פינוי-בינוי-ניצול: דו"ח חדש של בצלם מתחקה אחר השיטה הישראלית להשתלטות על המרחב הכפרי הפלסטיני

לפני כשבועיים, ועדת השרים לענייני חקיקה אישרה את "חוק ההסדרה" שמטרתו להכשיר בדיעבד נישול של פלסטינים אפילו מקרקע פרטית מוסדרת. דו"ח חדש של בצלם שמתפרסם הבוקר (שני, 28.11.16), מדגים כיצד נישול פלסטינים מאדמותיהם מעולם לא חיכה לחקיקה והוא כלל אינו עניין חדש: מדובר בתהליך שכרוך במפעל ההתנחלות מראשיתו והוא מהמגמות העקביות ביותר במדיניותן של ממשלות ישראל מזה שנות דור. במסגרת תהליך זה ישראל משתלטת על המרחב הכפרי הפלסטיני, שוברת אותו לרסיסים, מנשלת את התושבים מקרקע ומים, ומעבירה אותם לידי מתנחלים. המתנחלים ממלאים תפקיד מרכזי ביישום המדיניות והמדינה מסייעת להם לפעול בערוץ שלכאורה איננו בשליטתה, כמנגנון מנשל במרחב הפלסטיני – כולל הפעלת אלימות קשה נגד התושבים הפלסטינים.

הדו"ח, "פינוי-בינוי-ניצול: השיטה הישראלית להשתלטות על המרחב הכפרי הפלסטיני", מתמקד בדוגמה קונקרטית אחת: התהליך שעברו שלושה כפרים במחוז שכם – עזמוט, דיר אל-חטב וסאלם – מאז שהקימה ישראל את ההתנחלות אלון מורה בסמוך אליהם. באמצעות דוגמא זו, הדו"ח ממחיש מדיניות רחבת היקף שמיישמת ישראל ברחבי הגדה המערבית זה עשרות שנים. תחת כסות של "כיבוש צבאי זמני", עושה ישראל בשטח הכבוש כבתוך שלה: גוזלת קרקעות, מנצלת לצרכיה את משאבי הטבע באזור ומקימה בו יישובי קבע. התושבים הפלסטינים הולכים ומנושלים מאדמותיהם וממקורות מחייתם, ואת מקומם במרחב תופסים כוחות ישראליים – באמצעות פעילות ישירה של המדינה, או באמצעות שלוחיה המתנחלים.

״ישנם בערך חמישה מתנחלים שגרים בחווה הסמוכה ויש להם יותר כבשים מלכל תושבי הכפר שלנו ביחד. יש להם בין 500 ל-1,000 כבשים לכל אחד, בעוד אנחנו, תושבי סאלם ובעלי האדמות, לא רשאים לחצות את הכביש ולהתרחק מהבתים, והכבשים שלנו נשארות כל הזמן במכלאות. הן לעולם לא יוצאות למרעה ואין לנו מקום שאליו אנחנו יכולים לקחת אותן״.

מתוך עדותו של מהיוב עאהד עבדאללה שתייה, תושב סאלם, בן 42. צילום: פאיז אבו רמלה, אקטיבסטילס. ראו בלוג צילום.

הדו"ח מתחקה אחר שורה של אמצעים – רשמיים ולא רשמיים – בהם השתמשה ישראל כדי לנתק את תושבי הכפרים מאדמותיהם ולהעבירן לידי מתנחלים. הקמת ההתנחלות אלון מורה ב-1980 על 1,278 דונמים מאדמות הכפרים הייתה הצעד הראשון. כשנתיים לאחר מכן, הכריז המפקד הצבאי על חלק מהאדמות הנותרות ממערב להתנחלות כ"שמורת טבע", ובכך כונן בפועל מרחב – הגדול בהרבה משטחה המוניציפלי של ההתנחלות – שבו כל פעילות פיתוח, בנייה, עיבוד חקלאי חדש ומרעה שמבקשים הפלסטינים לעשות, מחייבת אישור מראש מהרשויות הישראליות. בשנת 1987 הוכרזו כ-1,700 דונמים משטח שמורת הטבע כ"אדמות מדינה", ומ-1998 שוכן בתחומם מאחז ישראלי.

השלב הבא בתהליך נישול הפלסטינים מאדמותיהם באזור נעשה במסגרת הסכמי אוסלו. שטחם של הכפרים עזמוט, דיר אל-חטב וסאלם חולק לאזורי B ו-C: רוב השטח הבנוי באותה עת הוגדר כשטח B ורוב עתודות הפיתוח של הכפרים, האדמות החקלאיות ושטחי המרעה שלהם הוגדר כשטח C, שנותר בשליטה מלאה של ישראל. בהמשך לתשתית המנהלתית הזו להפרדת חלק הארי של האדמות החקלאיות ושטחי המרעה של הכפרים הפלסטינים משטחם הבנוי, ניצלה ישראל את סלילת הכביש העוקף לאלון מורה בשנת 1996, ליצירת תשתית פיסית להפרדה: לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה, נאסר על תושבי הכפרים לנסוע בכביש זה או לחצותו. על אף שאין לאיסור זה כל בסיס חוקי, גם כיום הכביש העוקף לאלון מורה (המכונה על ידי הצבא "ציר מדיסון") הוא האמצעי הגורף והמשמעותי ביותר שמגביל את גישתם של הפלסטינים לאדמות החקלאיות, לשטחי המרעה ולמשאבי המים הטבעיים שלהם.

תחקיר בצלם מתאר כיצד כל אחת מההגבלות שהטילה המדינה על תושבי הכפרים הפלסטינים אפשרה למתנחלים לפלוש ולהרחיב את השטחים שבשליטתם. בחסות הניתוק שיצרה ישראל בין התושבים הפלסטינים ובין אדמות החקלאות והמרעה שלהם, בונים המתנחלים באזור בתים, מקימים מאחזים, פורצים דרכים, זורעים שדות, נוטעים כרמים, רועים עדרי צאן ומשתלטים על מקורות מים טבעיים. כל תושבי הכפרים הפלסטינים שמסרו את עדותם עבור הכנת הדו"ח הזכירו את שגרת האלימות הפיזית של המתנחלים כלפיהם כגורם המרכזי שמרתיע אותם מלגשת לאדמתם. שיטת פעולה זו מהווה מנגנון השתלטות מופרט, המאפשר למדינה להגשים את מדיניותה לביסוס רצף ההתיישבות הישראלי באזור תוך התנערות רשמית ממעשי המתנחלים.

מטעי זיתים של הכפר סאלם משני צדי הכביש העוקף לאלון מורה, שפלסטינים אינם מורשים להתקרב אליו או לחצות אותו. צילום: פאיז אבו רמלה, אקטיבסטילס. ראו בלוג צילום

שלושת הכפרים במחוז שכם, בדומה ליישובים פלסטיניים רבים אחרים, התפתחו לאורך מאות בשנים בזיקה למאפיינים הגאוגרפיים של האזור. בהסתמך על האדמות החקלאיות, על שטחי המרעה ועל מקורות המים הטבעיים שלהם, נרקמו בהם כלכלה מקומית ומורשת תרבותית, הקושרות בין התושבים ובין סביבתם. ניתוק תושבי הכפרים הפלסטיניים מאדמות החקלאות והמרעה וממקורות המים הטבעיים שלהם גרם לפגיעה קשה בזכויותיהם, הוביל לקריסה כלכלית וכפה עליהם מציאות של עוני, תלות בגורמים חיצוניים וחוסר ביטחון כלכלי, תזונתי וחברתי.

מדיניותה של ישראל מעידה בבירור כי היא אינה רואה בכיבוש – המתקרב לשנתו החמישים – עניין זמני. ישראל נמנעת מסיפוח פורמלי (להוציא בירושלים המזרחית) של שטח הגדה המערבית, אולם דה-פקטו היא מתייחסת להתנחלויות כחלק משטחה הריבוני, ופועלת כדי למחוק באופן כמעט מוחלט את הקו הירוק עבור אזרחיה הישראלים הגרים בהן. כל זאת במקביל לריכוזה של האוכלוסייה הפלסטינית בגדה ב-165 "איים" טריטוריאליים מנותקים ומנוונים (שטחי A ו-B). תנועה זו של שני הציבורים – כניסה של ישראלים-מתנחלים והשתלטות על שטחי קרקע הולכים וגדלים מזה, תוך דחיקה של התושבים הפלסטינים מזה – היא מהמהלכים המרכזיים והעקביים של מדיניות ישראל בכל רחבי הגדה המערבית מאז יוני 1967, ולתכלית זו פועלות כל מערכות החקיקה, המשפט, התכנון, התקצוב, והביטחון.

מפות:

מפה מס' 1: אדמות חקלאות ושטחי מרעה של הכפרים לפני תהליך ההשתלטות

מפה מס' 2: הקמת אלון מורה והכרזה על שמורת טבע ו"אדמות מדינה" בשטח הכפרים

מפה מס' 3: חלוקת שטח הכפרים לאזורי B ו-C, הכרזת שב"מ וסלילת כביש עוקף להתנחלות

מפה מס' 4: אמצעי ההשתלטות הרשמיים של ישראל על אדמות הכפרים עזמוט, דיר אל-חטב וסאלם