דוחק במחסום תרקומיא, 9.6.13. צילום: עיתון הארץ
אני תושב בית אולא באזור חברון, ועובד כטייח בבאר שבע. יש לי תואר בסיעוד אבל החלטתי לעבוד בישראל כי שם אני מרוויח הרבה יותר כסף. התארסתי לפני שנה ואני רוצה להתחתן בקרוב ולהקים משפחה.
אני לא נוסע כל יום מהבית למקום העבודה בבאר שבע. בעיני זה כמעט בלתי אפשרי, למרות שאני יודע שיש הרבה עובדים שעושים את זה. אני מעדיף לישון במקום העבודה, עם כל התנאים הקשים ולא לעבור כל בוקר את הסבל של המסע המתיש מהבית, דרך המעבר, למקום העבודה בישראל.
אני מגיע בכל יום ראשון למעבר תרקומיא בסביבות השעה 4:00 לפנות בוקר, מחכה בתור עם אלפי עובדים שנדחפים וממהרים להגיע למעבר, שנפתח בסביבות השעה 5:00 בבוקר. ואז מתחיל השלב הבא בסבל, של הבדיקות והחיפושים המשפילים. הבידוק נעשה בזמן שלצדך עובדים דוחפים אחד את השני ומצד שני שומעים את הצעקות של אנשי הביטחון.
כל זה בנוסף לעלויות הנסיעה ולנסיעה הממושכת עד באר שבע וחזרה הביתה. אם אסע כל יום לא יישאר לי ממילא זמן לנוח ולראות את המשפחה שלי, ולמחרת מוקדם בבוקר אצטרך לנסוע שוב. לא חזרתי לבית שלי בבית אולא כבר יותר מחודש וייתכן שאשאר פה עוד חודש. אני מלא געגועים למשפחה ולארוסתי. אני יודע שזה מאוד קשה להם ולה. גם לי קשה מאוד. תנאי העבודה בטייחות קשים. אני משתכר כ-250 שקלים ביום, על עשר שעות עבודה. אני ישן בתנאים לא אנושיים, באתר הבנייה, וכל מה שיש לי זה מזרן על הרצפה ושמיכה. אין שום חימום או אמצעים לרחצה ולהיגיינה. בחורף קר לי מאוד ובקיץ אני סובל מהחום. אי אפשר להשוות את זה לתנאים בבית, אך אין ברירה.
אני ושאר העובדים מכינים את הארוחות ביחד כדי לחסוך. אוכל מוכן עולה הרבה כסף. אנחנו משתדלים להוציא כמה שפחות על אוכל כדי לחסוך את הכסף, שהוא הפיצוי היחיד על החיים בתנאים קשים רחוק מהמשפחה.
מ' ד', מאורס, הוא תושב בית אולא שבמחוז חברון. את עדותו גבה תחקירן בצלם מוסא אבו השהש ב-20.4.15, באמצעות הטלפון, כיוון ששהה במקום עבודתו בישראל.