עלאא מנסור, בן 22
אני מתגורר עם משפחתי במרכז בית לחם, כ-100 מטרים מכנסיית המולד. בבית גרים אבי ג'מאל מנסור בן ה-45, אמי בת ה-40 וארבעת אחיי, הגדול בן 17 והקטן בן 12. כמו כן גרו עמנו סבי ד'אהר מנסור בן ה-76 וסבתי פהימה חסן עלי נג'אג'רה בת ה-68.
ביום 8.3.02, החלה הפלישה הקודמת של הצבא לבית לחם. ביום 11.3.02, בסביבות השעה 1:00 אחר חצות, סבי הלך לשירותים ונפל ארצה. ראשו נפגע ודם רב ניגר ממנו. הזעקנו אמבולנס של הסהר האדום, אך האמבולנס לא הצליח להגיע בגלל שהצבא ירה והפגיז את האזור באותה עת. הירי נמשך וסבי דימם עד הבוקר ומת.
סבתי, חולת סרטן מזה ארבע שנים, נשארה לגור אתנו. סבתי עברה טיפול כימותרפי בבית החולים בבית ג'אלא, ומדי יום פקדה את בית החולים וקיבלה זריקה לשיכוך הכאבים.
ביום שלישי, 2.4.02, פלש הצבא הישראלי פעם נוספת לבית לחם. על העיר הוטל עוצר ואש אינטנסיבית נורתה ללא הפסקה. מאחר שהתכוננו למקרה חירום, היו ברשותנו האמצעים להזריק לסבתי את התרופה עד יום שני, 8.4.02. ביום שלישי, 9.4.02, סבתי חשה בכאבים עזים והחלה לצעוק. בשל העוצר לא היה באפשרותנו לצאת כדי להביא את התרופה. כמו כן, כל בתי המרקחת בבית לחם היו סגורים. התקשרנו לכמה ארגונים וביקשנו מהם לשלוח לנו תרופות, אך לשווא.
מצבה של סבתי הדרדר. בשעה 13:00 התקשרנו למטה הסהר האדום כדי שיבואו לעזור לה, אבל הם אמרו שעליהם לתאם את הגעתם עם הצד הישראלי. כעבור כשלוש שעות, התקשרו מהמטה והודיעו לנו כי התיאום נעשה. כעבור כרבע שעה הם התקשרו שנית והודיעו לנו שהצבא, שנמצא בכל אזור כנסיית המולד, מונע מהם להגיע לבית. סבתי נשארה בבית והמשיכה לצעוק ולסבול מכאבים קשים. בסביבות השעה 22:00 בערב, סבתי נפטרה. עד לרגע זה, גופתה עדיין נמצאת בבית.
עלאא ג'מאל ד'אהר מנסור, בן 22, הוא סטודנט תושב אזור השוק בבית-לחם. את עדותו גבתה סוהא זייד, בטלפון, ב 10.4.02