פיראס אל-בכרי, בן 21
אני גר עם ההורים שלי ושבע האחיות שלי באזור H2, ליד ההתנחלות גבעת החרסינה שבחברון. אני הבן הבכור. בעבר עבדתי במפעל רהיטים אל-ח'רבאווי. לא הרווחתי שם מספיק ועזבתי את העבודה. החלטתי ללכת לירושלים ולנסות למצוא עבודה עם שכר טוב יותר. התחלתי לעבוד בירושלים, בעבודות ברזל אצל קבלן מחברון.
ביום שבת, 11.9.04, יצאתי מחברון לירושלים. אני ובן דוד שלי, סאמר סאהר אל-בכרי, בן 28, נסענו במונית לאבו דיס, נכנסנו דרך אחד הפתחים שבחומה שמפרידה בין אבו דיס לירושלים ובסביבות 11:00, עלינו על אוטובוס שאמור היה לקחת אותנו לבאב אל-עאמוד. כשהיינו על האוטובוס, הגיע ג'יפ של משמר הגבול ועצר ליד האוטובוס. אחד השוטרים עלה לאוטובוס. הוא היה בלונדיני, נמוך, היה לו מבנה גוף בינוני, עיניים כחולות, פנים מאורכים והוא נראה באמצע שנות העשרים לחייו. הוא אסף תעודות זהות מאנשים באופן אקראי, אמר למי שיש לו תעודת זהות של הגדה לרדת מהאוטובוס וללכת לבית המלון שבאבו דיס וששם יחזירו לנו את תעודות הזהות שלנו. השוטר דיבר עברית. אני לא מבין טוב עברית אבל הצלחתי להבין מה הוא אומר. אני מכיר את בית המלון ואני יודע ששוטרים של משמר הגבול השתלטו עליו.
סאמר ואני הלכנו עם עוד בערך 14 אנשים ואחרי בערך עשר דקות הגענו למלון. בחצר היו בערך עשרים אנשים. הייתה ביניהם אישה אחת. הצטרפנו אליהם והם אמרו לנו שהם מעוכבים שם מאז הבוקר. אחרי בערך רבע שעה הגיע הג'יפ עם השוטרים שעצרו אותנו. בערך שעה אחרי שהגענו למלון, השוטרים החזירו את תעודות הזהות לחלק מהאנשים. הם שיחררו את כולם חוץ ממני ושני צעירים אחרים. אני לא מכיר אותם ולא יודע איך קוראים להם. אחרי שכולם עזבו, אחד מהשוטרים אמר לי להיכנס איתו למלון. השוטר הזה היה גבוה ורזה, היה לו גוון עור בהיר, פנים עגולות והוא נראה בשנות העשרים לחייו. הוא היה אחד מהשוטרים שהיו בג'יפ שעצר את האוטובוס.
נכנסנו למלון, עלינו כמה מדרגות והשוטר השאיר אותי בפרוזדור. הוא הלך לחמישה שוטרים אחרים שהיו שם. אחרי כמה דקות, ניגש אליי אחד השוטרים. אני זוכר שהוא היה הנהג של הג'יפ שעצר אותנו. נראה לי שהוא היה קצין, כי הוא נתן פקודות לאחרים. היה לו גוון עור שחום, מבנה גוף מלא והוא נראה מבוגר יותר מהאחרים. הקצין הרים את התיק שלי ושפך ממנו את הדברים. היה לי סבון שמיוצר בשכם והוא התחיל לצחוק על זה. הוא חזר לשני שוטרים שעמדו במרחק של כמה מטרים ממנו ואחר כך חזר אליי והצביע על ברז. הוא אמר לי לרחוץ ידיים עם הסבון. פתחתי את הברז אבל לא יצאו מים. אמרתי לקצין שאין מים בברז והוא אמר לי בכל זאת לרחוץ ידיים. דיברנו בערבית ובעברית. עמדתי מבולבל ולא ידעתי מה לעשות. הנחתי את הסבון על הכיור והקצין התקדם אלי, בעט בי ונתן לי סטירות. יתר השוטרים, ארבעה או חמישה, התנפלו עליי, בעטו בי והיכו אותי בידיים ובקתות הרובים שלהם. הם היכו אותי על הראש, הפה, החזה, הרגליים, ובעצם כמעט בכל הגוף. נראה לי שהם היכו אותי במשך רבע שעה או עשרים דקות וכל הזמן הם קיללו אותי. אחד מהם שאל אותי אם אני יודע כמה אנשים נהרגו בפעולת ההתאבדות בבאר שבע.
ניסיתי להתחמק מהמכות ונפלתי אבל השוטרים לא הפסיקו. הם דרכו על הבטן שלי ובעטו בי. כל הזמן צעקתי למה הם עושים לי את זה ושאני לא עשיתי כלום. הייתי מפוחד כי הייתי לבד ואף אחד לא יכול היה לראות מה שקורה לי. ירד לי דם מהמצח ומהשפה העליונה והבגדים שלי התלכלכו מהדם. כשהשוטרים ראו שיורד לי הרבה דם הם הפסיקו להכות אותי. השוטר הבלונדיני, שלקח את התעודות באוטובוס, אמר לי לקום ולאסוף את החפצים שלי. כשאספתי את הדברים, הקצין בא אלי, נתן לי את הסבון ואמר לי להרביץ לעצמי על הפצע שבמצח, עם הסבון. היססתי והוא צעק עליי לעשות את זה. עשיתי את מה שהוא אמר והקצין צעק עליי להכות יותר בכוח. היכיתי את עצמי יותר מחמש פעמים ואז השוטר הבלונדיני אמר לי לעזוב את המקום.
הוא לקח אותי לאחד החלונות של המלון ואמר לי לקפוץ. השוטר הסתכל מהחלון וכנראה הוא הרגיש שהחלון גבוה מדי. הוא לקח אותי לחלון אחר, בגובה של 3-4 מטרים מעל האדמה, וספר בעברית. על האדמה הייתה ערמה של פסולת ולפני שהשוטר הגיע לעשר, קפצתי ונפלתי על הערמה. קמתי והלכתי משם. אחרי 300-400 מטרים, פגשתי אישה. היא ראתה את הדם ושאלה אותי מה קרה לי. סיפרתי לה ששוטרים של משמר הגבול היכו אותי והיא הציעה לי ללכת למסגד ולרחוץ את הפנים. נכנסתי למסגד וניקיתי את עצמי ואז סאמר הגיע למסגד. הוא אמר לי שהוא לא עזב את המקום וחיכה לי. הלכתי עם סאמר למרכז הרפואי הערבי שבאל-עזריה. הגענו לשם במכונית פרטית. הנהג ראה אותנו ברחוב וכשהבין שהמצב שלי לא טוב, הוא הסיע אותנו לשם. במרכז הרפואי בדקו אותי ועשו לי צילומים. הם טיפלו בי ונתנו לי מרשם לתרופות. הייתי שם כחצי שעה.
כשהייתי שם, הגיע אחד הבחורים שהיה איתי ברחבה של המלון. שני בחורים תמכו בו והוא הקיא והתמוטט. שמעתי את האחות אומרת "מה קרה לחיילים היום? זה המקרה הרביעי שמגיע אלינו היום". כשהשתחררתי מהמרכז הרפואי, סאמר ואני נסענו לחברון. שכבתי במיטה שלושה או ארבעה ימים. הפנים שלי היו נפוחים והיו לי כאבים בכל הגוף. עד עכשיו אני סובל מכאבים ברגליים למרות שהפצעים הגלידו. מאז המקרה אני לא עובד.
פיראס עזאם רושדי אל-בכרי, בן 21, רווק, הוא פועל תושב חברון. העדות נגבתה על-ידי מוסא אבו השהש בחברון ביום 30.09.04