בליל שני, 5.4.21, נכנסו חיילים לעיירות ביר נבאלא ואל-ג'יב שמצפון לירושלים, ערכו חיפושים בבתים וירו גז מדמיע לעבר ילדים ובני נוער שהשליכו עליהם אבנים. לאחר חצות, בסביבות השעה 02:30, 6.4.21, הגיעו כארבעה כלי רכב צבאיים לכביש ביר נבאלא-אל-ג'יב העובר בגבול בין שתי העיירות. כלי הרכב עצרו בסמוך לאי התנועה שבמרכז הכביש ובסמטאות הסמוכות אליו, והחיילים יצאו מהם ועמדו לידם.
זמן קצר לאחר מכן עברו במקום במכוניתם בני הזוג אוסאמה, בן 45, וסומיה, בת 35, מנסור, תושבי הכפר בידו והורים לחמישה, שהיו בדרכם הביתה מביקור במרפאה בביר נבאלא. אחד החיילים סימן להם בפנס ואוסאמה מנסור עצר את מכוניתו.
לאחר ויכוח קצר בינו לבין לאחד החיילים, המשיך מנסור בנסיעה. מיד לאחר שהחל בנסיעה פתחו החיילים באש לעבר המכונית ופצעו את מנסור בראשו. סומיה, שנפצעה מרסיסים, נטלה לידיה את ההגה, לחצה על הגז והמשיכה בנסיעה לאורך כ-700 מטרים נוספים ואז עצרה בצד הדרך. תושבים שהגיעו למקום פינו את בני הזוג למרפאה בכפר בידו וממנה הועברו לבית חולים ברמאללה, שם נותח מנסור. לאחר כשעה נקבע מותו. חיילים החרימו את מכוניתו של מנסור, וכמה שעות מאוחר יותר גם את מכשירי ההקלטה של מצלמות האבטחה של שני בתי עסק סמוכים, הצופות אל מקום האירוע.
מתחקיר בצלם עולה כי בנתיב הנסיעה של המכונית לא היו חיילים, וכי הירי הראשון בוצע מיד כשהמכונית החלה בנסיעה, במרחק של מטרים ספורים ממחסום הפתע וכעשרים מטרים ממספר חיילים שעמדו באזור אי התנועה, בהמשך הדרך. לאחר-מכן המשיכו החיילים לירות על המכונית, הן ממחסום הפתע והן מאי התנועה, ירי אינטנסיבי.
הצבא הודיע כי חקירת מצ"ח נפתחה באופן מיידי, אולם ניסיון ארוך שנים מלמד כי אין לצפות שתוביל לדבר מלבד טיוח ההרג, שכן זו מטרתה – לשמש עלה תאנה על ידי יצירת מצג שווא של מערכת אכיפת חוק מתפקדת ולהשתיק ביקורת שעשויה להישמע.
אשתו של אוסאמה, סומיה מנסור, סיפרה בעדות שמסרה ב-7.4.21 לתחקירן בצלם איאד חדאד מה אירע כשהיא ובעלה הגיעו במכוניתם למחסום הפתע:
תמונה
סומיה מנסור. צילום: איאד חדאד, בצלם, 7.4.21
כשהגענו לביר נבאלא הופתענו לראות שני ג'יפים צבאיים שעמדו לרוחב הכביש קרוב לאי התנועה. לא שמתי לב אם היו שם כלי-רכב צבאיים אחרים. בהמשך הכביש אחרי הג'יפים עמדו עוד שני חיילים, קרוב לאי התנועה, במרחק של עשרים מטרים בערך משני החיילים הראשונים. אחד החיילים הקרובים אלינו סימן לנו לעצור עם פנס. אמרתי לאוסאמה "נראה שיש כאן צבא יא אוסאמה, תעצור". אוסאמה עצר במרחק של כמה מטרים מהחיילים. לא ראיתי על הכביש קונוסים או דוקרנים שיעצרו אותנו. אחד החיילים ניגש לאוטו מצד הנהג והתחיל לצעוק על אוסאמה בעברית "למה אתה לא עוצר?! סימנתי לך מרחוק ולא עצרת". למרות שאוסאמה כן עצר, הוא ענה לחייל בעברית "לא ראיתי אותך. באלוהים אני מסטול מרוב עייפות ולא שמתי לב אליך". החייל שאל אותו "מאיפה אתם ולאן אתם נוסעים", ואוסאמה ענה לו שהיינו אצל הרופא ואנחנו בדרך חזרה לכפר שלנו, בידו. הוא לא ביקש תעודות זהות ולא מסמכים של הרכב ולא כלום. אנחנו נסענו באוטו "משטובה" (ללא רישיון רכב).
אחר כך אוסאמה המשיך לנסוע, ואז אחד החיילים ירה כדור אחד שפגע בחלק האחורי של האוטו. התחלתי לצעוק: "אוסאמה, אוסאמה, הם יורים עלינו! עצור! עצור אחרת יהרגו אותנו!". הוא ענה לי: "מה לעצור? הם ירססו אותנו". אוסאמה האיץ ואז התחיל ירי מסיבי שפגע באוטו מאחור. החיילים שהיו מקדימה לא היו במסלול הנסיעה שלנו, אבל גם הם התחילו לירות עלינו, עוד לפני שהתקרבנו אליהם. כדורים או רסיסי זכוכית עפו לכל הכיוונים. אני חושבת שלפחות שלושה כדורים פגעו באוטו מקדימה, ועוד עשרות חדרו מאחורה. מרוב פחד הורדתי את הראש בין הרגליים כדי להתגונן מהכדורים. האוטו התחיל להתנדנד מצד לצד. אמרתי לאוסאמה שנפגעתי, כי הרגשתי פגיעות בגב. הוא אמר לי "גם אני נפגעתי" ואחר כך שתק. אלה היו המילים האחרונות שלו. ראיתי שהוא נפצע בראש. הוא לא דיבר והגוף שלו היה נטה לצד שלי. חשבתי שהוא לא יוכל לנהוג אז לחצתי על הגז ונהגתי כדי שלא נתנגש במשהו. כשחשבתי שאנחנו כבר רחוקים מטווח הירי או הראייה של החיילים, עצרתי את האוטו בצד ימין של הכביש והרמתי את מעצור היד. הייתי בהלם, צעקתי על בעלי, שהיה ללא הכרה, "אוסאמה! אוסאמה!" אבל הוא לא הגיב.
ב.ע., תושב הרחוב, בן 57, שב הביתה לאחר ששמע מאשתו כי חיילים יורים גז מדמיע ליד ביתם. לאחר שירי הגז נפסק, נשארו בני הזוג ערים. בעדות שמסר ב-6.4.21 לתחקירן בצלם איאד חדאד סיפר:
תמונה
השמשה הקדמית של מכוניתם של בני הזוג, מנוקבת כדורים
בסביבות השעה 2:30 לפנות בוקר אני ואשתי היינו עדיין ערים. שמעתי את כלי-הרכב הצבאיים חוזרים לאזור שלנו. ראיתי בערך חמישה כלי-רכב צבאיים על אי התנועה שמול הבית שלנו, ובערך עשרה חיילים על הקרקע. הערכתי שהם מתכננים לפשוט על איזו חנות או בית. הייתה תנועה דלילה והחיילים לא עצרו את המכוניות שעברו. אני והילדים שלי הסתכלנו מהמרפסת על הכביש המואר.
אחרי זמן קצר ראיתי מכונית פרטית מגיעה מכיוון ביר נבאלא. היא נסעה במהירות רגילה, וכשהגיעה למרחק של עשרה מטרים בערך מהחיילים אחד מהם סימן לנהג לעצור. האוטו נעצר ושלושה חיילים ניגשו לצד של הנהג. שמעתי את אחד מהם צועק על הנהג בעברית, שאני מבין היטב. החייל שאל אותו למה הוא לא עצר, והנהג ענה לו שהוא עצר והם המשיכו להתווכח. אחרי פחות מדקה המכונית נסעה. באותו רגע לא היו לפניה חיילים. הנהג הספיק להתרחק רק כמה מטרים ואז החיילים קראו לו לעצור אבל הוא לא עצר והחיילים ירו על המכונית מאחור, כשהם ממשיכים לצעוק "עצור! עצור!".
שמעתי יריה בודדת ואחריה ירי מסיבי. מההתחלה שמעתי כדורים פוגעים בשמשה האחורית ושמעתי אותה מתנפצת, אבל אני לא יכול לומר בוודאות כמה יריות פגעו בה. כשהאוטו נפגע הוא התחיל להתנדנד תוך כדי נסיעה. הוא כמעט התנגש בחפצים או במדרכה יותר משלוש פעמים ובכל פעם התיישר והמשיך בנסיעה. אחרי שהאוטו התקדם בערך חצי קילומטר הוא יצא מטווח הראייה שלי. אחר כך הירי נפסק. במהלך הירי ראיתי 4-3 חיילים כורעים ברך בתנוחת צליפה. הייתי די משוכנע שהנוסעים נפגעו, כי נורו עליהם כל כך הרבה כדורים.
אחרי 15-10 דקות כלי הרכב הצבאיים נסעו לכיוון הכפר אל-ג'יב, מרחק של בערך חצי קילומטר. החלטתי ללכת ולראות מה קורה שם. עצרתי במרחק של מאה מטר מכלי-הרכב הצבאיים ומאמבולנס פלסטיני שהגיע לשם ועמד ליד האוטו שנפגע.
שעה או שעה וחצי אחרי האירוע חיילים ושוטרי משמר הגבול חזרו לאזור ואספו מהכביש את תרמילי הכדורים הריקים. בבוקר ראיתי שם כמה תרמילים שאנשי הכוח כנראה פספסו.
דקות ספורות לאחר שסומיה מנסור עצרה את המכונית, במרחק של כשבע מאות מטרים ממחסום הפתע, הגיעו למקום כמה צעירים שפינו את בני הזוג למרפאה בבידו. אוסאמה קיבל במרפאה טיפול ראשוני ובני הזוג פונו תוך דקות ספורות באמבולנס, שנסע לבית החולים ברמאללה בדרכים עוקפות כדי להימנע ממפגש עם חיילים. לבית החולים הגיע אוסאמה מנסור ללא הכרה, והוכנס למחלקת הטראומה וממנה לחדר הניתוח. סומיה נבדקה וטופלה בגין פציעה מרסיסי ירי ושברי זכוכית. לאחר כשעה נקבע מותו של אוסאמה.
סומיה הוסיפה וסיפרה בעדותה:
כל הזמן שאלתי את בני המשפחה שלי ושל בעלי, שהגיעו לבית החולים, על המצב של אוסאמה, אבל הם לא נתנו לי תשובות ברורות. הייתי לחוצה מאוד ורק בשעה 5:00 בבוקר סיפרו לי שאוסאמה נפטר.
אחרי חצי שעה שיחררו אותי מבית החולים עם מרשם למשככי כאבים וחומרי חיטוי לפצעים.
מי שהרג את בעלי גרם לי לשברון לב. הוא היה חברי לחיים, והם הפכו חמישה ילדים ליתומים מאב. שאלוהים ירחם עליו. הוא בדיוק השתחרר לפני חודשיים אחרי מעצר על שהיה בלתי חוקית בישראל. הם גדעו מהר מאוד את השמחה שלנו על איחוד המשפחה ועל המפגש המחודש שלו עם הילדים.
ב-19.11.21 פורסם בכלי התקשורת כי התיק עודנו בחקירה. ב-1.6.22 הודיע דובר צה"ל לבצלם כי תיק החקירה נסגר ללא הגשת כתב אישום.
ביום ראשון, 7.1.24, בסביבות 17:00, הגיעו מוחמד ודוחא אבו עיד, בני זוג מהכפר בידו שבמחוז אל-קודס, למחסום הצבאי שבכניסה לכפר בית איכסא. הם האיצו לתוך המחסום, פגעו בשוטרת מג"ב ופצעו אותה באורח קל. שני שוטרים שעמדו לידה, ולא נפגעו, פתחו בירי מאסיבי. הם הרגו את בני הזוג וכן ירו למעלה משלושים כדורים במונית שירות שעברה לפניהם במחסום. אחד הכדורים פגע ברוקייה ג'האלין, בת 4, שנסעה במונית עם משפחתה. נהג המונית המשיך לנסוע עד שנעצר מטרים ספורים לאחר המחסום. הנוסעים חששו שהשוטרים יירו עליהם אם יצאו מהמונית והמתינו בתוכה עם רוקייה הפצועה. כרבע שעה לאחר מכן רוקייה הפסיקה לנשום ונהג המונית העז להודיע לשוטרים שיש במונית ילדה פצועה.השוטרים לקחו את האם ואת בתה לאמבולנס של מגן דוד אדום שהגיע למקום, שם ביצעו בה הפרמדיקים פעולות החייאה, לשווא. האם נשארה באמבולנס עם גופת בתה במשך כשעה, ואז הוציאו השוטרים את הגופה והניחו אותה על הקרקע במרחק של כמה מטרים מגופותיהם של בני הזוג מהמכונית הראשונה. לאחר כחצי שעה הגיע למקום אחמד ג'האלין, אביה של רוקייה. הוא ואשתו נחקרו במחסום עד לאחר חצות, ורק אז אפשרו להם לשוב לביתם, אך ללא גופת בתם שהושארה שוכבת על הקרקע. ב-16.1.24, תשעה ימים לאחר הריגתה של רוקייה, החזיר הצבא את גופתה למשפחתה.תחקירן בצלם איאד חדאד גבה ב-10.1.24 עדויות מאמה של הילדה ומנהג המונית בה נסעה:עאאישה ג'האלין, בת 39 ואם לשישה, סיפרה:ביום ראשון, 7.1.24, הייתי עם ארבעת הילדים שלי, מרווא, רחמה, רוקייה ומוחמד, בביקור משפחתי בבית חנינא אל-בלד. ב-16:50 יצאנו חזרה לכיוון הבית שלנו בכפר בית איכסא. נסענו במונית שירות מסוג פורד טרנזיט, והכרתי את הנהג. במונית נסעו גם שתי נשים מהכפר שלא הכרתי. אחת ישבה ליד הנהג והשנייה מאחוריו. אני ישבתי לידה והילדים ישבו לידי ומאחורי. הגענו למחסום ב-17:00. היינו במרחק של בין 15 ל-20 מטר מהשער הראשון וחיכינו לסימן מהשוטרים. לא היו לפנינו מכוניות אחרות. תוך דקה או שתיים השער נפתח והנהג התקדם ועצר מול חדר הבידוק, באמצע המחסום. עמדו שם שוטרת ושני שוטרים. השוטרת לקחה את תעודות הזהות של הנהג, שלי ושל שתי הנשים, הסתכלה עלינו, החזירה לנו את התעודות והרשתה לנהג להמשיך לנסוע. היינו במרחק של בערך 10 מטרים מהשער השני של המחסום והנהג התקדם אליו באיטיות. פתאום שמעתי צעקות של השוטרים והמולה, ואז התחיל ירי מסיבי מאחורינו. הכדורים חדרו למיניבוס ושברי זכוכיות עפו לכל הכיוונים. הורדתי מיד את הראש והתחבאתי מאחורי הכיסא של הנהג, וכך עשו גם כל השאר. משכתי את מוחמד לרצפת המיניבוס, לפניי. אחר כך הסתובבתי ומשכתי גם את רוקייה. אז גיליתי שהיא פצועה. היה דם על הבגדים שלה באזור הגב והיא בכתה. הושבתי אותה על הברכיים שלי וניסיתי להרגיע אותה. השניות שעברו עד שהירי נפסק הרגישו לי כמו שנה. בינתיים הנהג המשיך לנסוע, עבר את השער ואז סטה ימינה ועצר. רציתי לרדת מהמונית כדי לבקש עזרה עבור רוקייה, אבל הנהג אמר לי שהם יירו בי אם אצא. ישבתי עם רוקייה בתוך המיניבוס. היא סבלה מאוד מכאבים. בחוץ היה בלגן שלם. הגיעו כוחות גדולים מכל הסוגים וכולם התאספו ליד חדר הבידוק מסביב למכונית שכנראה הגיעה אחרינו. לא הבנתי מה קרה בדיוק.כעבור רבע שעה בערך, רוקייה כבר לא הוציאה שום קול. היא לא זזה ולא נשמה. הנהג קרא לאחד השוטרים, והשוטר ענה לו משהו שלא הבנתי. רק אז העזתי לצאת מהמונית עם רוקייה. אחד השוטרים ראה אותי ושאל מה אני רוצה. אמרתי לו שהילדה שלי פצועה. הוא לא הבין מה קרה ואיך היא נפצעה, אז אמרתי לו שהשוטרים ירו בה. השוטר לקח אותי לאמבולנס של מגן דוד אדום שהיה שם. אני לא יודעת מתי הוא הגיע לשם. הכניסו אותי עם רוקייה לאמבולנס, שמו אותה על המיטה וחיברו אותה לחמצן. ניסו לעשות לה החייאה ידנית אבל זה לא עזר. אחר כך נתנו לה שוקים חשמליים, אבל זה גם לא עזר והיא לא הגיבה. הם ניסו במשך כמה דקות ואז הפרמדיק אמר לי שהוא מצטער אבל רוקייה מתה. הם סגרו את דלת האמבולנס והשאירו אותי שם בפנים במשך שעה בערך. אף אחד לא דיבר איתי. ישבתי שם, חיבקתי את רוקייה ובכיתי. כעבור שעה לקחו אותה, השכיבו אותה בצד הכביש וכיסו אותה. הם אמרו לי להישאר בצד, במרחק של 10 מטרים ממנה. ביקשתי מהם לקרוא לבעלי. הייתי מפוחדת, כל הגוף שלי רעד,ולא ידעתי מה הולך לקרות. אחרי חצי שעה בערך בעלי אחמד הגיע. כמה אנשים תשאלו אותי ואת אחמד, אחד אמר שהוא קצין משטרה ואחר אמר שהוא מהצבא. הייתי בשוק ולא ממש עניתי לשאלות שלהם, אז הם הפנו את רוב השאלות לאחמד. בצד הכביש ראיתי עוד שתי גופות, מכוסות בשמיכת אלומיניום. ארבעים דקות בערך אחרי שאחמד הגיע ראיתי שהנהג חזר. הוא אמר לי שהוא הסיע את הילדים לבית שלנו בכפר. השוטרים בדקו את המיניבוס וחקרו את הנהג. בשעה 23:00 השוטרים הביאו גרר שהרים את המונית ואת המכונית השנייה ולקח אותם משם. רק בחצות הרשו לנו לעזוב, אבל הם לא הסכימו שניקח את הגופה של רוקייה. הם מחזיקים בה עד עכשיו. הם אומרים שזה כדי להשלים את החקירה ולעשות בדיקות פורנזיות [הגופה הוחזרה למשפחה ב-16.1.24]. נהג מונית השירות סיפר:אני עובד בהסעות בקו בית איכסא ובכפרים הסמוכים. ביום ראשון, 7.1.24, ב-16:45, הסעתי שבעהמונה נוסעים מכיכר בידו לבית איכסא: שתי נשים, שאחת מהן ישבה לידי והשנייה מאחוריי, ואישה עם ארבעה ילדים. האמא ישבה במושב האמצעי בשורה האמצעית, חלק מהילדים שלה ישבו לידה וחלקם במושב האחורי. הגענו למחסום ב-17:00 ופעלתי לפי ההוראות. עצרתי לפני השלט "עצור" ותוך פחות מדקה 'השוטרים פתחו את השער ואחד מהם אותת לי להתקדם. עמדו שם שני שוטרים ושוטרת. התקדמתי עד שהרכב עמד במקביל לחדר השומרים. השוטרת ביקשה את תעודות הזהות של הנוסעים. היא בדקה אותן ואז החזירה לנו אותן ופתחה לנו את השער. נסעתי לאט. התקדמתי לכיוון השער השני, שכבר נפתח. כשהייתי במרחק של בערך חמישה מטרים ממנו, ועשרה מטרים מהשוטרים, נורו עלינו יריות מאחורה. היו פאניקה וצעקות ברכב. כופפתי את הראש ולחצתי על דוושת הגז כדי להתרחק משם. כדורים ניפצו את השמשה האחורית וחדרו לתוך האוטו. נסעתי בערך עשרה מטרים מבלי לראות כלום מלפנים. אחרי שעברתי את השער השני המנוע כבה, כנראה הרמתי את הרגל מהקלאץ' מרוב בלבול. הירי נפסק אחרי פחות מדקה אבל גם אז הייתי עדיין בשוק ולא הבנתי אפילו אם נפגעתי בעצמי. ביקשתי מכולם לבדוק את עצמם והנוסעות אמרו שהן לא נפגעו, חוץ מילדה אחת שמאוחר יותר הבנתי שקוראים לה רוקייה. התקשרתי לאמבולנס של הכפר בידו ואמרתי להם שילדה קטנה נפצעה במונית במחסום. האמבולנס מבידו הגיע תוך חמש דקות. הוא עצר רחוק מהמחסום והפעיל את הסירנה, אבל לא נתנו לו להיכנס. אחר כך הגיעו ניידות משטרה, ואחריהן הגיעו עוד חיילים ושוטרים. אחרי רבע שעה בערך הגיעו כמה אמבולנסים של מגן דוד אדום, אני לא יודע כמה. רק אז העזתי להוציא את הראש מהחלון וצעקתי לשוטרים בעברית שיש איתי ילדה פצועה. השוטר קרא מייד לפרמדיקים והאמא יצאה עם הילדה שלה והתקדמה לאזור המחסום. הם פתחו לה את השער ולקחו אותה עם הילדה לאחד אמבולנסים. שאר הילדים שלה נשארו איתי. שאלתי את אחד השוטרים אם אני יכול לעזוב, בגלל שיש איתי ילדים קטנים, והוא אמר לי שאחכה. אחרי חמש דקות הגיע שוטר אחר והורה לי לעזוב. נסעתי לכיוון בית איכסא, בערך 200 מטר אחרי המחסום. שם פגשתי את קרובי המשפחה של הילדים והם לקחו אותם. המשכתי לכפר, הורדתי את שתי הנוסעות האחרות וחזרתי הביתה. ב-18:20 התקשר אלי "קפטן פארס" ואמר שאני צריך לחזור למחסום עם המונית. חזרתי לשם ועמדתי במסלול הימני. היו שם חוקר של הצבא וחוקרים מהמשטרה והם עשו עליי חיפוש ושאלו אותי כמה שאלות על מה שקרה. הם צילמו את המונית. ראיתי שתי גופות שוכבות על הכביש, עטופות בנייר אלומיניום. אחר כך התברר לי שהם היו בני זוג. במרחק של חמישה מטרים מהן הייתה הגופה של הילדה. היא הייתה מכוסה בבד גזה לבן. האמא ובעלה עמדו במרחק של 20 מטרים ממני והם היו מוקפים בחוקרים שכנראה תשאלו אותם. החוקרים ואני ספרנו יותר מ-30 פגיעות ירי במונית, רובם בצד הימני שלה. חלק מהם עברו דרך המושב האחורי. ב-19:00 הם העלו את האוטו שלי על גרר ולקחו אותו משם. אותי העלו על רכב צבאי ולקחו אותי לכלא עופר. חיכיתי שם חצי שעה בערך ואז עשו עליי חיפוש והכניסו אותי לחדר של מישהו שהציג את עצמו כ" אבו ראמי". הוא הראה לי סרטונים ממצלמת אבטחה. לא ראיתי שום דבר בבירור. לקחו את הפרטים האישיים שלי ואת הכתובת. אחרי 20 דקות בערך החקירה הסתיימה ואז חיכיתי שהם יחזירו אותי למחסום. בערך ב-23:00 הורידו אותי שם. הגופות עדיין היו שם. עברתי את המחסום ברגל ואח שלי אסף אותי בצד השני והסיע אותי הביתה.
ביום חמישי, 19.1.23, בסביבות 2:30 לפנות בוקר, נכנסו עשרות חיילים למחנה הפליטים ג'נין. מיד עם הגעתם, צעירים יידו לעברם אבנים ולטענת הצבא גם השליכו עליהם מטענים. כמה מהחיילים התקדמו לתוך המחנה. אחרים עלו על גג אחד הבניינים, חלקם נכנסו לאחת הדירות בקומה החמישית, הורו לדייריה להיכנס לאחת הדירות האחרות, וניהלו משם חילופי אש עם פלסטינים חמושים שהסתתרו באחת הסמטאות שבמחנה. בסביבות 4:00 לפנות בוקר התקדם אחד החמושים, אדהם ג'בארין, בן 26, פעיל בזרוע הצבאית של הג'יהאד האיסלאמי, לעבר כיכר המחנה הסמוכה. חיילים שהיו בבניין, במרחק של כ-150 מטרים, ירו בו והוא נפצע קשה. אחת מתושבות השכונה, אלאא בוואקנה, בת 34, שמעה צעירים צועקים לעזרה ויצאה לבדוק מה קרה. כשיצאה הבחינה בוואקנה בג'בארין, אותו לא הכירה, שוכב בפינה המזרחית של ביתה כשהוא פצוע. היא הצליחה לגרור אותו בידיו לכיוון ביתה, מרחק של כשלושה מטרים. אביה, ג'וואד בוואקנה, בן 57, יצא גם הוא מהבית וסייע לה לגרור אותו כמה מטרים נוספים, עד פתח ביתם. במהלך כל הזמן הזה שמעו השניים ירי בסמוך לביתם. כאשר הגיעו לפתח הבית, ירה אחד החיילים מהבניין בו הסתתרו החיילים שתי יריות שפגעו בפלג גופו העליון של האב והוא נפל על פניו. בני המשפחה הצליחו להכניס אותו לחצר הבית הפנימית, שהייתה מחוץ לטווח הירי של החיילים. פרמדיק מתנדב שנכח באזור הגיע לבית ובעזרת אלאא פינה את ג'וואד במכונית המשפחה לבית חולים, שם נקבע מותו. זמן קצר לאחר מכן פונה גם ג'בארין לבית חולים, וגם מותו נקבע על ידי הצוות הרפואי. הכוחות עזבו את המחנה לאחר שעצרו שלושה תושבים, בהם את אחד מדיירי הבניין שממנו ירו. כל השלושה שוחררו זמן קצר לאחר מכן. דובר צה"ל פרסם כי "במהלך פעילות הכוחות במחנה הפליטים ג'נין, ירו הכוחות לעבר חמושים אשר ירו ירי מאסיבי לעברם, זוהו פגיעות" וכי אחד החיילים נפצע באורח קל ופונה לטיפול בבית חולים. צלף ירה למוות באזרח לא חמוש כשניסה להגיש עזרה ראשונה לאדם פצוע. זאת, בעת שלא סיכן איש, בוודאי לא את החיילים שעמדו הרחק ממנו, ממוגנים היטב. תוצאות התחקיר מעלות חשד כבד שהריגתו של בוואקנה הייתה מכוונת, וללא כל הצדקה. תגובת דובר צה"ל וניסיון העבר מעידים בבירור כי איש לא ייתן דין וחשבון על הריגתו – לא הצלף שביצע את הירי, לא המפקדים שאפשרו אותו, לא היועצים המשפטיים שאישרו את ההוראות ולא קצינים בכירים יותר בצבא. תחקירן בצלם עבד אל-כרים סעדי שוחח עם קרובי משפחתו של ג'וואד בווקאנה ועדי הראייה ב-19.1 ו-22.1: אלאא בוואקנה, בת 34, סיפרה בעדותה: ביום חמישי, 19.1.23, בסביבות השעה 2:30 לפנות בוקר, אני ואחותי היינו בחדר שלנו כששמענו אזעקת אזהרה, שהצעירים מפעילים בדרך כלל כדי להזהיר את התושבים שהצבא פושט על המחנה. כמה רגעים אחרי האזעקה התחלנו לשמוע ירי ופיצוצים באזורים שקרובים למרכז המחנה. אבא שלי, ג'וואד, קרא לנו להתאסף כולם בחדר השינה שלו ושל אמא, כי זה החדר הכי בטוח בבית, וכבר קרה פעם שירי של חיילים פגע באחד החלונות שלנו. בסביבות השעה 4:00 שמענו צעקות בחוץ, וקריאות של צעירים שהם זקוקים לעזרה ראשונה ולאמבולנס. הבנו שצעיר נפגע ליד הבית שלנו. לפני כן קראתי במדיה החברתית שכוחות הצבא הודיעו לקישור הפלסטיני שהם אוסרים על תנועה של אמבולנסים ועיתונאים בתוך המחנה ללא תיאום איתם. למרות האזהרות לא יכולתי להתעלם מהצעקות בחוץ, הרגשתי מחויבות אנושית ורגשית לעזור לו. יצאתי מהר לכיוון הפינה המזרחית של הבית שלנו ומצאתי שם צעיר שלא הכרתי, ששכב על הגב ולא היה מסוגל לזוז. הוא דימם מאוד ולא דיבר. משכתי את הצעיר ביד שלו והוא רק נאנק מכאבים. אמרתי לו שאני מושכת אותו עד לכניסה לבית שלנו כדי להרחיק אותו מטווח האש ולנסות לעזור לו. ביקשתי ממנו שינסה לעזור לי ולהתקדם אבל הוא לא היה מסוגל לזוז. הצלחתי למשוך אותו למרחק של שניים או שלושה מטרים, למרות שהיה ירי מסיבי מסביבנו. התמקדתי בניסיון לפנות אותו. באותם רגעים הגיע אבא שלי לעזור לי. הוא היה לבוש בפיג'מה. הוא תפס את הבחור ביד השנייה שלו ושנינו הצלחנו למשוך אותו עד לפתח הבית שלנו, מרחק של שמונה מטרים בערך. שמעתי ירי אש חיה יותר קרוב אלינו ופתאום ראיתי את אבא שלי נופל לאט על הקרקע, ליד הבחור הפצוע, והראש שלו נחבט במפתן הדלת. הייתי בהלם. מבועתת לגמרי. אלה היו רגעים מחרידים. אני, אמא שלי והאחים שלי משכנו את אבא לתוך החצר הפנימית של הבית. ראיתי שהוא נפגע מכדורים בפלג הגוף העליון ואז הגיע צעיר במדים של מגיש עזרה ראשונה, ועזר לנו להכניס את אבא למכונית שלנו. נסעתי מהר לבית החולים אבן סינא. לא היה איכפת לי מהירי, רק להביא את אבא מהר לבית החולים. הגעתי למחלקת הטראומה והרופאים שם ניסו להציל את אבא, אבל הוא נפטר. הפרמדיק המתנדב ס. מ. סיפר: בסביבות השעה 2:30 הייתי בבית שלי, בחלק המערבי של המחנה. התעוררתי מהאזעקה שמתריעה על פשיטה של הצבא. לבשתי מייד את האפודה של מתנדבי אל-אירא'תה א-טבייה ("עמותת הסיוע הרפואי הפלסטיני"), לקחתי את תיק העזרה הראשונה ויצאתי מהבית לכיוון מרכז המחנה. בסביבות השעה 3:30 לפנות בוקר הייתי במרכז המחנה עם חברים ועוד מתנדבים, והגשנו עזרה ראשונה לצעיר שנפגע מירי של הצבא ואז הצעירים פינו אותו לבית חולים. שמעתי קריאות וצעקות שיש צעיר פצוע באזור שצריך עזרה ראשונה ואמבולנס. התקדמתי לבד לכיוון הצעקות, דרך סמטאות. ידעתי שיש צלפים ישראלים על גגות הבניינים, וגם הבנתי מהמדיה החברתית שהצבא אסר על תנועה של אמבולנסים ועיתונאים. כשהגעתי למקום שבו נפגע הצעיר, מצאתי שם את ג'וואד בוואקנה והבת שלו, שניסו למשוך את הצעיר הפצוע לכיוון הכניסה לבית שלהם. ממש כשהגעתי אל מול הבית של משפחת בוואקנה ראיתי את ג'וואד נורה ונופל באטיות על הפנים, במפתן הבית שלו. הגעתי אליהם ובעזרת בני המשפחה של ג'וואד הכנסנו אותו לרחבת הבית. הצעיר הפצוע, אדהם טהא (ג'בארין), שכב בכניסה בלי תזוזה אבל בגלל ירי הצלפים לא הצלחתי לבדוק אותו. ג'וואד דימם מאוד מהחזה ומהבטן. ניסיתי ללחוץ עם פדים על הפצעים כדי לעצור את הדימום, אבל זה לא הועיל. הכנסנו אותו מייד למכונית של המשפחה. הבת שלו, אלאא, נהגה ואני נסעתי איתה לבית החולים אבן סינא שקרוב לבית שלהם. הגענו לשם תוך כמה דקות, והרופאים ניסו להציל את חייו של ג'וואד, אבל הוא נפטר בגלל הפצעים הקטלניים שספג בחזה ובבטן. בזמן שהיינו במחלקת הטראומה הביאו גם את הצעיר אדהם, שהגיע בלי רוח חיים. דייר באחת הדירות שממנה ירו הכוחות אש חיה סיפר: בהתחלה נכנסו שישה חיילים. אחד מהם סימן לנו שלא לזוז. חייל אחר כיבה את האורות בסלון. שמעתי חייל שובר את המנורה שמעל דלת הכניסה של הבית, בחוץ. חייל אחר הביא מעמד בגובה של בערך מטר. הוא הזיז את שולחן האוכל במטבח, שמחובר לסלון. אחד החיילים הציב וקיבע על המעמד רובה ארוך. החיילים נכנסו לחדרים של הבית ובדקו אותם, ואחרי כמה דקות, אחד מהם הורה לנו לעבור מהסלון לחדר אחר. נכנסנו לשם ושני חיילים עם פנסים על הקסדות עמדו ושמרו ליד דלת החדר. שמענו ירי מהסלון של הבית, שמשקיף על הרחבה הראשית של המחנה. אחר-כך הגיע חייל אחר, אני חושבת שזה היה הקצין האחראי, ודיבר בעברית עם שני החיילים. אני מבין קצת עברית, והבנתי שהוא אומר להם להעביר אותנו לדירה אחרת בבניין, וכך הם עשו. העד ממשיך ומספר: בסביבות השעה חמש לפנות בוקר השתתקו קולות הירי ולא שעמנו יותר גם תנועה של חיילים. עלינו בחזרה לדירה שלנו וגילינו שהבית כמעט הרוס. החיילים הוציאו את המזרן מחדר השינה והשתמשו בו כמגן. הם הפילו כל מה שהיה על השיש. מצאנו גם חורים בווילונות של החלונות. בזמן שניקינו את הבית מצאתי תרמיל של כדור שירו החיילים לעבר הצעירים. הם לא השאירו תרמילים חוץ מזה שמצאתי. זאת הייתה חוויה קשה ומפחידה עבורנו ועבור השכנים.
ביום שני, 14.11.22, בסביבות השעה 4:00 לפנות בוקר, הגיעו עשרות חיילים לעיירה ביתוניא הסמוכה לרמאללה, עצרו את אחד התושבים, אזקו את ידיו לאחור והובילו אותו אל מתחת לבניין שמול ביתו. באותו זמן, עברה ברחוב מכונית שבה נהג אנס חסונה, בן 26. לידו ישבה פולה מלוח, נערה בת 14 על הרצף האוטיסטי. החיילים – אלה ששמרו על העצור וחיילים נוספים שעמדו בהמשך הרחוב – פתחו באש לעבר המכונית ופגעו בשניהם. המכונית המשיכה לנסוע כמה מטרים ואז נעצרה. החיילים ניגשו אליה והוציאו ממנה את מלוח הפצועה. לדברי עדי ראייה, הם הגישו לה עזרה ראשונה במשך פרק זמן קצר, ולאחר מכן כיסו את גופה. חסונה, שנפצע בזרועו הימנית, קיבל טיפול ראשוני מהחיילים. לאחר מכן פינו החיילים את חסונה ואת גופתה של מלוח למחנה הצבאי עופר, משם הושבה גופתה של מלוח למשפחתה באמבולנס של הסהר האדום. חסונה פונה לבית החולים שערי צדק בירושלים שם נותח ואז הודיעו לו חיילים כי הוא עצור בחשד שניסה לדרוס את החיילים. למחרת הוא נחקר בבית החולים וב-17.11.22 הוא שוחרר, בלא כלום, לביתו. לאחר האירוע פרסם דובר צה"ל כי הכוח הצבאי זיהה "רכב חשוד שהתקרב לכיוונו. הכוח סימן לנהג הרכב לעצור, אך הוא האיץ לכיוון הכוח. בתגובה, הכוח ירה לעבר הרכב". אלא שחסונה, שנהג ברכב, מסר לבצלם שהוא כלל לא הבחין בחיילים לפני שהם ירו בו ועדי ראייה מסרו כי כשהבחינו במכונית מיד לאחר היריות הראשונות לעברה היא נסעה במהירות רגילה. היאם ערמוש, בת 67, תושבת שכונת אל-מדארס שבביתוניא, סיפרה בעדות שמסרה לתחקירן בצלם איאד חדאד ב-14.11.22: ביום שני, 14.11.22, בסביבות השעה 4:00 לפנות בוקר, בעלי העיר אותי ואמר לי שיש חיילים בשכונה. הסתכלתי מחלון המטבח שמשקיף על הרחוב הראשי וראיתי ג'יפים עומדים ברחוב, במרחק של לא יותר מ-70 מטר מהבית שלנו. היה לילה גשום אבל תאורת הרחוב פעלה והפנסים של הג'יפים דלקו. הבחנתי בשני חיילים שהלכו לכיוון בית של שכנים שלנו, שהג'יפים חנו מולו. בהתחלה חשבתי שהם רוצים לחסות מהגשם, אבל בהמשך הבנתי שהם פושטים על בית השכנים כדי לעצור את אחד הבנים שלהם. ראיתי שלושה ג'יפים ועוד ג'יפ אחד גדול. אני לא יודעת אם היו שם עוד ג'יפים. אחרי זמן קצר ראיתי יותר מ-20 חיילים יוצאים מבית השכנים כשהם מובילים את אחד הבנים שלהם כשהידיים שלו כבולות לאחור. החיילים לקחו אותו לדרך צדדית, ממזרח לבית שלנו. מולנו יש עוד בניין מגורים ובקומת הקרקע שלו יש עסקים ומכולת, וחונים שם כלי-רכב של השכנים. אני ובעלי עברנו להסתכל דרך חלון אחר בבית כדי לראות מה הם עושים, אבל לא הצלחנו להבין מה בדיוק קרה שם. אח-ר כך החיילים הובילו את הבן של השכנים לכיוון המחסנים שבקומת הקרקע בבניין שלנו. התחלתי לחזור למטבח כדי להסתכל על מה שהם עושים. בזמן שעברתי בין החדרים בבית שמעתי 3 יריות של אש חיה. זה נשמע כאילו הצליל מגיע מכיוון המחסנים שמתחת לבית שלנו. הסתכלתי מייד מהחלון וראיתי רכב פרטי מגיע מלמטה, והוא חלף על פני הבניין שלנו. הפנסים שלו היו דלקו והוא נסע במהירות רגילה. לא ידעתי כמה נוסעים היו בו, אבל ראיתי בבירור את הנהג ולידו נוסע. אני ובעלי פחדנו מהירי והתכופפנו קצת. הירי לעבר הרכב נמשך בזמן שהוא התקדם עוד כמה עשרות מטרים, עד שהוא נעצר בפינת הצומת. זה היה ירי מטורף לגמרי. לא היה שום ירי מתוך הרכב. מייד כשהרכב עצר התקדמו אליו בערך עשרה חיילים ושלפו מתוכו באלימות שני אנשים. ראיתי אותם מוציאים צעיר פצוע מהצד של הנהג, זורקים אותו על הקרקע ומתחילים לבדוק אותו ולערוך עליו חיפוש. מהצד השני הם משכו החוצה בחורה, זה היה ברור לפי הבגדים. ברגע שהם שלפו אותה מהרכב ראיתי אדם, כנראה פרמדיק, שחתך את הבגדים שלה והתחיל לעשות לה החייאה. הבחורה כנראה גססה או עמדה למות. הוא ניסה במשך כמה שניות ואז הם עזבו אותה, ניגשו לצעיר, הגישו לו טיפול ואז הוליכו אותו והכניסו אותו לג'יפ. היה נראה שקשה לו ללכת. אחר-כך הם העלו את הבחורה על אלונקה וניסו להכניס אותה לאחד הג'יפים אבל חזרו והניחו את האלונקה שוב על הקרקע. הם חזרו על זה יותר מפעם אחת. אחרי 20-15 דקות הם הובילו את השכן שעצרו מאזור המחסנים והכניסו אותו לאחד הג'יפים. אחר-כך הם הכניסו את האלונקה עם הבחורה לאותו ג'יפ שבו ישב הצעיר הפצוע ואז הם עזבו את האזור. אחרי שהם הסתלקו יצאתי עם בעלי והבנים שלנו ועוד תושבים מהשכונה וניגשנו למכונית שעליה החיילים ירו. ראיתי כתמי דם על המושבים וסימני ירי בכל חלקי הרכב, מקדימה ומאחורה ומהצדדים. החלונות היו מנופצים והיו בהם חורים של כדורים. ראיתי בגדים חתוכים, כנראה של הבחורה. ראיתי גם מעיל וחולצה שנדמה לי שהיו שייכים לצעיר. אחרי 10-5 דקות, כשעוד עמדנו ליד האוטו, הצבא חזר אז התפזרנו ומיהרנו לבתים שלנו. ראינו אותם בודקים את הרכב עוד פעם. אני לא יודעת מה הם חיפשו. ראיתי אותם גם מצלמים את הרכב. הם נשארו כמה דקות ואז עזבו.
