מוחמד א-נג'אר

מוחמד א-נג'אר, בן 57 ואב לחמישה מרפיח, סיפר ב-23.10.23 על התנאים הקשים בבית הספר של אונר"א אליו עברו הוא ומשפחתו עקב הפצצות כבדות סביב ביתם:

אנחנו גרים בשכונת א-שוכה, ממזרח לרפיח. ביום השלישי למלחמה היו הפצצות כבדות באזור שלנו, וראינו שהשכנים מתחילים לעזוב את הבתים אז החלטנו גם אנחנו לצאת.  

הלכנו לבית ספר של אונר"א במחנה א-שאבורה ברפיח. כשהגענו כבר היו שם הרבה מאוד אנשים. כל הכיתות והמסדרונות היו מלאים. חיפשנו כיתה או פינה כדי להניח את המזרנים והבגדים אבל לא מצאנו. בסופו של דבר התמקמנו מול השירותים של התלמידים. הנחתי את המזרנים והחפצים שלנו שם והתיישבנו שם. תיחמנו את הפינה שלנו עם חבל, כדי שאנשים שעוברים שם לא ידרכו לנו על הדברים. בלילה לא הצלחנו לישון בגלל ההפצצות הבלתי פוסקות והצפיפות, שבגללה יש כל הזמן רעש ותנועה של אנשים.  

אוכל ומים חילקו לנו בפעם הראשונה אחרי בערך שלושה ימים. אנחנו עומדים בתורים ארוכים כל יום כדי לקבל שתי פיתות קטנות וחצי קופסת בשר משומר וקצת מים ליום. 

התורים קשים ומתישים. בקושי הצלחתי להשיג לנו שמיכות.  

הרעש פה בלתי פוסק, כל הזמן יש צעקות של אנשים. לפעמים רבים על מים, על שמיכות. אי אפשר לישון. אני סובל כל הזמן מכאבי ראש אבל אי אפשר להשיג כדורים. המצב קשה.

* העדות נגבתה על-ידי תחקרין בצלם, מוחמד סבאח