שופטי בג"ץ סירבו לבטל את מעצרו המנהלי של שובת הרעב אל-קיק – ולמרות הנסיבות פסקו על "התליה" עמומה; שביתת הרעב – נמשכת

עדכון: על פי דיווחים בתקשורת, מוחמד אל-קיק והרשויות הישראליות הגיעו ב-26.2 להסכמה, לפיה יפסיק אל-קיק את שביתת הרעב בת 93 הימים. ב-19 במאי 2016 שוחרר אל-קיק ממעצרו המנהלי.

היום החליטו שלושה שופטי בית המשפט העליון – המשנה לנשיאה אליקים רובינשטיין, צבי זילברטל ודפנה ברק-ארז – "להתלות" את צו המעצר המנהלי של מוחמד אל-קיק, עיתונאי בן 33, תושב הכפר אבו קש שבמחוז רמאללה, נשוי ואב לשניים. אל-קיק נעצר על-ידי הרשויות הישראליות ב-21.11.15 והועבר לחקירה. כחודש לאחר מכן, ב-17.12.15, הוצא נגדו צו מעצר מנהלי. זמן קצר לאחר מעצרו לחקירה, פתח אל-קיק בשביתת רעב במחאה על המעצר, שבה הוא מתמיד כבר 72 יום.

אל-קיק מסרב להיבדק ולקבל טיפול רפואי כלשהו. היום, 4.2.16, ביקר אותו רופא עצמאי מטעם עמותת רופאים לזכויות אדם, שהתרשם כי מצבו קשה ביותר. רוב השיחה התנהלה באמצעות פתקים משום שאל-קיק מתקשה לדבר ואף לשמוע. לפי הספרות הרפואית, לאנשים השובתים רעב למשך יותר מארבעים יום נשקפת סכנת חיים.

בדיון שהתקיים בבג"ץ לפני יותר משבוע (ב-27.1.16), קבעו השופטים כי "הראיות המודיעיניות" מצדיקות את מעצרו המנהלי של אל-קיק וכי מצבו הרפואי הקשה בשל שביתת הרעב שלו אינו מצדיק עדיין את שחרורו. עם זאת, השופטים קבעו כי אם מצבו הבריאותי ימשיך ויתדרדר, ייתכן שיהיה בכך כדי להשפיע על הצורך בהמשך המעצר. השופט רובינשטיין הורה למסור לבית המשפט עדכון יומי באשר למצבו הרפואי.

בעקבות העדכונים שהתקבלו, קבעו השופטים ביום שני השבוע (1.2.16) כי יקיימו היום, 4.2.16, דיון במעצרו המנהלי, והתחייבו להיות זמינים אף קודם לכן, אם מצבו הרפואי יחייב זאת. בפסק הדין שניתן היום תיאר השופט רובינשטיין את מצבו של אל-קיק:

עקב הימשכות שביתת הרעב ונוכח הופעת חסר נוירולוגי של בעיות שמיעה, קושי בדיבור, כאבי ראש ורגליים וחולשה קיצונית - סבורים הרופאים "שהמטופל בשלב זה ולמעשה בתקופה האחרונה, בסכנה חמורה וכן במצב של סיכון גבוה למוות באופן פתאומי". נאמר, כי הדבר הוסבר לעותר שוב, אך הוא מסרב לכל טיפול, הוא "בהכרה מלאה אך ישנוני וחלש מאוד. קיימת התדרדרות הדרגתית מיום ליום."

מעצר מנהלי אמור להיות אמצעי מניעתי, הצופה פני עתיד, ולא צעד ענישתי. כאשר אדם נמצא במצב בריאותי כה קשה, ברור שיכולתו לבצע מעשים שיוכלו להצדיק מעצר כזה כמעט שאינה קיימת. למרות זאת, נציגי המדינה – עו"ד יונתן ברמן ועו"ד ענר הלמן – דרשו מהשופטים לאשר את מעצרו המנהלי.

מסיבות השמורות עימם סירבו השופטים לבטל את צו המעצר המנהלי ולהורות על שחרורו של אל-קיק. במקום זאת, הם הורו כי צו המעצר "יותלה" וקבעו שהוא "אינו מופעל עוד עתה". השופט רובינשטיין המשיך והבהיר כי "המדובר בהתליית הצו, על המשתמע לפי הצורך, בלא שנביע דעה".

החלטה דומה, שנכתבה אף היא על ידי המשנה לנשיאה רובינשטיין, ניתנה גם בעניינו של מוחמד עלאן – עציר מנהלי ששבת רעב והיה על סף מוות. אולם כאז כן עתה, המשמעות של "התליית" צו מעצר מנהלי אינה ברורה שכן השופטים נמנעו מלהבהיר את משמעותה המשפטית ואת השלכותיה.

המשמעות בפועל היא שאל-קיק יישאר במחלקת טיפול נמרץ בבית החולים "העמק". על-פי פסק הדין, בני משפחתו יוכלו לבקרו "שלא כעצור", אולם אין בדברים אלה כדי לחייב את הגורמים הרשמיים להעניק לבני המשפחה היתרי כניסה לישראל. השופט רובינשטיין מציין כי אם אל-קיק יבקש לצאת מבית החולים לאחר שמצבו ישתפר, הוא רשאי לפנות לרשויות – שכאמור, אינן מחויבות לדבר. בפועל, לא חל כל שינוי במצבו של אל-קיק לאחר החלטה זו, ועל פי דיווח בתקשורת הוא ממשיך לשבות רעב.

אל-קיק עתר גם נגד המשך כבילתו – ברגל ביום וביד וברגל בלילה – גם במצבו הנוכחי. המדינה סברה שיש לאזוק אותו כך בשל שיקולי ביטחון. השופטים קבעו שעתירה זו מתייתרת, כלומר שאין הצדקה עוד לאיזוקו, בשל החלטתם "להתלות" את צו המעצר המנהלי.

מעצר מנהלי הוא אמצעי קיצוני ביותר: עצירים מנהליים אינם יכולים לדעת מתי יצאו לחופשי שכן למרות שכל צו מעצר מוגבל לחצי שנה, אין הגבלה על מספר הפעמים שניתן להאריכו. במהלך השנים עצרו כוחות הביטחון אלפי פלסטינים במעצר מנהלי לתקופות שנעו בין כמה חודשים לשנים אחדות. גם כמה אזרחים ישראלים, בהם מתנחלים, הושמו במעצר מנהלי לתקופות קצרות של כמה חודשים. בתקופות מסוימות במהלך האינתיפאדה השנייה החזיקה מערכת הביטחון למעלה מאלף עצירים מנהליים. נכון לסוף דצמבר 2015 החזיקה ישראל, לפי הנתונים המעודכנים ביותר שהעביר השב"ס לבצלם, 584 פלסטינים במעצר מנהלי, המספר הגבוה ביותר מאז שנת 2008.

מעצר מנהלי כפוף, על פי החוק, לביקורת שיפוטית. אולם בתי המשפט נמנעים כמעט תמיד מלהשתמש בסמכותם ולהפעיל שיקול דעת עצמאי בדיונים בנוגע למעצרים מנהליים. ברוב המכריע של המקרים, מאשרים השופטים את צווי המעצר, גם אם בחלק מהמקרים הם מקצרים את תקופת המעצר. אולם, החלטת בית המשפט העליון במקרה הנוכחי – סירובם של השופטים לבטל את צו המעצר של אל-קיק למרות מצבו ובחירתם בפתרון משפטי מתחמק וחסר משמעות – היא קיצונית גם בתוך מציאות זו.

בעדות שגבה תחקירן בצלם מוסא אבו השהש בתאריך 28.1.16 מפיחאא' שלש, בת 29, אשתו של מוחמד אל-קיק, היא סיפרה על מעצרו של בעלה ועל שביתת הרעב שלו:

אני ובעלי, מוחמד אחמד סולימאן אל-קיק, בן 33 ושני הילדים שלנו, איסלאם בן ארבע ולור בת שנה וחצי, גרים בבית שכור בכפר אבו קש, במחוז רמאללה. בעלי עובד כבר שש שנים ככתב של ערוץ הטלוויזיה הסעודית "אל-מג'ד". הוא עובר בין הערים בגדה המערבית ומסקר אירועים פוליטיים ואזרחיים. אני עובדת כעיתונאית עצמאית.

ב-21.11.15, בשעה 3:00 לפנות בוקר, הצבא הישראלי פשט על הבית שלנו. הם לא חיכו אפילו שבעלי יפתח את דלת הבית אלא ניפצו אותה. יותר מ-15 חיילים נכנסו אלינו הביתה ועשו חיפוש מהיר. הם ביקשו לראות את המחשב האישי של בעלי וגם את הטלפונים שלו ושלי, ואת תעודת הזהות שלי. קצין ישב עם בעלי ושאל אותו על העבודה שלו ועל הבית שלנו. בעלי ביקש שאביא לו את תעודת העיתונאי שלו, אבל החיילים לקחו אותו לפני שהספקתי לעשות את זה. הסתכלתי מהחלון וראיתי אותם מובילים אותו אל מחוץ לבית. ראיתי חיילים קושרים את הידיים שלו מאחורי הגב ומכסים את העיניים שלו.

בימים הראשונים אחרי המעצר לא ידעתי אפילו איפה בעלי מוחזק. אחרי ארבעה או חמישה ימים התקשר אליי עורך דין פרטי, שכנראה גילה במקרה איפה הוא עצור, והודיע לי שהוא נמצא במרכז החקירות קישון (אל-ג'למה).

מאז שבעלי נעצר לא נתנו לי לבקר אותו אפילו פעם אחת. גם הילדים או בני משפחה אחרים לא יכלו לראות אותו. הגשנו דרך הצלב האדום בקשות להיתר ביקור אבל כל הבקשות נדחו בנימוקים ביטחוניים. רק לבן שלנו, איסלאם, בן ארבע, הסכימו לתת היתר, אבל אני לא הסכמתי שהוא ילך לבדו לבקר את אבא שלו בבית מעצר.

למדתי מכלי התקשורת ומעורכי הדין של בעלי שהוא פתח בשביתת רעב ב-25.11.15. עורך הדין סיפר לי שבעלי עבר התעללות בחקירה - ישיבה בתנוחת "שבח", השפלות ואיומים, כולל איומים בפגיעה מינית ובזה שיעצרו אותו מנהלית להרבה זמן והוא לא יראה את הילדים שלו.

יותר מאוחר שמעתי מכלי התקשורת ומעורך הדין גם שהזינו את בעלי בכפייה דרך הווריד. אני שומעת שהמצב הבריאותי שלו חמור ודואגת לו מאוד. אמרו לי שהוא מתקשה לראות ולדבר ושאיבד את התחושה ביד שמאל. לפי הדיווחים בעלי איבד שליש מהמשקל שלו והוא מקיא כל הזמן. הוא סובל מכאב ראש קשה ומכאבים בגב ובמפרקים, ויש לו חום.

המעצר של בעלי הותיר בלב שלי חור. אני חושבת שזה מעצר שרירותי. אני והילדים שלי נשארנו בתחושת מחסור איומה. איסלאם שואל אותי כל יום מתי אבא שלו יחזור הביתה ולמה עצרו אותו. קשה לי להסביר לו למה אבא שלו נעצר. הוא מבקש כל הזמן גם להשתתף בתהלוכות הסולידריות עם בעלי שמתקיימות באזור שלנו.