מוחמד לובד

בן 36, נשוי ואב לשלושה, תושב שכונת א-שייח' רדוואן בעיר עזה, מספר על אחייניתו לוריין בת התשעה חודשים שכל משפחתה נהרגה בהפצצת ביתה:

אני אב ללארה, בת תשע, איבראהים, בן שמונה ואסֵר, בן שלוש. עכשיו אני מגדל גם את לוריין, הבת של אחותי, שהיא בת תשעה חודשים. אחותי, סאלי לובד-מהדי, הייתה בת 37 כשהבית שלהם הופצץ והיא נהרגה יחד עם בעלה, חל'יל מהדי, בן 37, ושלושה מהילדים שלהם, ניסרין, בת 14, תאלין, בת 13 ואכרם, בן 11. לוריין היא היחידה ששרדה. עכשיו היא פה איתנו במחנה העקורים בח'אן יונס.

סאלי ובעלה ח'ליל התחתנו ב-2002. היא הייתה מורה בבית ספר ובעלה היה מנהל חשבונות. הם גרו בדירה שקנו לא מזמן במגדל א-תאג' ברחוב אל-ג'לאא בעיר עזה. הם אפילו לא הספיקו לשלם את כל התשלומים על הדירה הזאת.

ב-25.10.23, בסביבות 16:00, ישראל הפציצה את המגדל שלהם. במגדל גרו יותר מ-100 איש והצטרפו אליהן גם עקורים שחסו שם. סאלי, בעלה, ושלושה מהילדים שלהם, ניסרין, תאלין ואכרם, נפלו שהידים. מכל המשפחה שלהם, רק לוריין נשארה בחיים. כוחות ההגנה האזרחית חילצו אותה בחיים. הם שמעו אותה צורחת, הרימו את ההריסות ומצאו אותה בתוך המיטה שלה.

לוריין נפצעה בירך ונכוותה בכף הרגל. פינו אותה לבית החולים א-שיפאא, שם תפרו לה את הפצעים וטיפלו בכוויות שלה. בהתחלה אף אחד לא ידע מי היא, אבל אחרי בערך שעתיים דודים שלה מצד אבא שלה ראו אותה בבית החולים וזיהו אותה.

סאלי והבת שלה תאלין נקברו בקבר אחד. כעבור שעתיים מצאו את הגופה של ניסרין והיא נקברה לבד. למחרת מצאו את הגופה של בעלה של אחותי, ח'ליל, ושל הבן שלהם אכרם וגם שניהם נקברו בקבר אחד, אין מספיק מקום לקבורה נפרדת.

כשלוריין נפצעה היא עדיין ינקה. כשהיא הייתה בבית החולים בת דודה שלי סמירה הניקה אותה. אבל ב-20.11.23, אחרי שלוריין שוחררה מבית החולים, סמירה והמשפחה שלה החליטו לעקור דרומה לח'אן יונס. הם לקחו איתם את לוריין, והביאו אותה לפה, למחנה העקורים. אני והמשפחה שלי כבר היינו פה. ברחנו לכאן יום אחרי שהפציצו את הבית של סאלי, מרוב זעזוע ופחד. סמירה הביא את לוריין אלינו, ומאז אשתי ואני מטפלים בה בעזרת אמא שלי, ניעמה לובד, בת 62.

בהתחלה, כשלוריין הגיעה אלינו, הטיפול בה היה קשה. עדיין היו לה פצעים וכוויות שמחייבים טיפול ובמחנה אין טיפול רפואי ראוי. עשינו מה שיכולנו. הצלחנו להשיג פורמולה בשבילה אבת היה קשה לה עם הגמילה מההנקה והיא בכתה בלילות כי רצתה לינוק. במשך עשרה ימים היא גם הייתה חולה ממש, היה לה חום גבוה, שלשולים והקאות. לאט לאט זה השתפר. בהתחלה הרגשתי שהיא מפוחדת מאוד, שהיא כל הזמן מחפשת את אמא או אבא שלה, את האחים שלה.

התנאים כאן קשים מאוד. אנחנו מנסים לספק לה הכול, אחרי שהיא איבדה כל כך הרבה. הצבא הפציץ והרג את ההורים והאחים שלה בלי שום הצדקה. אני לא יודע איך התינוקת הזו תסתגל לחיים בלעדיהם, אני גם לא יודע מה נגיד לה. המשפחה של אחותי נמחקה בבת אחת ממרשם האוכלוסין, כאילו הם מעולם לא היו. הורים שחיו בבית בשקט ובאושר עם הילדים שלהם, הפכו בתוך דקות לגופות מתחת להריסות.

אנחנו עכשיו המשפחה של לוריין ואנחנו מקווים שאלוהים ייתן לנו כוח לפצות אותה על האובדן של המשפחה שלה, שנוכל להעניק לה את החום והאהבה שהיא לא תוכל כבר לקבל מהוריה ומהאחים שלה, שהיו ילדים קטנים חפים מפשע. מה הם עשו שביתם יופצץ ותיגזל מהם ילדותם וחייהם? מה עשתה לוריין שיגזלו ממנה את כל המשפחה שלה?

* העדות נגבתה ב-24.12.23 על-ידי תחקירנית בצלם, אולפת אל-כורד.