חיילי צה"ל ירו על היית'ם יאסין, פצעו אותו, ולאחר-מכן היכו אותו, מחסום 17, מחוז שכם, 4.11.06
4 נובמבר 2006
מוחמד חמארנה, סטודנט
אני סטודנט לחינוך גופני באוניברסיטת א-נג'אח בשכם. אתמול, 4.11.06, בשעה 13:30, הגעתי במונית למחסום 17. הייתי בדרך הביתה לעסירה א-שמאליה. שלוש מכוניות עמדו בתור למחסום. החיילים הורו לנהגים לא להתקרב ולהישאר במרחק של כ-15 מטרים מהם. כל אחד מהנוסעים, נדרש לרדת מהמכונית, להרים את החולצה שלו וללכת לכיוון החיילים. החיילים בדקו את התיקים ואת תעודות הזהות של כל הנוסעים ואחר כך סימנו להם לעבור. הם בדקו גם את המכוניות, ואם אפשרו להן לעבור הן עצרו שוב במרחק של 15 עד 20 מטרים מהמחסום, כדי לאסוף את הנוסעים.
חיכיתי שעה עד שהגיע התור של המונית להיבדק. בהתחלה ירדו מהמונית חמש נשים וניגשו להיבדק. אחד החיילים הורה להן, במסגרת החיפוש, למשש את הגוף של עצמן, אבל הן סרבו. הוא ויתר להן וחיפש רק בתיקים שלהן. אחר כך הגיע התור של הבחורים. היינו ארבעה. היית'ם יאסין, בן 25, מהכפר שלי, ניגש ראשון. החייל סימן לו להרים את הבגדים מפלג הגוף העליון ולעמוד במרחק של 2-1 מטרים ממנו. היית'ם הרים את הבגדים, ועשה צעד אחד לכיוון החייל. שמעתי את החייל מורה לו בערבית להרים את הבגדים שלו עוד פעם. היית'ם אמר לחייל, באנגלית, שאסור לו לדרוש מהנשים למשש את עצמן ואז החייל דחף אותו בשתי הידיים. היית'ם המשיך לדבר אליו, ואז הוא שוב דחף אותו, הפעם דחיפה חזקה יותר. ראיתי שהיית'ם איבד את שיווי המשקל שלו, אבל הוא לא נפל אלא דחף את החייל בחזרה. באותו רגע החייל דרך את הנשק שלו.
בינתיים, הגיעו עוד שני חיילים שבדקו עד אז את המונית שבה נסענו. גם הם דחפו את היית'ם, והוא דחף אותם בחזרה. גם החיילים האלה דרכו את הנשק שלהם וכיוונו אותו אליו. אני ושאר הצעירים חזרנו כמה צעדים אחורה ובקשנו מהיית'ם להירגע כי פחדנו שמשהו רע יקרה לו.
אחד החיילים הרים את הנשק לשמיים וירה שלוש או ארבע יריות באוויר וחייל אחר ירה בערך שתי יריות לכיוון הקרקע. החייל השלישי כוון את הנשק שלו עלינו. החיילים צעקו על היית'ם בעברית: "עצור! תרים את הידיים!" אבל היית'ם לא שמע בקולם והתקדם לכיוון שלהם . אחר כך ראיתי את שלושת החיילים יורים. שניים ירו לכיוון של היית'ם ואחר ירה באוויר קרוב אליו. שמעתי את היריות וראיתי את היית'ם נופל על הקרקע.
אני והבחורים התרחקנו לאחור. ראיתי את החיילים מרימים את היית'ם וזורקים אותו על הבטן, על אחת מקוביות הבטון שבמחסום. הם כבלו את הידיים שלו באזיקים מפלסטיק. ראיתי את שלושת החיילים מכים אותו בגב בקתות הרובים. אחד מהם דרש מהמכוניות שעמדו במחסום לנסוע אחורה בזמן ששני החיילים האחרים המשיכו להכות את היית'ם ברובים. אני עמדתי במרחק של כמאה מטרים מהחיילים.
החיילים הרביצו להיית'ם במשך כחמש דקות. חמש עד שמונה דקות אחרי הירי, הגיע אמבולנס פלסטיני, אבל לא ראיתי שהפרמדיקים ניגשים להיית'ם. יכול להיות שהחיילים מנעו מהם. אחרי עוד חמש דקות, הגיע אמבולנס ישראלי ופינה את היית'ם מהמקום.
אחרי הפינוי של היית'ם הגיעו הרבה חיילים למחסום. אני והבחורים שהיו אתי התקדמנו לכיוון המחסום כדי לקחת את תעודות הזהות שלנו, שהיו אצל החיילים שהכו את היית'ם. אחד הבחורים אמר לאחד החיילים החדשים שהגיעו, שהתעודות שלנו נלקחו. הוא הורה לנו להמתין ליד המחסום. אחרי עשר דקות בערך, הגיעו ארבעה קצינים, שהיו להם דרגות על הכתפיים. אחד מהם שאל אותנו אם אנחנו מבינים עברית. ענינו שלא ואז הוא ביקש מאחד הנהגים לגשת למקום ולתרגם לנו. הוא שאל על האירוע ומי התחיל את המכות. סיפרנו לו מה שקרה וגם שהחיילים מקללים את הנוסעים וקוראים להם בשמות כמו "בן זונה" ודורשים מהנשים למשש את עצמן במסגרת החיפוש. השיחה עם הקצינים נמשכה כרבע שעה. אחד הקצינים החזיר לנו את תעודות הזהות ובקש שנחזור לכיוון המכוניות שחיכו במחסום. השעה הייתה 15:30.
כל אחד מאיתנו הלך לחפש מקום פנוי באחת המכוניות. החיילים בדקו את המכוניות לאט מאוד, בערך רבע שעה לכל מכונית. עברתי את המחסום בערך בשעה 17:30 ונסעתי הביתה.
מוחמד סדיק מחמוד חמארנה, בן 22, הוא סטודנט ותושב עסירה א-שמאליה שבמחוז שכם. את עדותו גבתה סלמה א-דיבעי, במחסום 17 בשכם, ב-5.11.06.
