טלעת זיאדה, יו"ר איגוד האחים והאחיות בבית החולים רפידיא בשכם, סיפר על מצוקת עובדי הסיעוד שאינם מקבלים את שכרם המלא ועל קריסת שירותי הבריאות בגדה
אני עובד כבר 23 שנים כאח בבית החולים רפידיא בשכם, ובשנים האחרונות אני מכהן כיו"ר איגוד האחים והאחיות בבית החולים.
מאז שנת 2021 בערך, אנחנו סובלים כמו יתר עובדי המגזר הציבורי מקיצוצים וניכויים בשכרם של עובדי הממשלה. תחילה נוכה 30% מהשכר, אחר-כך, 40%, ולאחר מכן 50%.
מאז שנת 2021 בערך, אנחנו סובלים כמו יתר עובדי המגזר הציבורי מקיצוצים וניכויים בשכרם של עובדי הממשלה. תחילה נוכה 30% מהשכר, אחר-כך, 40%, ולאחר מכן 50%. הניכויים והתשלום הלא סדיר של המשכורות נמשכים עד היום. במשכורת האחרונה ששולמה לעובדי הרשות, כל עובד קיבל 2,000 ש"ח בלבד, ורק כחמישים יום לאחר התשלום הקודם. הדבר השפיע באופן קשה מאוד על כלל עובדי הממשלה, ובכללם עובדי הסיעוד.
אני מכיר אחים ואחיות רבים שיש להם דיפלומה בסיעוד, בלי תואר אקדמי, ורצו ללמוד גם לתואר ראשון, אחרים רצו ללמוד לתואר שני או לתואר בניהול מערכי בריאות, אך נאלצו להפסיק את לימודיהם משום שלא יכלו עוד לשלם את שכר הלימוד באוניברסיטאות.
המשבר נמשך, העמיק והשתרש לאורך שנים רבות. הבעיה הקשה ביותר היא של העובדים שיש להם ילדים או סטודנטים באוניברסיטאות, או כאלה שלקחו הלוואות מהבנק. לרוב, עובדי הממשלה יש משכורות נמוכות יחסית. בדרך כלל השכר ההתחלתי עומד על כ-2,000 ש"ח ויכול להגיע, בהתאם לוותק ולהשכלה, לכ-7,000 ש"ח.
תשעים אחוז מהעובדים לקחו הלוואות בנקאיות. חלקם לקחו הלוואות כדי לממן לימודים, נישואין, בניית בית, רכישת רכב או לימודים של הילדים שלהם באוניברסיטאות. כיום החזרת ההלוואות האלה, כשלא מקבלים שכר מלא, מכבידות מאוד על עובדי הממשלה, ובהם האחים והאחיות.
בכל פעם שדרשנו לקבל את המשכורות שלנו במלואן וללא ניכויים, והסברנו למשרד הבריאות את המצב הקשה שבו אנחנו נמצאים, התקבלה החלטה לצמצם את ימי העבודה בגלל חוסר יכולתה של הרשות לשלם את הזכויות שהעובדים צברו, או לשלם את המשכורות במלואן.
בגלל שאין מספיק עובדים, אומרים לי שמי שמסוגל לעבוד שלוש משמרות – בוקר, ערב ולילה – שיעשה זאת. אבל זה לא הגיוני. איך אדם יכול להישאר ער במשך 24 שעות ולספק טיפול מדויק לחולים? אף אחד לא מסוגל לעשות את זה.
תחילה צומצם יום עבודה אחד בשבוע, אחר-כך יומיים, ולאחר מכן שלושה ימים. כיום, בגלל שאין מספיק עובדים, אומרים לי שמי שמסוגל לעבוד שלוש משמרות – בוקר, ערב ולילה – שיעשה זאת. אבל זה לא הגיוני. איך אדם יכול להישאר ער במשך 24 שעות ולספק טיפול מדויק לחולים? אף אחד לא מסוגל לעשות את זה.
גם אספקת המזון בבית החולים הפכה לבעיה. בית החולים כבר לא מסוגל לספק מזון לעובדים, או לחולים. מאז שנת 2025, המזון שמוגש בבית החולים מבוסס בעיקר על תרומות של נדבנים שמסייעים באספקת מצרכים בסיסיים לעובדים ולמטופלים. בדרך כלל מדובר בארוחה אחת בלבד ביום, וגם היא קטנה ולא משביעה.
במהלך עבודתי השבוע, הוגשה לארוחת הערב חתיכת גבינה קטנה בגודל של קופסת גפרורים, עגבניה אחת, חתיכת לחם וחתיכת חלבה. זה היה כמו אוכל של אסירים.
אני מודה לאלוהים מדי יום על זה שאין לי חובות, אפילו שהתחלתי לבנות בית ונאלצתי להפסיק את הבנייה כשהמשבר התחיל, כי לא יכולתי להרשות לעצמי להמשיך. העיקר שאני לא חייב כסף לאף אחד. מצבי גם טוב יותר מזה של רבים מהעמיתים והעמיתות שלי, כי יש לי רק ילדה אחת ולא משפחה גדולה לפרנס כמו לרבים מהם, וגם אשתי עובדת.
מדי יום, אני שומע את התלונות של העמיתים והעמיתות שלי בנוגע לקשיים הכלכליים, ועל חוסר היכולת שלהם להמשיך. הם קונים הכול בהקפה. כשנכנס חלק מהשכר, הם ממהרים לשלם את החובות שלהם למכולת, לקצב, לירקן ולאחרים, ואז שוב חוזרים לאותו מעגל של הלוואות וחובות מכל כיוון.
עומס העבודה על עובדי מערכת הבריאות מייצר לחץ עצום. מספר העובדים הולך ופוחת. מאז תחילת משבר המשכורות של הרשות, הפסיקו גם לגייס עובדים חדשים. אצלנו בבית החולים רפידיא, חסרים כ-30 אחים ואחיות.
הבעיה לא מסתכמת רק במשכורות. גם עומס העבודה על עובדי מערכת הבריאות מייצר לחץ עצום. מספר העובדים הולך ופוחת. מאז תחילת משבר המשכורות של הרשות, הפסיקו גם לגייס עובדים חדשים.
אצלנו בבית החולים רפידיא, חסרים כ-30 אחים ואחיות. כבר שנים שאין תקנים חדשים, ואין מחליפים במקרים של פטירה או פרישה. במצב רגיל, היחס בין נותני השירות הרפואי למטופלים הוא אחד לארבעה. אבל כיום, בעקבות בגלל צמצום היקף העבודה של העובדים, היחס הגיע לאחד לעשרים – כלומר איש צוות אחד על כל עשרים מטופלים.
זה מספר גבוה במיוחד, שרחוק מאוד מהסטנדרטים הבינלאומיים למתן שירות רפואי. המשמעות היא ירידה ברמת השירות הרפואי, עלייה במספר הטעויות הרפואיות, ריבוי תלונות של מטופלים והחרפת הבעיות במרפאות ובבתי החולים, כי החולים זקוקים לטיפול והצוות לא מסוגל להעניק אותו ברמה ובמהירות הנדרשות.
כיום אין לעובדים לא רצון ולא יכולת לשאת ביקורת או תלונות מצד מטופלים, כי המצב הנפשי והחברתי שלהם קשה ביותר. הם אומרים לי: "איך אתם מצפים מאיתנו להעניק שירות אנושי כשאף אחד לא מתעניין בנו, ואנחנו לא יכולים לקנות לחם וחלב לילדים שלנו?"
כולם מגיעים לעבודה בחוסר רצון. אף אחד לא רוצה לעבוד. כולם עייפים וטרודים בענייני היום-יום: מאיפה יביאו כסף לקניות לבית, מה יגידו לבעל המכולת כשהוא ישאל מתי ישלמו את החוב, מאיפה ישיגו כסף לתשלום שכר הלימוד באוניברסיטה, לרכישת בלון גז, לחידוש רישיון הרכב או אפילו לדלק. יש אנשים שמתדלקים את הרכב בסולר בסכום של 20 ש"ח בלבד, כדי שיספיק רק לנסיעה הכרחית אחת.
כך נראים החיים של עובדי הממשלה מאז שישראל הפסיקה להעביר לרשות הפלסטינית את כספי הסילוקין לפני כמה שנים. גם את התשלומים לבתי החולים הפרטיים הרשות כבר לא מסוגלת לשלם.
כך נראים החיים של עובדי הממשלה מאז שישראל הפסיקה להעביר לרשות הפלסטינית את כספי הסילוקין לפני כמה שנים. גם את התשלומים לבתי החולים הפרטיים הרשות כבר לא מסוגלת לשלם, והם נקלעו בגלל זה לגירעונות תקציביים ואינם יכולים לעמוד בהתחייבויות שלהם כלפי העובדים.
בבתי החולים שכם א-תח'אסוסי (המתמחה) ובית החולים אל-ערבי א-תח'אסוסי (המתמחה), כבר כמה חודשים שהעובדים מכל המחלקות מקבלים רק 50% מהשכר שלהם. גם עובדי בית החולים האוניברסיטאי א-נג'אח מקבלים רק 70% מהשכר שלהם.
המשבר פגע בכל מערכת הבריאות בעיר. ההחזקה של כספי הרשות הפלסטינית בידי ישראל נועדה לפגוע בתפקוד של הרשות ולהוביל לקריסתה, וזה פוגע בכל מערכת הבריאות, הן הציבורית והן הפרטית. שתי המערכות החשובות ביותר בכל ממשל הן מערכת הבריאות ומערכת החינוך – הן הבסיס לכל חברה, והן שקובעות אם חברה תתקדם או תקרוס.
בית החולים הכירורגי רפידיא בשכם שבו אני עובד, מעניק שירותים לכל אזור צפון הגדה המערבית. פועלת בו המחלקה היחידה לטיפול בכוויות בגדה המערבית, וגם מחלקה נוירולוגית ומחלקת ניתוחי מוח שמשמשות את כל אזור צפון הגדה, ומחלקת לב וכלי דם, שמשרתת מטופלים מכל הגדה. בבית החולים יש 220 מיטות אשפוז, מהן 100 מיטות כירורגיות. בנוסף, פועלות בו מחלקת יולדות וגינקולוגיה, ומחלקת ילדים ופגים.
הספקים כבר לא יכולים להמשיך לספק לבתי החולים תרופות וציוד רפואי, כי הממשלה לא מסוגלת לשלם להם את הכסף שמגיע להם, בגלל החזקת כספי הרשות הפלסטינית בידי ישראל.
גם בציוד הרפואי יש אצלנו מחסור. חסרים למשל תמיסות עירוי וציוד רפואי חיוני נוסף, בגלל חובות של מיליארדי שקלים לחברות התרופות ולספקים. הספקים כבר לא יכולים להמשיך לספק לבתי החולים תרופות וציוד רפואי, כי הממשלה לא מסוגלת לשלם להם את הכסף שמגיע להם, בגלל החזקת כספי הרשות הפלסטינית בידי ישראל.
יש מחסור בכל דבר בבית החולים, כולל בכוח אדם. חסרים סניטרים, עובדי ניקיון ואנשי אבטחה, כי משרד הבריאות לא מסוגל לגייס עובדים חדשים. כל אלה מובילים להידרדרות מתמשכת ברמת השירות הרפואי, ומי שמשלם את המחיר הוא תמיד האזרח הפלסטיני.
לפני כמה חודשים נפתחה אצלנו בבית החולים רפידיא מחלקת לב, במימון של הקהילה המקומית ובזכות תרומות של נדבנים. אבל עד היום היא לא פועלת כפי שנדרש, בגלל מחסור בצוות רפואי. המשרד לא מסוגל להעסיק עובדים חדשים כדי לאייש את המחלקה. מחלקה כמו מחלקת לב זקוקה לצוות מקצועי ברמה גבוהה של הכשרה וניסיון, אבל המשרד לא מסוגל לשאת בעלויות האלה, או לשלם משכורות לעובדים חדשים.
- העדות נגבתה על ידי תחקירנית בצלם סלמא א-דיבעי ב-9.6.26