חיילים ירו והרגו את קוסאיי תמימי, בן 19, שלא סיכן איש
21 דצמבר 2022
ב-25.10.22, בסביבות חצות, פורסמו ברשתות החברתיות דיווחים על כניסה של כוחות צבא לשכם. בעקבות זאת, התאספו כמה צעירים מהכפר א-נבי סאלח שבמחוז רמאללה סמוך למגדל הצבאי שבכניסה לכפר. חיילים ירו עליהם רימוני גז מדמיע והשליכו לעברם רימוני הלם, והצעירים עזבו לאחר זמן קצר.
בסביבות 1:30 לפנות בוקר, כשהחלו להגיע דיווחים על פצועים והרוגים בשכם, התאספו כשלושים צעירים ליד ביתו של קוסאיי תמימי, בן 19, הניצב במרחק של כחצי קילומטר מהמגדל. קוסאיי תמימי ושניים-שלושה צעירים נוספים החליטו להתקדם לאזור המגדל הצבאי, עצרו במרחק של כשמונים מטר ממנו והבעירו צמיגים. לאחר כעשר דקות אליהם הצטרפו שני צעירים נוספים, בהם מאהר תמימי, אחיו של קוסאיי.
כמה דקות לאחר מכן, ירו לעברם החיילים שלושה רימוני גז מדמיע. אחד הצעירים הרים רימון והשליך אותו בחזרה, אך הרימון נפל הרחק מהמגדל. הצעירים נסוגו כמה מטרים וחלקם הסתתרו בגינה סמוכה, אך קוסאיי נשאר בצדו השני של הכביש והסתתר מאחורי מיכל האשפה. בסביבות 2:00 לפנות בוקר קראו הצעירים לקוסאיי להצטרף אליהם, אך לפני שהספיק לענות ירה בו אחד החיילים ופגע בפלג גופו העליון. הוא פונה לבית החולים, שם נקבע מותו.
הצבא טען כי החיילים זיהו חשוד שהשליך לעברם מטען והגיבו בירי. בכלי התקשורת פורסם כי בעקבות האירוע נפתחה חקירת מצ"ח.
תחקירן בצלם איאד חדאד גבה עדויות מבני משפחתו של קוסאיי תמימי:
ועד תמימי, בן 26, סיפר:
באותו לילה היו אירועים בשכם. בסביבות 1:30 לפנות בוקר התאספנו ליד הבית של דוד שלי, ליד בית הקברות שבמרכז הכפר. היינו בערך שלושים צעירים ורצינו לארגן פעילות מחאה כלשהי. שלושה-ארבעה צעירים, כולל קוסאיי תמימי, ירדו לאזור המגדל. אנחנו נשארנו ליד הבית. ראינו אותם עוצרים לפני הכביש הסגור, שבקצה אחד שלו יש שער ברזל סגור, ובקצה השני נמצא המגדל צבאי. ליד המגדל חנה ג'יפ צבאי, כמו בדרך כלל, זה לא היה חריג. לא ראינו חיילים. כמה מהצעירים הבעירו צמיגים ליד השער. אף אחד לא זרק אבנים ולא היה ירי מצד החיילים.
בסביבות 1:40 לקחתי במכונית שלי שני צעירים, מוחמד ומאהר תמימי, אח של קוסאיי, למקום שבו היו קוסאיי והצעירים האחרים. התרחקתי קצת וחניתי בצד. הסתכלתי על הצעירים שעמדו ליד הצמיגים הבוערים. עשר דקות אחר כך החיילים מהמגדל ירו רימוני גז, נראה לי ששלושה רימונים. אחד הצעירים תפס רימון אחד וניסה לזרוק אותו בחזרה לכיוון המגדל, אבל הרימון נפל רחוק משם.
קוסאיי עמד מאחורי פח זבל שהיה שם, בטווח הירי של החיילים. שאר הצעירים היו במרחק של כמה מטרים ממנו, ליד הגינה של מוחמד תמימי, שלא נמצאת בטווח הירי של החיילים. פתאום, בערך רבע שעה אחרי הירי של רימוני הגז, שמעתי ירי מכיוון המגדל. קוסאיי צעק: "הרגל שלי!", ונפל. הצעירים משכו אותו הצידה ואני מיד נסעתי אליהם. הם העלו את קוסאיי למושב האחורי של המכונית והשכיבו אותו על הרגליים שלהם. מאהר התמוטט ובכה. אחד הצעירים עצר את הדימום ביד שלו וצעק שיעזרו לו. מוחמד צעק על קוסאיי שיתעורר. קוסאיי לא זז ולא השמיע קול.
נסעתי במהירות לכיוון בית החולים בסלפית. בדרך התקשרתי לסהר האדום והזעקתי אמבולנס. הסבירו לי בטלפון שצריך לעצור את הדימום ולהקפיד שהוא לא יזוז. אחד הצעירים לחץ עם חולצה כדי לעצור את הדימום. אחרי שנסעתי בערך שני קילומטר קוסאיי רעד פתאום ואז הגוף שלו נעשה רפוי לגמרי. הצעירים התחילו לצעוק. אחרי עשרה קילומטרים פגשנו את האמבולנס של הסהר האדום והעברנו אליו את קוסאיי. שלושה מהצעירים נסעו איתו באמבולנס. אני נסעתי אחריהם והגעתי לבית החולים בסביבות 2:30. הרופאים שם ניסו להחיות את קוסאיי, אבל בשעה 2:50 הם קבעו את מותו.
מוחמד תמימי, בן 28, סיפר:
בשעה 1:40 החלטתי גם לרדת לכיוון המגדל. נסעתי במכונית של ועד תמימי, יחד עם אחיו של קוסאיי, מאהר. ועד הוריד אותנו ואז חנה קרוב אלינו, ונשאר במכונית. קוסאיי ועוד כמה צעירים התקדמו כבר קודם לכיוון המגדל, ואני ומאהר הצטרפנו אליהם כשהם הבעירו צמיגים. אף אחד לא יידה אבנים ואפילו לא קילל את החיילים במגדל. עמדנו במרחק של יותר משבעים מטרים מהמגדל. זמן קצר אחרי שהגענו, החיילים במגדל ירו לכיוון שלנו שלושה רימוני גז. אחד הצעירים ניסה לזרוק רימון בחזרה, אבל הוא לא הגיע למגדל ונפל רחוק ממנו. בינתיים ראיתי שלושה חיילים מסתתרים מאחורי קוביות הבטון שסמוכות למגדל. כולנו הסתתרנו בגינה של מוחמד תמימי, כי היא לא נמצאת בטווח הירי הישיר של החיילים והיא יותר בטוחה.
קוסאיי לא היה איתנו, הוא עמד מולנו, במרחק של כמה מטרים, והסתתר מאחורי פח אשפה. בסביבות השעה 2:00 שאלתי את קוסאיי אם הטלפון שלו אצלו, כי הבטרייה שלי כמעט נגמרה. הוא שאל למה, ועניתי לו שאני רוצה לצלם את החיילים. קוסאיי ענה לי שהטלפון לא עליו. אנחנו רגילים לתעד את האירועים האלה. מאהר עמד לידי ושמעתי אותו אומר לקוסאיי שיבוא אלינו כי זה יותר בטוח. בדיוק אז נורתה אש חיה ישר לעבר קוסאיי והוא נפל ולא זז. הוא שכב כמו עובר ברחם, הרגליים שלו היו מתחתיו.
אני, מאהר ועוד צעיר רצנו אליו. בהתחלה ראיתי חיוך על הפנים של קוסאיי וחשבתי שהוא מתבדח איתנו. שמעתי אותו אומר: "הרגליים שלי" וחשבתי שהוא נפגע ברגל. הרמנו אותו ולקחנו אותו לגינה שבה הסתתרנו קודם. השכבנו אותו על האדמה ואחד הצעירים ניסה לבדוק את הרגליים שלו, אבל לא ראה כלום. הרגשתי משהו חם נוזל מאזור בית השחי שלו, לא זוכר איזה צד, והבנו שזה דם. קראנו לוועד שיבוא, וראינו שהוא כבר נוסע אלינו. הכנסנו את קוסאיי למושב האחורי והשכבנו אותו על הרגליים שלנו. אני ישבתי באמצע ודיברתי איתו כדי שיישאר ער. זה לא עזר. ניסיתי ללחוץ על מקום הפצע, אבל היה לי קשה לאתר אותו תוך כדי נסיעה. לחצתי עם החולצה שלי על אחד המקומות שמהם הוא דימם, מתחת לבית השחי.
אחרי שנסענו שניים-שלושה קילומטרים קוסאיי רעד פתאום ואז הגוף שלו נרפה לגמרי. לא התייאשנו והמשכנו לנסוע עד שפגשנו את האמבולנס שוועד הזמין בדרך. העברנו אותו מייד לאמבולנס ואני, מאהר ועוד צעיר עלינו איתו. אחד הפרמדיקים עשה פעולות החייאה. שמעתי אותו אומר שהלב מת, אבל הוא המשיך לנסות להחיות אותו. כשהגענו לבית החולים, צוות רופאים ואחים התחילו גם בפעולות החייאה. הם ניסו במשך עשר דקות או רבע שעה, אבל זה לא עזר וקוסאיי לא הגיב. הם הודיעו לי שהוא מת.