יוסף כאשור, בן 34 ואב לשישה, נהג מונית מהעיירה דורא שמדרום לעיר חברון, סיפר כיצד הפכה עבודתו לסיוט יומיומי
אני עובד כנהג מונית. מאז אירועי ה-7 באוקטובר ופרוץ המלחמה בעזה, הצבא הישראלי הציב על הכבישים עשרות שערים שנשלטים בידי חיילים, שפותחים וסוגרים אותם כרצונם. בין השערים והמחסומים שמקשים על העבודה שלי באופן יומיומי: שער א-ד'אהרייה – שסגור מאז ה-7 באוקטובר; שער שהצבא הציב בכניסה לעיירה דורא והיה סגור מאז ה-7 באוקטובר אבל נפתח לפני כחודש; מחסום א-נשאש בעיר בית לחם – שנסגר מדי יום בשעה 19:00; ושער בית סאחור (עוש אל-ר'וראב) – שגם הוא נסגר מדי יום בשעה 19:00. מאז הצבת השערים הללו, העבודה שלי הפכה לסבל, כי כל הזמן אני צריך לעקוף שערים ולהסתובב ביניהם, ולפעמים לנסוע בדרכי עפר קשות ומסוכנות, וזה מפחיד במיוחד בשעות הלילה. הנסיעות האלה מתישות, לוקחות המון זמן וכרוכות בעלויות דלק כל כך גבוהות, שההכנסה כבר לא מספיקה לכיסוי צרכי הבית.
העבודה שלי הפכה לסבל, כי כל הזמן אני צריך לעקוף שערים ולהסתובב ביניהם, ולפעמים לנסוע בדרכי עפר קשות ומסוכנות, וזה מפחיד במיוחד בשעות הלילה. הנסיעות האלה מתישות, לוקחות המון זמן וכרוכות בעלויות דלק כל כך גבוהות, שההכנסה כבר לא מספיקה לכיסוי צרכי הבית.
בעקבות זאת הפסקתי לקבל נסיעות מחוץ לאזור, ואני מסתפק בהסעות פנימיות בלבד – שגם הן אינן קלות בגלל הצורך לעקוף חסימות ולעבור בין הכניסות השונות ליישובים כדי להגיע ליעדים. למרות זאת, לפעמים אני נאלץ לקבל גם נסיעות מחוץ לאזור כי לא נעים לי לומר לא ללקוחות ותיקים וחברים. במקרים כאלה, לוקח לי יום שלם להסיע אנשים לעיר בית לחם, למשל, או לעיר יריחו, כשבמצב רגיל – בלי המחסומים והשערים שמעכבים אותנו – הנסיעה הייתה אורכת רק שעתיים.
אתמול בסביבות 20:20, כשהסעתי כמה פועלים מהעיירה א-ד'אהרייה שבדרום הר חברון לעיר בית לחם, גילינו להפתעתנו שהצבא סגר את כל הכניסות לחברון, בתואנה של חשד לחדירת חמושים להתנחלות כרמי צור (סיפור שהתברר כמשולל כל יסוד). ניסיתי לנסוע דרך העיר דורא, אבל הדרך משם הייתה סגורה. שיניתי את המסלול לכביש שעובר באזור פרש אל-הווא, אבל גם הוא היה סגור, ואז ניסיתי לנסוע דרך העיירה תרקומיא, אבל גם הדרך הזו הייתה סגורה. שיניתי שוב את המסלול ונסעתי לעיירה סוריף, משם לעיירה בית אומר, ואז למחנה הפליטים אל-ערוב. משם, נסעתי בדרך עפר משובשת עד העיירה בית פג'אר, ומשם לכפר ג'ורת א-שמעה, עד שהגעתי לכביש 60 והצלחתי להגיע לעיר בית לחם, השעה הייתה כבר בסביבות 2:00 לפנות בוקר. בדרך חזרה, נסעתי באותו מסלול עד שהגעתי לכניסה למחסום פרש אל-הווא, שם כבר היה תור של עשרות מכוניות. המחסום נפתח בסביבות השעה 4:00 לפנות בוקר, ורק אז יכולתי להמשיך בנסיעה מהעיר חברון לבית שלי בעיירה דורא. הגעתי הביתה עייף ותשוש לחלוטין.
נהגתי פעמיים בשבוע להסיע שניים-שלושה חולי דיאליזה ממחנה הפליטים אל-פוואר לטיפול בבית החולים בעיירה דורא. השער שמוצב בכניסה למחנה היה נפתח ב-10:00 בבוקר ונסגר ב-14:00 בצהריים, אבל חולי הדיאליזה היו מסיימים את הטיפול רק בסביבות 15:30. זה אילץ אותי לנסוע דרך הכפרים כרמה וא-ריחיה כדי להגיע לבתים שלהם במחנה אל-פוואר, מסלול שלקח קרוב לשעה, בזמן שהנסיעה כשהשער פתוח אורכת רק 10 דקות. הנסיעה הארוכה הזאת אחרי שעות של טיפול דיאליזה מכאיב.
עד לפני בערך חודש, נהגתי פעמיים בשבוע להסיע שניים-שלושה חולי דיאליזה ממחנה הפליטים אל-פוואר לטיפול בבית החולים בעיירה דורא. השער שמוצב בכניסה למחנה אל-פוואר, היה נפתח בשעה 10:00 בבוקר ונסגר בשעה 14:00 בצהריים, אבל חולי הדיאליזה היו מסיימים את הטיפול רק בסביבות השעה 15:30. זה אילץ אותי לנסוע דרך הכפרים כרמה וא-ריחיה כדי להגיע לבתים שלהם במחנה אל-פוואר, מסלול שלקח קרוב לשעה, בזמן שהנסיעה כשהשער פתוח אורכת רק 10 דקות. הנסיעה הארוכה הזאת אחרי שעות של טיפול דיאליזה מכאיב, החמירה את מצבם הבריאותי. לפני כחודש, הפסקתי להסיע את החולים הללו והעברתי את המשימה הזאת לחבר שלי, שעובד גם הוא כנהג. הפסקתי גם להסיע חולת סרטן שנהגתי לקחת מהעיירה בית עווא שמדרום לחברון לטיפול באגודה הערבית (אל-ג'מעייה אל-ערבייה) בעיר בית לחם, בגלל העיכובים והשערים שבהם אני נתקל בדרך.
- העדות נגבתה על ידי תחקירנית בצלם מנאל אל-ג'עברי ב-12.2.26