מזרח ירושלים
מזה כשנה מנהלת המשטרה מבצע התעמרות בשכונת אל-עיסאוויה שבמזרח ירושלים, במסגרתו נכנסים לשכונה ללא כל סיבה מדי יום שוטרי מג"ב ויס"מ רבים, היוצרים, בעצם נוכחותם, חיכוכים עם התושבים. חיכוכים אלו מובילים לוויכוחים ולתיעוד של פעילות השוטרים, ובחלק מהמקרים גם ליידוי אבנים וירי זיקוקים לעברם. המשטרה מנצלת זאת כהצדקה, לשיטתה, לתגובה אלימה, הכוללת השלכת רימוני הלם וגז וירי כדורי ספוג, וכן תקיפה גופנית של תושבים. לפי נתוני האו"ם*, מאז אפריל 2019 נפצעו בשכונה 100 תושבים מירי כדורי ספוג. ירי של כדורי ספוג במרכז שכונת מגורים עלול להביא לתוצאות קשות ואף קטלניות. כדי למנוע תוצאות כאלה, ההוראות מגבילות את השימוש בתחמושת זו, אוסרות לירות אותה לעבר פלג הגוף העליון ולעבר קטינים ומגבילות את הטווח המינימלי שבו מותר להשתמש בה. עם זאת, בשנים האחרונות נפצעו מאות פלסטינים מירי כדורי ספוג במזרח ירושלים. על אף התיעוד הנרחב והממושך של מקרים אלה, שהוכיח כי השוטרים אינם מוכנים או מסוגלים להשתמש בתחמושת זו כראוי, המשטרה מסרבת לשנות את מדיניות הפתיחה באש שלה או לאסור על השימוש באמצעי זה. המשטרה גם נמנעת מנקיטת צעדים משמעותיים נגד כל האחראים בשרשרת הפיקוד לפגיעות אלה. התנהלות זו מעידה על מדיניות של המשטרה, התומכת בפרקטיקה נרחבת זו של ירי מכוון ובלתי חוקי לעבר אזרחים ומעודדת אותה. בשלושה מקרים שתיעד בצלם בחודשים פברואר ומארס 2020 נפצעו שלושה קטינים – בני שמונה, תשע ו-16, מכדורי ספוג. אחד מהם אף איבד את עינו כתוצאה מהפציעה. כל העדויות נגבו בידי תחקירן בצלם עאמר עארורי. * לפי מסד הנתונים בעניין הגנה על האזרחים בניהול משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים. פציעתו של מאלכ עיסא, בן 8, 15.2.20 ביום שבת, 15.2.20, בסביבות השעה 15:00, נכנסו לשכונת אל-עיסאוויה שבמזרח ירושלים כמה כלי רכב של משמר הגבול ושל המשטרה, בהם שוטרי יס"מ ומג"ב. כמה שוטרים ניגשו לבית ברחוב הסמוך לבתי הספר היסודיים בשכונה, בכוונה לעצור בני זוג הגרים בו. לאחר דין ודברים, הסכימו השוטרים כי בני הזוג יגיעו בעצמם לחקירה בתחנת המשטרה. השוטרים החלו לצאת מהשכונה. באותו זמן נוצרו ברחובות שבאזור עומסי תנועה, בעיקר כתוצאה מנוכחות השוטרים וכלי הרכב המשטרתיים. בסביבות השעה 15:45 יצא מאלכ עיסא, בן שמונה, ממכולת הסמוכה לביתו. הוא רץ בחזרה הביתה אך לאחר שחצה את הרחוב פגע בראשו כדור ספוג שירה שוטר מג"ב שעמד במרחק של כ-15 מטרים ממנו. עיסא פונה במכונית למרפאה בשכונה, ממנה הועבר לבית החולים הדסה הר הצופים ומשם להדסה עין כרם שם נותח בראשו ולאחר מכן גם בעין שמאל. שמונה ימים לאחר מכן הוא נותח שוב ועינו הוסרה. לפי פרסומים בתקשורת, השוטר שירה בעיסא טען כי ירה לעבר קיר כדי "לאפס את כוונות הנשק". חמישה ימים אחרי הירי – במסגרת מהלכי הטיוח הקבועים המייצרים כותרות כדבר שבשגרה אך אינם מובילים לדין וחשבון – פורסם כי מח"ש חקרה באזהרה שניים מהשוטרים שהיו במקום בחשד שאחד מהם הוא היורה. דיאא נאסר, בן 19, תושב השכונה, עבד באותה עת בשיפוצים אצל קרוב משפחתו בסמוך למכולת. הוא יצא החוצה לשאוף אוויר, ועמד בסמוך למקום שבו נורה מאלכ עיסא. בעדות שמסר ב-16.2.20 סיפר: עמדתי מול המכולת וראיתי את מאלכ נכנס אליה, ואז ראיתי את האחיות שלו חוצות את הכביש לכיוון שלי. אחרי כמה דקות מאלכ יצא מהמכולת וחצה את הרחוב בריצה ואז שמעתי ירייה, אני חושב שזה היה כדור ספוג, וראיתי את מאלכ נופל על הרצפה. הוא היה במרחק של בערך עשרה מטרים ממני. ראיתי את אחד מאנשי כוחות הכיבוש שחגר חגורה עם כדורי ספוג, שחורים אני חושב, במרחק של בערך 20-15 מטרים ממנו. אני חושב שהוא זה שירה במאלכ. למרות שמאלכ נפצע ונפל ואנשים התחילו לצעוק, והאחים והאחיות שלו בכו, כוחות הכיבוש נסוגו מהרחוב בלי להגיש לו עזרה. מאלכ שכב על הרצפה מדמם מהפנים, הוא בכה והתפתל מכאבים, וכמה בחורים הרימו אותו לקחו אותו למכונית פרטית ונסעו איתו משם. אמו של מאלכ, סאווסן עיסא, בת 42, נשואה ואם לשישה, סיפרה בעדות שמסרה ב-4.3.20 לתחקירן בצלם על חייו של בנה מאז פציעתו: בשבת אחר הצהריים התקשרה אליי הבת שלי, תאלא, בת 12, לעדכן שהיא והאחים שלה תכף יורדים מהאוטובוס, כדי שאאסוף אותם כמו בדרך כלל. אמרתי לה שמזג האוויר יפה ושילכו הביתה ברגל. אחרי חמש דקות תאלא שוב התקשרה, צורחת ובוכה, ואמרה לי שמאלכ נפגע בראש מכדור ספוג. הרגשתי שעולמי קרס. בעלי ואני יצאנו מהר למקום שבו מאלכ נפגע, אבל כשהגענו אמרו לנו שכבר פינו אותו לבית החולים הדסה הר הצופים. הגעתי לבית החולים בוכה. כשראיתי את מאלכ הפנים שלו היו מכוסות בדם, העיניים שלו היו נפוחות והוא בכה וצרח מכאבים. אמרתי לו "מאלכ, אמא, אני פה" והוא ענה "מאמא, אני לא רואה בעין שלי. הראש שלי מתפוצץ מכאב. משהו בעין שלי דוקר מאוד". הכניסו את מאלכ לצילום. כשהוא יצא הוא התחיל להקיא דם. הרופאים טיפלו בו ומיד העבירו אותו להדסה עין-כרם לניתוח דחוף. נסענו אתו באמבולנס, ובדרך החזקתי את היד שלו כל הזמן ועודדתי והרגעתי אותו. בכיתי בשקט וניסיתי שהוא לא יישמע. הפרמדיק יעץ לי לדבר עם מאלכ בלי הפסקה כדי שהוא לא יאבד הכרה. בהדסה עין כרם עשו למאלכ עוד צילום והוא עבר שני ניתוחים – אחד לשבר בראש ועוד אחד בעין. למרות זאת, אחרי הניתוח השני הרופא אמר שאי אפשר להציל את עין שמאל, שנפגעה, ושאנחנו צריכים לאשר ניתוח לעקירת עין. התחננתי לרופא שימצא פתרון אחר, כי מאלכ ילד רגיש ועקירת העין תגרום לו למשבר נפשי. הוא הבין אבל אמר שאין ברירה אחרת ונתן לנו יומיים להחליט. זו הייתה ההחלטה הכי קשה שאני ובעלי קיבלנו בחיים. אבל אישרנו את הניתוח. אחרי הניתוח, כשסיפרתי למאלכ שנשארה לו רק עין אחת ושישימו לו עין מזכוכית, הוא מיד התחיל לצרוח ולבכות: "אני רוצה את העין שלי! מי לקח את העין שלי!?". הוא בכה בהיסטריה. גם היום מאלכ בוכה הרבה. הוא סובל ממצב רוח הפכפך ומתלונן הרבה. הוא גם עבר לישון לידי. הוא עובר משבר נפשי ואני צריכה להקדיש לו הרבה תשומת לב על חשבון הילדים האחרים שלי. הוא מאוד תלותי עכשיו ומרגיש בטוח רק כשאני לידו. אם אני יוצאת מפתח הבית הוא הולך אחרי ושואל "לאן את הולכת? את משאירה אותי לבד?". בלילות יש לו סיוטים והוא מדבר מתוך שינה על מה שקרה לו, נאנק מכאבים ואומר "אח, העין שלי, אני רוצה את העין שלי". עכשיו אנחנו מחכים שיתקינו לו עין תותבת. הוא כל הזמן שואל מתי זה יקרה. זה מאוד חשוב לו. אולי הוא חושב שהוא יוכל לראות בה. אני חוששת שאם הוא יבין שזה רק ניתוח פלסטי ואין לזה השפעה על הראייה המצב הנפשי שלו יחמיר. בשנה האחרונה החיים בשכונה הפכו לבלתי נסבלים בגלל הפשיטות היומיות, רימוני ההלם וירי כדורי הספוג על תושבים ברחובות. הנוכחות היומיומית של השוטרים בעיסאוויה – בדרך של הילדים לבית הספר ובחזרה, מייצרת אצלם חרדות ומעסיקה אותם כל הזמן. זה פוגע בריכוז שלהם ואנחנו חוששים שההישגים שלהם בלימודים גם ייפגעו. גם אני אבדתי את תחושת הביטחון. בגלל שאני ובעלי חששנו לשלומם בכל פעם שהם הלכו לבית הספר, העברנו אותם ללמוד מחוץ לשכונה. חשבנו שככה נגן עליהם מכוחות הכיבוש, אבל זה לא עזר, ומאלכ נפגע בדרך מהאוטובוס לבית. פציעתו של מוחמד עטייה, בן 16, 3.3.20 ביום שלישי, 3.3.20, בסביבות השעה 11:00, יידו תושבים אבנים וירו זיקוקים לעבר רכב מסחרי (ואן) ובו כמה שוטרי יס"מ, שעבר בסמוך לבית הספר לבנים בשכונה. הרכב נעצר וחמישה שוטרים ירדו ממנו בסמוך לאחת הכניסות לבית הספר. בתיעוד וידיאו שפורסם ברשתות החברתיות ניתן לראות את השוטרים מרחיקים בכוח מוכר כריכים שעמד בסמוך לשער בית הספר ואת אחד השוטרים יורה כדור ספוג לתוך חצר בית הספר. מוחמד עטייה, תלמיד כיתה י', בן 16, שעמד עם בן דודו במרחק של כמה מטרים מהשער, נפצע בכף ידו. בעדות שמסר ב-5.3.20 סיפר: עמדתי בחצר, ליד השער, וראיתי ניידת משטרה לבנה עוצרת מול בית הספר, ואבנים נזרקו עליה. כמה שוטרי יס"מ ירדו מהניידת ותלמידים מבית הספר התחילו לצעוק עליהם. אחד השוטרים ניגש לשער וירה ירייה אחת שפגעה בכף היד שלי. הייתי בערך במרחק של שבעה מטרים מהשער, בתוך החצר של בית הספר. הרגשתי סחרחורת, ובן דוד שלי עזר לי ורץ איתי לחדר המנהל. המנהל התקשר להורים שלי וביקש מהם לבוא. אחרי כמה דקות המשטרה התקשרה לבית הספר וביקשה שהמנהל ירשה להם להיכנס כדי לקחת אותי באמבולנס לטיפול, אבל הוא אמר להם שההורים שלי בדרך לבית הספר והם ייקחו אותי למרפאה. אחרי עשר דקות בערך הגיעו שני האחים הגדולים שלי ולקחו אותי לקופת חולים כללית באל-עיסאוויה. הרופא שם אמר שצריך לקחת אותי מיד לבית החולים הדסה הר הצופים. נסענו לשם וחיכיתי שם במיון ארבע שעות ואז עשו לי צילום רנטגן ונתנו לי משככי כאבים. אחרי יומיים חבשו לי את היד במרפאה בשכונה. עכשיו יש לי נקע באצבע הקטנה של היד ואני לא יכול להחזיק עט ולכתוב. האג'ר עטייה, אמו של מוחמד, בת 51, נשואה ואם לשבעה, סיפרה בעדות שמסרה ב-5.3.20: ביום שלישי, בסביבות השעה 11:15, התקשרו אליי מבית הספר של הבן שלי. המנהל סיפר לי שמוחמד נפצע ביד מכדור ספוג ואמר שאחד ההורים צריך לבוא לקחת אותו למרפאה. התחלתי לבכות ולצרוח. השבעתי את המנהל שיאמר לי את האמת -אם מוחמד באמת נפצע ביד ולא בראש. רציתי להיות בטוחה, אחרי שמאלכ עיסא נפצע פה בשכונה ואיבד עין. המנהל הרגיע אותי מוחמד נפצע רק ביד וזו פציעה קלה ואין לנו מה לדאוג. באותו יום הייתי חולה אז הבנים שלי הלכו במקומי. מוחמד היה במיון ארבע שעות, וכל הזמן הייתי לחוצה ומודאגת. התקשרתי אליהם כל חצי שעה לברר מה שלומו. כשמוחמד חזר הביתה הוא היה עייף מאוד וכאבה לו היד. תודה לאל שהוא נפצע רק ביד. החיים בעיסאוויה הפכו בלתי נסבלים. בכל יום יש פשיטה של המשטרה, שוטרי משמר הגבול ויחידות מיוחדות. הם מתפרשים ברחובות ובסמטאות, דווקא כשהתלמידים בדרך לבתי הספר או בחזרה הביתה. אני לא יודעת מה המטרה של זה. בתחילת השנה קניתי למוחמד טלפון נייד כדי שיוכל להתקשר אליי בדרך לבית הספר ובחזרה, ואדע שהוא בריא ושלם. ביקשתי גם מהמנהל שירשה לו באופן חריג להשאיר את הטלפון דולק בכיתה, כדי שאוכל ליצור איתו קשר, כי אני כל הזמן מפחדת שכוחות הכיבוש ייפגעו בו או יעצרו אותו. מוחמד הוא ילד שקט. הוא מתעניין בלימודים, משחק בכדור ורוכב על האופניים שלו. אבל הנוכחות היומיומית של כוחות הכיבוש מוציאה גם אותו משיווי המשקל. פציעתו של פאווזי עבייד, בן תשע, 4.3.20 ביום רביעי, 4.3.20, בסביבות השעה 18:30, היה פאווזי עבייד, בן תשע, יחד עם סבו וסבתו במרפסת ביתם, שתי קומות מתחת לדירת הוריו בעיסאוויה. באותו זמן נכנסו לשכונה כמה שוטרי יס"מ והתעמתו עם אחד התושבים במרחק של כ-15 מטרים מבית המשפחה. התושב נמלט מהם במעלה הרחוב. אחד השוטרים ירה כדור ספוג שחור שפגע בידו הימנית של פאווזי עבייד. בעדות שמסרה סבתו, רביחה עבייד, בת 59, ב-9.3.20, היא סיפרה: ביום רביעי, בסביבות השעה 18:30, ישבתי במרפסת עם בעלי פאוזי, בן 62. הנכד שלי, שגם לו קוראים פאוזי, עמד לידינו עם פחית קולה ביד. באותו רגע כוחות הכיבוש נכנסו לרחוב שלנו. לא ראיתי אז שום עימותים. 3 ג'יפים צבאיים עברו ברחוב שלנו ופתאום שמעתי רימוני הלם וירי של כדורי ספוג. אין לי מושג למה. ראיתי את פחית הקולה נופלת מהיד של הנכד שלי. הוא התחיל לבכות ולצרוח: "היד שלי!.. היד שלי!". ראיתי גם כדור ספוג שחור שנחת על רצפת המרפסת. בעלי הרים את פאווזי וירדנו איתו למכונית. נסענו למרפאה של קופת חולים כללית ואחר כך לבית החולים הצרפתי בשיח' ג'ראח. נשארנו בבית החולים שעתיים בערך, והם עשו לפאווזי צילום רנטגן שממנו התברר שהכדור פגע באצבע המורה שלו. מאז שהרגו את מוחמד עובייד ביוני 2019 ירו על הבית שלנו רימוני הלם וכדורי ספוג פעמיים או שלוש! החלטתי שיותר אני לא יוצאת לשבת במרפסת, וגם לא ארשה לנכדים שלי לשבת שם, כי זה הפך להיות מסוכן מאוד. הפעם זה לא נגמר באסון והילד נפצע רק ביד, אבל רק אלוהים יודע איפה תהיה הפגיעה הבאה ומי יהיה הקורבן. אני לא רוצה שאחד מבני המשפחה שלי יאבד את העין כמו שקרה למאלכ עיסא לפני כמה ימים. ב-3.12.20 פורסם בכלי התקשורת כי תיק החקירה באשר לפציעתו של מאלכ עיסא נסגר מחוסר ראיות.
8 אפריל 2020
