המנהל האזרחי מחריף את צעדיו לגירוש הקהילות הפלסטיניות בשטח C

3 ספטמבר 2015, עודכן ב-6 ספטמבר 2015

ישראל הרסה בחודש אוגוסט את בתיהם של 228 בני אדם, בהם 124 קטינים שנותרו ללא מחסה

במהלך חודש אוגוסט ניהלו המנהל האזרחי והצבא מסע הרס נרחב ב-29 ישובים וכפרים ברחבי שטח C. בישובים אלו הרסו הרשויות 101 מבנים, מתוכם 50 מבני מגורים. במבנים אלה חיו 228 נפשות, בהן 124 קטינים. חלק ניכר מהריסות אלו נעשו בקהילות רועים וחקלאים קטנות הסובלות מאיומים בלתי פוסקים ומנסיונות מתמשכים של ישראל לדחוק אותם מבתיהם בפרט, ומשטח C בכלל כחלק מהמדיניות הישראלית השואפת לצמצם ככל הניתן נוכחות פלסטינית בשטחי C.

מפה אינטראקטיבית: ההריסות בגדה המערבית בחודש אוגוסט 2015

דחפור של המנהל האזרחי הורס מבנה באל-עקבה. צילום: עארף דראר'מה, בצלם, 5.8.15

בקעת הירדן

בין ה-5.8.15 ל-31.8.15 תיעד בצלם הריסות שביצעו המינהל האזרחי והצבא בתשע קהילות בבקעת הירדן; אל-עקבה, עין אל-מייתה, ח'ירבת ירזה, ח'ירבת חומסה, אבו אל-עג'אג', פסאייל,ח'ירבת עינון, ח'ירבת סמרה וח'ירבת א-דיר. בקהילות אלו הרסו הרשויות 22 יחידות דיור והותירו 100 אנשים ללא קורת גג, ביניהם 50 קטינים. בנוסף הרסו הרשויות 26 מבנים ששימשו לצרכים חקלאיים. קהילות אלו הן חלק מעשרות קהילות קטנות החיות בבקעת הירדן, שפרנסת תושביהן מבוססת על חקלאות ורעיית צאן. לאורך השנים הצהירו גורמים רשמיים בממשלות ישראל השונות ובצבא על הכוונה לשמור את בקעת הירדן תחת שלטונה של ישראל גם במסגרת הסכם עתידי עם הפלסטינים. ההריסות האחרונות הן חלק ממדיניות זו, שכחלק ממנה מסרבות הרשויות להכיר בנוכחותן של הקהילות בבקעה ולאפשר לתושביהן לחיות שם כחוק: מעולם לא הוכנו עבורן תכניות מתאר והתושבים חיים באוהלים ובצריפים, אינם מחוברים לרשתות המים והחשמל ונתונים לאיומי הריסה וגירוש בכל רגע. בנוסף להריסת המבנים, נוקטת ישראל באמצעים נוספים במטרה להקשות על חייהם של תושבי הקהילות ולהפוך את המגורים באזור לבלתי אפשריים, ובהם הכרזה על כ-46% מאדמות בקעת הירדן כשטח אש, פינויים זמניים של משפחות מבתיהן לטובת אימוני הצבא באזור והחרמת מכלי מים.

ילדות על חורבות מבנה בקהילת א-סעידי באזור מעלה אדומים. צילום: עאמר עארורי, בצלם, 17.8.15

אזור מעלה אדומים

הרשויות הישראליות הרסו החודש מבנים גם בחמש קהילות במרחב מעלה אדומים; א-שיח' ענבר (א-סעידי), ביר אל-מסכוב, ואדי איסנייסל, אבו-פלאח ואל-ח'דייראת. בדומה לקהילות בבקעה גם קהילות אלו אינן מוכרות רשמית ולכן תושביהן, המתפרנסים בעיקר מגידול צאן, גרים באוהלים ובצריפים. שתיים מהקהילות הללו, אל-מסכוב ב' וואדי-איסנייסיל הסמוכה לה, נמצאות באזור E1. על פי פרסומים בכלי התקשורת ממשלת ישראל אישרה בנובמבר 2012 תוכנית להקמת התנחלויות באזור זה, במטרה ליצור רצף של בנייה ישראלית בין ההתנחלות מעלה אדומים לבין ירושלים. בקהילות אלו הרסו הרשויות 24 יחידות דיור והותירו 111 אנשים ללא קורת גג, ביניהם 69 קטינים. בנוסף הרסו הרשויות 7 מבנים נוספים ששימשו לחקלאות ואיחסון.

הרשויות בחרו לבצע את ההריסות דווקא בחודש אוגוסט, שהיה חם בצורה חריגה. באזור בקעת הירדן, המתאפיין בתנאי אקלים קשים, עמדה הטמפרטורה בחלק מימי ההריסות על למעלה מארבעים מעלות. בעלי המבנים שנהרסו, משפחותיהם וצאנם נותרו בחלק מהמקרים ללא מחסה מהשמש הקופחת עד אשר קיבלו חלקם אוהלים זמניים מארגוני סיוע או הצליחו להקים מחדש חלק מהמבנים. המחסור החמור במים ממנו סובלות קהילות אלה לכל אורך השנה היווה קושי נוסף בתנאי החום הקשים.

ח'דיג'ה בשאראת, בת 27, תושבת ח'ירבת חומסה שבבקעת הירדן, נשואה ואם לשתי בנות, סיפרה ב-27.8.15 לתחקירן בצלם עארף דראר'מה כיצד הרסו הרשויות את ביתם ב-11.8.15:

חדיג'ה בשאראת ובנותיה על חורבות ביתה. צילום: עארף דראר'מה, בצלם, 27.8.15

אנחנו גרים בחדר מטיט עם תקרה מניילון ופח. בחורף הבית שלנו הופך לבריכת מים וכל החפצים שלנו מוצפים. כשזה קורה אין לנו שום מחסה. בעלי ואני החלטנו לבנות בית מגורים ליד מבנה הטיט שלנו, שכבר כמעט מתמוטט. בעלי לווה כסף בקושי, והצלחנו עם מעט מאוד כסף לבנות מבנה מבלוקים ומפח. קיווינו לסיים את הבנייה ולעבור לגור במבנה החדש.
אנחנו מתפרנסים מחקלאות ומרעיית צאן, אבל המצב שלנו מדרדר מיום ליום. הצבא מונע מאיתנו לעבור עם הצאן בין שדות המרעה באזור. אני סיימתי לימודי אמנות באוניברסיטה וקיוויתי למצוא משרה כדי לעזור בפרנסה ולתת לבנות שלי חיים טובים יותר, אבל הכל השתבש. בבוקר ההריסה הייתי בדרך לראיון עבודה ביריחו. בשעה תשע וחצי בעלי התקשר ואמר לי שדחפורים של המנהל האזרחי והצבא הורסים את כל מה שבנינו ולא נשאר כלום. קפאתי במקום והתחלתי לבכות. לא יכולתי להפסיק, לא יכולתי לחשוב על שום דבר חוץ מזה, לא היה לי אכפת מראיון העבודה וחזרתי הביתה.
כשהגעתי מצאתי את הבנות שלי יושבות בשמש ליד החורבות, ואת בעלי עומד מבולבל ואובד עצות. כל בני המשפחה הסתכלו בשברון לב על ההריסה. הרגשתי שעולמי חרב עליי ואני בתוך סיוט. במקום שהחיים שלנו יתקדמו צעד אחד קדימה, חזרנו כמה צעדים אחורה. קיוויתי שנחלץ את עצמנו מהחדר שעומד להתמוטט עליי ועל הבנות שלי, ושעקרבים ונחשים חודרים אליו כל הזמן. קיוויתי לחיות חיים נורמאליים יותר כמו כל בני האדם. עכשיו כשאני מתעוררת כל בוקר אני רואה את ההריסות ונשבר לי הלב.

ת'ורייה אבו דאהוכ בת 44, תושבת קהילת אבו-פלאח בח'אן אל-אחמר שבאזור מעלה אדומים, נשואה ואם לחמישה ילדים, סיפרה בעדותה לתחקירן בצלם עאמר עארורי ב-26.8.15 על חיי משפחתה לאחר שהרשויות הרסו חלקים מביתם:

אחד מבניה של ת'ורייה אבו דאהוכ בסוכה הצמודה לצריף שקיבלו מהאיחוד האירופי. צילום: עארף דראר'מה, בצלם, 26.8.15

בפברואר האחרון הגיע אנשי המנהל האזרחי ומסרו לבעלי צו הריסה לכל הבית שלנו, שמורכב משלושה צריפים למגורים, חוץ מצריף אחד שקיבלנו כתרומה מהאיחוד האירופי. מאותו רגע חייתי בדאגה. לא ידעתי מה יהיה איתנו ופחדתי שאני, בעלי והילדים נישאר תחת כיפת השמיים. כל בוקר כשהתעוררתי אמרתי לעצמי שאולי יבואו היום להרוס לנו את הבית. הייתי קמה מוקדם ומחכה לדחפורים שיבואו. הרבה פעמים התעוררתי בבעתה באמצע הלילה. לא הצלחתי לחשוב על שום דבר אחר ופחדתי שיהרסו לנו את הבית על הראש בזמן שנישן.
הסתרתי מהמשפחה את הפחדים שלי כי לא רציתי להקשות על בעלי, שהוא רועה צאן ויש לו מספיק על הראש עם הקושי בפרנסת המשפחה. גם לא רציתי שהילדים יחיו כמוני בפחד מתמיד. אמרתי לעצמי: תני לילדים שלך להעביר את הילדות שלהם בלי דאגות. אבל ב-17.8.15 החרדות שלי התממשו. בערך בשעה 9:30 בבוקר שמעתי דחפור מתקרב לאזור שלנו. יצאתי החוצה בבהלה וראיתי כלי-רכב של המנהל האזרחי והצבא בכניסה לכפר. הדחפור התקרב לאחד הצריפים שלנו. רצתי אליו וביקשתי מהנהג: "תעצור, אני רוצה להוציא משם את המזרנים". הנהג לא עצר והמשיך להתקדם אל הצריף. בכל זאת נכנסתי עם אחד מהבנים שלי לצריף והוצאנו מהר חלק מהמזרנים. הם הרסו את הצריף שבו גרו שני הבנים הבוגרים שלי, את הצריף שבו גרנו אני, בעלי והילדים הקטנים, ומכלאת צאן. עמדתי והסתכלתי על הדחפור הורס את הצריפים. בהתחלה הצלחתי להחזיק את עצמי ולא לבכות מול הילדים. אבל כשהבן שלי דאווד, בן 6 וחצי, ראה את הדחפור הורס את הצריף שבו היה רגיל לישון, הוא התחיל לבכות וגם אני פרצתי בבכי. חיבקתי את הבן הקטן שלי. יש לי פינה מיוחדת בשבילו בלב, הוא ילד נכה שלא יכול ללכת, והוא גם הכי קטן שלי.
נהג הדחפור החריב את הצריפים מהיסוד. קודם הוא הרס את עמודי התמיכה של כל צריף ואז עלה עם הדחפור על ההריסות כדי לרסק הכל, כולל כל מה שהיה בפנים. עמדתי שם וראיתי איך הוא הורס את הבית של המשפחה שלי וחשבתי מה יהיה איתנו אחרי שהדחפור יסתלק? איפה הילדים שלי יישנו הלילה? בצריף שקיבלנו מהאיחוד האירופי אפשר לישון בחורף אבל בקיץ הוא חם ומחניק. איך אגן על הילדים שלי בחוץ מנחשים אם הם ישנו על האדמה?
עכשיו אני והמשפחה שלי ישנים מתחת לסוכה. אני מפחדת מהנחשים בלילה אבל אין מה לעשות.

פעולות ההריסה הנרחבות של ישראל הן חלק ממדיניותה בשטח C – המשתרע על כ-60% משטח הגדה – המבוססת על התפיסה לפיה אזור זה נועד בראש ובראשונה לשרת צרכים ישראליים. ישראל פועלת לקביעת עובדות בשטח וליצירת מציאות שקשה יהיה לשנות במסגרת הסדר עתידי. זאת בין השאר באמצעות ניצול משאבי השטח, הקמת התנחלויות והרחבתן. במקביל, הרשויות הישראליות, כחלק ממדיניות ממושכת של ממשלות ישראל השונות פועלות כדי לדחוק ולגרש את התושבים הפלסטינים משטח C, תחת איצטלא של נימוקים משפטיים קלושים כגון "בנייה בלתי חוקית", טיעון מופרך בהעדר כל אפשרות אמיתית לבנייה כחוק. טענות אלה נועדו לכסות על התעלמותה של ישראל מחובותיה שלה: לאפשר לתושבי הגדה לחיות את חייהם ללא הפרעה ולדאוג, ככוח הכובש, לפיתוח את יישוביהם לרמה המאפשרת חיים בכבוד ונותנת מענה על צורכיהם.

מדיניות ממשלתית זו, המיושמת בשיטתיות זה שנים, מהווה העברה כפויה של תושבים פלסטינים מוגנים בתוך השטח הכבוש. זאת, בין אם הדבר נעשה במישרין, באמצעות הריסת בתיהם, ובין אם בעקיפין, באמצעות יצירת מציאות חיים בלתי אפשרית.

פריטים מומלצים

קהילה בדואית פלסטינית בתוך אזור שהצבא הגדיר כשטח אש. צילום: קרן מנור, Activestills.org, 14.3.11.

בקעת הירדן

רקע על בקעת הירדן

אזור בקעת הירדן וצפון ים המלח משתרע על כ-1.6 מיליון דונם, שהם כמעט 30% משטח הגדה המערבית. בשנת 2016 גרו באזור זה כ-65,000 פלסטינים וכ-11,000 מתנחלים. כמעט 90% מהאדמות באזור זה הוגדרו כשטח C – שנותר בשליטה מלאה של ישראל (המהווים כ-40% מכלל האדמות של שטח זה בגדה). השטח שנותר הוא שטחם של יישובים פלסטיניים, לרבות העיר יריחו, שהוגדרו כשטחי A או B. יישובים אלה מוקפים בשטחים שהוגדרו כ-C והם מפוצלים ומבודדים זה מזה. אזור נרחב זה נפרס לאורך הגדה המערבית, ממזרח לשדרת ההר. הוא מאוכלס בדלילות ובו קרקע פורייה ושטחים פתוחים רבים. מאפיינים אלה הופכים אזור זה לעתודת הקרקע הגדולה ביותר לפיתוח הגדה המערבית: ניתן לפתח בו מרכזים אורבניים; חקלאות מתקדמת לצורכי ייצוא; ותשתיות בתחומי האנרגיה והתעשייה. ואולם ישראל מנצלת את הרוב המכריע של אדמות בקעת הירדן וצפון ים המלח לצרכיה שלה והיא אוסרת על פלסטינים להשתמש בכ-85% משטחו: נאסר עליהם לשהות בהם, לבנות בהם, להניח בהם תשתיות, לרעות בהם צאן ולעבד בהם אדמות חקלאיות. העילה המשפטית להטלת איסור זה אינה אחידה, ובחלק מהמקרים ניתנו הגדרות שונות לאותו שטח: כמעט 50% מהשטח מוגדרים כ"אדמות מדינה" – למעלה ממחציתן הוגדרו כך כבר על ידי השלטון הירדני, לפני ראשית הכיבוש; על כ-46% מהשטח הכריז הצבא כשטחים צבאיים סגורים – ובכלל זה השטחים המוניציפאליים של ההתנחלויות ו-11 שטחי אש; כ-20% מהשטח הוכרזו שמורות טבע ושטחים נוספים הוקצו למועצות האזוריות של ההתנחלויות. ישראל כופה על הפלסטינים להישאר בתחומי יישוביהם הצרים והיא מונעת כמעט לחלוטין בנייה פלסטינית בשטחים שהוגדרו כ-C. המנהל האזרחי מסרב באופן כמעט גורף להנפיק לפלסטינים היתרי בנייה לכל צורך שהוא – לבתים פרטיים, מבנים חקלאיים, מבני ציבור או מתקני תשתית. כאשר פלסטינים בונים, בלית ברירה, ללא היתר – מוציא המנהל צווי הריסה למבנים ומיישם את חלקם. במקרים שבהם הצווים לא מומשו, נאלצים התושבים לחיות בחוסר ודאות תמידי. לפי נתוני בצלם, מתחילת 2006 ועד סוף ספטמבר 2017 הרס המנהל האזרחי לפחות 698 יחידות דיור ביישובים פלסטיניים בבקעת הירדן. במבנים שנהרסו גרו לפחות 2,948 פלסטינים, ובהם לפחות 1,334 קטינים. 783 מהפלסטינים שבתיהם נהרסו (בהם 386 קטינים) סבלו מהריסת ביתם לפחות פעמיים. בנוסף, מאז תחילת 2012 ועד סוף ספטמבר 2017 הרס המנהל לפחות 806 מבנים לא למגורים, כולל מבנים חקלאיים. האיסור על בנייה ופיתוח פלסטיניים בבקעה פוגע במיוחד בכ-10,000 תושבים אשר גרים ביותר מ-50 קהילות בשטח C, שישראל פועלת בדרכים שונות כדי לגרשם מבתיהם ומאדמותיהם. הרשויות מונעות מקהילות אלה כל אפשרות של בנייה חוקית בהתאם לצרכיהן והן מסרבות לחברן לתשתיות מים וחשמל. תושבים בקהילות אלה תלויים במי הגשמים המועטים היורדים באזור, שאותם הם אוגרים בבורות, וברכישת מים במכליות מקבלנים פרטיים. המחיר שמשלמים תושבי קהילות אלה עבור מים המובלים במכליות גבוה במאות אחוזים ממחיר המים המסופקים דרך הצנרת, ובמקרים רבים מים אלה אינם בטוחים לשתייה עקב תנאי סניטציה ירודים במכליות המובילות אותם. תושבי קהילות אלה צורכים בממוצע רק כ-20 ליטר לנפש ליום. האמורים לספק את כל צרכיהם. כמות זו נמוכה מהכמות המינימלית המומלצת על-ידי ארגון הבריאות העולמי, העומדת על 100 ליטר ליום לנפש. בשנים האחרונות, ובעיקר מאז תחילת שנת 2013 מורה הצבא מעת לעת על פינוי זמני של קהילות השוכנות בשטחים שישראל הכריזה עליהם כעל "שטחי אש", בתואנה שהדבר נחוץ לצבא לצורך אימונים. שטחים אלה מתפרסים על פני כ-45% משטחה של בקעת הירדן (736 אלף דונם). בצווים שנמסרו לתושבים הם נדרשו לעזוב את מקומות יישוביהם לתקופה שנעה בין כמה שעות ליומיים, ונקבע כי אם לא יעשו כן – הם יפונו בכוח, בעלי החיים שברשותם יופקעו והם יחויבו בהוצאות הפינוי. בחלק מהמקרים שתיעד בצלם ההתראה בדבר הפינוי נמסרה לתושבים רק בעל פה. מינואר 2013 עד ספטמבר 2017 כפה הצבא על קהילות שונות בבקעת הירדן 140 פינויים כאלה. חלק מהקהילות פונו מספר פעמים, לפעמים בהפרש של שבוע. הפינויים התכופים משבשים קשות את חיי התושבים, פוגעים בפרנסתם, מעוררים תחושות של פחד וחוסר ודאות וכרוכים בתלאות. בכל פינוי כזה נאלצות המשפחות להפקיר את בתיהן וחלק מרכושן, לקחת עמן מזרונים, שמיכות וכן מזון ומים לעצמן ולצאנן, ולעזוב את המקום עם ילדיהן ועדריהן ולמצוא מחסה מפגעי מזג האוויר במקום אחר. לעיתים אין באפשרות המשפחות לקחת איתן את הצאן והן נאלצות להפקיר אותו במקום ולקוות שלא ייפגע. חלק מהפינויים נעשו בחורף בתנאי מזג אוויר קשים, ובמקרים מסוימים גרמו האימונים נזק לשדות מעובדים של תושבי הקהילות. כל אלה נעשים במטרה לגרום לתושבי הקהילות הפלסטיניות הגרים באזור לעזוב את בתיהם ואת אדמותיהם ולמנוע כל פיתוח פלסטיני באזור. מדיניות זו נועדה להעמיק את השליטה הישראלית בבקעה ואת סיפוחה דה-פקטו לישראל, תוך ניצול משאביה. גירוש תושבי השטח הכבוש מבתיהם ומאדמותיהם מהווה העברה בכפייה של אוכלוסייה מוגנת, הנחשבת לפשע מלחמה. זאת, בין אם האלימות מופעלת באופן ישיר או עקיף, פיזי או אדמיניסטרטיבי. הן אם הגירוש נעשה בכוח והן אם באמצעות יצירת מציאות חיים בלתי אפשרית הכופה על התושבים לעזוב את בתיהם ואת אדמותיהם – המהות היא אותה מהות. כל המעורבים בביצוע פשע כזה – כולל ראש הממשלה, שר הביטחון, שופטים המאשרים גירוש ואלוף הפיקוד החתום על הצווים – נושאים באחריות אישית לביצועו.

11 נובמבר 2017

חקלאות

כרוניקה של סיפוח ידוע מראש

הדו"ח חושף כי כבר בשנות ה-70 תכננה ישראל לספח לשטחה את אזור מעלה אדומים, וכי לצורך כך הופקעו במהלך השנים עשרות אלפי דונם של אדמה פלסטינית תוך גירוש מאות בדואים שחיו באזור. מימוש תוכניות ההרחבה של ההתנחלות יביא לקטיעת הרצף הטריטוריאלי בין צפון הגדה לדרומה ויפגע במימוש זכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית.

1 דצמבר 2009

תושב ח'ירבת חומסה אל-פוקה עומד בתוך רכוש הקהילה שכוחות ישראליים השליכו ליד עין א-שיבלי. צילום: אורן זיו, אקטיבסטילס, 7.7.21

קהילות בסכנת גירוש

פשע מלחמה לאור יום ובאישור בג״ץ

ישראל ביצעה אתמול ניסיון להעברה בכפייה של תושבי חומסה, דבר המהווה פשע מלחמה. בניגוד לחמש הפעמים הקודמות שבהן הרסה ישראל את בתי התושבים בקהילה בתוך פחות משנה, אתמול לקחו עובדים של המנהל האזרחי וחיילים את תכולת בתיהם של חלק מהתושבים והעבירו אותה לאזור סמוך לעין אל שיבלי, אליו מנסה ישראל לגרש את התושבים, תוך מצג שווא שהדבר נעשה תוך ״הידברות״ ו״הסכמה״. בכך הבהירה ישראל, אם למישהו עוד היה ספק, את כוונתה לגרשם מביתם לתמיד. בתגובת הצבא שפורסמה בתקשורת הובלטה העובדה שניסיון הגירוש התקיים באישור בג״ץ. אכן, על החקירה שתתנהל בהאג בעניינה של ישראל לבדוק גם את אחריותם של השופטים לביצוע ההעברה בכפייה ולא רק את זו של חברי ממשלת ישראל והדרג הפיקודי הבכיר. אתמול, בסביבות השעה 8:00 בבוקר, הגיעו חיילים ואנשי מנהל האזרחי לח'ירבת חומסה שבצפון בקעת הירדן. הכוחות הכריזו על האזור שטח סגור ומנעו מעיתונאים, מפעילי זכויות אדם ומדיפלומטים להגיע למקום. הכוחות פירקו תשעה אוהלי מגורים וארבעה צריפי מגורים וכן 17 מבנים חקלאיים השייכים לתשע משפחות בקהילה המונות 61 נפשות, בהם 34 קטינים. נוסף על כל אלה, הרסו הכוחות ארבעה מכלי מים, צינורות, גדרות וציוד חקלאי. החיילים העמיסו את חפציהם של התושבים על המשאיות, שהובילו אותן לקהילת עין שיבלי שממערב לח'ירבת חומסה. תושבי הקהילה נמלטו עם צאנם להרים. אוטובוסים, שנועדו להעביר בכפייה את תושבי חומסה לעין אל שיבלי, נותרו ריקים.

9 יולי 2021