יש לפתוח בחקירה מיידית לבירור נסיבות ההשתלטות על המשט לעזה

31 מאי 2010

בצלם דורש כי תיערך לאלתר חקירה עצמאית ואפקטיבית לבירור נסיבות ההשתלטות הצבאית על משט הספינות לעזה, שהביאה להריגתם ופציעתם של עשרות ממשתתפיו. על החקירה להיערך על ידי גורמים מחוץ לצבא.

בין הנושאים שיש לחקור: האם השימוש שעשה הצבא בכוח היה מידתי, האם הכוחות שהשתלטו על הספינה אומנו להתמודדות עם אירועים מסוג זה, האם הם צוידו באמצעים המתאימים לכך, מה היו הוראות הפתיחה באש שניתנו לחיילים והאם נבחנו חלופות לפעולה.

דובר צה"ל טוען לאלימות קשה שהופעלה מצד הפעילים על הספינה. מידע זה מתבסס על דיווחי החיילים בלבד. אולם, לפני קביעת המסקנות, יש לבצע חקירה שתתבסס על עדויותיהם של כל עדי הראיה מן האירוע, כולל משתתפי המשט שנמצאים כעת במעצר בישראל.

פריטים מומלצים

פלסטינים נמלטים ברגל מצפון הרצועה לדרומה. מוחמד סאלם, רויטרס, 9.11.23

רצועת עזה

הפוגה הומניטארית ברצועת עזה דרושה עכשיו

מיד עם תחילת המלחמה סגרה ישראל את רצועת עזה מכל עבריה, כלאה את 2.2 מיליון תושביה בתוכה וניתקה אותם מהעולם. מאז, תנאי החיים בתוך הרצועה הפכו לקשים מנשוא והמשבר ההומניטארי מחמיר מיום ליום. לתושבים אין חשמל, לאחר שישראל ניתקה את האספקה אליה ואסרה על הכנסת דלק שיאפשר להפעיל את תחנת הכוח שבתוך הרצועה. המחסור בדלק יצר גם מחסור חמור במים, שכן משאבות המים ומתקני ההתפלה כמעט שאינם פועלים. על פי נתונים של משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטאריים (אוצ'ה), כ-1.5 מיליון תושבים נעקרו מבתיהם מאז תחילת המלחמה, כמחציתם שוהים במתקנים של אונר"א. אלה מאוכלסים בצפיפות, פי כמה וכמה מהקיבולת שלהם, בתנאים בלתי נסבלים. בממוצע, במתקני אונר"א ישנו מתקן שירותים אחד ל-160 בני אדם ומקלחת אחת ל-700. תנאים אלה מעלים את הסכנה לזיהומים ולמגפות וכבר עתה דווח על אלפי מקרים של מחלות זיהומיות. בצפון הרצועה כ-160,000 בני אדם חוסים במתקני אונר"א בצפון הרצועה, אך אונר"א לא מסוגלת לספק להם שירותים ומצבם אינו ידוע. העדר החשמל והדלק משפיע גם על בתי החולים, התלויים בגנרטורים שהדלק עבורם הולך ואוזל. על פי נתוני סוכנות האו״ם לתיאום פעילות הומניטרית – אוצ'ה, מאז החלה המלחמה 14 מתוך 35 בתי החולים חדלו לתפקד כמו גם 46 מתוך 72 מרפאות לעזרה ראשונה. בתי החולים שעדיין מתפקדים קורסים תחת העומס של אלפי פצועים מההפצצות הישראליות. הם מתמודדים עם מחסור חמור בתרופות – כולל בחומרי הרדמה, בציוד רפואי ובאנשי צוות. רופאים מדווחים שהם נאלצים לבצע טריאז׳: לבחור באיזה חולים לטפל ולבצע ניתוחים בתנאים בלתי אפשריים. המחסור במים, בחומרי סניטציה ובציוד רפואי מונע כל אפשרות לשמור על סביבה סטרילית ומעלה את הסכנה לזיהומים בקרב חולים, פצועים ואנשי צוות רפואי. ברצועה קיים גם מחסור במזון. רק מאפיות בודדות ממשיכות לתפקד ותושבים נאלצים להמתין שעות בתור כדי לקנות לחם. רבים מוותרים על כך מראש. על פי דיווח של אוצ'ה, מוצרים בסיסיים כמעט אזלו מהשוק, וגם אם חלקם נמצאים ברצועה אין דרך להעבירם לחנויות בשל ההפצצות והעדר דלק. שבועיים לאחר שהחלה המלחמה הסכימה ישראל, בעקבות לחץ כבד שהופעל עליה, לאפשר הכנסה לרצועה של סיוע הומניטארי דרך מעבר רפיח. ב-21.10.23 נכנסו המשאיות הראשונות עם מזון, מים ואספקה רפואית. על פי נתוני אוצ'ה, עד ה-8.11.23 נכנסו לרצועה סך הכל 756 משאיות. כמות זו היא טיפה בים הרחוקה מלספק את צורכי האוכלוסייה: לפני שהחלה המלחמה נכנסו לרצועה בממוצע בכל יום כ-500 משאיות. נוסף על כך, המים המועברים במשאיות מספקים רק כ-4% מצורכי המים של התושבים בכל יום, על פי חישוב של 3 ליטרים לנפש ליום שאמור להספיק לשתייה, בישול והיגיינה. ארגון הבריאות העולמי ממליץ על 100 ליטר ליום לנפש, כצריכה מינימלית. על פי אוצ'ה, הסיוע כמעט שלא מגיע לצפון הרצועה אלא הוא מועבר בעיקר לעקורים שבדרומה. למרות המצב האקוטי ברצועה, שגריר ישראל באו"ם גלעד ארדן הכחיש כי קיים בכלל משבר הומניטרי ברצועה. טענה זו סותרת את המציאות לא רק בשל הנתונים החמורים בנוגע למצב הנוכחי אלא גם בשל העובדה שברצועה היה משבר הומניטארי שנמשך שנים כבר קודם, לפני המלחמה, כולו יציר כפיה של ישראל שב-2007, לאחר שחמאס השתלט על השלטון ברצועה, הטילה עליה מצור. בתוך זמן קצר קרסה כלכלת הרצועה: עוד לפני המלחמה, כ-80% מתושבי הרצועה היו כבר תלויים בארגוני הסיוע למחייתם, לרובם לא הייתה גישה למים הראויים לשתייה ואספקת החשמל שם עמדה על מספר שעות ביום בלבד. שיעורי האבטלה הרקיעו שחקים והגיעו לכ-45%, כשבקרב צעירים מתחת לגיל 29 הם הגיעו ללמעלה מ-60%. הפוגה הומניטארית חיונית כדי לאפשר הכנסה של מזון, מים, תרופות ודלק בכמויות שנדרשות לתושבים בכל רחבי הרצועה. בישראל מתנגדים לכך לחלוטין, בין השאר בטענה שהפסקת הלחימה תאפשר לחמאס להתארגן מחדש וכי עד להחזרת החטופים אין שום הצדקה להפסקה כזו. אלא שטענות אלה אינן יכולות להצדיק את הפגיעה האנושה בכ-2.2 מיליון האזרחים החיים ברצועה, שבימים אלה נמצאים במלחמת הישרדות יומיומית, לא רק בשל ההפצצות הבלתי פוסקות של ישראל אלא גם בשל המחסור הקריטי במזון ובמים. הכנסת ציוד הומניטארי לרצועת עזה אינו בגדר טובה שישראל נדרשת לעשות עם האוכלוסייה האזרחית שגרה שם, אלא היא חלק מחובותיה על פי כללי המשפט ההומניטארי הבינלאומי. על פי כללים אלה, על הצדדים הלוחמים לאפשר מעבר מהיר של סיוע הומניטארי – כולל מזון ותרופות – עבור האוכלוסייה האזרחית. זאת, בוודאי כאשר צד אחד הטיל מצור על השטח, שעלול לגרום להרעבה של ממש של התושבים. סירוב לאפשר הכנסה של סיוע לא יכול להיות על בסיס שרירותי ועל פי פרשנות הצלב האדום במקרה שבו ישנה סכנה ממשית לאוכלוסייה האזרחית ויש גופים הנכונים לסייע לה – על מדינות לאפשר זאת. בעבר, כאשר צדדים לוחמים הטילו הגבלות כאלה במקןמות אחרים בעולם, זכה הדבר לגינויים מיידיים ממדינות בעולם, ממועצת הביטחון של האו"ם ומהצלב האדום הבינלאומי. כללים אלה חלים גם על ישראל, כמו על כל מדינה אחרת בעולם הנמצאת במלחמה. זאת בוודאי כאשר היא זו שלא מאפשרת לאזרחים לצאת משטח הרצועה ולדאוג בעצמם לצורכיהם. הטענה שהכנסת ציוד הומניטארי תסייע גם לחמאס לא מבטלת כלל זה ולא יכולה להצדיק מניעה של מזון, מים, תרופות ודלק מ-2.2 מיליון אזרחי הרצועה. המשך האיסור כמוהו כפגיעה מכוונת ולא מידתית באזרחים – וככזו היא אינה חוקית. בניגוד לתפיסה של קובעי המדיניות הישראליים, לא כל רצועת עזה היא חמאס. 2.2 מיליון אזרחים גרים בה. בני אדם עם פנים, ושמות ומשפחה, שזקוקים עכשיו למזון, למים, לתרופות, לבתי חולים, לחשמל, למחסה רק כדי איכשהו לשרוד. בטענה שלא ניתן לאפשר הכנסה של ציוד זה לרצועה כי עכשיו נלחמים בחמאס, מובלעת ההנחה שלפחות לעת עתה ניתן להתעלם מאזרחים אלה ואפשר לתת להם לרעוב, לחלות ולמות. זוהי הנחה מרושעת המתעלמת מהמציאות ומהמשבר ההומניטארי המתרחש לנגד עינינו. כללי המשפט ההומניטארי הבינלאומי נכתבו בדיוק למצבים מעין אלה והמציאות בה נתקלת ישראל אינה ייחודית. הם משקפים תפיסה מוסרית לפיה גם בזמן שמתנהלת מלחמה החובה להגן על אזרחים עדיין עומדת. באופן רשמי, ישראל טוענת שהיא מאמינה בתפיסה זו וחוזרת שוב ושוב שהיא פועלת על פי כללים אלה. אלא שסירובה להפוגה הומניטארית שתאפשר הכנסת סיוע בסיסי לאזרחים מוכיחה את ההיפך.

10 נובמבר 2023

נשים וילדות נמלטות מהפצצה ישראלית על העיר עזה. צילום: מוחמד זענון, אקטיבסטילס, 19.10.23

רצועת עזה

פשע לא מצדיק פשע – להפסיק את הפגיעה באזרחים בעזה

מזה 12 ימים מפציצה ישראל את רצועת עזה כמעט ללא הפסקה. עד עתה מטוסים ישראליים כבר הטילו אלפי טונות של חומרי נפץ על תושבי הרצועה. אין זו הפעם הראשונה שישראל מפציצה כך את רצועת עזה. ישראל כבר יישמה מדיניות לא מוסרית ולא חוקית כזו בסבבי לחימה קודמים שבהם נהרגו אלפים – כולל משפחות שלמות, אלפים נוספים נפצעו ועשרות אלפים נותרו ללא קורת גג. אלא שהפעם הקצינה ישראל את מדיניותה עוד יותר והודיעה מראש כי בכוונתה לנקום בחמאס. ראש הממשלה בנימין נתניהו הבטיח כי המקומות שחמאס נערך בהם ומסתתר בהם ייהפכו "לעיי חרבות" והודיע לתושבי הרצועה "צאו משם עכשיו. אנחנו נפעל בכל מקום ובכל העוצמה". דובר צה"ל הבהיר שאכן "הדגש הוא על נזק ולא על דיוק". התוצאה מבעיתה. בעזה אין מקום להסתתר ולתושבים אין דרך להגן על עצמם: אין מקלטים, אין ממ"דים, אין מרחב מוגן, אין אזעקות המאפשרות להם להימלט. כל שנותר להם זה להמתין, בפחד ובאימה, בתקווה שלא ייפגעו. מאות אלפים כבר עזבו את בתיהם בניסיון נואש להגן על עצמם ועל משפחתם, ועדיין אין מקום בטוח ברצועה. אנשים נהרגו בעודם נמלטים, אחרים נהרגו במקומות אליהם נמלטו, בהם מצאו מחסה. עד עכשיו נמנו למעלה מ-3,000 הרוגים, בהם עשרות משפחות שנמחו כולן באחת, בבתיהן. מספרי ההרוגים עולים מדי יום, ועדיין רבים קבורים מתחת להריסות בלי כל יכולת לחלצם. זאת בשל המספרים הגבוהים, העדר ציוד מתאים וההפצצות הבלתי פוסקות של ישראל. התושבים לא מספיקים לקבור את המתים והמקררים בבתי החולים מלאים. חלק מהגופות הועברו למשאיות קירור, אחרות נקברו כבר בקברי אחים. אלה שנותרו בחיים נאלצים להתמודד עם מציאות בלתי נתפסת. ישראל הורתה ליותר ממיליון בני אדם להתפנות מבתיהם, במהלך הפצצות בלתי פוסקות ובאמצע מלחמה, כשמובן שמי שאינו מתפנה שם נפשו בכפו. דרישה זו הופנתה גם לבתי חולים, בהם חוסים פצועים, חולים ומשפחות שחיפשו מחסה. בשל העדר יכולת לבצע את ההוראה, בתי החולים סירבו ליישמה. מאות אלפים צייתו בלית ברירה ונעקרו מבתיהם. חלקם נותרו ברחוב, אחרים מתארחים בבתים של אחרים או בבתי ספר. הצפיפות במקומות המקלט קשה והתנאים בלתי אפשריים. אין די שמיכות ובגדים עבור כולם ולא קיימת כל אפשרות לשמור על תנאי היגיינה, מה שמעלה חשש כבד להפצת מחלות. סגירת המעברים לרצועה יוצרת מחסור במזון, בדלק ובסולר ובתרופות וציוד רפואי בסיסי. התורים למזון הולכים ומתארכים, כשמשפחות נואשות מנסות לרכוש את המזון המועט שנותר ברצועה. ישראל ניתקה את הרצועה מהחשמל שהיא מוכרת לה ותחנת החשמל הקטנה ברצועה כבר לא מתפקדת לאחר שישראל הפסיקה גם את אספקת הדלק. בהעדר חשמל, מערכות המים והביוב מושבתות גם הן והתושבים נותרו ללא מים. בנסיבות אלה בתי החולים, הקורסים תחת עומס הפצועים, כמעט שלא מסוגלים עוד לתפקד. כשני מיליון תושבי הרצועה חיים בסיוט ובאימה: הפצצות ללא הרף שאין כל דרך להתגונן מפניהן, קריסה מוחלטת של תשתיות, שכונות מגורים שלמות שנמחקו, מאות אלפים שנעקרו מבתיהם ולרבים מהם גם לא יהיה לאן לשוב. בלי חשמל, מים, מזון או תרופות. הרצועה סגורה מכל עבריה, ואין לאן לברוח. שום דבר מזה אינו חריג או טעות. המציאות המזוויעה ברצועה היא תוצאה ישירה של מדיניות ישראלית מוצהרת. פגיעה מכוונת באזרחים היא אסורה, יהיו הנסיבות אשר יהיו ואין מטרה בעולם שתוכל להצדיקה: לא הפשעים המזעזעים שביצע חמאס בעוטף עזה, לא מלחמה כוללת בטרור, לא הרצון להחליף את שלטון חמאס ברצועה. לכן אין גם כל דרך להצדיק את פשעי המלחמה שמבצעת ישראל מזה 12 ימים ברצועת עזה. ישראל מנסה לטעון כי היא, להבדיל מחמאס, אינה פוגעת באזרחים במכוון. טענה זו נשמעה גם בסבבי לחימה קודמים. אלא שמעבר לעובדה שהפעם הכריזו גורמים בכירים מראש על הכוונה להפציץ את הרצועה ללא הבחנה, לא היה לה בסיס גם בסבבים קודמים. בשלב זה ישראל חייבת לדעת: מדיניות ההפצצות מהאוויר, כפי שהיא מיישמת אותה באזור מהצפופים בעולם בו גרים כשני מיליון בני אדם נצורים, מובילה בהכרח לאלפי הרוגים ולהרס מסיבי. כך היה בסבבי לחימה קודמים שניהלה ישראל ברצועה, כך קורה גם הפעם. הטענה של "לא ידענו" קורסת אל מול המציאות.

19 אוקטובר 2023

מחמוד אל-חוואג'רי בחצר ביתו. צילום: ח'אלד אל-עזאייזה, בצלם, 27.1.19

מדיניות הפתיחה באש

יורים ומפקירים: ישראל מונעת מפצועי ההפגנות בעזה גישה לטיפול רפואי

"הפגנות השיבה" ליד גדר המערכת שבין רצועת עזה לישראל, למען מימוש זכות השיבה ונגד המצור על הרצועה, נמשכות כבר כמעט שנה. לפי ארגון הבריאות העולמי, עד סוף ינואר 2019 נפצעו בהפגנות אלה 27,942 בני אדם, ש-14,768 מהם פונו לטיפול בבתי החולים ברצועה. יותר מ-6,300 מהפצועים נפגעו מירי אש חיה. לפי נתוני בצלם נהרגו בהפגנות אלה, עד סוף פברואר 2019, 200 מפגינים, בהם 39 קטינים ושתי נשים. רובם המכריע של ההרוגים והפצועים לא סיכנו איש מאנשי כוחות הביטחון, שעמדו מצידה השני של הגדר. כל מערכת בריאות הייתה מתקשה מאוד לטפל בהיקף אדיר כזה של פצועים. בוודאי כך מערכת הבריאות ברצועת עזה, הנמצאת על סף קריסה: המצור הישראלי על הרצועה נמשך כבר למעלה מעשור, ובמסגרתו מגבילה ישראל הכנסת תרופות, מכשור רפואי מתקדם וחלקי חילוף למכשור שהתקלקל וכן יציאה של רופאים להכשרות ולהשתלמויות. ההגבלות על הכנסת התרופות דלדלו משמעותית את מלאי התרופות והציוד החיוניים. בנוסף, אספקת החשמל לרצועה חלקית, במידה רבה כתוצאה ממדיניותה של ישראל, והפסקות החשמל השגרתיות מסבות נזק לציוד הרפואי ובתי החולים נאלצים לעבוד במתכונת מצומצמת – כולל דחיית ניתוחים לא דחופים ושחרור מוקדם של חולים. בשל מצבה המדורדר של מערכת הבריאות ברצועה, מובן כי אין באפשרותה לספק לפצועים את הטיפול הרפואי שהם נזקקים לו. בהתחשב בכך, נזקקים הפצועים לקבל שירותים רפואיים חיוניים אלה מחוץ לרצועה. ואולם, זמן קצר לאחר שפרצו ההפגנות הודיעה ישראל כי לא תאפשר לפצועים – באופן גורף – לצאת מהרצועה לצורך קבלת טיפול רפואי בגדה המערבית (כולל במזרח ירושלים), בישראל או בירדן. באפריל 2018 עתרו הארגונים עדאלה ואל-מיזאן לבג"ץ בשם שני פצועים להם נשקפה סכנה של כריתת גפיים בשל היעדר טיפול ברצועת עזה. בתגובה לעתירה הודיעה המדינה לבית המשפט כי הבקשות נדחו "על רקע מדיניות שר הביטחון בנדון, שלפיה ככלל לא תתאפשר כניסתם לישראל של מי שנפצעו אגב נטילת חלק בהפרות הסדר האלימות שארגן חמאס, ומשלא נמצא כי הנסיבות הרפואיות הקונקרטיות מצדיקות לשקול חריגה מן הכלל, בהיעדר סכנת חיים ממשית למי מהעותרים". כמו כן, טענה המדינה כי היא "אף הזהירה את תושבי הרצועה לבל ישתתפו" בהפגנות, כאילו יש בכך כדי להצדיק את מניעת הגישה לטיפול רפואי הולם. למרות מצבם הרפואי הקשה של השניים, והטיפול הדחוף שהתחייב כתוצאה מכך, בג"ץ סירב להורות על דיון דחוף. כך, נאלצו הרופאים ברצועה לכרות לכל אחד משני הפצועים את אחת מרגליו. רק לאחר למעלה משבוע לאחר הגשת העתירה, קבעו השופטים כי יש לאפשר לאחד מהם, יוסף אל-כורנוז, בן 19, לצאת מהרצועה לטיפול רפואי בבית חולים ברמאללה כדי להציל את רגלו השנייה. עם זאת, השופטים הדגישו שהכרעתם במקרה זה אינה משליכה על מקרים אחרים, וכי הם אינם נוקטים עמדה עקרונית בנוגע למדיניותה הכללית של המדינה בנושא מעבר מפגינים פצועים. בכך, אפשר בג"ץ למדינה להמשיך ביישומה של מדיניות מניעת הטיפול הרפואי מרובם הגדול של הפצועים. לפי נתוני ארגון הבריאות העולמי, מתחילת הפגנות השיבה ועד לסוף ינואר 2019 הגישו 493 מפצועי ההפגנות בקשה לצאת דרך מחסום ארז לטיפול בגדה המערבית (כולל מזרח ירושלים) או בישראל. רק 85 מהבקשות (17%) אושרו ו-408 (83%) סורבו – בין במפורש ובין באמצעות הימנעות ממתן מענה. בהינתן מספרם הגבוה של הפצועים ומצבה של מערכת הבריאות ברצועת עזה, סביר כי מספר זה של בקשות רחוק מלשקף את הצרכים המלאים, והוא מעיד יותר על כך שהפצועים מודעים לכך שהסיכוי שבקשתם תאושר קלוש. שיעור הבקשות של פצועי ההפגנות שאושרו נמוך משמעותית משיעור האישורים מתוך כלל הבקשות של תושבי הרצועה לצאת ממנה לצורך טיפול רפואי. כך, על-פי נתוני ארגון הבריאות העולמי, במהלך 2018 הגישו 25,808 אנשים בקשה לטיפול רפואי בגדה המערבית (כולל מזרח ירושלים) ובישראל. כמעט 40% מהבקשות סורבו – בין במפורש ובין באמצעות הימנעות ממתן מענה עד למועד התור שנקבע. 60% מהבקשות נגעו לטיפול בבתי חולים במזרח ירושלים, 23% לטיפול בבתי חולים בגדה המערבית ו-17% לטיפול בבתי חולים בתוך ישראל. בקשות שהוגשו סורבו לא נענו סה"כ הבקשות שסורבו או לא נענו סך הכול 25,808 1,962 8,014 9,976 מזרח ירושלים 15,285 1,258 4,688 5,946 הגדה המערבית 4,773 523 1,812 2,335 ישראל 5,750 181 1,514 1,695 חלק מהאנשים שישראל סירבה לבקשתם או לא השיבה עליה כלל מנסים לצאת לטיפול רפואי בירדן או מצרים, דרך מעבר רפיח. אולם פתרון זה מתאים רק לחלק מהמטופלים שכן לא כולם יכולים לקבל במדינות אלה טיפול הולם וחלקם אף אינם יכולים לעמוד בנסיעה הארוכה, המתישה והמסוכנת דרך סיני. מאז מאי 2018 מעבר רפיח פועל באורח סדיר חמישה ימים בשבוע, אולם מצרים מגבילה את מספר העוברים בו. בחודשים מאי-דצמבר 2018 עברו בו בסך הכול 1,510 מטופלים, בממוצע 189 בחודש. ישראל היא שיצרה מציאות זו, על כל מרכיביה: היא זו שהנהיגה מדיניות פתיחה באש המתירה ירי חי במפגינים שאינם מסכנים איש וגרמה בכך לאלפי הנפגעים – מדיניות שהיא מסרבת לשנות גם עתה, שנה לאחר שתוצאותיה האיומות כבר ברורות לכל מזה זמן. היא זו שהטילה מצור על הרצועה לפני כעשור, גרמה לקריסה של מערכת הבריאות ברצועה וכעת מסרבת לאפשר לפצועים לעבור מרחק של כמה עשרות קילומטרים בשטחה כדי לזכות בטיפול הרפואי שהם כה נזקקים לו. בהתחשב בכך, גם החובה לשנות מציאות זו – לאסור על ירי אש חיה במי שאינו מסכן איש, להסיר את המצור ולאפשר טיפול רפואי הולם לכל מי שנזקק לכך – מוטלת על ישראל. להלן עדויות שגבו תחקירני בצלם מפצועים שבקשותיהם לצאת מהרצועה דרך מחסום ארז לצורך טיפול רפואי נתקלו בסירוב: חסן אל-עיסווי, בן 41, נשוי ואב לארבעה, תושב ח'אן-יונס אל-עיסווי, מתנדב בצוותים הרפואיים של הסהר האדום בהפגנות, נפגע מקליע חי ברגלו בהפגנה שהתקיימה ב-19.10.18 מזרחית לח'אן-יונס. הקליע ריסק את העצם ברגלו והוא עבר מספר ניתוחים בבתי חולים בתוך הרצועה. ואולם, הוא נזקק לניתוחים נוספים שלא ניתן לבצע בתוך הרצועה והרופאים הפנו אותו לצורך כך לבית החולים אל-מקאסד במזרח ירושלים. אל-עיסווי קבע תור באל-מקאסד אך ישראל דחתה שלוש פעמים את בקשותיו להיתר יציאה והרופאים חוששים שייאלצו לכרות כעת את רגלו, בהעדר טיפול. אל-עיסאווי היה מנהל פרויקטים בעמותות פרטיות, אך כיום הוא מובטל שכן הוא אינו מסוגל להתנייד. בעדות שמסר לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד, ב-20.2.19 סיפר אל-עיסווי: מאז שהתחילו ההפגנות מזרחית לח'אן-יונס, התנדבתי במתן עזרה ראשונה בסהר האדום. ביום שישי, 19.10.18, הגעתי כרגיל להפגנה ממזרח לח'אן יונס יחד עם מתנדבים אחרים. לבשתי מדים של מתנדב במתן עזרה ראשונה, וענדתי כרטיס מזהה של משרד הבריאות. במהלך ההפגנה, כשהייתי רחוק מהגבול, נפגעתי ברגל ימין מאש חיה. פינו אותי לבית החולים האירופאי ואושפזתי שם לשלושה ימים. העצם ברגל התרסקה, והעצב הראשי והגיד הראשי נקרעו. התקינו לי פלטינה בתוך הרגל. אחר-כך העבירו אותי לבית החולים נאסר ושם אושפזתי למשך 25 יום. משם העבירו אותי לבתי חולים אחרים, דאר א-סלאם ובית החולים הממשלתי בח'אן יונס, שבהם עברתי שלושה ניתוחים. במהלך האשפוז, הרופאים נתנו לי הפניה להמשך טיפול בבית החולים אל-מקאסד במזרח ירושלים. אני צריך לעבור עוד ניתוח מסובך, שלא יכולים לבצע בבתי החולים בתוך הרצועה. מילאתי את הטופס של משרד הבריאות הפלסטיני, וקבעו לי תור בבית החולים אל-מקאסד ל-12.11.18. יום לפני התור קיבלתי הודעת טקסט בטלפון שהבקשה שלי עדיין בבדיקה. איבדתי את התור, וקבעתי תור חדש ל-10.12.18, ואז קיבלתי סירוב. בפעם השלישית קבעו לי תור ל-7.1.19, ושוב קיבלתי סירוב. קבעו לי עוד תור, ל-5.3.19, והגשתי בקשה רביעית, ועכשיו אני שוב מחכה לתשובה. במקביל, הגשתי בקשה לטיפול במצרים, למקרה שלא אצליח לקבל טיפול במזרח ירושלים, כי המצב של הרגל שלי גרוע. אני סובל מסיבוכים של דלקות בעצם. זה מצב מסוכן ואם לא אקבל את הטיפול המתאים עלולים לכרות לי אותה. בינתיים אני מקבל טיפולי פיזיותרפיה במרפאה של "רופאים ללא גבולות", פעם ביומיים. העמותה גם דואגת לי להסעה לטיפול, כי למרות שיש לי אוטו אני לא יכול לנהוג. אני נעזר בקביים ולא יוצא מהבית חוץ מאשר לטיפולים רפואיים. מאז הפציעה החיים שלי בהקפאה. לפני כן התאמנתי בהרמת משקולות במועדון ספורט. אנחנו גרים בדירה בקומה רביעית, בלי מעלית, לכן נאלצתי לעזוב בינתיים את הבית ואת אשתי והילדים ולעבור לגור אצל אמא שלי, שגרה בקומה הראשונה. זה מקל עלי את היציאה לבית החולים ולטיפולים. לפעמים אני נשאר יום אחד בשבוע בבית שלי, עם אשתי והילדים. אני כל הזמן בלחץ וכל המצב הזה משפיע לרעה על היחסים שלי עם אשתי והילדים. מאז הפציעה אני גם מובטל. לפני כן עבדתי בניהול פרויקטים בעמותות פרטיות, אבל נגמרה לי הקריירה. את רוב הזמן אני מבלה בגלישה ברשתות החברתיות ובטיפולים. אני סובל מכאבים חזקים ברגל, אבל אני מסרב לקחת משככי כאבים חזקים כי יש להם תופעות לוואי שפוגעות בכבד ובכליות, והם ממכרים. אני מנסה לסבול את הכאבים. אני נורא רוצה לצאת לטיפול שאני מחכה לו, ומאוד מתוסכל מתשובות סירוב. אני נמצא במבוי סתום, אין לי טיפול ברצועת עזה ואני חייב טיפול נוסף. * עדכון: גם בקשתו הרביעית של אל-עיסאווי לצאת מהרצועה לטיפול דרך מעבר ארז נתקלה בסירוב. מוחמד סאלח, בן 12, תושב מחנה הפליטים ג'באליא מוחמד סאלח נפצע מירי חי ברגל ימין ב-5.10.18, במהלך ההפגנה שהתקיימה מזרחית למחנה הפליטים ג'באליא. הוא הועבר לבית החולים האינדונזי, שם עבר שני ניתוחים ואושפז עד ל-18.10.18. במהלך אשפוזו ולאחר שחרורו הגישו הוריו שלוש בקשות להיתר יציאה דרך מחסום ארז לצורך ניתוח ברגלו בבית החולים אל-מקאסד במזרח ירושלים. שתיים מהבקשות סורבו, ובבקשה השלישית הם נדרשו להחליף את המלווה, אמו של מוחמד. כעת מחכה המשפחה שבית החולים אל-מקאסד יקבע להם תור חדש כדי שיוכלו להגיש בקשה חדשה. כיום סאלח יכול ללכת רק בעזרת קביים. בעדותו שמסר ב-21.2.19 לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד סיפר מוחמד על פציעתו ועל חייו מאז: ביום שישי, 5.10.18 השתתפתי בהפגנה, מזרחית למחנה הפליטים ג'באליא. במהלך ההפגנה התקרבתי מאוד לגדר ואז נפגעתי ברגל ימין מאש חיה. בהתחלה לא הרגשתי את הפגיעה, אבל כשהסתכלתי על הרגל שלי ראיתי שהיא מדממת מאוד ונפלתי. פרמדיקים פינו אותי לאמבולנס שלקח אותי לבית החולים האינדונזי. באמבולנס הרגל שלי המשיכה לדמם, והרגשתי כאילו עובר בה זרם חשמל. הכניסו אותי מיד לחדר ניתוח ואושפזתי במחלקת טיפול נמרץ לכמה ימים, ואחר-כך נשארתי מאושפז עד ל-18.10.18. עברתי שני ניתוחים. אחרי ששוחררתי הביתה חזרתי לבית החולים כל כמה ימים כי כל פעם עלה לי החום. אחרי חודש בערך התחלתי טיפולי פיזיותרפיה במרפאה של "רופאים ללא גבולות". לפני הפציעה אהבתי לשחק כדורגל ולרכוב על אופניים, דברים שאני כבר לא יכול לעשות. כשאני רואה את החברים שלי משחקים כדורגל אני מרגיש צביטה בלב ומרחם על עצמי. בא לי לבכות אבל אני מתאפק ובולע את הדמעות. אני מבלה את רוב הזמן בבית, על המיטה. אני יכול ללכת רק עם קביים. בסמסטר הראשון של כיתה ז' נעדרתי מהלימודים, המנהל אישר לי להגיע לבית הספר רק פעמיים בשבוע כי קשה לי להגיע כל יום. אח שלי, ג'יהאד, בן 30, לוקח אותי על הכתפיים שלו קילומטר או יותר עד לבית הספר כי אין לנו אוטו או כסף למונית. המנהל אמר לי שיעביר את הכיתה שלנו מהקומה השלישית לקומה השנייה כדי שיהיה לי יותר קל להגיע אליה. החברים שלי עוזרים לי בשיעורים וגם סוחבים לי את התיק. הציונים שלי היו מצוינים, אבל עכשיו ירדתי לרמה בינונית, כי נעדר הרבה מהלימודים. מאז הפציעה אני עצוב, בוכה הרבה ולפעמים צועק. הפכתי להיות מאוד עצבני ואיבדתי את התיאבון. לפעמים אני יוצא עם אמא לביקורים אצל קרובי משפחה, אבל אני לא נהנה מזה. אני רוצה לשחק כמו כל הילדים האחרים, לרוץ ולשחק כדורגל. אני מאוד מקווה שאזכה לעבור את הניתוחים שיאפשרו לי ללכת שוב על הרגליים בלי כאבים. אמו של מוחמד, נוהא סאלח, בת 45, ואם לשבעה, סיפרה לתחקירנית בצלם, אולפת אל-כורד ב-21.2.19 על ההתמודדות שלה ושל בנה עם הפציעה: אחרי שמוחמד נפצע ועבר שני ניתוחים, הרופאים אמרו לנו שהוא צריך לעבור עוד ניתוח ברגל, ושאי אפשר לבצע אותו בבתי החולים ברצועה, כי זה ניתוח קשה ורגיש מאוד. הם אמרו שסיכויי ההצלחה של ניתוחים כאלה קטנים מאוד. קיבלנו ממשרד הבריאות הפלסטיני הפנייה לבית החולים אל-מקאסד במזרח ירושלים, ושם קבעו למוחמד תור ל-12.11.18. יום לפני התור קיבלתי הודעת טקסט בפאלפון שלי, שהבקשה של מוחמד נדחתה. קבענו תור חדש, ל-18.12.19, וגם הבקשה הזאת נדחתה. התור השלישי נקבע ל-18.2.19, אבל אז קיבלנו, יום לפני התור, הודעה שהבקשה שלי להיכנס איתו, בתור מלווה, עדיין בבדיקה, ולכן מוחמד צריך להגיש בקשה חדשה. עכשיו אנחנו מחכים שבית החולים יקבע לנו מועד חדש כדי שנוכל להגיש עוד בקשה להיתר. מאז הפציעה מוחמד חי בסבל. אני והוא כל הזמן בלחץ נפשי. הוא צורח מכאבים כל הלילה ולא מצליח להירדם, וגם אני יושבת כל הלילה לידו ולא ישנה. לתקופה מסוימת הוא ממש איבד את התחושה ברגל שלו, עד כדי כך שהוא קיבל כווייה חמורה מהתנור כי הוא בכלל לא הרגיש שהוא נצמד אליו ורק אחיו, איאד, שם לב וצעק שהרגל שלו נשרפת. לקחנו אותו לבית החולים א-שיפאא והוא הלך לשם כל יום במשך 40 ימים כדי להחליף תחבושות, בנוסף לכל הסבל מהפציעה. מחמוד אל-חוואג'רי, בן 19, רווק, תושב מחנה הפליטים א-נוסייראת אל-חוואג'רי נפצע מירי חי בשתי רגליו ב-31.3.18, היום הראשון של "הפגנות השיבה", בהפגנה שהתקיימה מזרחית למחנה הפליטים אל-בוריג'. הוא טופל במחלקה לטיפול נמרץ בבית החולים שוהדאא אל-אקצה בדיר אל-בלח ומשם הועבר לאחר שלושה ימים לבית החולים א-שיפאא בעזה, שם הושתלה פלטינה ברגלו בניתוח. מאז, הגיש אל-חוואג'רי שש בקשות ליציאה מרצועת עזה דרך מחסום ארז לצורך ניתוח בבית החולים אל-מקאסד שבמזרח ירושלים. כל בקשותיו סורבו. מצבה של רגלו החמיר ובמהלך חודש אפריל נאלצו הרופאים לכרות אותה. הוא הגיש בקשה נוספת ליציאה לבית חולים אל-מקאסד לצורך התקנת רגל תותבת, אך גם היא נדחתה. בעדות שמסר לתחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה ב-27.1.19 סיפר אל-חוואג'רי על הפציעה ועל חייו כיום: ביום הראשון של צעדות השיבה השתתפתי בפעילויות שהיו מזרחית למחנה הפליטים אל-בוריג' אחרי תפילת הצהריים, וכשהגעתי ראיתי אלפי אנשים באזור הגבול. בערך בשעה 17:00, כשהייתי במרחק של חמישים מטר בערך מהגדר. רציתי בדיוק להתרחק משם ואז צלף ירה עלי. הכדור חדר לשוק של רגל ימין שלי, ומשם לשוק של רגל שמאל. נפלתי ארצה ואיבדתי את ההכרה מרוב כאבים. ההתעוררתי במחלקת טיפול נמרץ בבית החולים שוהדאא אל-אקצה, בדיר אל-בלח. אחרי שלושה ימים העבירו אותי לבית החולים א-שיפאא בעזה. בבית החולים א-שיפאא הרופאים רצו לכרות את הרגל הימנית שלי אבל סירבתי והם ניתחו אותי והתקינו לי פלטינה ברגל. נשארתי בטיפול נמרץ שבעה ימים ואחר-כך העבירו אותי למחלקה הכירורגית, שם נשארתי עוד חודש. במהלך החודש הזה הגשתי כמה בקשות לטיפול בבית החולים אל-מקאסד שבמזרח ירושלים להמשך הטיפול ברגל, כי אין טיפול מתאים בשבילי ברצועת עזה. ישראל דחתה את כל הבקשות שלי. סבלתי הרבה מכאבים שהלכו והתגברו. התחילו להופיע לי כתמים שחורים של נמק ברגל ימין. כל יום שעבר קירב את כריתת הרגל הימנית שלי, כי הוורידים היו קרועים. אחרי שהבקשה האחרונה שלי נדחתה בחודש אפריל, הרופאים בבית החולים א-שיפאא החליטו לכרות את הרגל שלי. הם חששו מהתפשטות הנמק לאיברים אחרים בגוף שלי, שהיה יכול להרוג אותי. כשהתעוררתי מהניתוח בלי הרגל שלי, נכנסתי להלם קשה. איך איבדתי את הרגל שלי ואיך אנהל את החיים שלי מעכשיו? מאז אני לא יכול לנהל חיים נורמליים. אני הולך עם קביים. אני לא יכול יותר לשחק כדורגל או לרכב על אופנוע. התחביב היחיד שלי היום הוא גידול בעלי חיים: כלבים, ציפורים ודבורים. רוב היום אני מעסיק את עצמי בחצר עם החיות. אני מעדיף להסתגר בבית ומנסה לשכוח את הפציעה שלי, אבל אני לא ממש מצליח. אני מאוד מקווה שאצליח להגיע לבית החולים בירושלים כדי שיתקינו לי רגל תותבת, שבעזרתה אוכל ללכת, אפילו חלקית. התור האחרון שקבעו לי באל-מקאסד להתקנת התותבת היה ל-7.6.18 אבל הבקשה שלי להיתר נדחתה. בינתיים אני מדדה על קביים עם רגל אחת. זה גורם לי להרבה כאבים ברגל השמאלית, שנושאת בעומס של כל המשקל של הגוף. כשקר הכאבים חזקים במיוחד ואז מצב הרוח שלי נעשה ירוד מאוד ואני נעשה עצבני מאוד ואין לי סבלנות לדבר עם אף אחד במשפחה. מוחמד מסעוד, בן 18, תושב מחנה הפליטים ג'באליא מסעוד נפצע מירי חי בחזהו ב-13.4.18 במהלך הפגנת השיבה שהתקיימה מזרחית למחנה הפלטים ג'באליא. הוא הועבר לטיפול בבית החולים א-שיפאא, שם גילו הרופאים כי הכדור, שחדר דרך החזה עבר בריאות ויצא, גרם לשטף דם בחזה. הוא נותח ונזקק להמשך טיפול במזרח ירושלים, אך שתי הבקשות הראשונות שהגיש לא נענו והשלישית סורבה. בעדות שמסר לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-18.2.19 סיפר מסעוד: כשנפצעתי, החובשים הסיעו אותי באמבולנס לבית החולים האנידונזי ליד מחנה הפליטים ג'באליא, ובדרך נתנו לי עזרה ראשונה. כשהגעתי לבית החולים איבדתי את ההכרה. בגלל חומרת הפציעה שלי, העבירו אותי לבית החולים א-שיפאא בעזה, שם אשפזו אותי למשך שבוע במחלקת טיפול נמרץ. כל הזמן הזה הייתי מחוסר הכרה. עברתי ניתוח שבו הרופאים שאבו את קרישי הדם שנשארו באזור החזה, אבל עדיין בריאות שלי נשארו רסיסים שהרופאים אמרו שהם לא יכולים להוציא בגלל שהמיקום מסוכן. מאז יש לי הרגשה כאילו משהו זז בתוך בית החזה שלי. המצב הזה גרם להתפתחות סיבוכים, כמו חנק וכאבים חזקים בחזה. מאז אני לא יכול להתאמץ בכלל, קשה לי ללכת יותר מכמה מטרים וביד שמאל אני לא יכול להרים כלום. כשאני מרגיש שאני נחנק אני משתמש במשאף. קשה לי במיוחד לעלות מדרגות ואנחנו גרים בקומה השנייה. במקלחת, אני נחנק מהמים שיורדים לי על הראש. אני בכיתה י"ב, אבל מאז הפציעה כמעט שלא הלכתי לבית הספר. ניסיתי במשך חודש כמעט אבל הפסקתי כי בית הספר רחוק מהבית שלנו והיה לי קשה ללכת עד שם עם הכאבים החזקים. הרופאים אמרו לי שאני צריך ללמוד לחיות עם המצב הבריאותי שלי ולהסתגל אליו. ניסיתי במשך תקופה ארוכה, אבל זה בלתי נסבל. הגשתי בקשה לטיפול במזרח ירושלים וקבעו לי תור ל-10.11.18. רשמנו את אבא שלי בתור מלווה. יום לפני התור, אמא שלי קיבלה הודעת טקסט לפלאפון שהבקשה שלי עדיין בבדיקה. ביקשתי הפניה חדשה, ונקבע לי תור חדש ל-10.12.18, אבל שוב אמא שלי קיבלה את אותה ההודעה. ביקשתי הפניה שלישית ונקבע לי תור ל-21.1.19. הפעם אמא שלי קיבלה הודעה שהבקשה שלי ושל אבא שלי נדחתה. אני חייב שיטפלו ברסיסים בחזה שלי כי אני סובל מכאבים וחנק כל הזמן. אני לוקח משככי כאבים במשך כל היום, אבל אפילו זה כבר לא עוזר. לפעמים אני בוכה וצורח מרוב כאבים. יש לי התקפים של דקירות חדות מאוד בחזה, ולפעמים הדופק שלי עולה. הרופאים פה אומרים לי שאי אפשר לטפל במצב שלי ברצועה ושאני צריך להסתגל למצב וזהו, אבל אני אמשיך לנסות להגיע לטיפול בבית החולים במזרח ירושלים. אם לא אקבל את האישור לטיפול במזרח ירושלים, אולי אבקש הפניה לטיפול במצרים. אני חייב למצוא פתרון לסבל שלי. אני רק רוצה לעבור את הניתוח כדי לחזור לבית הספר ולחיים הרגילים, בלי כאבים. המצב הנפשי שלי קשה מאוד, אני עצבני מאוד, צורח ובוכה. איבדתי את התיאבון ורזיתי מאוד.

14 מרץ 2019