15.03.11: המינהל האזרחי הרס את הכפר ח'רבת טאנא שבבקעת הירדן
15 מרץ 2011
ב-2.3.11 הרס המינהל האזרחי את כל מבני הכפר הפלסטיני ח'רבת טאנא שבבקעת הירדן. זוהי הפעם הרביעית שהמינהל הורס מבנים בכפר מאז דצמבר 2010. ארבעת מבצעי ההריסה האחרונים מצטרפים לשני מבצעי הריסה קודמים שביצע המינהל האזרחי בכפר מאז 2005. ההריסות נומקו בכך שהכפר ממוקם בתוך שטח צבאי סגור שיועד לאימוני הצבא ושבו נאסרה שהייה ובנייה של פלסטינים.
ח'רבת טאנא היא קהילה בדואית קטנה המונה 250 נפשות ושוכנת מזרחית לכפר בית פוריכ. הקהילה גרה בחלקה המערבי של בקעת הירדן מזה עשרות שנים ותושביה מתפרנסים מגידולים חקלאיים ומגידול חיות משק.
מצגת תמונות: החיים בכפר ח'רבת טאנא לפני ההריסות ואחריהן. צילום: בצלם
תושבי ח'רבת טאנא, כמו יתר הפלסטינים בבקעה, סובלים מזה שנים ארוכות ממדיניותה של ישראל המגבילה את גישתם לשטחי קרקע נרחבים תוך ניסיון לסלקם מהאזור. הכפר שוכן באזור C שנותר בשליטה מלאה של ישראל, בשטח שהוכרז בשנות השבעים כשטח כצבאי סגור, בעת שחלק מהתושבים כבר חיו במקום. לדברי תושבי הכפר השטח לא שימש עד היום בפועל לאימונים צבאיים. הגבלות התנועה שישראל מטילה באזור מונעות גישה אל הכפר מצירי התנועה הראשיים בבקעת הירדן ומחייבות נסיעה בדרכי עפר עוקפות מאזור שכם.
בשנים האחרונות עתרו תושבי הכפר לבג"ץ פעמיים בדרישה כי הצבא יצמצם את גבולות השטח האסור והמינהל האזרחי יכין תכנית מתאר עבור הכפר כדי לאפשר בנייה חוקית במקום, אולם שתי העתירות נדחו "מטעמים ענייניים של צרכי הסביבה".
במסגרת מבצעי ההריסה שביצע הצבא בכפר החל בחודש דצמבר 2010 נהרסו במקום בתי קבע, מבני מגורים זמניים, ומכלאות לבעלי חיים. ב-8.12.10 הרס המינהל 18 מבנים בכפר, בהם בית ספר ושישה מבני מגורים והותיר 48 מתושבי הכפר, בהם 14 ילדים, ללא קורת גג.'ב-9.2.11 הגיעו שוב נציגי המינהל לכפר והרסו תשעה מבני מגורים ו-12 מכלאות של בעלי חיים והותירו שישים מתושביו, בהם 19 קטינים ללא קורת גג. כעשרה ימים לאחר מכן, ב-20.2.11, הרסו נציגי המינהל שבעה מבני מגורים ושבע מכלאות לבעלי חיים, והותירו 58 מתושבי הכפר, בהם 21 קטינים, ללא קורת גג.
לאחר ההריסה ב-20.2.11 פירסם מקסוול גיילרד, המתאם ההומניטארי מטעם האו"ם לשטח הפלסטיני הכבוש, הודעה המזכירה שהמשפט הבינלאומי אוסר על ישראל להחריב רכוש בשטחים. "לו היו הרשויות האחראיות להריסות הללו יכולות לראות את ההשפעה המחרידה שנודעת להן על קהילות פלסטיניות חלשות ופגיעות, אפשר שהיו נותנות את דעתן לחוסר האנושיות שבפעולותיהן הללו", אמר גיילרד.
ב-2.3.11, שבו נציגי המינהל לכפר והפעם הרסו את כל המבנים שנותרו בו, 46 בסך הכול, ובכלל זה מאגרי מים ושמונה מערות עתיקות ששימשו למגורים ולגידול צאן, והתירו 152 מתושבי הכפר, ביניהם 64 קטינים, ללא קורת גג. רק המסגד, שלדברי תושבי הכפר נבנה לפני כ-150 שנה, עומד עדיין על תילו. תושבי הכפר מתגוררים היום במסגד ובאוהלים שסיפקו להם ארגוני סיוע בינלאומיים.
לאחר ההריסה חזרו תושבי הכפר ועתרו שוב לבג"ץ בדרישה שיורה למדינה להימנע מהמשך ההריסות בכפר ומפינוי תושביו. ב-7 במארס הוציא בג"ץ צו ארעי האוסר על הריסת מבנים בכפר או פינוי תושביו, אלא "אם הפינוי או ההריסה יתחייבו עקב צרכי לחימה דחופים ומטעמי ביטחון מובהקים". המדינה אמורה להשיב לעתירה בתוך 15 יום.
ח'רבת טאנא הוא הישוב הפלסטיני השלישי באזור בקעת הירדן שהמינהל האזרחי מנסה בשנים האחרונות לגרש את תושביו. ב-2008 תכנן המינהל האזרחי להרוס את רוב בתי הכפר אל-עקבה שבצפון הבקעה והוציא לשם כך צווי הריסה אולם נמנע מכך בעקבות קמפיין שניהלו תושבי הכפר בשיתוף עם ארגונים בינלאומיים. בקיץ 2010 הרסו נציגי המינהל את כל מבני הכפר אל-פארסייה, שמזרחית לו הוקמה ההתנחלות שדמות-מחולה. מאז, נבנה הכפר מחדש.
הריסת המבנים בקהילות הפלסטיניות בבקעת הירדן מבוצעת במסגרת מאמציה המתמשכים של ישראל לדחוק את רגליהם של הבדואים מאזור זה. מאמצים אלו כוללים איסור על בנייה בקהילות הבדואיות, מניעת שירותים כגון חשמל ומים מתושביהם והרס חוזר ונשנה של המבנים המשמשים למגורים ולגידול צאן.
במסגרת מאמצים אלה ישראל אף הכריזה על כ-45% מהשטחים באוזר בקעת הירדן וצפון ים המלח כשטחים צבאיים סגורים, המיועדים לאימוני הצבא, והיא דוחקת משם את הקהילות הפלסטיניות שגרות בהם. זאת למרות שחלק מהשטחים הללו אינם נמצאים בפועל בשימוש הצבא. בשנתיים האחרונות אף הציב הצבא ליד כל הקהילות הבדואיות בבקעת הירדן לוחות בטון בהם נכתב כי מדובר ב"שטחי אש". זאת על אף שחלקן שוכנות בסמוך לכבישים ראשיים ועל אף שבסמוך אליהן הוקמו התנחלויות.
במקביל מטיל הצבא הגבלות על תנועת הפלסטינים בין הבקעה ליתר הגדה המערבית ומאפשר כמעט רק לפלסטינים הרשומים כתושבי הבקעה להגיע אליה ברכב פרטי. הגבלות אלה מקשות על גישת הפלסטינים בבקעה לשירותי בריאות וחינוך, פוגעות ביכולתם להתפרנס לשווק את תוצרתם החקלאית ומקשות על ניהול קשרים משפחתיים וחברתיים.
