מתחם "קבר יוסף" נמצא בפאתיה המזרחיים של העיר שכם, סמוך למחנה הפליטים בלאטה. באופן חריג, נקבע בהסכם הביניים ("הסכמי אוסלו") כי מתחם הקבר יהווה מובלעת ישראלית בתוך שטח A. אחת לשבועיים, ובתקופת החגים אף פעמיים בשבוע, מלווה הצבא למתחם הקבר סיורים ליליים בהשתתפות מאות מתפללים יהודים. במהלך הסיורים מטיל הצבא הגבלות גורפות על תנועת התושבים הפלסטינים באזור, ההופכים לאסירים בבתיהם. במהלך הסיורים מיידים צעירים ממחנה הפליטים בלאטה אבנים לעבר המתפללים וכוחות הביטחון, ובתגובה יורים עליהם החיילים גז מדמיע המתפשט בין הבתים ובתוכם ואף יורים לעברם. בחלק מהמקרים נפצעו צעירים במהלך העימותים.
סיורים אלה הופכים את חייהם של התושבים לבלתי נסבלים: העובדה שהסיורים מתקיימים דווקא בשעות הלילה מפריעה את שנתם של התושבים, בשל הרעש שעושים המתפללים והמהומה שמעוררים העימותים. כל כניסה כזו מלווה בחששות ובפחדים של התושבים – בהם משפחות על ילדיהן הקטנים, קשישים וחולים – הנאלצים להסתגר בבתיהם. במהלך החודשים אוגוסט-אוקטובר 2017 תיעד בצלם מספר כניסות למתחם הקבר, שבכל אחת מהן השתתפו מאות מתפללים. עשרות חיילים שליוו את המתפללים סגרו את הכניסות לאזור והגבילו את תנועת התושבים בתוך המחנה. תחקירנית בצלם סלמא א-דיבעי גבתה מתושבים באזור עדויות שיפורטו להלן.
במשך שנים, מעדיפה ישראל את האינטרס של המתפללים הישראלים על פני זכויותיהם של התושבים הפלסטינים ובכלל זה שמירה על ביטחונם, שלומם ושגרת חייהם. סדר עדיפויות זה אינו ייחודי למתרחש ב"קבר יוסף": מזה חמישים שנה מנהלת ישראל בשטחים שגרה אלימה, יומיומית. במסגרתה, פועלות כל הרשויות הישראליות מעל לראשיהם של הפלסטינים – המודרים לחלוטין מתהליכי קבלת ההחלטות הנוגעות לחייהם שלהם. השילוב בין העדר ייצוג פוליטי לפלסטינים לבין מערכת אכיפת החוק הישראלית המונעת בהתמדה וביעילות נקיטת צעדים כלשהם נגד מי שפוגע בהם – מסיר כמעט כל הגבלה בפני שימוש באלימות (פיזית או מנהלתית) נגד פלסטינים ומאפשר פגיעה בכל היבט של חייהם. לפעמים הפגיעות נעשות ללא הצדקה, לפעמים תוך היתלות בהצדקות ביטחוניות קלושות – אך הן תמיד מבוססות על העדפה מוצהרת של צרכיה של ישראל ושל האינטרסים שלה. כך בכל רחבי השטחים וכך במקרה הנדון, של מציאות החיים הנכפית על תושבי מחנה הפליטים בלאטה. מציאות זו מתאפיינת, כפי שעולה בבירור מהעדויות, בחוסר ודאות מתמיד לגבי ההווה והעתיד, פרטיות מופקרת וחיים חשופים לחלוטין, הניתנים להפרעה בכל רגע נתון.
עאמר סקר, בעל מאפייה בן 38, תושב מחנה הפליטים עסכר שממזרח לשכם, סיפר על השפעת הכניסה התדירה של החיילים למחנה על עבודתו:
אני ומשפחתי גרים במחנה הפליטים עסכר, ואני הולך כל יום למאפייה שלי שנמצאת על הכביש שמחבר בין מחנה הפליטים בלאטה לבין שכם והכפרים שממזרח לה. בדרך כלל אני והעובדים שלי מגיעים למאפייה בשעה שלוש לפנות בוקר, ומיד מתחילים לעבוד. אבל בשנים האחרונות אנחנו סובלים מכניסות של הצבא בלוויית המתנחלים לקבר יוסף בערך פעם בשבועיים. כשהם נכנסים הם מתפרסים בכל מקום ואנחנו לא מצליחים להגיע בזמן לעבודה. הם לא מרשים לאף אחד לעבור. אנחנו נאלצים להישאר בבתים שלנו עד שהחיילים עוזבים, או לחפש דרכים חלופיות להגיע למאפיה. גם אם אנחנו מצליחים להגיע אנחנו לא יכולים לפתוח את המאפייה, כי היא קרובה למוקד האירועים. כשאני פותח את המאפייה אחרי שהעימותים הסתיימו, היא ספוגה בריחות של גז ואני נאלץ לפתוח את הדלתות ולחכות עד שהריח יתפוגג, כדי שנוכל לעבוד. האיחור בפתיחת המאפייה גורם לעיכוב בהכנת הבצק והלחם מגיע באיחור לתושבים, שמחפשים אלטרנטיבות במקומות אחרים. בסוף אני נשאר עם לחם שלא נמכר ואני נאלץ פשוט למכור חלק ממנו במחיר הפסד ולחלק את השאר לעניים.
נור דוויכאת, בת 58, נשואה ואם לחמישה ילדים, גרה כחמישים מטרים מהכניסה הצפונית למחנה הפליטים בלאטה. בעדות שמסרה לבצלם ב-12.9.17 סיפרה:
ב-28.8.17, בערך בשעה 23:50 בלילה, שמעתי קולות של המולה מחוץ לבית. בני הודיע לי עוד קודם לכן שהמתנחלים מתכוונים להיכנס לקבר יוסף בשביל להתפלל במקום, ובדרך כלל לפני שהמתנחלים מגיעים החיילים מתפזרים באזור שסביב הקבר ובכל האזור ממזרח לו, ובערך שעתיים לאחר מכן המתנחלים נכנסים.
הדבר שהכי מפריע לי הם קולות הירי, רימוני ההלם והגז המדמיע. ריח הגז והצריבה בעיניים הם איומים ונוראיים, ואני גם מפחדת שמישהו ייחנק בגללו, אז אני סוגרת את כל החלונות בבית ומפעילה את המזגן ברגע שנודע לי שהחיילים מגיעים. בעבר, לפני הרשתות החברתיות, לא ידענו מראש על כניסת הצבא, אבל כיום אנחנו יודעים על כך דרך הרשתות החברתיות וכך אנחנו יכולים להתכונן. אנחנו דואגים לחזור הביתה מוקדם ולא להתעכב מחוץ לבית, ולהודיע לאורחים שלנו על כך. כבר קרה מספר פעמים בעבר שהיו אצלנו אורחים ונאלצתי להוציא אותם בדרכים עוקפות. כשהנכדים שלי מבקשים לבוא לישון אצלי אני אומרת להם שהם מוזמנים להגיע בכל יום, אבל לא כשהמתנחלים מגיעים.
רימא דוויכאת, בת 47, נשואה ואם לארבעה, תושבת מחנה הפליטים בלאטה, סיפרה בעדות שמסרה ב-12.9.17:
רימא דוויכאת
ב-28.8.17, בסביבות חצות, שמעתי הרבה רעש מהרחוב ושיערתי שהחיילים הגיעו. הבנתי שכבר לא נצליח לישון. אני לא יכולה להירדם כשהם נמצאים בגלל הרעש שהם עושים כשהם הולכים מסביב לבית, הירי שלהם ורימוני הגז המדמיע וההלם שהם זורקים. לפעמים הילדים באים לחדר שלי ואומרים לי "אמא, החיילים על המדרגות, לפני הבית שלנו". הם נשארים אתי במיטה, כי הם מפחדים. אני מודאגת שהחיילים ידפקו באלימות בדלת שלנו ויפחידו את הילדים שלי, שהחדר שלהם ממש בכניסה לבית. בדרך כלל, כשהחיילים נכנסים אני והילדים נשארים ערים ולא מצליחים להירדם עד שהם עוזבים את האזור. לרוב הם נשארים עד שעות הבוקר המוקדמות, ורק אז אני נרדמת. כשאני מתעוררת בבוקר ופותחת את החלונות, האוויר בחוץ עדיין ספוג בגז מדמיע. מספר פעמים נפלו רימוני הגז בגינת הבית שלנו, ולמרות שאנחנו סוגרים את החלונות הריחות נכנסו הביתה והפריעו.
ברגע שהצעירים במחנה רואים את החיילים הם מתחילים ליידות עליהם אבנים, ואז פורצים עימותים בכל האזור. אין שום סיכוי שהנוכחות של החיילים תעבור בלי התנגדות מצד הצעירים. הצעירים גם מבעירים צמיגים וזה מפריע לנו מאוד ואנחנו חוששים שמישהו ייפגע. אנחנו מרגישים כמו בני ערובה בתוך הבתים שלנו ולא יודעים איך יסתיים הלילה. הסבל הזה נמשך כבר הרבה שנים. החיילים מגיעים כדי לאבטח את המתנחלים ואנחנו נאלצים להסתגר בתוך הבתים שלנו, כאילו היינו בבית כלא. זה לא צודק בכלל.
סמר עמירה, בת 43, נשואה ואם לחמישה, עובדת במרכז התיאום במחנה וגרה בקצה המזרחי של מחנה הפליטים בלאטה. בעדות שמסרה ב-28.9.17 היא סיפרה:
ב-28.9.17, בערך בשעה 1:00, התעוררתי מרעש וידעתי מיד שיש חיילים בשכונה. קמתי מיד וסגרתי את החלונות בכל החדרים כדי שלא ייכנס גז מדמיע. שמעתי יריות, ואז כל חמשת הילדים שלי, בני שמונה עד 17, התעוררו. שני הבנים שלי, בני 13 ו-16, ניגשו לחלונות ורצו לפתוח אותם ולראות מה קורה בחוץ, אבל צעקתי עליהם שיחזרו למיטות שלהם.
בכל פעם שהחיילים נכנסים למחנה כדי להגן על המתנחלים הכול חוזר על עצמו – מתחילים עימותים ואז אני מפחדת ונלחצת – אני אמא ואני לא חוששת לעצמי אלא לילדים שלי. הילדים הגדולים רוצים לצאת ולהצטרף לעימותים והקטנות שלי, סירין וליאן, רועדות מפחד ולא מצליחות לישון. הן מפחדות שהחיילים ייכנסו לבית או שמישהו מהמשפחה ייפגע. אני מוצאת את עצמי נקרעת בין הגדולים לקטנים ולא יודעת מה לעשות. אני נשארת ערה כל הזמן, עוקבת אחרי מה שקורה ואחרי הילדים שלי. אני נרגעת רק כשכולם הולכים לישון. רק אז אני בטוחה שהם לא יצאו לרחוב או יעמדו ליד החלונות וייחשפו לירי של החיילים.
בסביבות 5:30 ראיתי בפייסבוק שהחיילים עזבו את המחנה. הערתי את הילדים הקטנים שלי כדי שילכו לבית הספר. הגז המדמיע היה בכל מקום. הילדים הלכו לבית הספר ואני הלכתי לעבודה במרכז התיאום שבמחנה. כל היום רק הסתכלתי על השעון, חיכיתי שהמשמרת תסתיים ואוכל ללכת הביתה לישון.
ביום רביעי, 1.11.17, נכנסו חיילים למחנה בסביבות חצות והתפתחו עימותים בינם לבין צעירים. פיריאל דוויכאת, אלמנה בת 53, גרה לבדה בבית בשכם במרחק של כמאה מטרים מקבר יוסף. בסביבות השעה 4:00 בבוקר התעוררה דוויכאת לקול ניפוץ זכוכית ומגז מדמיע שמילא את ביתה. בעדות שמסרה ב-1.11.17 סיפרה:
תמונה
פיריאל דוויכאת. צילום: סלמא א-דיבעי, בצלם
קצת אחרי חצות הייתי במטבח והכנתי לעצמי כוס של תה בבונג. שמעתי רעש מהרחוב וכשהסתכלתי דרך החלון ראיתי כמה בחורים בכביש, ושוטרים פלסטינים שעברו בניידות. הבנתי שצפויה כניסה של מתנחלים – בדרך כלל אנשי המשטרה הפלסטינית עוזבים קצת לפני הגעת הצבא, שמגיע ראשון ואחריו המתנחלים שבאים להתפלל בקבר יוסף.
חשבתי לעצמי שהלילה כבר לא אירדם – בגלל הרעש מהמתנחלים ומהצעירים מהמחנה, הירי וריח והצריבה מהגז המדמיע. בסביבות השעה 3:15 לפנות בוקר המתנחלים כיבו את האורות שהם מביאים איתם כדי להאיר את הרחובות, ואני נרגעתי והתכוננתי ללכת לישון. נרדמתי לזמן קצר מאוד. בשעה 4:00 בבוקר התעוררתי לקול ניפוץ זכוכית. הרמתי את הראש, אבל לא הצלחתי לראות כלום. כל הבית היה מלא עשן. נחנקתי וחשבתי שהבית שלי עולה באש. בקושי רב הצלחתי לשים על עצמי בגד עליון, פתחתי את דלת הבית והתחלתי לצעוק לעזרה. התקשרתי לרמזי, אחיין שלי שגר קרוב אליי, וביקשתי שהוא ואשתו יבואו לעזור לי כי הם גרים קרוב אליי. מיד אחר כך התמוטטתי ונפלתי על הארץ. בקושי הצלחתי לקום בחזרה. ניסיתי ללכת ונפלתי שוב. בינתיים רמזי ואשתו ר'אדה הגיעו ועזרו לי לקום.
ר'אדה דוויכאת, בת 41, נשואה ואם לחמישה, סיפרה בעדותה מה אירע כשהגיעה לבית פיריאל:
לא ידעתי מה לעשות. בכל האזור היה ריח של גז מדמיע. זלגו לי דמעות בלי הפסקה והשתעלתי מהגז. יצאתי מהר לכיוון הכביש הראשי. ראיתי ניידת של המשטרה פלסטינית, שהגיעה אחרי נסיגת הצבא והמתנחלים. ביקשתי מהם עזרה והם אמרו לי שהם כבר הזמינו אמבולנס. יכול להיות שהם שמעו את הצרחות של פיריאל והבינו שיש נפגעים מגז, כי הריח של הגז היה בכל מקום.
אחרי זמן קצר הגיעו אמבולנס ומכבי אש. בינתיים ניסיתי לעזור לפיריאל עם בצל ומים, אבל היא הייתה במצב קשה. כשהאמבולנס הגיע אנשי הצוות הכניסו אותה לתוכו וחיברו אותה לחמצן. הם רצו לקחת אותה לבית חולים אבל היא סירבה. היא חששה לבית שלה, חשבה שהוא נשרף, אבל מאוחר יותר גילינו שהעשן היה מרימון גז שחדר דרך החלון לסלון. ראיתי עוד רימון גז ליד הכניסה לבית.
לאחר שמצבה של פיריאל השתפר קצת האמבולנס עזב את המקום. אנחנו נשארנו איתה ברחוב, ליד הכניסה לבית, כי אף אחד לא היה מסוגל להיכנס לתוכו עד השעה 6:00 בבוקר. בבוקר נכנסנו ובדקנו את המצב של הבית. פיריאל, שסובלת מלחץ דם גבוה כבר כמה שנים, לקחה את התרופות שלה. גם אחרי שעתיים היה עדיין ריח של גז מדמיע בתוך הבית.
ביום שישי, 18.8.23, בסביבות השעה 23:30, הגיעו בני הדודים מחמוד ויחיא א-נוואג'עה, בני 18 ו-16 בהתאמה, למחסום מיתר לשם הוסעו במכוניתו של פלסטיני אזרח ישראל. השניים היו בדרכם חזרה משטח ישראל לביתם בקהילת אל-ג'וואיא, מדרום-מזרח לעיירה יטא שבדרום הר חברון. עם הגיעם למחסום הוציאו חיילים את הנהג ושני נוסעיו מהמכונית וערכו חיפוש על גופם. החיילים לקחו משלושתם את התיקים, הטלפונים הניידים וכן צמיד וטבעת שענד יחיא, ושכר עבודה בסך 8,000 ש"ח במזומן שהחזיקו בני הדודים בכיסם. לאחר מכן קשרו החיילים את ידיהם של השלושה לאחור בשקיות ניילון, כיסו את עיניהם בשקיות ניילון והעלו את שלושתם לג'יפ צבאי. לשאלתם נאמר להם שלוקחים אותם למחסום בית יתיר/ח'. לסיפר ("מצדות יהודה"). לאחר שהגיעו למחנה הצבאי הסמוך למחסום בית יתיר, הורדו השלושה מהג'יפ והושבו על הקרקע ברחבת המחנה. כך, במשך כל שעות הלילה עד לשעות הצהריים שלמחרת ישבו על הקרקע כשידיהם קשורות ועיניהם מכוסות. גם בשעות הצהריים, בחום הכבד, מנעו החיילים מהשלושה לשתות, לאכול או להתפנות לשירותים. כשביקשו מהחיילים לשבת במקום מוצל יותר, הם סירבו, וכן נאסר עליהם להתקשר לבני משפחותיהם או לעורך הדין ולעדכן אותם על מקום הימצאם. מאוחר יותר נלקחו השלושה לחדר בבסיס הצבאי שבו נאזקו ידיהם מחדש, הפעם מלפנים, והשקיות שעל עיניהם הוחלפו בכיסויי בד. הם נחקרו בערבית ונשאלו לשמותיהם, גילם וכן כיצד נכנסו לישראל ובמה עבדו שם. משם הוסעו למתקן צבאי נוסף, שם נלקחו משלושתם טביעות אצבע בעודם אזוקים ומכוסי עיניים, ואז הפרידו החיילים את הנהג שהסיע את מחמוד ויחיא, ושחררו אותו מאוחר יותר. מחמוד ויחיא הוכנסו שוב לרכב והושבו בתוכו במשך כחצי שעה. לאחר נסיעה קצרה לכיכר בית עינון שעל כביש 60, מצפון לחברון, הוציאו אותם החיילים מהרכב והודיעו להם שהם משוחררים. רק לאחר שהתחננו השניים, הסירו מהם החיילים את האזיקונים וכיסויי העיניים ואז החזירו להם את הטלפונים הניידים וליחיא גם את התכשיטים שענד במהלך המעצר. כשדרשו מהחיילים גם את הכסף שנלקח מהם, טענו אלה כי הוא הועבר למשטרה ועזבו את המקום. מחמוד התקשר לאביו שהגיע למקום ואסף את שניהם לבתיהם לאחר למעלה מעשרים שעות בלי אוכל או שתייה. למחרת נסעו מחמוד ויחיא א-נוואג'עה לתחנת המשטרה בקריית ארבע כדי לדרוש את כספם בחזרה אך השוטרים הפנו אותם למחנה מג"ב בהתנחלות תלם. עם הגיעם לשם נאמר להם שעליהם לחזור למחרת. ב-31.8.23, פנו השניים למוקד להגנת הפרט כדי שיגיש עבורם תלונה במשטרה בדרישה להחזרת כספם. תחקירן בצלם באסל אל-עדרה גבה את עדויותיהם של השניים. מחמוד א-נוואג׳עה, בן 18, תושב א-ג׳וואיא, סיפר בעדותו: מאז שסיימתי את הלימודים שלי אני עוזר לפרנס את המשפחה. בחודש יוני 2023 התחלתי לעבוד בעיירה עראבה שבתוך הקו הירוק. לא היה לי אישור עבודה אז הסתננתי ואחרי חודש בערך, בן הדודה שלי, יחיא א-נוואג'עה, בן 16, גם הצטרף אליי לעבודה. ב-18.8.23 החלטנו לחזור הביתה ושילמנו לפלסטיני אזרח ישראל על ההסעה. בסביבות השעה 23:30 הגענו למחסום מיתר והמאבטח שם עצר את המכונית וביקש לראות תעודות זהות. הנהג הראה לו את תעודת הזהות שלו ואני אמרתי לו ששלי לא עליי. גם יחיא אמר שאין לו, כי הוא בן 16 ועוד לא הוציא. המאבטח הורה לנו לצאת מהמכונית וביקש מהנהג להעמיד אותה במגרש שליד המחסום. כמה חיילים הרחיקו אותנו קצת מהמכונית וחיילת עשתה חיפוש במכונית עם מכשיר אלקטרוני. בינתיים החיילים הורו לי להתקשר להורים שלי ולבקש שישלחו לי את מספר הזהות שלי או את התמונה. ניסיתי להתקשר אבל אף אחד לא ענה. הכניסו אותי, את יחיא ואת הנהג לאיזה חדר במחסום וצילמו אותנו שם, ואז זיהו את הפרצופים שלנו. אחר-כך הם העבירו אותנו לתא קטן, עשו עלינו חיפוש גופני ולקחו לנו את כל מה שהיה עלינו: הטלפונים הניידים שלנו, התיקים עם כל הבגדים וגם סכום של 5,000 שקל שהרווחתי בכל חודשי העבודה ו-3,000 שקל שיחיא הרוויח והיו עליו. אחר-כך קשרו לנו את הידיים מאחורי הגב עם שקיות ניילון וכיסו לנו את העיניים גם עם שקיות והעלו את שלושתנו לג'יפ צבאי שחור. שאלתי לאן הם לוקחים אותנו ואחד החיילים ענה: "למצדות יהודה". אחרי כעשר דקות נסיעה (בסביבות 00:30), הורידו אותנו מהרכב והושיבו אותנו על הקרקע בתוך בסיס צבאי.הרגשתי מכוניות נוסעות ממש מהר לידינו. זה היה ממש מפחיד ונורא דאגתי ממה שיהיה, במיוחד שאף אחד מהמשפחה שלנו בכלל לא ידע שעצרו אותנו. ביקשתי מהחיילים לנסות שוב להתקשר למישהו מהמשפחה אבל הם סירבו. גם כשביקשנו מהם לשתות מים או לאכול, הם לא נתנו לנו כלום ורק הורו לנו לשתוק וגם לא לדבר אחד עם השני. שאלנו כמה זמן עוד נישאר ככה על הקרקע ואחד החיילים אמר שעוד הרבה זמן. היינו שם ככה כל הלילה. למחרת בבוקר, בערך שעה וחצי אחרי ששמענו את הקריאה לתפילת השחר, כבר נהיה ממש חם. לא יכולנו לסבול כבר את החום של השמש וביקשנו מהחיילים לזוז למקום מוצל יותר אבל הם סירבו. בשעות הצהריים זה כבר היה בלתי נסבל וביקשנו שוב כמה פעמים אבל הם סירבו בכל פעם. מתישהו הצלחתי להוריד את הניילון מהעיניים ותוך רגע כמה חיילים החזירו לי אותו וצעקו עליי שאסור לי להוריד אותו. ישבנו על הקרקע עם הידיים קשורות והעיניים מכוסות במשך 15 שעות רצופות, עד שהחיילים הכניסו אותנו לחדר בבסיס. הורידו לנו את הניילון מהעיניים וכיסו אותן מחדש עם בד, קשרו לנו חזק את הידיים עם אזיקוני פלסטיק, הפעם מקדימה ואז הושיבו אותנו על כסאות. פתאום דיבר איתנו מישהו שלא ראיתי את הפנים שלו. הוא הציג את עצמו בשם "ח'אלד" ושאל כל אחד מאיתנו שאלות בערבית לא כל-כך טובה. הוא שאל אותי איך קוראים לי, בן כמה אני, איפה עבדתי ואיך נכנסתי לישראל. הוא שאל אותו דבר גם את יחיא ואת הנהג שהסיע אותנו. אחר-כך החיילים העלו אותנו שוב על ג'יפ ונסענו ארבעים דקות עד שהורידו אותנו ושוב הכניסו אותנו לחדר שבו לקחו לנו טביעות אצבעות בזמן שהידיים שלנו עדיין היו אזוקות והעיניים מכוסות. אחרי זה העלו אותי ואת יחיא לרכב אזרחי. אני לא יודע לאן החיילים לקחו את הנהג שהסיע אותנו. חיכינו ברכב חצי שעה בערך עד שהוא התחיל לנסוע, ואחרי כמה זמן הורידו אותנו ואמרו לנו שאנחנו יכולים ללכת. הם לא הורידו לנו את הכיסויים מהעיניים והידיים שלנו עדיין היו אזוקות. רק אחרי שהתחננו שיורידו לנו את האזיקונים והכיסויים הם עשו את זה ואז הבנו שאנחנו נמצאים בכיכר בית עינון. אחד החיילים החזיר לנו את הטלפונים. שאלנו איפה הכסף שלנו והחייל אמר שהכסף נמצא במשטרה ואז החיילים עזבו. הספקתי לצלם את לוחית הרכב שלהם. זה היה בסביבות 18:00-17:30. התקשרתי לאבא שלי והוא הגיע לאסוף אותנו. היינו נורא מותשים. מאוחר יותר התקשרתי לנהג שהסיע אותנו והוא סיפר לי ששחררו אותו וחברים אספו אותו, אבל שהחיילים החרימו לו את המכונית. למחרת הלכתי עם יחיא למשטרת קריית ארבע כדי לקחת את הכסף שלנו בחזרה אבל אמרו לנו שהתיק שלנו מטופל במחנה תלם. הלכנו למחנה תלם אבל אמרו לנו לחזור למחרת. למחרת בבוקר התקשרו אליי ממשטרת קריית ארבע והמתורגמן ביקש שאספר לו מה קרה ובכמה כסף מדובר, אז סיפרתי לו ואמרתי שאני מתכוון להגיע למחרת למחנה תלם כדי לאסוף משם את הכסף. הוא אמר שייצרו איתי קשר אבל זה לא קרה. יחיא א-נוואג׳עה, בן 16, תושב יטא, סיפר בעדותו: חיפשתי עבודה בחופשת הקיץ כדי שיהיה לי מספיק דמי כיס לשנת הלימודים האחרונה שלי בתיכון. בן הדודה שלי, מחמוד א-נוואג'עה, סידר לי עבודה ביחד איתו באזור עראבה בישראל והתחלתי לעבוד שם ב-15.7.23. ב-20.8.23 היה היום הראשון של הלימודים ורציתי שיהיה לי מספיק זמן להתכונן, אז שנינו עזבנו את העבודה ב-18.8.23. יצאנו בסביבות 21:30 עם נהג פלסטיני אזרח ישראל שהסיע אותנו בתשלום ובסביבות 23:30, כשהגענו למחסום מיתר, המאבטח שם עיכב אותנו כשראה שלי ולמחמוד לא היו תעודות זהות. הנהג שהסיע אותנו הראה למאבטח את תעודת הזהות שלו, והמאבטח הורה לי ולמחמוד לצאת מהמכונית ולנהג לחנות ברחבה שליד המחסום. שנינו יצאנו מהמכונית ושני חיילים ליוו אותנו בתוך אותה רחבה ואז באו עוד שני חיילים וחיילת, שעשתה חיפוש במכונית עם מכשיר אלקטרוני. החיילים שוב דרשו לראות תעודות זהות אבל אמרנו להם שוב שאין לנו. הם הובילו את שלושתנו לתוך חדר במחסום, צילמו אותנו שם ואז עשו עלינו חיפוש גופני בתוך תא קטן. לקחו לנו את הטלפונים ולי לקחו גם צמיד וטבעת שהיו לי על היד, ועוד 3,000 שקל שהרווחתי בעבודה. גם למחמוד לקחו 5,000 שקל שהוא הרוויח. אחר-כך החיילים קשרו לנו את הידיים מאחורי הגב עם שקיות ניילון וגם את העיניים הם כיסו לנו בשקיות ניילון. אחרי זה החיילים העלו אותנו על ג'יפ ואחרי עשר דקות נסיעה הורידו אותנו והושיבו אותנו על הקרקע בתוך בסיס צבאי. זה היה מפחיד כי לא ראיתי כלום ולא ידעתי מה החיילים מתכננים. רק הרגשתי מכוניות נוסעות ממש מהר לידי. ביקשתי מהחיילים ללכת לשירותים כמה פעמים אבל לא נתנו לי. גם מים ואוכל לא נתנו לנו ואסרו עלינו לדבר אחד עם השני. מחמוד ואני ביקשנו להתקשר למשפחה שלנו או לעורך דין אבל אחד החיילים אמר כל פעם את אותה מילה: "אסור". בערך שעה וחצי אחרי ששמענו את הקריאה לתפילת השחר, כשהשמש כבר זרחה, ביקשנו מהם שיעבירו אותנו לצל אבל הם סירבו. בצהריים כבר לא יכולנו לשאת את החום הכבד אחרי שישבנו שם קשורים במשך 15 שעות רצופות, אבל הם המשיכו לסרב כשביקשנו לעבור למקום מוצל יותר. מתישהו הכניסו את שלושתנו לחדר בבסיס ושמו לנו כיסוי עיניים מבד במקום הניילון, וגם את הקשירה של הידיים החליפו באזיקוני פלסטיק והפעם קשרו לנו אותן מקדימה. אחד החיילים קשר לי את הידיים ממש חזק וזה כאב. ואז מישהו שאמר שקוראים לו ח'אלד שאל את שלושתנו כמה שאלות בערבית לא כל-כך טובה, כמו בני כמה אנחנו, איפה עבדנו ואיך נכנסנו לישראל. אחרי זה הוציאו את שלושתנו מהחדר והעלו אותנו שוב על ג'יפ. אחרי 40 דקות נסיעה הורידו אותנו והכניסו אותנו לאיזה חדר ולקחו לנו טביעות אצבע למרות שהידיים שלנו עדיין היו אזוקות והיו לנו כיסויים על העיניים. אחר-כך שוב העלו רק אותי ואת מחמוד על רכב וחיכינו בתוכו בערך חצי שעה. אחרי נסיעה קצרה החיילים הורידו אותנו ואמרו לנו שאנחנו יכולים ללכת בלי להוריד לנו את האזיקונים ואת הכיסויים מהעיניים. ביקשנו שיורידו לנו אותם אבל אחד מהם אמר שזה אסור. לא הבנו למה הוא רצה להשאיר אותנו ככה באמצע הכביש והמשכנו להתעקש על זה עד שבסוף אחד מהם שחרר אותנו מהאזיקונים והוריד לנו את הכיסויים. הרגשתי הקלה. הם גם החזירו לנו את הטלפונים ולי החזירו את הצמיד והטבעת שענדתי. הם לא החזירו לנו את הכסף שלקחו לנו וכשביקשנו אותו בחזרה החייל אמר שהוא במשטרה. אחרי זה הם נסעו משם ומחמוד התקשר לאבא שלו שבא לאסוף אותנו. היינו כל-כך רעבים ועייפים ורק רצינו ללכת לישון.
ביום ראשון, 23.10.22, בסביבות השעה 22:00, יצאו האחים ראג'ח, בן 24, ובאסם, בן 21, ראזם מביתם בשכונת א-סלאיימה שבמרכז העיר חברון, כדי להעביר סחורה לחנות המשפחתית הנמצאת במרחק של כמאתיים מטרים מביתם. בזמן שהתקרבו למחסום ג'אבר, ראו השניים כמה חיילים רודפים אחרי צעירים מהשכונה. באסם נבהל וברח חזרה לכיוון הבית וראג'ח המשיך ללכת לכיוון החנות. פתאום הגיע אחד החיילים ודחף אותו, הפיל אותו ארצה, נשען עם ברכו על צווארו וחנק אותו. חיילים נוספים הגיעו למקום, כבלו את ידיו של ראג'ח באזיקונים, כיסו את עיניו והושיבו אותו ליד המחסום. הוריהם של השניים, ששמעו את המהומה, הגיעו למקום כדי לחלץ את ראג'ח, אך החיילים דחפו אותם, קיללו אותם, ולא אפשרו להם להתקרב. החיילים תקפו גם שכנים שנחלצו לעזרת בני המשפחה ובהם אחמד ג'אבר, בן 19, שהחיילים אזקו את ידיו; אביו, מינוור ג'אבר, בן 48, שאמר לחיילים שהוא איש מנגנוני הביטחון הפלסטיניים; אחיו של מינוור, מונזר ג'אבר, בן 56, ובנו מועתז, בן 36. כמו כן עיכבו החיילים את עארף ג'אבר, בן 48, שהגיע לתעד את האירוע. כעבור כחצי שעה הגיע למחסום קצין ששחרר את כולם מלבד את ראג'ח, שהוחזק על ידי החיילים במחסום כשהוא אזוק ועיניו מכוסות עד לשעה 12:30 בלילה, אז שוחרר לביתו . בתקשורת הישראלית פורסם כי שני חיילים וקצין הושעו בעקבות האירוע, שלדברי הרמטכ"ל "חרג באופן בוטה מערכי צה"ל". אלא שמקרה זה כלל אינו חריג אלא חלק מהשגרה האלימה המוכרת היטב לתושבי מרכז העיר חברון – כמו לכל שאר תושבי הגדה המערבית. הדבר היחיד שבאמת היה חריג במקרה הנוכחי הוא מידת החשיפה הציבורית לו הוא זכה. אלא שגם במקרה כזה – של תקיפה מתועדת הכוללת קללות, מכות ומעצר שווא – מהי הסנקציה שבחר הצבא לנקוט נגד חיילים שכך נהגו בנתינים פלסטינים? השעיה מפעילות מבצעית. זו אינה טעות, זה אינו חוסר הבנה של החיילים את הנהלים או חוסר הבנה של הרמטכ"ל את חומרת האירוע. זוהי המדיניות. תחקירנית בצלם מנאל אל-ג'עברי גבתה עדויות מתושבים שהותקפו ב-25.10.22: ראג'ח א-ראזם, בן 24, תושב שכונת א-סלאיימה סיפר בעדותו: ב-23.10.22, בסביבות השעה 22:00, אבא ביקש ממני ומאחי באסם לקחת סחורה לחנות. בגלל שאסור לנו לעבור במחסום ג'אבר במכונית, אנחנו נאלצים להעביר סחורה עם עגלה קטנה. סיימנו להעביר את החלק הראשון, ובזמן שהעברנו את השאר, ראינו בערך ארבעה חיילים ליד המחסום שצעקו על צעירים ברחוב ורדפו אחריהם. באסם ברח לכיוון הבית, ואני המשכתי עם הסחורה לכיוון המחסום. פתאום אחד החיילים התנפל עליי, הפיל אותי והתיישב מעליי כשהוא לוחץ על הצוואר שלי עם הברך שלו וחונק אותי. חייל אחר כיוון עליי את הרובה שלו. החיילים שאלו אותי בערבית על באסם, מי הוא ולמה הוא ברח. חששתי שהם יפגעו באחי ועניתי להם שאני לא מכיר אותו ואז החייל שכיוון עליי את הרובה צעק לי משהו שלא הבנתי בעברית. אמרתי לו שאני לא מבין והוא הכה אותי, נתן לי סטירה וצעק עליי שאני מחבל. החייל השני, שהמשיך לדרוך עם הברך שלו על הצוואר שלי ולחנוק אותי, גם נתן לי סטירה. אחר כך הוא הקים אותי והוביל אותי לכיוון המחסום, שם הוא כבל לי את הידיים מקדימה באזיקוני פלסטיק, כיסה לי את העיניים והושיב אותי מול המחסום. בינתיים הגיעו ההורים שלי. שמעתי אותם מדברים עם החיילים. החיילים צעקו עליהם וקיללו את אימא וזה נשמע כאילו הם גם תוקפים את אבא. בשלב מסוים הם הרימו אותי, גררו אותי כמה צעדים, ואז שוב הושיבו אותי על הקרקע. שמעתי צעקות של עוד אנשים מהשכונה וקולות של מאבק. אני חושב שהחיילים הכו את אחד התושבים, ששמעתי אותו אומר להם באנגלית שהוא שוטר. לא יכולתי לראות מה קורה, כי העיניים שלי היו מכוסות. הם החזיקו אותי ככה עד השעה 12:30 בערך ואז שחררו אותי וחזרתי הביתה. בבית סיפרו לי שהחיילים תקפו את מינוור ג'אבר ובני המשפחה שלו בזמן שהם לעזור לי. איבתיסאם ג'אבר, בת 37 ואם לשישה, תושבת שכונת ג'אבר סיפרה בעדותה: בסביבות השעה 22:30, כשאני ובעלי מינוור היינו בבית, שמעתי צעקות מהרחוב. מינוור יצא לברר מה קורה והבן שלנו אחמד, שהתעורר מהצעקות, יצא אחריו. הסתכלתי דרך החלון וראיתי את ראג'ח א-ראזם עם ידיים אזוקות ועיניים מכוסות. החיילים הושיבו אותו על הקרקע ליד מחסום ג'אבר. ראיתי את ההורים שלו מנסים לחלץ אותו, אבל החיילים דחפו וקיללו אותם. בעלי נכנס הביתה כדי להתקשר לקישור הפלסטיני ולעזור לצעיר. תוך כדי כך שמעתי את הצעקות של בני אחמד. מינוור מייד יצא שוב לרחוב כשהוא יחף. ראיתי שלושה חיילים מובילים את אחמד למחסום, ומרביצים לו תוך כדי כך. הם כיסו את הפנים שלו עם הכובע של הסווטשרט שלו, כבלו לו את הידיים מאחור עם אזיקים מפלסטיק והושיבו גם אותו ליד המחסום. אחר כך הם הקימו אותו ואת ראג'ח והתחילו לגרור אותם, אבל מינוור חסם להם את הדרך ושאל למה הם לוקחים את אחמד, שישן בבית ולא עשה כלום. אחד החיילים הגיב בעצבנות ובתוקפנות ואמר בערבית שאחמד הוא מחבל פלסטיני. החיילים דחפו את בעלי והורו לו ללכת הביתה אבל הוא סירב להתרחק עד שהם ישחררו את הצעירים. אחד החיילים התנפל על בעלי והכה אותו. צעקתי עליהם מהמרפסת של הבית שיניחו לבעלי ולבני. אחד החיילים כיוון אליי את הנשק שלו, התחיל לקלל אותי בערבית והורה לי להיכנס הביתה בזמן שחייל אחר המשיך להכות את בעלי. הוא דחף אותו על קיר והגוף והראש שלו נחבטו. מינוור צעק על החיילים באנגלית, ואמר להם שהוא איש מנגנוני הביטחון, אבל לשווא. בינתיים הגיעו גיסי מונזר ובנו מועתז כדי לעזור, אבל החיילים תקפו גם אותם, כבלו את ידיהם והושיבו אותם על הכביש. אחמד ג'אבר, בן 18, תושב שכונת ג'אבר, סיפר בעדותו: ירדתי במדרגות של הבית לבדוק מה קורה ועוד לפני שהגעתי לרחוב תקפו אותי שלושה חיילים. אחד מהם תפס אותי בכתף, שם לי על הפנים את הכובע של הסווטשרט והתחיל לסחוב אותי למחסום ג'אבר כשהוא מקלל אותי ובועט בי. הוא אמר לי שאני מחבל פלסטיני. אחר כך הוא דחף אותי על קיר של בניין. הוא התחיל לדבר בעברית, ואני לא הבנתי מה הוא רוצה ואז הוא משך לי ברגל, הפיל אותי על הקרקע, דרך על הרגליים שלי וחבט את הפנים שלי בקיר. שמעתי את הקול של אבא שלי וניסיתי להרים את הראש אבל החיילים לא נתנו לי לדבר. הם היו מאוד תוקפניים. החייל נתן לי כמה אגרופים ומכות בראש ובעט בי. אחר כך הוא כבל לי את הידיים מאחורי הגב עם אזיקוני פלסטיק והושיב אותי ליד המחסום. אחרי כמה דקות החיילים הקימו אותי ואת ראג'ח והובילו אותנו ברגל כמה צעדים עד שאבא שלי חסם להם את הדרך ושאל למה הם עוצרים אותנו. החיילים תקפו את אבא, דחפו אותו והורו לו ללכת הביתה. הוא סירב להתרחק, ואז החיילים התנפלו עליו במכות. אימא צעקה על החיילים ממרפסת הבית. אחד החיילים כיוון אליה את הנשק שלו וקילל אותה. חייל אחר דחף את אבא על הקיר וחבט את הראש שלו. אבא צעק על החיילים באנגלית ואמר להם שהוא איש מנגנוני הביטחון, אבל הם לא עצרו. תוך כדי כך הגיעו דוד שלי מונזר והבן שלו מועתז כדי לעזור, והחיילים תקפו גם אותם. הם כבלו את הידיים שלהם והושיבו אותם ליד אותו בניין בצד הרחוב. אחרי חצי שעה בערך הגיע קצין של הצבא. הוא דיבר איתנו ושחרר את כולנו חוץ מאת ראג'ח. אמבולנס פלסטיני הגיע והצוות נתן לאבא עזרה ראשונה. היו לו חבורות בכל חלקי הגוף. את ראג'ח שחררו רק בסביבות השעה 00:30 בלילה. באותו ערב החיילים עלו לגג הבית שלנו. הם נשארו שם כל הלילה, עשו רעשים והפריעו לנו לישון.
ביום שלישי, 30.8.22, בסביבות 17:00, נסעו שלושה מתנחלים צעירים במכוניתם בתוך הכפר כיסאן שבמחוז בית לחם. הם נסעו במהירות גבוהה בתוך הכפר ואף דרסו תיש השייך לאחד מתושבי הכפר. לאחר מכן ניסו המתנחלים להימלט, אך דרכם נחסמה על ידי מכונית שהובילה מטען. הם נאלצו להאט, אז יידו לעברם ילדים וצעירים מהכפר אבנים וניפצו את שמשות המכונית. המתנחלים הסתובבו ועזבו את הכפר. לאחר כרבע שעה, חזרו השלושה עם כ-15 מתנחלים נוספים וכעשרה חיילים. המתנחלים יידו אבנים לעבר בתי התושבים, לעיני החיילים שסירבו להתערב, לאחר שהתושבים פנו אליהם. צעירים מהכפר יידו לעברם אבנים בחזרה בניסיון להרחיקם. אחד המתנחלים שלף אקדח וירה לעבר התושבים כדור אחד והחיילים ירו ירי מסיבי של רימוני גז לעבר בתי התושבים. חלקם נחנקו וקיבלו עזרה ראשונה מפרמדיקים פלסטינים שהגיעו למקום. בסביבות 19:00 עזבו המתנחלים ורוב החיילים את המקום. הגעת מתנחלים לכפר כיסאן אינה עניין נדיר והתושבים כבר התרגלו להטרדות כמעט יומיומיות, בעיקר של תושבים העובדים במרעה. תקיפות אלימות של תושבי הכפר כמו באירוע המתואר כאן הן נדירות יותר, אך כחלק מהמדיניות הישראלית המיושמת ברחבי הגדה מובן שהן מתרחשות גם בכיסאן. מדיניות זו היא המסבירה את נוכחות החיילים באירוע זה, את סירובם להתערב ולהגן על התושבים הפלסטינים, ואת העובדה שהגיבו רק לאחר שגם פלסטינים החלו ליידות אבנים. תחקירנית בצלם מנאל אל-ג'עברי גבתה ב-1.9.22 עדויות מתושבי כיסאן שנפגעו באירוע: סאלח אל-עביאת, בן 59 ואב לשמונה סיפר בעדותו: יש לי 250 ראשי צאן ואני ומשפחתי מתפרנסים מהם. ב-30.8.22, בסביבות 17:00, ישבתי סמוך לבית שלי. מכונית ובה שלושה מתנחלים צעירים נסעה במהירות מטורפת בכביש הסמוך. הם דרסו תיש ששייך לשכן שלנו עדנאן אל-עביאת ליד הבית שלו. המתנחלים ניסו לברוח אבל לפניהם נסע רכב עם מטען קש, אז הם נאלצו להאט. כמה ילדים וצעירים מהכפר זרקו עליהם אבנים וניפצו את החלונות. המתנחלים הסתובבו וברחו. אחרי רבע שעה בערך הם חזרו יחד עם יותר מ-15 מתנחלים ושני ג'יפים צבאיים שבערך עשרה חיילים ירדו מהם. המתנחלים זרקו אבנים על בתי הכפר, מול עיני החיילים. תושבים מהכפר ביקשו מהחיילים שירחיקו את המתנחלים, אבל החיילים התעלמו מהם אז חלק מהילדים ומהצעירים זרקו גם הם אבנים, בניסיון להרחיק את המתנחלים. אחד מהם שלף אקדח וירה ירייה אחת לעברם והחיילים ירו התחילו לירות עשרות רימוני גז לעבר בתי הכפר. שמעתי צעקות של נשים וילדים בכל רחבי הכפר. לפני שהספקתי לברוח ולהתגונן נחתו לידי כמה ארבעה רימוני גז, אני חושב שארבעה. הגז עטף אותי מכל הכיוונים ונפלתי. איבדתי את ההכרה וכשהתעוררתי אחרי כמה דקות אולי, ראיתי שאני רחוק מהבית, ליד אמבולנס פלסטיני, שהצוות שלו הגיש לי עזרה ראשונה. הם חיברו לי מסיכת חמצן לפנים. החיילים עדיין ירו רימוני גז. בסביבות השעה 19:00 הגיע למקום רכב של המנהל האזרחי וקצין, שאני חושב שהוא מפקד האזור, ירד ממנו. הוא צעק על התושבים שיידו אבנים לעבר המתנחלים ואז החיילים והמתנחלים עזבו את המקום. צוותים של הסהר האדום טיפלו במי שנחנק מהגז. אני סובל עד עכשיו מקשיי נשימה ומצריבה בעיניים. תודה לאללה שהנכדים שלי לא נפגעו, הכלה שלי העבירה אותם לקומה העליונה בבניין וסגרה את החלונות והדלתות ולכן הם לא נפגעו. עדנאן אל-עביאת, בן 33 ואב לשלושה סיפר בעדותו: ביום שלישי, 30.8.22, בסביבות השעה 17:00, ישבתי בחצר ליד הבית עם המשפחה שלי. ראיתי מכונית עם לוחית רישוי ישראלית נוסעת במהירות גבוהה בכביש בתוך היישוב שלנו, ובתוכה שלושה מתנחלים צעירים. שלושה ילדים ששיחקו בכביש ברחו. המכונית המשיכה ודרסה תיש שלנו שהיה במרעה שליד הבית שלנו, קרוב לכביש. אחרי זה המתנחלים ניסו לברוח מהמקום, אבל רכב עמוס בקש נסע לפניהם והם היו חייבים להאט. צעירים וילדים מהכפר תקפו את הרכב באבנים וניפצו את החלונות שלו. בשלב מסוים המתנחלים הצליחו לברוח. אחרי רבע שעה בערך הם חזרו עם עוד כמה מתנחלים ושני ג'יפים של הצבא. הם יידו אבנים לעבר בתי התושבים והחיילים לא ניסו בכלל למנוע את זה. צעירי הכפר יידו לעברם אבנים בחזרה ואז אחד המתנחלים שלף את האקדח שלו וירה כדור אחד לעברם. אז גם החיילים התחילו לירות רימוני גז בצורה מסיבית לעבר הבתים. הרימונים נחתו בחצרות הבתים, דבר שגרם לחנק של תושבים רבים, קשישים, ילדים וחולים. גם אשתי סבאח, בת 32, והילדים הקטנים שלנו, סבלו מחנק. ניסיתי להרגיע אותם, להכניס אותם לתוך הבית ולתת להם עזרה ראשונה, אבל עוד לפני שהספקתי אחד הרימונים פגע בפניו של בני אייהם, בן 7, בצד שמאל של הפנים. בזמן שניסיתי לעזור לו ראיתי את השכן שלי, סאלח אל-עביאת, בן 59, נחנק ונופל. עזבתי את אייהם עם אישתי, ורצתי אליו, תוך כדי כך נפגעתי גם אני מרימון גז שפגע ברגל השמאלית שלי. בינתיים הגיעו שני אמבולנסים פלסטיניים ונתנו לכולנו עזרה ראשונה. הם חבשו את הרגל שלי. בסביבות 19:00 הגיע קצין ברכב של המנהל האזרחי ורק אז החיילים הפסיקו את הירי של הגז. המתנחלים עזבו את המקום. הקצין האשים אותנו שתקפנו את המתנחלים ושהרסנו את הרכב שלהם, וצעק עלינו, ואז עזב את המקום עם שאר החיילים, חוץ משישה שנשארו בסביבה. סמאהר אל-עביאת, בת 41 ואם לשמונה סיפרה בעדותה: בסביבות השעה 17:30, כשישבתי עם המשפחה שלי בחצר הבית, שמעתי צעקות ביישוב. ראינו שהמתנחלים תוקפים את היישוב. לפני שהספקתי להכניס את הילדים הביתה, ועוד לפני שבעלי הצליח להכניס את הצאן למכלאה, רימוני גז התחילו לנחות בחצר. הילדים הקטנים שלי, עלי, בן 4, אחמד, בן 6, אזהאר, בן 7 וג'וואהר, בן 9, התחילו לצעוק ולבכות. אחד הרימונים פגע ישירות ברגל של אחד הכבשים. הילדים הרגישו שהם נחנקים והעיניים שלהם צרבו. הם צעקו והתפתלו מכאבים. אחמד סובל ממחלת כבד, היה לי חשוב יותר מכל להרחיק אותו מהחצר שבה נפלו הרימונים, שיצרו ענני גז בכל פינה. גם בעלי נחנק בזמן שניסה לאסוף את כל ראשי הצאן ולהכניס אותם למכלאה. ניסיתי להרגיע את הילדים, אחרי שהכנסתי אותם לבית. ניסיתי להשתמש בבצל כדי להפחית את ההשפעה של הגז. אז הגיע צוות של פרמדיקים פלסטינים לכפר. הם נתנו לנו עזרה ראשונה, לבעלי ולבניי הקטנים וגם לי. ירי רימוני הגז נמשך עד השעה 19:00 בערך. הילדים שלי לא ישנו באותו לילה בגלל הכאבים והצריבה בעיניהם, במיוחד אחמד שסבל גם מכאבים בבטן. גם אני עדיין סובלת מכאבים וצריבה בעיניים ומשיבוש בראיה.
