הרס, הפצצות והרעבה: ישראל מחריבה את החיים בעזה

מזה חודשיים ישראל מונעת כל הכנסה של אספקת מזון וציוד הומניטרי לרצועת עזה ומרעיבה במוצהר למעלה משני מיליון בני אדם, בהם יותר ממיליון ילדים. ב-16 באפריל הכריז שר הביטחון, ישראל כ"ץ, כי הכנסת המזון והסיוע לרצועה לא תחודש, והודה למעשה כי ישראל משתמשת בהרעבה כשיטת לחימה. ב-25 באפריל הודיעה תכנית המזון של האו"ם (WFP) כי מחסניה ברצועה התרוקנו.

הקהילה הבינלאומית מאפשרת את המצור הקטלני ונמנעת מהגנה על חיי אדם. ממשלת ישראל ושאר מקבלי ההחלטות ממשיכים, במכוון ובמוצהר, להורות על ביצוע פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות המחמירים את האסון האנושי וההומניטרי ברצועת עזה. עליהם לשאת באחריות למעשיהם ולעמוד לדין.

ב-18 במרץ חידשה ישראל את מסע ההרג וההשמדה ברצועה ומאז הרגה למעלה מ-2,200 פלסטינים, בהפצצות, הפגזות וירי חסר הבחנה. מתחילת המלחמה הרגה ישראל ברצועה למעלה מ-52,000 פלסטינים ובהם יותר מ-1,500 אנשי רפואה, הגנה וסיוע. מספרם של המתים מרעב, מחסור במי שתייה והתפשטות מחלות אינו ידוע, וצפוי להמשיך ולעלות ככל שיימשך מסע הקטל הישראלי.

תחקירני 'בצלם' גבו עדויות מתושבים ברצועה שסיפרו על החיים בצל ההרעבה

אנוואר חמד, בת 38, אם לשישה, תושבת מחנה הפליטים ג'באליא מספרת:

"ביום שילדתי את התינוקת שלי אלאא, אכלתי פלאפל, ולארוחת צהרים אכלתי חלווה, בתקווה שזה יעזור לי להניק אותה. הייתי רעבה כל הזמן, לא אכלתי בכלל ירקות, פירות או בשר וחששתי שאני לא יכולה לספק לאלאא מספיק חלב... הרעב שאנחנו חווים כרגע הוא החמור ביותר שעברנו מאז תחילת המלחמה. זה גומר אותנו. כולנו מסתובבים חלושים וכחושים. אני הולכת לישון ומפנטזת שבבוקר אשמע שהמלחמה הסתיימה. הותשנו לגמרי. אין טעם להכביר מילים, שום דבר לא יכול לבטא את מה שעובר עלינו.

עד מתי זה יימשך כך? אני רק אחת משני מיליון אנשים מורעבים ברצועת עזה. אנחנו מתמודדים עם ההפצצות וההרג, עם הרעב ועם הצמא. אני משתוקקת רק להביא הביתה תפוח אדמה או חציל! הגענו למצב שאנחנו חולמים יום ולילה על ירקות ובשר. הפכו אותנו לבני אדם שחולמים רק על אוכל". לעדות המלאה

עבדאללה שקורה, בן 40, אלמן ואב לשלושה, תושב העיר ח'אן יונס מתאר: 

"הילדים שלי מתחננים שאשיג להם בשר או ביצים, ואני נאלץ לומר להם שאין ואני לא יכול. מה פשעו הילדים שלי? למה מגיע להם לרעוב?

הרעב שנכפה עלינו עכשיו הוא מצמית. אי אפשר להשיג פה כלום חוץ ממעט קמח, קופסאות שימורים, אורז ודגנים, אפונה ושעועית. הירקות הטריים היחידים שנמכרים פה הם עגבניות, מלפפונים ופלפל, אבל הם יקרים מדי בשבילנו. בשר או דגים או ביצים אין פה בכלל. אבל אפילו את מה שאפשר לקנות, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לבשל. אין גז בישול בכלל ואפשר לבשל רק על מדורה, אבל עצי ההסקה יקרים מדי בשבילנו. לכן, אנחנו מסתמכים רק על אוכל מוכן שמחלקים בבתי התמחוי וקצת קופסאות שימורים. בלי בתי התמחוי היינו כבר מתים ברעב. אנחנו עומדים בתורים הארוכים לאוכל כדי לחזור הביתה עם צלחת של תבשיל. לפעמים הילדים שלי עומדים בתור ולפעמים אני. קילוגרם אחד של קמח עולה חמישים שקלים, וכשאפשר אני קונה ואופה לחם, אבל הכמות הזו נגמרת מהר מאוד. כבר 53 ימים שאנחנו ממש מורעבים". לעדות המלאה

הלה שעשאעה  בת 40, אם לחמישה, תושבת העיר עזה סיפרה על התקופה שלפני הפסקת האש:

"לפעמים השגנו אוכל ולפעמים לא. היה קשה במיוחד להשיג ירקות ובשר. היה גם מחסור בקמח וחלק מהזמן לא היה בכלל. הבן הקטן שלי, עז א-דין, בכה הרבה ואמר כל הזמן 'אני רעב'. הרג אותי לשמוע את זה ובכיתי על המצב שלו, אבל זה היה המצב של כולם. הסברתי לו שכולם רעבים ואין שום דבר שאני יכולה לעשות... "

שעשאעה הוסיפה וסיפרה על המצב כעת, לאחר שישראל אסרה על הכנסת אספקה: החיים שלנו הצטמצמו לכדי מאבק הישרדות – כל יום אנחנו עסוקים בשאלות איך נשיג אוכל ומים, ממה נבעיר מדורה, איך נשיג מזומנים. הכול קשה כל-כך. הערך של מאה שקלים שווה לזה של עשרה שקלים לפני המלחמה. במאה שקלים אי אפשר עכשיו לקנות פה כמעט כלום.

אם המעברים יישארו סגורים והמלחמה תימשך אנחנו נמות פה, בהפצצות או ברעב. יש פה עכשיו רעב כבד. עז א-דין מציע שנקנה בשר סוסים ואני אומרת לו 'אי אפשר לאכול את זה'. אבל הגענו למצב שבו אנשים אוכלים כל סוג של בשר שאפשר למצוא פה, לא חשוב מה המקור שלו.

הילדים שלי הולכים לישון על בטן ריקה, רעבים. ליאן ובנאן מדברות על געגועים לפיצוחים ולשוקולד, דברים שנעלמו וכבר לא קיימים פה, לפחות לא בשבילנו". לעדות המלאה