" ואז מתחילים לעבור את ההליכים הביטחוניים. הם כוללים בדיקה במכשירים אלקטרוניים ובדיקה של היתרי הביקור. בדיקת המסמכים של כל בני המשפחות לוקחת יותר משעה, ואם שולחים מישהו לחדר שבו עושים בדיקות גופניות זה לוקח יותר זמן.
בשנת 2019 הרשויות הישראליות שוב מנעו ממני לבקר את הבנים. הייתי מקבלת היתר כניסה לישראל, אבל בכל פעם שהגעתי למחסום שער אפרים המאבטחים אסרו עליי לעבור. שנה שלמה לא ראיתי את הבנים ואף אחד לא טרח להסביר לי למה לא מאפשרים לי לעבור.
זה נמשך ככה כל השנה עד שב-5.12.19. אפשרו לי סוף סוף לעבור ולבקר את הבן שלי עדנאן שכלוא בכלא הדרים.
לא האמנתי שבאמת נותנים לי להיכנס עד שהגעתי לחניית האוטובוסים שבה מחכים כל בני המשפחות של האסירים אחרי שהם מסיימים לעבור את כל הבדיקות הביטחוניות.
בכלא, ראיתי את עדנאן רק למשך 45 דקות. דיברתי איתו באמצעות טלפון כשחלון זכוכית מפריד בינינו.
ב-11.12.19 הייתי אמורה לבקר בכלא רמון אצל הבנים שלי מוחמד ואחמד. התכוננתי ויצאתי מהבית בשעה 5:30 בבוקר. האוטובוס יצא מנקודת האיסוף בטול כרם ונסע למחסום שער אפרים, ובשעה 8:00 בבוקר הרשו לבני המשפחות להיכנס למחסום והתחילו את הליכי הבדיקה. כשהגעתי לשלב בדיקת ההיתרים והמסמכים, המאבטחת מחברת האבטחה הפרטית עכבה אותי יותר מחצי שעה בנוכחות נציג של הצלב האדום שמפקח על התהליך ובסוף אסרה עליי לעבור והורתה לי לחזור בחזרה לטול כרם. כששאלתי למה היא ענתה לי שיש מניעה של השב"כ.
אני לא מבינה איך כל השנה מנפיקים לי היתרים דרך הצלב האדום ואז אוסרים עליי לעבור. כבר יותר משנה שלא ראיתי את מוחמד ואחמד בשל המניעה הביטחונית.
חוסנייה אבו שח'דם, בת 75, אלמנה ואם ל-11 ילדים תושבת ג'בל א-רחמה בחברון סיפרה גם היא בעדות שמסרה לתחקירנית בצלם מנאל אל-ג'עברי ב-13.1.20 על הקשיים הכרוכים בביקור אצל בנה בכלא:
תמונה
חוסנייה אבו שח'דם, צילום: מנאל אל-ג'עברי, בצלם
הבן שלי, ואאיל, בן 38, כלוא מאז שנת 2002. בית המשפט גזר עליו עונש של ששה מאסרי עולם ו-20 שנה נוספות. מאז הוא עבר בין שלושה בתי כלא: נפחא, רימון, ואשקלון.
כבר שנתיים שהאחים והאחיות שלו מבקרים אותו בלעדיי, כי הביקור כרוך בהרבה סבל ואני כבר אישה מבוגרת. זה מסע עינויים וסבל שמתחיל בארבע בבוקר. באוטובוס, שנוסע
למחסום תרקומיא, אין עצירות. אני חולת סוכרת והרבה פעמים צריכה לשירותים בדרך אז כדי להימנע מזה אני לא שותה כלום באותו בוקר.
אחרי כל התלאות והבידוקים יש בסך הכל 45 דקות לביקור עצמו, עם קיר זכוכית וטלפון, זה לא מספיק כדי לכבות את הגעגוע שבוער לנו בלב.
מחר, למרות הכל אני מתכננת לנסוע שוב, אחרי שנתיים שלא ראיתי את ואאיל. הגעגועים שורפים לי את הלב ואני מפחדת כל הזמן שאמות בלי לראות אותו. אני מתפללת שאלוהים ייתן לי את הכוח לשאת את קשיי הנסיעה והסבל.
לאחר הביקור אצל בנה סיפרה חוסנייה אבו שח'דם למנאל אל-ג'עברי:
ואאיל שמח מאוד שהגעתי. השתדלתי לא לבכות מולו, הוא התחנן לסוהרים שיתנו לו לחבק אותי, אבל הם לא הסכימו. שמחתי כל-כך שהצלחתי להגיע אליו ולראות אותו אחרי שנתיים שלא נפגשנו, אבל כמו תמיד המסע היה מתיש התעייפתי מאוד וגם מזג האוויר היה נוראי והיה קר מאוד. אני לא יודעת אם תהיה לי עוד הזדמנות לראות אותו שוב.
מקבולה עבד א-ג'ליל, בת 65, נשואה ואם לחמישה ילדים, תושבת שכם, סיפרה בעדות שמסרה לתחקירנית בצלם סלמא א-דבעי ב-20.1.20:
הבן שלי ראאיד, בן 39, נשפט לארבעה מאסרי עולם ועוד ארבעים שנה. רק ארבעה חודשים אחרי שעצרו אותו ב-2002, נודע לנו איפה הוא נמצא, וגם אז לא אפשרו לנו לראות אותו, אמרו שיש לכל המשפחה מניעה ביטחונית. רק אחרי שנה וחצי נתנו לי לבקר אותו בפעם הראשונה.
תמונה
מקבולה עבד א-ג'ליל, צילום: סלמא א-דבעי, בצלם
אחר-כך חליתי במחלת לב והמצב הבריאותי שלי התדרדר. למרות זאת רציתי לבקר אבל בכל פעם שניסיתי לקבל היתר, קיבלתי סירוב. בעלי והילדים שלי קיבלו היתרים ואני לא. זה נמשך ככה במשך עשר שנים בערך ואז קיבלתי סוף סוף היתר שנתי שמאפשר לי לבקר את ראאיד פעם בחודש.
בחמש השנים האחרונות ראאיד נמצא בכלא גלבוע. בלילה שלפני הביקור אני אף פעם לא מצליחה להירדם מרוב התרגשות. אני קמה ב-4:00 לפנות בוקר ואז מתחיל המסע המתיש. אני עושה הכנות, אפילו מוציאה את הברזלים מהחזייה כדי שמכשיר הבידוק במחסום לא יצפצף כשאני עוברת.
בביקור, חלון זכוכית מפריד בינינו ואנחנו מדברים דרך הטלפון. ב-18 השנה האחרונות ראיתי את ראאיד ממש פנים אל פנים רק איזה ארבע פעמים, כל פעם ממש לכמה שניות, כשהרשנו לנו להצטלם ביחד.
כשמגיע הרגע להיפרד, אחרי 45 דקות קצרות, אני מרגישה עצב עמוק שאני משאירה את ראאיד מאחורי לבד, שאני לא יכולה לקחת אותו הביתה, לדאוג לו ולבשל את התבשילים שהוא אוהב.
ראאיד אוהב במיה במיוחד ושנים אחרי שהוא נעצר לא הייתי מסוגלת להכין תבשילי במיה או את העוגיות שהוא הכי אהב ועזר לי להכין. כל מה שאני רוצה כדי שאוכל למות בשלווה זה לראות אותו מחוץ לכלא.
רימא ג'נאזרה, בת 37, עקרת בית תושבת מחנה הפליטים אל-פוואר, נשואה ואם לשלושה, סיפרה בעדות שמסרה לתחקירן בצלם מוסא אבו השהש ב-27.12.19 על הקשיים שבביקור בעלה:
בעלי סאמי נעצר ב-16.9.19 והכניסו אותו למעצר מנהלי למשך ארבעה חודשים. הוא אמור להשתחרר ב-15.1.20. יש לנו שלושה ילדים, הגדול פיארס בן 16 והקטנה מארייא בת תשע, ואני בחודש שביעי להריון.
סאמי כבר היה במעצר מנהלי לאחד עשרה חודשים בשנים 2017-2018, שבמהלכם הוא שבת רעב למשך עשרה ימים. אני והילדים ביקרנו אותו אז. הוא עבר בין כלא עופר לבין לקציעות. הילדים היו קטנים והביקורים היו סבל אמיתי.
היינו עולים בשעה 4:00 לפנות בוקר על רכב שלקח אותנו לעיר חברון ושם עולים לאוטובוסים עם עוד עשרות קרובי משפחה של אסירים. בדרך לכלא עברנו במחסומים תרקומיא או מיתר וחיכינו בהם הרבה זמן. החיילים בדקו אתנו בקפדנות אחד אחרי השני כולל הילדים. הם החרימו כל דבר חוץ ממים.
חיכינו הרבה זמן גם בחצר הכלא ושם כולם כולל הילדים עברו שוב חיפושים ואז היו סוגרים אותנו באולם עם כל המבקרים עד שיגיע זמן הביקור. לפעמים חיכינו, שעה ולפעמים כמה שעות טובות כי הביקור היה רק בצוהריים או בערב. ההמתנה הזאת הייתה קשה במיוחד. הרבה ילדים בכו והאימהות ניסו להרגיע אותם. ילדים שכבו על הכיסאות.
גם הביקור עצמו הוא חוויה קשה, דרך קיר זכוכית וטלפון. לפעמים הייתי צריכה לצעוק כדי שבעלי יוכל לשמוע אותי. באולם היה הרבה רעש והביקור היה נגמר כל-כך מהר. כאב לי שאחרי יום קשה בדרכים ובהמתנה אני מצליחה לראות את בעלי ולדבר איתו רק לזמן קצר.
בגלל כל זה ובגלל ההריון החלטתי הפעם לא לבקר. גם בעלי ביקש שלא אבוא, בתקווה שהוא ישתחרר בתום ארבעת החודשים. אבל אם יאריכו לו את המעצר אצטרך לבקר אותו. אף אחד אחר לא יכול לבקר כי אמא שלו קשישה וחולה ולא יכולה לעמוד במסע הזה, והילדים שלנו צעירים מדי ולא יכולים לבקר בלעדיי.
* מעצרו המנהלי של סאמי ג'נאזרה הוארך ב-5.1.20 בארבעה חודשים נוספים.
כבר למעלה מ-15 חודשים מנהלת ישראל מלחמת חורמה כנגד העם הפלסטיני כולו. מאז הודעת ישראל וחמאס על הפסקת אש זמנית ברצועת עזה ועסקה לשחרור חטופים ואסירים לפני שלושה ימים, ב-19/1/24, ישראל רק מגבירה את האלימות כנגד פלסטינים בגדה המערבית.ישראל לא הפסיקה את האש המכוונת כנגד הפלסטינים ופעולותיה של ישראל מראות כי אין בכוונתה לעשות זאת, אלא להסב אותה מעזה לאזורים אחרים הנמצאים תחת שליטתה בגדה המערבית.מיד עם החתימה על הסכם הפסקת האש חסם הצבא הישראלי את מרבית הכניסות והיציאות מכלל הערים הפלסטיניות ומכפרים בגדה המערבית. החסימות גרמו לשיבושים קשים בשגרת חייהם של למעלה משלושה מיליון פלסטינים. בין היתר, נמנעה הגעתם של תלמידים וסטודנטים למוסדות הלימוד, חולים לא יכלו לקבל טיפול רפואי ותושבים רבים לא יכלו להגיע למקומות עבודתם.הצבא הישראלי פלש בין היתר לסבסטיה, עזון, ג'נין, בית פוריכ וחברון בסדרת פעולות שכבר גבו את חייהם של שמונה פלסטינים, ביניהם לפחות קטין אחד, הובילו לפציעתם של עשרות ושכללו מעצרים המוניים של עשרות תושבים. בשני הלילות האחרונים תקפו ישראלים בנוכחות חיילים יישובים ותושבים פלסטינים, ניסו להצית בתים על יושביהם, שרפו כלי רכב והשחיתו רכוש רב. כפי שהצהירו הפורעים עצמם, הפרעות בוצעו כנקמה על שחרור האסירים הפלסטינים במסגרת העסקה. בין היתר הותקפו הכפרים תורמוסעיא, אל-פונדוק, סינג'ל, עין סיניא, אל-מור'ייר, ג'ינסאפוט. בנוסף, מתנחלים חסמו צמתים מרכזיים ברחבי הגדה ויידו אבנים על רכבים פלסטינים שעברו בהם.הוספת הפעילות הצבאית בגדה המערבית למטרות המלחמה הרשמיות יומיים לפני כניסתו לתוקף של הסכם הפסקת האש ברצועת עזה מלמדת על כוונותיה של ממשלת ישראל. עצירת הלחימה בעזה שנכפתה על ממשלת ישראל על ידי האמריקאים והסעודים מהווה תירוץ והזדמנות עבור ישראל להחרפת הדיכוי כנגד פלסטינים תושבי הגדה.ככה לא נראית הפסקת אש.
בעשור האחרון, הפכו מאחזים ו"חוות חקלאיות" לאחת השיטות המרכזיות שנוקטת ישראל להשתלטות על שטחים בגדה המערבית ולגירוש קהילות פלסטיניות החיות בהם. בניגוד למהלכים פורמליים של הקמת התנחלויות, הקמת המאחזים יכולה להתבצע במהירות ודורשת משאבים וכוח אדם מעטים יחסית. השתלטות על שטחים חקלאיים באמצעות מאחזים וחוות גם מאפשרת למדינה להתנער מאחריות להשתלטות על הקרקע ולפעולות האלימות והבלתי חוקיות של המתנחלים, על אף שהיא תומכת במאחזים בדרכים שונות. בכך היא מצליחה למסגר את מעשיהם של המתנחלים, שלוחיה, כסוגיה של אכיפת חוק במקום כסוגיה של מדיניות.המאחזים מוקמים במהירות באזורי מפתח והמתנחלים מצליחים להשתלט תוך זמן קצר על שטחים נרחבים ולקבוע עובדות בשטח באמצעות פלישה עם עדרי צאן ובקר למרחב הפלסטיני, התעמתות מכוונת עם התושבים הפלסטינים ותקיפתם האלימה. בחלק מהמקרים המאחזים מוקמים ללא אישור פורמלי מצד הרשויות הישראליות, ובחלקם בשיתוף פעולה עם הרשויות, תוך הישענות על הסכמי הקצאה לצרכים חקלאיים, דוגמת מרעה ועיבוד חקלאי. גם במקרים בהם קיימת הקצאת שטח מטעם המדינה, המתנחלים חורגים לא פעם משטח ההקצאה, וכך מרחיבים את השטח הנמצא בשליטתם.פעילות המתנחלים זוכה במקרים רבים לשיתוף פעולה מלא מצד הצבא, הנמנע מהריסת המבנים הבלתי-חוקיים שהקימו, מספק למתנחלים שירותי אבטחה ומשתתף לעיתים קרובות באופן פעיל בגירושם האלים של התושבים הפלסטינים. מאז ה-7 באוקטובר התגברה מאוד פעילות המתנחלים להשתלטות על קרקע, הן מבחינת היקפה ועקביותה, הן מבחינת רמת האלימות שהמתנחלים נוקטים והן מבחינת מעורבותו הפעילה של הצבא באלימות. במסגרת זו גורשו ממקום מושבן באמצעים אלה לפחות 19 קהילות פלסטיניות ולקהילות רבות נוספות נשקף איום חמור.המאחז חוות מצפה יהודה/צאן קדר הוקם בחודש ספטמבר 2019 באזור בריית (ישימון) א-סוואחרה א-שרקייה, ממזרח לעיירה הנושאת שם זה במחוז אל-קודס. במאחז הוקמו כמה מבנים, לרבות בית קפה, ונערכים בו אירועים וחתונות; בנוסף הובא למקום עדר צאן.אזור זה שימש במשך שנים רבות חקלאים מהעיירה א-סוואחרה א-שרקייה לגידול יבולים ולרעיית צאן וחלק מהאדמות בו הן בבעלות פרטית של תושבי העיירה. מקצת החקלאים גרים בצריפים שהקימו על אדמותיהם כדי לטפל בצאן ולעבד את הקרקע, ויש ברשותם גם בתים בעיירה. בנוסף, שוכנים באותו מרחב כבר עשרות שנים גם בדואים משבט אל-הד'אלין שעקרו לאזור לאחר שישראל גירשה אותם מהנגב בשנות החמישים, והקימו בו את קהילת אל-מונטאר הכוללת כמה מקבצי מגורים שונים.מייד לאחר הקמת המאחז חלה עליה משמעותית בהתנכלויות מהן סובלים התושבים הפלסטינים. מתנחלים החלו לפלוש לאדמותיהם ולהשחית גדרות וגידולים, לעיתים כאשר הם מלווים בחיילים. מתנחלים גם מנעו באיומי נשק מחלק מהתושבים להגיע לאדמות שעיבדו ולאדמות המרעה ששימשו אותם. צמצום שטחי המרעה העומדים לרשות הרועים אילץ את חלקם למכור את רוב צאנם, שכן ידם אינה משגת לקנות לצאן מספוא.לאחר ה-7 באוקטובר חסמו מתנחלים מלווים בחיילים את הדרך המובילה מהעיירה לאדמות החקלאיות ולשדות המרעה של התושבים בסוללת עפר וקוביות בטון. בכך נחסמה גם דרכם של החקלאים מא-סאווחרה הגרים באדמותיהם החקלאיות ושל תושבי קהילת אל-מונטאר לעיירה עצמה, שבה הם מקבלים שירותים. במקביל הגבירו המתנחלים את התנכלויותיהם לחקלאים, איימו לפגוע בהם אם לא יעזבו את האזור ומנעו מהם לצאת לשטחי המרעה ולשפץ את בורות המים שלהם.המתנחלים אף פרצו באישון לילה לביתו של אחד התושבים, הציתו בית שכן, חתכו צינורות מים והשחיתו גדרות. חלק מהתושבים נאלצו לעקור מבתיהם שבאזור החקלאי מחשש לחייהם, וחקלאים מהעיירה הפסיקו לעבד את אדמותיהם. התושבים הזעיקו את המשטרה כמה פעמים ואף הגישו תלונות, אך ללא הועיל. המשטרה עצרה דווקא את אחד התושבים, ששוחרר רק כעבור שבועיים.יצירתם המכוונת של "חיכוכים" מסוג זה מדגימה היטב את המטרה שלשמה מוקמים מאחזי החוות ואת האופן שבו יושביהם מרחיבים את שטחי השליטה שלהם. ההתנכלות המכוונת של מתנחלי המאחזים לחקלאים הפלסטינים יוצרת מצג שווא של "עימות" סימטרי בין המתנחלים לחקלאים, שאותו מנצל הצבא להרחקת הפלסטינים מאדמותיהם בעילה של "צורך ביטחוני", לא פעם בכוח. כאשר אירועים כאלה מתרחשים שוב ושוב, נחסמת גישתם של החקלאים לאדמותיהם והם אינם יכולים לעבדן ולהתפרנס מהן. המתנחלים, בגיבוי הצבא, מנצלים את המצב שיצרו כדי להשתלט סופית על אדמות אלה.בחודש פברואר 2023, הכריזה ממשלת ישראל כי תכשיר את חוות צאן קדר ו-9 מאחזים נוספים. שנה לאחר מכן, בפברואר 2024, חתם אלוף פיקוד מרכז על צו בדבר שטח השיפוט של התנחלות חדשה בשם "משמר יהודה", בין השאר כחלק מתהליך ההכשרה של חוות צאן קדר. שטח השיפוט מתבסס ככל הנראה על אדמות מדינה שהוכרזו במקום ועל אדמות שלטענת המתנחלים נרכשו מבעלי הקרקע הפלסטינים בשנת 1992. בכך, משלימה ישראל את השתלטותה על הקרקע שהחלה עם הקמת המאחז, ומקבעת את מניעת הגישה של התושבים לאדמות ששימשו אותם עד להקמתו. עדויות שגבה תחקירן בצלם, עאמר עארורי, מכמה חקלאים שבבעלותם קרקעות בבריית א-סוואחרה א-שרקייה ממחישות את השפעת המאחז על חייהם ואת ההתעמרות בהם מצד המתנחלים והצבא. ג.ש, בן 31, סיפר בעדות שמסר ב-9.5.24:אני נשוי, ועוסק בחקלאות. אין לי ילדים. יש לי אדמות באזור בריית א-סוואחרה, ממזרח לעיירה. עד להקמת המאחז "חוות צאן קדר", גרתי בא-סאווחרה א-שרקייה ויכולתי להגיע לאדמות שלי בלי קושי. הרגשנו בטוחים פה.מאז שהוקם המאחז התחלתי לשמוע מקרובי המשפחה שהתגוררו באדמות שהמתנחלים תוקפים את רועי הצאן ומונעים גישה לאדמות המרעה ולאדמות החקלאיות. אלה האדמות שלנו כבר הרבה דורות, אבא שלי והסבים שלי והסבים שלהם גרו פה באזור ורעו עדרי צאן עצומים במרחבים האלה. אני ביליתי פה הרבה זמן עם המשפחה כילד, עם הצאן בשטחים הפתוחים של הברייה, ולא היה אז שום חשש. המקום היה בטוח.בגלל קשיי הגישה מאז הקמת המאחז, עברתי לפה עם אשתי לפני שנה. המתנחלים צמצמו את שטחי המרעה שלנו שהגיעו קודם למאות דונם, ועכשיו יש לנו גישה רק למשהו כמו עשרה דונם, שהם השטח המיידי שסביב הבית שלי ולבית של בן דוד שלי, נ.ש.. כשאנחנו מנסים להגיע לשטחי המרעה שמולם הם הקימו את המאחז הם מאיימים לירות בנו עם הרובים שלהם.המתנחלים גם מגיעים לבתים שלנו פה, מלווים בחיילים. פעם אחת הגיע מתנחל עם מפה וטען שהוא קנה את הקרקע שעליה עומדים הבתים שלי ושל בן דוד שלי. הוא גם טען שעד לא מזמן לא היו כאן שום מבנים, למרות שלמשפחה שלי היה פה קרוואן שנטרם לה על-ידי ארגון בינלאומי כבר לפני 25 שנה. מתנחלים גם חתכו את הגדר שמסביב לאדמה המעובדת שלנו ושחררו שם את הכבשים שלהם והן אכלו את היבולים שלנו, אחרי שהשקענו בהם הרבה עבודה.שבוע אחרי ה-7.10, כשהייתי בדרך לבית שלי במכונית, מתנחל חסם לי את הדרך ואמר לי שאסור בכלל להגיע לאזור הזה ברכב. בהמשך המתנחלים והצבא חסמו את הדרך לעיירה עם סוללת עפר וחפרו מולה תעלה.באחד הלילות אחרי תחילת המלחמה, בזמן שאני ואשתי ישנו בבית, שלושה מתנחלים שברו פתאום את הדלת ופרצו פנימה. אשתי התחילה לצעוק ולקרוא לעזרה. המתנחלים הודיעו לנו שאנחנו צריכים לעזוב את אזור בריית של א-סוואחרה א-שרקייה. אחד מהם איים עליי ואמר: ״אם תתקרב אלינו, אני אירה בך". הוא אמר שהוא האזהרה האחרונה שנקבל ואנחנו צריכים לעזוב.באותו לילה, הבית של בן דוד שלי עלה פתאום באש. זה בית מבלוקים ופח. הזעקתי לפה קרובי משפחה מא-סוואחרה א-שרקייה והם הגיעו אחרי חצי שעה ועזרו לי לכבות את האש, אבל חלק מהבית נהרס.תודה לאל שבן דוד שלי והמשפחה שלו לא היו בבית באותו לילה. מאז המלחמה אשתו והילדים ישנו בעיירה, בגלל הפחד מהמתנחלים והתקיפות שלהם נגד קהילות פלסטיניות בכל רחבי הגדה. ובאותו לילה גם הוא לא נשאר פה.מאז תחילת המלחמה, הגשתי שלוש תלונות נגד המתנחלים והצבא, גם על חסימת הכביש שמחבר את העיירה וגם על הפלישה לבית שלי, אבל זה לא הוביל לשום תוצאות. התלונות שלנו לא מביאות לשום פעולה נגד המתנחלים.היום, 9.5.24, ניסינו לשפץ בור מים שליד הבתים שלנו. שכרנו בשביל זה ארבעה פועלים. אבל אז הגיע מתנחל חמוש ואיים אלינו שאם לא נפסיק את העבודה, הוא יחזור בעוד שעה, יירה בכל מי שמשפץ את הבור ויפוצץ תא הבור עצמו. הפועלים חששו לחייהם ועזבו והשיפוץ נפסק. בעבר מישהו גם חתך את הצינורות שמשמשים מהובלת מים מהבור, ואנחנו חושדים שאלה המתנחלים.נ.ש, בן 35, אב לארבעה, בן דודו של ג.ש., תושב א-סוואחרה א-שרקייה, סיפר בעדות שמסר ב-9.5.24:אני חקלאי בבעלות המשפחה המורחבת שלי יש בערך 500 דונם באזורי בריית א-סוואחרה א-שרקייה. אבותיי גידלו באדמות האלה תבואה מאז ימי קדם וגם אני מעבד את אותן. למשפחה המורחבת שלי היו תמיד גם עדרי צאן שרעינו באזורי הברייה.מאז שהוקם מאחז הרועים, לפני כמה שנים, המצב התחיל להתדרדר. עד אז גידלנו פה 500 ראשי צאן, ושטחי והיתה לנו גישה לכל שטחי המרעה, בלי הפרעה. עכשיו כדי להגיע לרוב השטחים האלה צריך לעבור דרך מול המאחז, אבל המתנחלים מונעים ממני לעבור שם ומאיימים לירות בי. ככה הם צמצמו לי את שטחי המרעה ממאות דונם לקרוב לעשרה.מאז ה-7 באוקטובר המצב הדרדר מאוד. שבוע אחרי תחילת המלחמה נסעתי לקניות בא-סוואחרה א-שרקייה וכשחזרתי בשעה 5:30 לפנות בוקר, ראיתי שחלק מהבית שלי נשרף.אני מודה לאל שבתחילת המלחמה שלחתי את המשפחה שלי לבית שלנו בעיירה בגלל שחששתי שהמתנחלים יפגעו בהם, אחרת, היה קורה לנו אסון. לאף אחד חוץ מהמתנחלים אין אינטרס לשרוף לנו את הבית. הם אלה שרוצים ללחוץ עלינו לעזוב את האזור.שבועיים אחרי תחילת המלחמה, המתנחלים והצבא חסמו כביש שמוביל מהעיירה א-סוואחרה א-שרקייה לברייה עם סוללת עפר, בנוסף וחפרו סביבה תעלה. ניסינו כמה פעמים לפתוח את החסימה אבל מאבטחים של ההתנחלות קידר הסמוכה הגיעו לשם, אמרו שאסור לפתוח אותה ואיימו שאם לא נפסיק הם יחרימו לנו את הרכב.המתנחלים המשיכו לרדוף אחרי רועי הצאן בברייה, חמושים ברובים. פעם הם איימו לירות בי אם לא ארחיק את הכבשים שלי מהאזור שליד המאחז.כל זה פגע מאוד ביכולת שלנו להתפרנס מרעיית צאן ונאלצנו למכור חלק גדול מהעדר. מעדר של 500 ראשי צאן נשארו לנו רק 60 כבשים. לא רק שהמתנחלים מונעים מאיתנו להגיע לשטחי המרעה שלנו, הם גם מגיעים עם הצאן שלהם לאדמות המעובדות שלנו ורועים בתוכן את הצאן. אני מעריך שיש להם בערך 200 ראשי צאן, והם מובילים אותם לאדמות שלנו ומשאירים אותם להסתובב בהן בחופשיות.ביום ה-10 לחודש הרמדאן האחרון, בשלוש לפנות בוקר, הגיעו לבית שלי חיילים בשישה כלי רכב צבאיים ועצרו אותי. לקחו אותי לכלא אל-מוסקוביה [מגרש הרוסים] בירושלים, והאשימו אותי בכל מיני האשמות שהכחשתי.אמרתי לחוקר שהיהודים היחידים שאני מכיר הם שני מתנחלים באזור הברייה, והם אלה שתוקפים אותי, מאיימים על החיים שלי ומשחררים את הכבשים שלהם באדמה החקלאית של המשפחה שלי, בזמן שלי אסור לצאת עם הכבשים לשטחי המרעה או להתקרב למאחז.נשארתי במוסקוביה (מגרש הרוסים) 14 יום, בתא עם 15 אנשים אחרים. בתא היו אסלה ושש מיטות מבטון כך שרוב העצורים ישנו על הרצפה, גם לא היו שמיכות. כל מה שקיבלנו לאכול, פעמיים ביום, היה ביצה, ארבע נקניקיות ופרוסת לחם. זה מה שקיבלנו, גם לארוחה של המפסקת שלפני הצום, ה״סוחור״ וגם לארוחה של שבירת הצום – ה"איפטאר". בלילה אסרו עלינו לכבות את האורות בלילה, וזה הקשה עלינו מאוד לישון.הסוהרים הסתערו כמה פעמים ביום לתוך התא והיכו את כולנו בלי סיבה. בדרך כלל המכות הקשות היו בלילה, אחרי שכבר הלכנו לישון. אני ספגתי הרבה חבלות באזור הראש והחזה מהמכות אבל לא קיבלנו שום טיפול רפואי. אנשים שכבר נעצרו בעבר סיפרו לי שלפני 7 באוקטובר הדברים לא התנהלו ככה בבתי הכלא. אחרי שבועיים השתחררתי וחזרתי הביתה.אנחנו מקבלים מים בצינורות פלסטיק מהעיירה ויש לנו מיכל בנפח של היא 500 ליטר. לוקח לו שבוע להתמלא, בגלל שלחץ המים חלש. לפני שלושה ימים, מישהו חיבל בצינורות המים שלנו וחתך אותם. אני מאמין שאלה היו מתנחלים מהמאחז. זה משהו שכבר קרה יותר מפעם אחת מאז ה-7 באוקטובר; המלחמה הגבירה את התיאבון של המתנחלים לשטח ואת הפעילות שלהם לגרש אותנו מאזורי הברייה.היום, 9.5.24, הבאתי ארבעה פועלים מהעיירה כדי לשפץ את בור המים שנמצא ליד הבית שלי. בשעה 9:30 בבוקר, בזמן שניקינו את הבור, הגיע מתנחל עם אקדח ואמר לי שיש לנו שעה לעזוב את המקום ולהפסיק לנקות את הבור, אחרת הוא ירה ויפוצץ את הבור. העובדים פחדו וסירבו להמשיך בעבודה. מ.ס, בן 34, אב לארבעה, תושב העיירה א-סוואחרה א-שרקייה, סיפר בעדות שמסר ב-9.5.24:אני חקלאי והתחלתי לגדל צאן לפני בערך שלוש שנים. אני עובד באדמות החקלאיות של סבא ואבא שלי בבריית א-סוואחרה א-שרקייה. לסבא שלי זכרונו לברכה הייתה מחצבה באזור הברייה, שפעלה עם רישיון ישראלי אבל העבודה בה הופסקה לפני בערך 30 שנה.סבא ואבא, זכרונם לברכה, היו מגדלים דגנים וצאן והגישה לאדמות הייתה חופשיה אז. אפשר היה לנטוע, לזרוע ולרעות צאן בכל מקום. היבול החקלאי היה שימש אותנו לצריכה עצמית וגם מכרנו חלק ממנו בשביל לקנות מזון לכבשים בחלק מהשנה. אבל מאז הקמת של המאחז, במרחק של בערך 500 מטרים מהבית שלנו, האדמות שמשמשות אתנו למרעה ולחקלאות הצטמצמו ממאות דונם ל-12 דונם. זה בגלל שהמתנחלים אוסרים על המשפחה שלי לעבור ליד המאחז כדי להגיע לאדמות המרעה.בעבר השכרענו חלק מהאדמה שלנו לתושב אחר מא-סוואחרה א-שרקייה שעיבד אותה. אבל מאז שהוקם המאחז הוא חשש לחייו ועזב את המקום. המתנחלים ניצלו את העובדה שהשטח לא היה מעובד ולפני שלוש שנים מתנחלים חתכו את גדר התיל, פלשו לאדמה שלנו וחרשו אותה. למשפחה שלנו יש שורשים באזור הזה כבר מאות שנים ולא רציתי לוותר. החלטתי לחזור ולעבוד שם באדמה, לצד האחים ובני הדודים שלי כי פחדתי שהמתנחלים ישתלטו על האדמה של אבותיי. שיקמנו את גדר התיל שהמתנחלים הרסו, חרשנו את האדמה וזרענו בה זרעים.בפעם הראשונה, אחרי שהמתנחלים פלשו וחרשו את האדמה שלנו, הגיעו יותר מ-50 איש מהמשפחה שלנו ועבדו באדמה. המתנחלים פחדו להתקרב ולכן הצלחנו לעבוד ולזרוע. אבל בהמשך מתנחלים רעולי פנים התחילו להגיע לאדמה שלנו ולקלל את כל מי שעבד שם.פעם אחת, ב-29.4.23, המתנחלים חתכו את גדר התיל מסביב לשטח שלנו ועקרו את יתדות הברזל שמסמנות את גבולות השטח. אנחנו תיקנו את הגדר, קיבענו מחדש את יתדות הברזל ותיחמנו שוב את גבולות השטח.אחרי ה-7 באוקטובר, הפעילות של המתנחלים להשתלטות על האדמה שלנו התגברה. במיוחד בגלל שממשלת ישראל נותנת להם אור ירוק לתקוף את הקהילות הפלסטיניות בגדה המערבית מבלי לתת על זה דין וחשבון.כבר קרה יותר מפעם אחת שהמתנחלים חסמו לי את הדרך ואיימו עליי. הם אמרו לי שאם אשאר פה באזור זה יעלה לי בקרוב בחיים. הם אמרו שהם מתחילים לאבד סבלנות מהנוכחות שלי ושל קרובי המשפחה שלי בבריית א-סוואחרה, כי האדמה והבתים שלנו הכי קרובים למאחז שלהם.פעם אחת, אחרי תחילת המלחמה, מתנחלים תקפו את הבית של קרוב משפחה שלי. הם פרצו לבית שלו בלילה, כשהוא היה שם עם אשתו ואיימו על חייו. באותו לילה גם הוצת בית ששייך לקרוב משפחה אחר.לפני בערך שבעה חודשים, כשנסענו לאירוע משפחתי, המתנחלים ניצלו את ההזדמנות והכניסו את הכלבים שלהם לדיר שמשותף לנו ולעוד קרובי משפחה. והכלבים תקפו את הכבשים והרגו עשר מהן.במקרה אחר, לפני שלושה חודשים, עבדתי באדמה שלנו והיה איתי ילד בן חמש מהמשפחה. הגיע שני מתנחלים, שאחד מהם אני מכיר והשני היה רעול פנים, לבוש במכנסיים צבאיים וחמוש ברובה M-16. אחד מהם שאל אותי מה אנחנו עושים באדמת ארץ ישראל. אמרתי לו שהוא מסיג גבול ושזו אדמה פרטית ואסור לו להיות בה. הוא אמר לי שבמלחמה אין חוקים. הוצאתי את הטלפון שלי ואמרתי למתנחל שאם הוא לא יעזוב אני מתקשר למשטרה. המתנחל אמר שהוא מזהיר אותי לא להסתובב עם הכבשים ליד המאחז ושאסור לי לצאת מהבית בשעות הלילה. הוא איים על החיים שלי.לפני 12 ימים המתנחלים חתכו את גדר התיל שמסביב לאדמה שלנו והכניסו את עדרי הכבשים שלהם. התקשרתי למשטרה והם הגיעו ואמרו למתנחלים שאסור להם להיכנס לשום אדמה מגודרת.המתנחלים משחיתים שוב ושוב את הצינורות שבהם עיריית א-סוואחרה מספקת לנו מים. הפעם האחרונה הייתה ביום חמישי, 16.5.24. קמנו בבוקר וגילינו את הצינורות חתוכים ומושחתים. ברור שזה מעולם לא קרה לנו לפני הקמת המאחז.לפני הקמת המאחז עמדו לרשות תושבי א-סוואחרה א-שרקייה מאות דונמים למרעה ועכשיו כולנו צריכים להתחלק בכמה עשרות דונם, בגלל שהמתנחלים רודפים את הרועים באזור. מתוך זה בערך 12 דונם הם של המשפחה שלי.בגלל המחסור באדמת מרעה מספר הכבשים שלי הצטמצם מ- 150 ל-50. לא היה לי כסף לשלם על מספוא לכבשים במקום מרעה, ויש נו גם פחות יבולים שהם יכולים לאכול כי המתנחלים חותכים את הגדרות ומכניסים את הצאן שלהם לאכול את הגידולים שלנו.
בעשור האחרון, הפכו מאחזים ו"חוות חקלאיות" לאחת השיטות המרכזיות שנוקטת ישראל להשתלטות על שטחים בגדה המערבית ולגירוש קהילות פלסטיניות החיות בהם. בניגוד למהלכים פורמליים של הקמת התנחלויות, הקמת המאחזים יכולה להתבצע במהירות ודורשת משאבים וכוח אדם מעטים יחסית. השתלטות על שטחים חקלאיים באמצעות מאחזים וחוות גם מאפשרת למדינה להתנער מאחריות להשתלטות על הקרקע ולפעולות האלימות והבלתי חוקיות של המתנחלים המתיישבים בהם, על אף שהיא תומכת במאחזים בדרכים שונות. בכך היא מצליחה למסגר את מעשיהם של המתנחלים, שלוחיה, כסוגיה של אכיפת חוק במקום כסוגיה של מדיניות.המאחזים מוקמים במהירות באזורי מפתח והמתנחלים מצליחים להשתלט תוך זמן קצר על שטחים נרחבים ולקבוע עובדות בשטח באמצעות פלישה עם עדרי צאן ובקר למרחב הפלסטיני, התעמתות מכוונת עם התושבים הפלסטינים ותקיפתם האלימה. בחלק מהמקרים המאחזים מוקמים ללא אישור פורמלי מצד הרשויות הישראליות, ובחלקם בשיתוף פעולה עם הרשויות, תוך הישענות על הסכמי הקצאה לצרכים חקלאיים, דוגמת מרעה ועיבוד חקלאי. גם במקרים בהם קיימת הקצאת שטח מטעם המדינה, המתנחלים חורגים לא פעם משטח ההקצאה, וכך מרחיבים את השטח הנמצא בשליטתם.פעילות המתנחלים זוכה במקרים רבים לשיתוף פעולה מצד הצבא, הנמנע מהריסת המבנים הבלתי-חוקיים שהקימו, מספק למתנחלים שירותי אבטחה ומשתתף לעיתים קרובות באופן פעיל בגירושם האלים של התושבים הפלסטינים. מאז ה-7 באוקטובר התגברה מאוד פעילות המתנחלים להשתלטות על קרקע, הן מבחינת היקפה ועקביותה, הן מבחינת רמת האלימות שהמתנחלים נוקטים והן מבחינת מעורבותו הפעילה של הצבא באלימות. במסגרת זו גורשו ממקום מושבן באמצעים אלה לפחות 19 קהילות פלסטיניות ולקהילות רבות נוספות נשקף איום חמור.אחד המאחזים הללו הוא "מגד הארץ" שהוקם בשנת 2018 במחוז טול-כרם, ממערב להתנחלות אבני חפץ, מצפון-מערב לכפר שופה, שכבר איבד חלק ניכר מאדמותיו עם הקמת אבני חפץ, וממזרח לכפר כפא. במקום הוקמו כעשרה מבנים למגורים, מבנים חקלאיים, חממות ודיר לכ-200 ראשי צאן, וכן הוכשרו חלקות לגידול תוצרת חקלאית אורגנית הנמכרת במאחז ומתקיימות בו סדנאות שונות.מאז הקמת המאחז חלה עליה משמעותית בהתנכלויות שמהן סובלים החקלאים שחלקותיהם החקלאיות נמצאות במרחק של כמה מאות מטרים מהמאחז ומגדר ההתנחלות. מתנחלים הטרידו את החקלאים שעבדו באדמותיהם, התגרו בהם ויצרו במכוון "חיכוכים". בנוסף, הושחתו מאות עצי זית, נגרמו נזקים למבנה חקלאי, למכלי מים ולרכוש, נגנבו ציוד וחיות משק, רוססו כתובות גרפיטי והוצתו חממות. פרקטיקה נוספת שנקטו מתנחלים מהמאחז כדי להטיל את אימתם ולהשתלט על האדמות היא ירי באוויר שנועד להפחיד את הרועים הפלסטינים ולמנוע מהם לרעות את עדרי הצאן והבקר שלהם באזור. בעקבות אלימות המתנחלים ומניעת הגישה לשטחי המרעה נאלצו חלק מהחקלאים למכור את עדריהם, שכן לא יכלו לעמוד בעלויות של האכלת חיות המשק במספוא קנוי.מאז 7 באוקטובר התגברו עוד יותר התנכלויות המתנחלים בסיוע הצבא והחקלאים מהכפרים שופה וכפא כמעט שאינם מצליחים להגיע לאדמותיהם כדי לעבד אותן או לצאת למרעה. עקב כך לא עלה בידי החקלאים למסוק את הזיתים שלהם במסיק של שנת 2023. בנוסף, בעונת החריש בחודשים מארס-אפריל השנה, פנו בעלי האדמות הפלסטינים למת"ק הישראלי כדי לתאם את הגעתם לשטח לשם ביצוע העבודה הנדרשת. למרות זאת, כאשר הגיעו לאדמותיהם הופיעו במקום מתנחלים מלווים בחיילים שמנעו את ביצוע העבודה. החיילים ירו באוויר, עיכבו את החקלאים, לקחו אותם לבסיס צבאי בהתנחלות אבני חפץ ושם החזיקו אותם כמה שעות עד ששוחררו בלא כלום.חשוב להדגיש כי במקביל להגבלת גישתם של הפלסטינים לאדמותיהם, הצבא מאפשר למתנחלים לנוע בחופשיות בשטח ולעשות בו ככל העולה על רוחם. בין היתר, המתנחלים הרסו לחלוטין מבנה החקלאי שכבר השחיתו מספר פעמים בעבר.יצירתם המכוונת של "חיכוכים" מסוג זה מדגימה היטב את המטרה שלשמה מוקמים מאחזי החוות ואת האופן שבו יושביהם מרחיבים את שטחי השליטה שלהם. ההתנכלות המכוונת של מתנחלי המאחזים לחקלאים הפלסטינים יוצרת מצג שווא של "עימות" סימטרי בין המתנחלים לחקלאים, שאותו מנצל הצבא להרחקת הפלסטינים מאדמותיהם בעילה של "צורך ביטחוני", לא פעם בכוח. כאשר אירועים כאלה מתרחשים שוב ושוב, נחסמת גישתם של החקלאים לאדמותיהם והם אינם יכולים לעבדן ולהתפרנס מהן. המתנחלים, בגיבוי הצבא, מנצלים את המצב שיצרו כדי להשתלט סופית על אדמות אלה.עדויות שגבה בצלם מכמה חקלאים, תושבי שופה וכפא, ממחישות את השפעת המאחז על גישת חקלאים לאדמות שבקרבתן הוקם ואת ההתעמרות המתנחלים והחיילים בהם.תחקירן בצלם עבד אל-כרים סעדי גבה את העדויות. תחסין חאמד, בן 72 ואב לשישה, תושב שופה, סיפר בעדות שמסר ב-12.5.24:אני והאחים שלי, ג'מאל, מועין, אחמד ואיבראהים, ירשנו 500 דונם של אדמה שנמצאת במרחק של 500-400 מטרים מגדר הביטחון של ההתנחלות אבני חפץ, שהוקמה על אדמות של תושבי הכפר שלנו. בשטח שלנו יש מטע זיתים וגידלנו שם גם גידולים עונתיים.ב-2018, מתנחל השתלט על גבעה באזור מנזלת ביר-סאלם, שנמצאת במרחק של 800-700 מטר מצפון-מערב להתנחלות אבני חפץ. הוא בא לגור שם עם המשפחה שלו, והקים שם אוהלים ודירים לצאן שהוא הביא איתו. להערכתי יש לו 200 כבשים.מאז התחילו הצרות שלנו. המתנחל התחיל לרעות את הכבשים שלו במטע שלנו, והן אכלו את הענפים של עצי הזית ואת הגידולים העונתיים שהיינו שותלים באופן קבוע בכל שנה. המתנחל גם הגיע עם מתנחלים אחרים כדי להשחית עצי זית צעירים ששתלנו וענפים של העצים הבוגרים. מאז שהוא התיישב שם, הושחתו לנו מאות עצי זית ושתילי זיתים. נאלצנו לנטוע שתילים חדשים במקום אלה שהושחתו, אבל המתנחלים השחיתו גם אותם בכל פעם.בנוסף, בכל פעם שאני והמשפחה שלי מגיעים כדי לעבוד באדמה שלנו, המתנחל הזה מזעיק חיילים ישראלים שנמצאים באזור והם אוסרים עלינו לעבוד ומגרשים אותנו מהאדמה שלנו באמתלות שווא, כמו טענות שהתקרבנו לאדמות שהמתנחל השתלט עליהן, למרות שבכלל לא יצאנו מהחלקה שלנו. במקום לספק לנו הגנה החיילים מגרשים אותנו. החיילים עוזרים למתנחל לספח את האדמות שלנו לאלה שעליהן הוא כבר השתלט.היה לנו מבנה חקלאי קטן בחלקה שלנו, שהוקם כבר לפני עשרות שנים מאבנים ובלוקים עם גג פח. הוא שימש אותנו למנוחה כשעבדנו באדמה ולאחסון כלי העבודה. לידו יש גם לול קטן, שאני מגדל בו שש תרנגולות כדי לאכול את הביצים שלהן כשאני עובד שם.המתנחלים גרמו כמה וכמה פעמים נזקים למבנה החקלאי. הם השחיתו את מיכל המים שמשמש אותי לשתייה, בישול והשקיה של הצמחים שמסביב למבנה, ושברו את דלת העץ. הפעם האחרונה שזה קרה הייתה לפני בערך חודש, במהלך חודש הרמדאן. מאז שהתחילה המלחמה בעזה, הצבא הישראלי אסר עליי ועל האחים שלי להגיע לאדמות שלנו בתירוצים ביטחוניים. בכל פעם שניסינו להגיע חיילים אמרו לנו שאסור לנו וגירשו אותנו. המתנחלים ניצלו את זה והרסו לגמרי את המבנה החקלאי שלי והשחיתו את כל מה שהיה בפנים.גם בעונת המסיק האחרונה, אוקטובר-נובמבר 2023, הצבא לא אפשר לאף אחד מאיתנו להגיע לאדמות שלנו כדי למסוק את הזיתים. החיילים פשוט גירשו אותנו בכל פעם שבאנו. הפסדנו בגלל זה את כל יבול הזיתים השנתי, כלומר בערך 300 ג'ריקנים של שמן זית. בשנים קודמות מכרנו את רוב היבול והשארנו חלק קטן לצריכה ביתית.במהלך חודש הרמדאן האחרון, שהתחיל בסוף מארס והסתיים באפריל, המת"ק הפלסטיני הודיע לנו שהמת"ק הישראלי הקציב לנו שלושה ימים שבהם הוא יאפשר לנו להגיע לאדמות שלנו כדי לחרוש ולרסס את עשבי הבר. אני, האחים שלי והבנים שלנו – בסך הכל 13 בני משפחה – הגענו לשם השכם בבוקר ביום הראשון שנקבע, עם חמורים, מכונות ריסוס וכלי עבודה חקלאיים האחרים. אבל 10 דקות אחרי שהגענו הגיעו חיילים ישראלים שמוצבים בתוך ההתנחלות אבני חפץ וירו אש חיה באוויר. אחריהם הגיעו גם שומר התנחלות ועוד מתנחלים וחיילים. החיילים אזקו לכולנו את הידיים וכיסו לנו את העיניים עם שקיות אשפה שחורות.הגיע רכב צבאי, העלו אותנו עליו ולקחו אותנו למחנה צבאי שנמצא בתוך התנחלות אבני חפץ. לקחו לנו את תעודות הזהות והטלפונים והחזיקו אותנו שם בלי שום תשאול או חקירה. רק קיללו אותנו. ניסיתי להסביר לחיילים שהגענו לאדמה שלנו לאחר שתיאמנו את זה עם המת"ק הישראלי, ושאישרו לנו לעבוד שם במשך שלושה ימים, אבל אף אחד מהם לא רצה לשמוע אותי.הם החזיקו אותנו שם עם ידיים קשורות ועיניים מכוסות במשך שמונה שעות – מהשעה 7:30 בבוקר עד 15:30 אחר-הצהריים ואז לקחו אותנו למחסום עינב ושחררו אותנו שם. הורדנו את הניילונים מהעיניים ואת שאריות האזיקונים ומצאנו שם את כל החפצים שלנו – תעודות הזהות והטלפונים – שהם שמו על אחת מקוביות הבטון במחסום.חזרנו הביתה מותשים, עם תחושה קשה שנעשה לנו עוול. המתנחלים והחיילים רוצים לגרש אותנו מהאדמות שלנו ולהשתלט עליהן.חאמד סיפר לבצלם כיצד מתנחלים הטרידו את אחיו ואותו באדמתם כבר ב-8.12.19:היום, 8.12.19, בשעות הצהריים, הייתי בחלקה של 12 דונם ששייכת לי ולאחים שלי ממערב למאחז שהוקם ליד ההתנחלות אבני חפץ. באותו זמן, אחי איבראהים חרש את החלקה שלו, שסמוכה לשלי. תכננתי להצטרף אליו ואז פתאום שמעתי צעקות ודיבורים בעברית מהחלקה שלו. הבנתי שמתנחלים מטרידים את אחי והלכתי לשם מהר. זה מרחק של בערך 200 מטרים וכשהגעתי ראיתי מתנחל שתפס את הרסן של החמור כדי למנוע מאחי לחרוש. המתנחל צעק ודרש מאחי לעזוב את השטח. לקחתי מהמתנחל את הרסן של החמור ושאלתי אותו בצעקות למה הוא מתנהג ככה. המתנחל אמר שהקרקע שייכת ליהודים. עניתי לו שהקרקע הזו בבעלות המשפחה שלנו כבר מאות שנים. הצלחתי להרחיק את המתנחל מהחמור.המתנחל הזעיק עוד מתנחל והתפתח ויכוח בינינו לבין המתנחלים על הבעלות על הקרקע. המתנחל כל הזמן התגרה בי ואמר לי להרביץ לו והקפדתי לא להגיב כדי שלא יהיה לו תירוץ להזעיק עוד מתנחלים וגם חיילים, שיגרשו אותנו מהאדמה שלנו. זה נמשך בערך שעתיים ובסוף שני המתנחלים הסתלקו אחרי שלא הצליחו לגרום לנו להגיב להתגרויות שלהם. אחי איבראהים המשיך לחרוש את הקרקע.זו קרקע שלנו, שירשנו מהסבים שלנו, ואנחנו נמשיך להגיע אליה. אנחנו נחרוש את הקרקע, נטפל בה ונגן עליה מפני העדרים של המתנחלים. ברור לי שמעשי ההתגרות והתוקפנות של המתנחלים הם רק הקדמה, הם רוצים להרחיק אותנו מהאדמה שלנו כדי שיוכלו להשתלט עליה. א.א, בן 21, תושב כפא סיפר בעדות שמסר לבצלם ב-20.7.24:אני והמשפחה שלי מתפרנסים מהעבודה שלנו כחקלאים. יש לנו אדמות חקלאיות וחממות מזרחית לכפר כפא, באזור שנקרא "אל-מרוג' א-שרקייה" [השדות המזרחיים]. יש באדמה ההיא חממות בשטח 3 דונם, בהן אנחנו מגדלים מלפפונים, עגבניות וסוגים אחרים של ירקות.לפני מספר שנים, מתנחל הקים חווה על גבעה שנקראת אל-מסיד והשתלט על האדמות שהזכרתי ששייכות לסבא שלי, ושטחן קרוב ל-9 דונם. מאז, ההגעה שלנו לאדמות שלנו מלווה בסיכון והתמודדות עם הרבה מכשולים, כי המתנחל ההוא והחבר'ה שלו מתגרים בנו ומאיימים עלינו.לדוגמא, באביב 2018, הם הגיעו בלילה ושרפו את החממות. באותה שנה קבוצה של מתנחלים תקפה במקלות ובענפים אותי ואת אחי היית'ם בזמן שהיינו בתוך החממות שלנו. היו שם יותר מ-15 מתנחלים תוקפים, רובם היו בני פחות מ-18, אבל היה איתם המתנחל שהקים את החווה. אני ואחי הצלחנו לברוח והם עקרו אז את שתילי עגבניות שגידלנו בחממות.ב-2021 הם ניסו להצית את החממות כמה פעמים, אבל בזכות זה שהיינו ערניים הצלחנו בכל פעם לכבות את האש בזמן, לפני שהיא התפשטה לכל החממות. הם היו תוקפים בלילות.במארס 2024, בזמן שהתקנתי לוחות עץ על הגגות של החממות, הגיעה קבוצה של בערך 12 מתנחלים, שחלקם החזיקו מקלות ואחרים היו חמושים באקדחים, והם הכריחו אותי לרדת מגג החממה ואז איימו עליי וגירשו אותי מהאדמה שלי. נאלצתי לחזור הביתה כדי שהם לא יתקפו אותי.עכשיו אני מכין את האדמה לנטיעות. ברוב הימים, בדרך לחממות, יש ירי באוויר - מעל לראש שלנו שמגיע מכיוון החווה. הם מנסים להפחיד אותנו כדי שנפסיק להגיע לאדמה שלנו, לגדל בה דברים ולהפיק ממנה תועלת.החיילים ששומרים על המאחז משלימים את המלאכה של המתנחלים: הם מעכבים אותנו, בודקים את תעודות הזהות והטלפונים שלנו, ובודקים אם צילמנו את המאחז או המתנחלים ומנסים להרתיע אותנו מלהגיע.המטרה שלהם היא להרחיק את הבעלים מהאדמות, כדי שהמתנחלים יוכלו להשתלט עליהן.ע.א, בן 25, תושב כפא, סיפר בעדות שמסר לבצלם ב-20.7.24:אני עובד בחקלאות מאז 2017. יש לי חממות בשטח של 3 דונם, ועוד שני דונם של גידולי שדה וירקות. החלקות האלה נמצאות מזרחית לכפר כפא, באזור שנקרא אל-מרוג' א-שראקה (השדות המזרחיים), במרחק של בערך 800-700 מטר מהמאחז.מאז שהגיע המתנחל שהקים את המאחז, מערבית להתנחלות אבני חפץ, התחלנו להיתקל בבעיות וההגעה לאדמות הפכה להיות מפחידה ומסוכנת.אחרי ה-7 לאוקטובר 2023, התחילה עליה בהתנכלויות ובמיוחד מסוף דצמבר 2023 ועד סוף פברואר 2024, בכל פעם שניסינו להגיע לאדמות, החיילים ששומרים על המאחז היו מונעים מאיתנו לעבור ולהגיע לאדמה. היינו מתגנבים לשם כדי שנוכל לעבד את האדמה. באחת הפעמים, הגעתי בבוקר לחממות כדי לשתול שתילי עגבניות שהבאתי לשם יום קודם לכן. כשהגעתי ראיתי בערך עשרים מתנחלים באדמה שלי, אבל החיילים שליוו אותם לא נתנו לי להתקרב. חיכיתי עד הצהריים, וכשהצלחתי להגיע לחממות עצמן, ראיתי שקרעו את כיסוי הניילון שלהן בסכינים ואבנים. הם גם השחיתו את שתילי העגבניות - 4,600 שתילים שקניתי במשתלה והבאתי לשם יום קודם לכן.חוץ מזה, מתנחלי המאחז יורים מעלינו באוויר כשאנחנו נמצאים באדמות והחממות שלנו כדי להפחיד אותנו. הפעם האחרונה הייתה לפני כמה ימים, ב-16.7.24. הירי של המתנחל חלף ממש במרחק של כמה סנטימטרים מהראש שלי ומזלי לא פגע בי. כל זה כדי להכריח אותנו לנטוש את האדמה שלנו, כדי שהם יוכלו להשתלט עליה בקלות.ו.ע, בן 36, אב לשלושה, תושב כפא, סיפר בעדות שמסר לבצלם ב-20.7.24:אני חקלאי ולי ולמשפחה שלי יש אדמות חקלאיות מזרחית לכפר כפא, באזור שנקרא אל-עקאייב א-שרקייה, ומולן, באזור אל-אקרן, הוקם ביוני 2017 מאחז בצד המערבי של ההתנחלות אבני חפץ.עד שנת 2018, עסקנו גם בגידול צאן ובקר. היו לנו 50 ראשי בקר ו-70 כבשים, ורעינו אותן באדמות מרעה ששימשו את הכפר במשך עשרות שנים בשטח של בערך 100 דונם. אבל אז המתנחל הקים את המאחז, שהוא בעצם חווה. מאז שהוא הגיע, הביא לשם קרוואנים והקים דירים, הוא מונע ממני ומבני משפחה אחרים שלי לרעות שם באזור. בכמה מקרים הוא ירה באוויר מעל הראש שלנו ומעל העדרים, כדי להפחיד אותנו. פחדנו שהוא יהרוג את הצאן והבקר ואולי אפילו אותנו, והבנו שאין מי שיגן עלינו ושאף אחד לא יעניש אותו. נאלצנו להפסיק לצאת למרעה, ובגלל שלא יכולנו לעמוד בעלויות של קניית המספוא, מכרנו בסוף 2018 את העדרים - שנה אחרי שהמתנחל הגיע, הקים את המאחז והשתלט על השטח.בשנת 2021, בזמן ששתלתי שתילי לוביה בשדה שלנו, הגיעו המתנחל הזה עם עוד מתנחלים. הוא סימן עם היד קו דמיוני ואמר לי שאסור לנו ולחקלאים אחרים לעבור אותו. הוא איים שכל מי שיעבור אותו מסכן את החיים שלו. הקו שהוא סימן נמצא במרחק של יותר מ-700 מטר מהמאחז.. כשאנחנו מגיעים לאדמות שלנו הוא גם מטיס לנו רחפן מעל הראש. כשאנחנו מגיעים לאדמות שלנו הוא גם מטיס לנו רחפן מעל הראש.אנחנו חיים במתח ופחד בגלל ההתנהגות האלימה שלו: הירי באוויר פעם אחר פעם, הרחפן והאיומים המילוליים. אנחנו מאוד חוששים שהוא יפגע בנו ומודאגים בקשר לפרנסה ולעתיד שלנו.
