שטח C

35 נפשות בסכנת גירוש בקהילת ואדי אל-קטיף שבאזור יריחו

5 מאי 2014, עודכן ב-8 מאי 2014

קהילת ואדי אל-קטיף. צילום: עאמר עארורי, בצלם, 30.4.14
קהילת ואדי אל-קטיף. צילום: עאמר עארורי, בצלם, 30.4.14

קהילת ואדי אל-קטיף שממערב ליריחו כוללת עשר משפחות המונות 68 נפשות, מתוכן 32 קטינים. חברי הקהילה הם פליטים מתל-ערד שבנגב, שעברו בשנות החמישים לאזור חברון ולאחר מכן, בשנת 1982, לאזור יריחו, בחיפוש אחר שטחי מרעה שיאפשרו להם לקיים את אורח חייהם. בקהילה 16 ילדים בגיל בית הספר הלומדים במוסדות חינוך במחנה הפליטים עקבת ג'בר ובעיר יריחו. ברשות הקהילה 18 צריפי מגורים, שמרביתם נתרמו על ידי האיחוד האירופי, וכן אוהל אירוח ושש מכלאות לכ-500 ראשי צאן.

לבני הקהילה אין שום מקום מגורים חלופי. הם מתפרנסים מרעיית צאן ובאביב חלקם לוקחים את העדר לרעות באזור רמאללה והיתר נשארים במקום. לפני שמונה שנים החלו כוחות הביטחון להגביל את תנועת רועי הצאן מהקהילה, ואסרו עליהם להתקרב לשטח המקיף את ההתנחלות מצפה יריחו, ברדיוס של ק"מ. בשנת 2008 נסלל כביש מספר 1 החוצץ בין ההתנחלות לבין הקהילה, ומאז מונעים כוחות הביטחון מרועי הצאן לחצות את הכביש. בתי הקהילה מחוברים לרשת המים אך סובלים מהפסקות באספקה. הקהילה אינה מחוברת לרשת החשמל, ויש ברשותה גנרטור.

ח'ליל חמדאן תושב ואדי אל-קטיף ושניים מילדי הקהילה. צילום: עאמר עארורי, בצלם, 30.4.14
ח'ליל חמדאן תושב ואדי אל-קטיף ושניים מילדי הקהילה. צילום: עאמר עארורי, בצלם, 30.4.14

בשנת 2012 הוציא המנהל האזרחי צווי הריסה לכל המבנים של הקהילה בעילה של בנייה ללא היתר. בני הקהילה פנו לעורך הדין שלמה לקר, שהגיש בשמם בנובמבר עתירה לבג"ץ נגד צווי ההריסה. בעקבות העתירה הוציא בג"ץ בנובמבר 2012 צו ביניים האוסר על הריסת מבני הקהילה עד שהמדינה תשיב לעתירה. המדינה דחתה שוב ושוב את הגשת תגובתה לעתירה. ב-24.04.14, הודיעה המדינה במהלך דיון בבג"ץ כי היא מעוניינת להסדיר את מגורי בני הקהילה באיזור נועימה שמצפון-מערב ליריחו, שם מתכננת המדינה לישב אלפי בדואים אחרים המתגוררים באיזור.

צו פינוי שנמסר לתושבים. צילום: עאמר עארורי, בצלם, 30.4.14השופט עוזי פוגלמן הורה לעורך הדין המייצג את המנהל האזרחי להעביר בתוך שבוע לעו"ד לקר את התכנית הקונקרטית להסדרת התיישבות הקהילה. אולם, ב-28.4.14, ארבעה ימים לאחר הדיון, בעוד בית המשפט ונציג הקהילה ממתינים להגשת התכנית, הגיעו נציגי הצבא והמנהל האזרחי למקום ומסרו ל-4 מהמשפחות, המונות 35 נפשות, בהן 15 קטינים, צו הקובע כי עליהם להתפנות מהמקום בתוך 48 שעות, בטענה שזהו שטח צבאי סגור המיועד לאימוני הצבא. הרשויות לא ציינו לאן על בני המשפחות לעבור ולא הציעו להם פתרונות חלופיים כלשהם. עורך הדין של הקהילה הגיש בקשה דחופה לתיקון העתירה שתכלול גם את צווי הפינוי ולא רק את צווי ההריסה. היום, 4.5.14, הוציא בג"ץ צו ביניים האוסר על פינוי התושבים ומורה למדינה להשיב לבקשה לתיקון העתירה בתוך 45 יום.

הניסיונות לפנות את תושבי הקהילה מאזור מגוריהם מהווים חלק מהמאמצים של רשויות ישראל לגרש מבתיהם בתואנות שונות אלפי פלסטינים הגרים בעשרות קהילות הפזורות בשטח C. באזור מעלה אדומים – יריחו, שכולל גם את הקהילה הנוכחית, הדבר בא לידי ביטוי בתכנית של המנהל האזרחי להעביר קהילות בדואיות ל"אתרי קיבוע" שיקים עבורם. לטענת המנהל, מטרת התכנית שהכין היא לשפר את רמת החיים של קהילות אלה ולספק להן תנאי מגורים הולמים. אולם, התכנית הוכנה ללא כל התייעצות עם התושבים, למרות שהיא מכתיבה שינוי קיצוני באורח חייהם ובאפשרויות הפרנסה שלהם: על פי פרסומים בתקשורת התכניות מתייחסות רק ליישובים עירוניים שיקשו על התושבים להמשיך להתפרנס מחקלאות וממרעה.

ישראל, ככוח הכובש בגדה המערבית, חייבת לאפשר לתושבים להמשיך לנהל את חייהם, ובכלל זה עליה לאפשר להם לבנות את בתיהם באופן חוקי. גירוש תושבים מבתיהם בשטח כבוש כדי לאפשר לצבא הכיבוש להתאמן בשטחם אינו חוקי. על פי המשפט ההומניטארי הבינלאומי, גירוש כזה יהיה מותר רק בנסיבות חריגות, כאשר הדבר נחוץ לצורך צבאי דחוף או לצורך שמירה על בטחון האוכלוסייה המקומית. גם אז – על הגירוש להיות זמני, במהלכו יש לספק להם, ככל שאפשר, דיור חלופי בתנאים סבירים. בכל מקרה, יש לאפשר לתושבים לשוב לבתיהם ברגע שהדבר מתאפשר. ברור שגירוש התושבים מבתיהם במקרה זה אינו עונה לאף אחד מתנאים אלה ובכל מקרה – אף גורם לא טרח לספק להם פתרון חלופי הולם שיאפשר להם להמשיך ולקיים את אורח חייהם ואם יגורשו הם יישארו חסרי בית וללא אפשרות לפרנסה. בצלם קורא לרשויות האחראיות לאפשר לתושבי ואדי אל-קטיף להישאר ללא הפרעה במקום מגוריהם ולרעות שם את צאנם, כפי שעשו ב-30 השנים האחרונות.

פריטים מומלצים

תושב ח'ירבת חומסה אל-פוקה עומד בתוך רכוש הקהילה שכוחות ישראליים השליכו ליד עין א-שיבלי. צילום: אורן זיו, אקטיבסטילס, 7.7.21

קהילות בסכנת גירוש

פשע מלחמה לאור יום ובאישור בג״ץ

ישראל ביצעה אתמול ניסיון להעברה בכפייה של תושבי חומסה, דבר המהווה פשע מלחמה. בניגוד לחמש הפעמים הקודמות שבהן הרסה ישראל את בתי התושבים בקהילה בתוך פחות משנה, אתמול לקחו עובדים של המנהל האזרחי וחיילים את תכולת בתיהם של חלק מהתושבים והעבירו אותה לאזור סמוך לעין אל שיבלי, אליו מנסה ישראל לגרש את התושבים, תוך מצג שווא שהדבר נעשה תוך ״הידברות״ ו״הסכמה״. בכך הבהירה ישראל, אם למישהו עוד היה ספק, את כוונתה לגרשם מביתם לתמיד. בתגובת הצבא שפורסמה בתקשורת הובלטה העובדה שניסיון הגירוש התקיים באישור בג״ץ. אכן, על החקירה שתתנהל בהאג בעניינה של ישראל לבדוק גם את אחריותם של השופטים לביצוע ההעברה בכפייה ולא רק את זו של חברי ממשלת ישראל והדרג הפיקודי הבכיר. אתמול, בסביבות השעה 8:00 בבוקר, הגיעו חיילים ואנשי מנהל האזרחי לח'ירבת חומסה שבצפון בקעת הירדן. הכוחות הכריזו על האזור שטח סגור ומנעו מעיתונאים, מפעילי זכויות אדם ומדיפלומטים להגיע למקום. הכוחות פירקו תשעה אוהלי מגורים וארבעה צריפי מגורים וכן 17 מבנים חקלאיים השייכים לתשע משפחות בקהילה המונות 61 נפשות, בהם 34 קטינים. נוסף על כל אלה, הרסו הכוחות ארבעה מכלי מים, צינורות, גדרות וציוד חקלאי. החיילים העמיסו את חפציהם של התושבים על המשאיות, שהובילו אותן לקהילת עין שיבלי שממערב לח'ירבת חומסה. תושבי הקהילה נמלטו עם צאנם להרים. אוטובוסים, שנועדו להעביר בכפייה את תושבי חומסה לעין אל שיבלי, נותרו ריקים.

9 יולי 2021

קהילה בדואית פלסטינית בתוך אזור שהצבא הגדיר כשטח אש. צילום: קרן מנור, Activestills.org, 14.3.11.

בקעת הירדן

רקע על בקעת הירדן

אזור בקעת הירדן וצפון ים המלח משתרע על כ-1.6 מיליון דונם, שהם כמעט 30% משטח הגדה המערבית. בשנת 2016 גרו באזור זה כ-65,000 פלסטינים וכ-11,000 מתנחלים. כמעט 90% מהאדמות באזור זה הוגדרו כשטח C – שנותר בשליטה מלאה של ישראל (המהווים כ-40% מכלל האדמות של שטח זה בגדה). השטח שנותר הוא שטחם של יישובים פלסטיניים, לרבות העיר יריחו, שהוגדרו כשטחי A או B. יישובים אלה מוקפים בשטחים שהוגדרו כ-C והם מפוצלים ומבודדים זה מזה. אזור נרחב זה נפרס לאורך הגדה המערבית, ממזרח לשדרת ההר. הוא מאוכלס בדלילות ובו קרקע פורייה ושטחים פתוחים רבים. מאפיינים אלה הופכים אזור זה לעתודת הקרקע הגדולה ביותר לפיתוח הגדה המערבית: ניתן לפתח בו מרכזים אורבניים; חקלאות מתקדמת לצורכי ייצוא; ותשתיות בתחומי האנרגיה והתעשייה. ואולם ישראל מנצלת את הרוב המכריע של אדמות בקעת הירדן וצפון ים המלח לצרכיה שלה והיא אוסרת על פלסטינים להשתמש בכ-85% משטחו: נאסר עליהם לשהות בהם, לבנות בהם, להניח בהם תשתיות, לרעות בהם צאן ולעבד בהם אדמות חקלאיות. העילה המשפטית להטלת איסור זה אינה אחידה, ובחלק מהמקרים ניתנו הגדרות שונות לאותו שטח: כמעט 50% מהשטח מוגדרים כ"אדמות מדינה" – למעלה ממחציתן הוגדרו כך כבר על ידי השלטון הירדני, לפני ראשית הכיבוש; על כ-46% מהשטח הכריז הצבא כשטחים צבאיים סגורים – ובכלל זה השטחים המוניציפאליים של ההתנחלויות ו-11 שטחי אש; כ-20% מהשטח הוכרזו שמורות טבע ושטחים נוספים הוקצו למועצות האזוריות של ההתנחלויות. ישראל כופה על הפלסטינים להישאר בתחומי יישוביהם הצרים והיא מונעת כמעט לחלוטין בנייה פלסטינית בשטחים שהוגדרו כ-C. המנהל האזרחי מסרב באופן כמעט גורף להנפיק לפלסטינים היתרי בנייה לכל צורך שהוא – לבתים פרטיים, מבנים חקלאיים, מבני ציבור או מתקני תשתית. כאשר פלסטינים בונים, בלית ברירה, ללא היתר – מוציא המנהל צווי הריסה למבנים ומיישם את חלקם. במקרים שבהם הצווים לא מומשו, נאלצים התושבים לחיות בחוסר ודאות תמידי. לפי נתוני בצלם, מתחילת 2006 ועד סוף ספטמבר 2017 הרס המנהל האזרחי לפחות 698 יחידות דיור ביישובים פלסטיניים בבקעת הירדן. במבנים שנהרסו גרו לפחות 2,948 פלסטינים, ובהם לפחות 1,334 קטינים. 783 מהפלסטינים שבתיהם נהרסו (בהם 386 קטינים) סבלו מהריסת ביתם לפחות פעמיים. בנוסף, מאז תחילת 2012 ועד סוף ספטמבר 2017 הרס המנהל לפחות 806 מבנים לא למגורים, כולל מבנים חקלאיים. האיסור על בנייה ופיתוח פלסטיניים בבקעה פוגע במיוחד בכ-10,000 תושבים אשר גרים ביותר מ-50 קהילות בשטח C, שישראל פועלת בדרכים שונות כדי לגרשם מבתיהם ומאדמותיהם. הרשויות מונעות מקהילות אלה כל אפשרות של בנייה חוקית בהתאם לצרכיהן והן מסרבות לחברן לתשתיות מים וחשמל. תושבים בקהילות אלה תלויים במי הגשמים המועטים היורדים באזור, שאותם הם אוגרים בבורות, וברכישת מים במכליות מקבלנים פרטיים. המחיר שמשלמים תושבי קהילות אלה עבור מים המובלים במכליות גבוה במאות אחוזים ממחיר המים המסופקים דרך הצנרת, ובמקרים רבים מים אלה אינם בטוחים לשתייה עקב תנאי סניטציה ירודים במכליות המובילות אותם. תושבי קהילות אלה צורכים בממוצע רק כ-20 ליטר לנפש ליום. האמורים לספק את כל צרכיהם. כמות זו נמוכה מהכמות המינימלית המומלצת על-ידי ארגון הבריאות העולמי, העומדת על 100 ליטר ליום לנפש. בשנים האחרונות, ובעיקר מאז תחילת שנת 2013 מורה הצבא מעת לעת על פינוי זמני של קהילות השוכנות בשטחים שישראל הכריזה עליהם כעל "שטחי אש", בתואנה שהדבר נחוץ לצבא לצורך אימונים. שטחים אלה מתפרסים על פני כ-45% משטחה של בקעת הירדן (736 אלף דונם). בצווים שנמסרו לתושבים הם נדרשו לעזוב את מקומות יישוביהם לתקופה שנעה בין כמה שעות ליומיים, ונקבע כי אם לא יעשו כן – הם יפונו בכוח, בעלי החיים שברשותם יופקעו והם יחויבו בהוצאות הפינוי. בחלק מהמקרים שתיעד בצלם ההתראה בדבר הפינוי נמסרה לתושבים רק בעל פה. מינואר 2013 עד ספטמבר 2017 כפה הצבא על קהילות שונות בבקעת הירדן 140 פינויים כאלה. חלק מהקהילות פונו מספר פעמים, לפעמים בהפרש של שבוע. הפינויים התכופים משבשים קשות את חיי התושבים, פוגעים בפרנסתם, מעוררים תחושות של פחד וחוסר ודאות וכרוכים בתלאות. בכל פינוי כזה נאלצות המשפחות להפקיר את בתיהן וחלק מרכושן, לקחת עמן מזרונים, שמיכות וכן מזון ומים לעצמן ולצאנן, ולעזוב את המקום עם ילדיהן ועדריהן ולמצוא מחסה מפגעי מזג האוויר במקום אחר. לעיתים אין באפשרות המשפחות לקחת איתן את הצאן והן נאלצות להפקיר אותו במקום ולקוות שלא ייפגע. חלק מהפינויים נעשו בחורף בתנאי מזג אוויר קשים, ובמקרים מסוימים גרמו האימונים נזק לשדות מעובדים של תושבי הקהילות. כל אלה נעשים במטרה לגרום לתושבי הקהילות הפלסטיניות הגרים באזור לעזוב את בתיהם ואת אדמותיהם ולמנוע כל פיתוח פלסטיני באזור. מדיניות זו נועדה להעמיק את השליטה הישראלית בבקעה ואת סיפוחה דה-פקטו לישראל, תוך ניצול משאביה. גירוש תושבי השטח הכבוש מבתיהם ומאדמותיהם מהווה העברה בכפייה של אוכלוסייה מוגנת, הנחשבת לפשע מלחמה. זאת, בין אם האלימות מופעלת באופן ישיר או עקיף, פיזי או אדמיניסטרטיבי. הן אם הגירוש נעשה בכוח והן אם באמצעות יצירת מציאות חיים בלתי אפשרית הכופה על התושבים לעזוב את בתיהם ואת אדמותיהם – המהות היא אותה מהות. כל המעורבים בביצוע פשע כזה – כולל ראש הממשלה, שר הביטחון, שופטים המאשרים גירוש ואלוף הפיקוד החתום על הצווים – נושאים באחריות אישית לביצועו.

11 נובמבר 2017

חקלאות

כרוניקה של סיפוח ידוע מראש

הדו"ח חושף כי כבר בשנות ה-70 תכננה ישראל לספח לשטחה את אזור מעלה אדומים, וכי לצורך כך הופקעו במהלך השנים עשרות אלפי דונם של אדמה פלסטינית תוך גירוש מאות בדואים שחיו באזור. מימוש תוכניות ההרחבה של ההתנחלות יביא לקטיעת הרצף הטריטוריאלי בין צפון הגדה לדרומה ויפגע במימוש זכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית.

1 דצמבר 2009