מוחמד עוואדה, בן 48
אני גר עם המשפחה שלי בדירה בקומה השנייה בבניין בשכונת וואדי אל- ביר, בצד המערבי של איד'נא. אני מובטל בגלל תאונת עבודה שקרתה לי באשקלון בשנת 1992 ויש לי 46% נכות. אני נעזר במקל הליכה ומקבל קצבת ביטוח לאומי. אני גם הבעלים של מפעל אבן בעיירה. הבת שלי סוהא בת 24 עובדת כמורה ובני איאד עובד כפועל.
ב-24.10.07, בשעה 03:10 התעוררנו מדפיקות חזקות על הדלת הראשית של הבית. שמעתי קריאות "צבא תפתח" וירדתי לפתוח את השער. כשפתחתי עמד מולי איש שב"כ שהציג את עצמו בשם יובל. הוא לבש מדי צבא ודיבר ערבית טובה. היו איתו עוד חיילים שניכסנו והתפרסו בחצר הבית.
איש השב"כ שאל אותי איך קוראים לי. שאלתי אותו "מה קורה? מה אתם רוצים?" והוא ענה לי: "סטטיסטיקה ' אנו מתכוונים לעשות סטטיסטיקה". אמרתי לו שסטטיסטיקה זו העבודה של הרשות ולא של הצבא הישראלי. יובל ענה שיש תיאום בינו לבין הרשות ואז הבנתי שהוא מתלוצץ.
הוא הורה עלי לקרוא לכל בני המשפחה אל החצר. הוא הדגיש ש"אפילו תינוק בן יום צריך לרדת". עליתי במדרגות וביקשתי מכולם לצאת לחצר. כולם ירדו והחיילים התחילו לערוך חיפוש על הבנים שלי, איאד בן 27, מועתז בן 19, מוסעב בן 14 ואדהם בן 8. בסוף החיפוש הורו לבנים, וגם לאשתי ולשלושת הבנות שלי לשבת על הקרקע.
באותם רגעים גם האחים שלי יצאו עם בני המשפחה שלהם ועם אמא שלי לחצר וגם להם החיילים הורו לשבת על הקרקע. יובל הודיע לי שהם יעלו לקומה השנייה כדי לערוך חיפוש. אמרתי לו שאני אבוא איתם כי יש בחדרים דברי ערך. יובל ענה לי שהם לא גונבים ומי שגונב הם אנשי הרשות.
ארבע או חמישה חיילים התחילו לעלות במדרגות ואני ניסיתי לעלות אחריהם. יובל דחף אותי וכמעט מעדתי ונפלתי. יובל נשאר בחצר ואחד החיילים הביא לי כסא פלסטיק והורה לי לשבת. החיילים היו בתוך הבית במשך עשרים דקות בערך. יובל הסתובב בין בני המשפחה ושאל אותם שאלות, בעיקר על העבודה שלנו. הוא שאל אותי על בני ח'ליל שלא נכח ועניתי לו שח'ליל נמצא אצל סבא שלו והדודים שלו כי הוא עוזר להם במסיק.
בזמן שהחיילים חיפשו בבית, יובל נתן לי שלושה זימונים לשעה 09:30 באותו יום למשרדי המינהל האזרחי בחברון והזהיר אותי שאני חייב להתייצב ביחד עם איאד וח'ליל.
בסביבות השעה 04:40 בבוקר החיילים סיימו את החיפוש והחלו ללכת לכלי הרכב הצבאיים שחנו מחוץ לבית. ארבעה או חמישה חיילים נשארו עם יובל ואז הוא הורה לנו להיכנס לבית ולסגור את הדלתות.
עליתי הביתה וגיליתי שהמחשב ורוב המזרנים והבגדים הושלכו על הרצפה. נכנסתי לחדר של הבנות שבו אני מסתיר תיק בצבע חום כהה. בתוך התיק אני שומר מסמכים, תעודות לידה, פנקסי שיקים וכספים. יו שם 3,000 דינר ירדני, 5,000 $ ו- 3,500 '. הכספים שייכים לבנים איאד וח'ליל ולי. ב-23.10.07 הוספתי לתיק סכום כסף ואני די בטוח שראיתי אז שהכול שם. אני לא נועל את התיק.
כשראיתי שהתיק פתוח וזרוק על הרצפה, נבהלתי והרגשתי שאני עומד להתעלף. חיפשתי את הכספים ולא מצאתי אותם. אישתי והבנות שלי הצטרפו והתחילו לסדר את החדר. החלטתי לרדת למטה וללכת אחרי אנשי הצבא כדי לברר מה עם הכספים. יצאתי לרחוב ושאלתי עוברי אורח אם החיילים עדין באזור. עוברי האורח ענו לי כי לפני זמן קצר שבעה כלי רכב צבאיים יצאו מהרחוב ונסעו החוצה מאיד'נא.
חזרתי הביתה והייתי המום מזה שגנבו לנו כל-כך הרבה כסף. ראיתי את אישתי והבנות מסדרות את הבית. הזדעזעתי ממראה הביצים שהחיילים זרקו על הקירות ולא הבנתי למה הם עשו את זה. לא הצלחתי להירדם ונשארתי ער עד השעה 08:30 בבוקר. ביקשתי מאיאד שיקרא לח'ליל כדי שיבואו איתנו למשרדי המינהל האזרחי.
בבוקר הלכתי למת"ק האזרחי הפלסטיני והגשתי תלונה על גנבת הכסף.
בסביבות השעה 09:30 בבוקר הגעתי למשרדים של המינהל האזרחי ומסרתי לחייל את תעודת הזהות ואת הזימון. החייל התעלם ממני עד 11:15, ואז נתן לי זימון נוסף לפגישה עם איש השב"כ יובל בשעה 12:00 באותו יום. אמרתי לחייל שהמועד לא נוח לי אבל הוא התעקש שאגיע למתקן עציון לפגישה. הגעתי למתקן עציון בשעה 12:30 ומסרתי לחייל בכניסה את הזימון ואת תעודת הזהות. כעבור רבע שעה בערך הכניסו אותי למשרד של איש השב"כ יובל. הוא אמר: "איפה הבנים שלך?"
עניתי: "בתחת שלי". הייתי עצבני מאוד בגלל הכסף שגנבו לי. יובל שאל אותי שוב איפה הבנים שלי ועניתי שוב באותה צורה. הוא שאל בפעם השלישית, ואז עניתי "בתיק הכסף שגנבתם".
יובל שאל אותי למה אני מתכוון. אמרתי לו שהחיילים גנבו כסף מהבית שלי. הוא שאל אותי כמה כסף ואמרתי לו. הוא אמר: "אני אעזור לך בכסף אם תעזור לי.". שאלתי במה אני יכול לעזור לו הוא אמר "שתהיה יד ימיני באיד'נא. עניתי שאני איש מבוגר וחולה וזו לא העבודה שלי ויובל אמר "אני אחזיר לך את הכסף ואקל עליך בביטוח הלאומי ובטיפולים בבתי חולים בתוך ישראל." אמרתי "אני לא יכול לעזור לך" ואז הוא איים ואמר "אני אדאג שלא תקבל את קצבת הביטוח לאומי, ואמנע ממך להגיע אל בתי החולים בישראל." הוא אמר "אני איש מדינה ואתה כלום".
אחרי שהוא התייאש יובל אמר לי שיש לי שעתיים להביא אליו את איאד וח'ליל.
יצאתי משם ב-14:30 והגעתי הביתה ב- 17:00. האחים שלי היו אצלנו עם הילדים שלהם וישבנו ביחד עד השעה 22:00. אחרי שהאורחים עזבו הלכתי לישון ולא הצלחתי להירדם. בשעה 03:00 שמעתי דפיקות על שער הבית. ירדתי לפתוח את השער ויובל עמד מולי עם חיילים. הוא שאל אותי על איאד וח'ליל. אמרתי שאיאד בבית וח'ליל עוא לא חזר. יובל הורה לי להיכנס לבית ולהוציא את כל בני המשפחה. כולם יצאו ויובל אמר לי שהחיילים יערכו חיפוש. עמדתי בפתח הבית וסירבתי לאפשר לחיילים להיכנס בלעדי.
יובל אמר לי: "הרי גנבנו לך אתמול את הכסף, אין לך מה לחשוש". עניתי שיש בבית זהב.
יובל הרשה לי להתלוות אל החיילים, וכעבור 15-10 דקות הוא הצטרף אלינו. בחיפוש הראשון יובל שאל אותי אם אני מדבר עברית. עניתי שלא, למרות שאני יודע עברית היטב. יובל שאל אותי מאיפה לקחו את הכסף. הוצאתי את התיק שבו היה הכסף והראיתי לו.
יובל שאל: "למה אתה מחזיק סכום כסף גדול כל כך בבית?" הוא עשה מן סימן בידיים של הגזמה. אמרתי שהסכום לא עד כדי כך גדול. הוא ניגש אל החיילים ודיבר איתם בעברית. שמעתי אותו שואל את החיילים: "מי פתח את התיק?" אחד החיילים ענה שראה את התיק אבל לא פתח אותו. אחר-כך הוא אמר לחיילים שימשיך לדבר איתם על זה במשרד.
אחרי שעה, ב-05:00, החיילים גמרו לחפש גם בבתים של האחים שלי ושל השכנים והלכו לפני שהחיילים עזבו יובל נתן לי זימונים חדשים לי, לאיאד וח'ליל ולאחי האני לאותו יום עצמו (25.10.07). שאלתי את יובל אם הוא צריך אותי עוד והוא ענה: " אתה רואה שאני מכבד אותך, יותר מהבן שלך... אני לא צריך אותך." איאד והאני הלכו לפגישה אבל ח'ליל לא הצטרף אלינו.
באותו יום הגשתי תלונה גם בקישור הצבאי בשכונת אל-חוואז והם המליצו לפנות למשרדי הצלב האדום.
ב-27.10.07, ארבעה ימים אחרי שהכל התחיל, החיילים חזרו לבית ושוב לא מצאו את ח'ליל. ביום ראשון ח'ליל הגיע הביתה ובסביבות השעה 03:00 החיילים מצאו אותו בבית ועצרו אותו בצו מנהלי. מאז הוא עצור מנהלית בעציון.
ביום ראשון הודעתי לצלב האדום על המעצר של ח'ליל ועל גניבת הכסף. הגב' דינה אל-ג'עברי מהצלב האדום ביקשה ממני לחזור למשרד שלהם ביום שלישי ב-- 6.11.07. חזרתי אז ודינה ייעצה לי להגיש תלונה במשטרת ישראל. הגשתי תלונה והחוקר נתן לי העתק ומספר תיק. החוקר ציין שהמשטרה תעביר את המקרה למשטרה הצבאית בבאר שבע וטען שהכסף יוחזר לי.
לאחר שיצאתי מתחנת המשטרה התקשרתי לארגון רופאים לזכויות האדם, שסייע לי בעבר להגיע לבתי חולים בישראל והם יעצו לי לפנות לבצלם.
ב- 30.10.07 הגעתי למחסום בית-לחם בדרך לבדיקה בבית החולים הדסה. היה לי היתר כניסה בתוקף עד ל-14.11.07. החיילים עיכבו אותי שעה וחצי בערך ובסוף אסרו עלי לעבור. הבנתי שיובל מימש את האיום שלו למנוע ממני להגיע לבית החולים בישראל. פניתי למשרד הקישור האזרחי הפלסטיני והגשתי בקשה חדשה להיתר. למחרות הודיעו לי שאני מנוע מטעמים ביטחוניים.
עכשיו אני לא יודע איך אוכל לקבל טיפול רפואי בבית החולים.
מוחמד ח'ליל מוחמד עוואדה, בן 48, נשוי ואב לשמונה, הוא בעליו של מפעל ותושביו הכפר איד'נא שבמחוז חברון. את עדותו גבה מוסא אבו השאש, ב-7.11.07 בבית העד.