אבו אל-מג'ד

בן 56 ואב לשלושה מבית חאנון שבצפון רצועת עזה שנמלט עם משפחתו לבית ספר של אונר"א בדיר אל-בלח, סיפר ב-24.10.23:

אני גר עם המשפחה שלי בבית חאנון. הבן שלי אמג'ד, בן 30, נשוי והוא גר איתנו יחד עם  אשתו ושלושת הילדים שלהם. שתי הבנות שלנו לומדות באוניברסיטה.

ב-8.10.23, ביום השני למלחמה, עזבנו את הבית שלנו ועברנו למרכז הרצועה, לבית ספר של אונר"א ליד מחנה הפליטים דיר אל-בלח. אנחנו נמצאים פה ביחד עם המשפחה של אשתי והמשפחה של אשתו של אמג'ד. כולנו מתגוררים בחדר אחד שחילקנו לשלושה חלקים עם מחיצות מבד.

הבאנו איתנו מזרנים וכמה כלי בית ונתנו לנו פה שתי שמיכות לכל משפחה. קנינו עוד כמה דברים שהיינו צריכים. 

זה היום ה-11 שלנו בבית הספר, ומאז שהגענו חילקו לנו אוכל פעמיים - כלומר פעם בחמישה ימים. כל פעם הם נתנו לכל משפחה גרעינית 12 קופסאות שימורים וארבע חבילות של נקניק. לא קיבלנו לחם או אוכל אחר. 

יש פה חשמל למשך בערך שעה ביום, כי יש גנרטור אחד שמספק חשמל לשלושה בתי ספר שנמצאים אחד ליד השני. מים כמעט ולא מספקים כאן. הם מביאים מיכל פעם ביומיים והוא בקושי מחזיק לשעה, אז אני קונה מים בחוץ כל הזמן. השירותים מלוכלכים ולא תמיד יש מים להדיח אותם או לשטוף ידיים. אין גם חומרים לניקוי השירותים. בהתחלה הלכתי כל פעם לקנות פיתות במאפייה, אבל זה הפך להיות כמעט בלתי אפשרי בגלל התורים הארוכים. אני קונה במכולת ביסקוויטים או כל דבר דומה שיכול לשמש אותנו במקום לחם.

בית הספר והחצר מלאים באנשים. ילדים חולים פה בגלל שאי אפשר לשמור על היגיינה, ואולי בגלל האיכות הירודה של המים שאנחנו קונים. הרבה אנשם סובלים מכאבי בטן ומשלשולים. 

אני והמשפחה שלי מנסים ללכת כל כמה ימים להתקלח אצל משפחות שאנחנו מכירים באזור.

* העדות נגבתה על-ידי תחקירן בצלם, ח'אלד אל-עזאייזה.