אזיקון הפלסטיק והכפייה שנותרו במקום שבו נטשו החיילים את עומר אסעד. צילום: איאד חדאד, בצלם, 12.1.22
תמונה
עומר אסעד. התמונה באדיבות המשפחה
ב-12.1.22, בסביבות 2:00 בבוקר, נכנסו – זה הלילה השני ברציפות – כמה עשרות חיילים לכפר ג'ילג'יליא שמצפון לעיר רמאללה. הם התפרסו בקבוצות קטנות בצמתים, במבנים בבנייה ובין מטעי הכפר. כשעה מאוחר יותר, בסביבות 3:00, חזר עומר אסעד, תושב הכפר בן 78, שהתגורר בארה"ב עד לפני 11 שנים, מביקור בבית קרוב משפחה.
כשהגיע למרכז הכפר, הורו לו כחמישה חיילים לעצור. מתחקיר בצלם עולה שאסעד התווכח אתם במשך כמה דקות בניסיון לעמוד על זכותו להמשיך בדרכו לביתו, ושלאחריהן הוציאו אותו החיילים מן המכונית ומשכו אותו בכוח לצומת, שם נמשך הוויכוח כמה דקות נוספות. אז הובילו אותו החיילים לחצר בית בבנייה במרחק של כמאה מטרים מהצומת והותירו אותו שם על הרצפה, כשידיו אזוקות מאחור ועיניו מכוסות.
לאחר כחצי שעה עצרו חיילים באותו צומת ארבעה פלסטינים נוספים והביאו אותם לאותה חצר. הם לקחו מהם את תעודות הזהות, את הטלפונים הניידים ואת מפתחות כלי הרכב שלהם והורו להם לשבת במרחק של מטרים ספורים אחד מהשני. כחצי שעה מאוחר יותר עזבו החיילים את החצר ואת האזור. אז ראו הארבעה את אסעד, ששכב על בטנו מחוסר הכרה, כשידו האחת מאחורי גבו ועל פרק היד השנייה כרוך עדיין אזיקון פלסטיק. רצועת בד הייתה קשורה עדיין בצורה רופפת על עיניו ולצידו הייתה מונחת הכאפייה שלו. רופא הכפר, שהוזעק למקום, ביצע בו פעולות החייאה ללא הועיל. הוא העביר אותו למרפאת הכפר שם המשיך בניסיונות ההחייאה, אולם לאחר מספר דקות נוספות קבע את מותו. בנתיחה שבוצעה בגופתו של אסעד בידי רופאים מהמרכז הפלסטיני לרפואה משפטית התגלו שתי חבלות בראשו ועלה ממנה כי הוא מת כתוצאה "מדום לב שנבע מלחץ נפשי עקב האלימות החיצונית שחווה".
תחקיר בצלם מעלה כי חיילים עצרו באישון לילה עוברי אורח שלא נחשדו בדבר. הם נהגו באסעד באלימות קשה מרגע שהורו לו לעצור את מכוניתו, כאילו אין מדובר כלל באדם: משכו אותו בכוח ממכוניתו, אזקו את ידיו וכיסו את עיניו, דחפו אותו באלימות אל חצר בית, והשליכו אותו שם כלאחר יד על הרצפה. לפני שעזבו את המקום, הסירו ממנו את האזיקים, תוך אדישות מוחלטת לכך שהיה מחוסר הכרה וייתכן שכבר לא היה בחיים – ואז עזבו את המקום, בלי להעניק לו טיפול רפואי או להזעיק אמבולנס, והותירו אותו שוכב שם.
תמונה
אזיקון הפלסטיק והכפייה שנותרו במקום שבו נטשו החיילים את עומר אסעד. צילום: איאד חדאד, בצלם, 12.1.22
גלגלי הכיסוי והטיוח הישראליים פעלו מיד. מאחר ואסעד היה אזרח אמריקאי, וכן בשל העובדה שנסיבות מותו עוררו תשומת לב ציבורית חריגה – נאלצו המנגנונים השונים לבצע מספר התאמות. כך, הרמטכ"ל כוכבי נדרש בעצמו לאירוע ואף טרח לומר כי זהו "אירוע ערכי חמור ביותר", ומפקד פיקוד מרכז, אלוף יהודה פוקס, אמר כי מדובר ב"כשל ערכי חמור" – מילים ריקות שלא היה מאחוריהן דבר זולת הניסיון להגן על תדמית הצבא. הרי מייד כשהסתיים התחקיר המבצעי הסתבר שהשלכותיו מעטות ושוליות: מפקד הגדוד ננזף ושני מפקדים נוספים הודחו ונקבע כי לא ישרתו כמפקדים במשך שנתיים. כמו תמיד הודיעו בצבא גם כי נפתחה חקירת מצ"ח לבדיקת נסיבות האירוע. אלא שאין בכל אלה ולא כלום: הניסיון רב השנים של בצלם מלמד כי גם חקירת המצ"ח שנפתחה היא רק חלק ממנגנון הטיוח המשוכלל של הפרקליטות הצבאית. מטרתה העיקרית היא להשתיק את הביקורת שמופנית נגד הצבא – ונגד ישראל – בגין מקרה זה. מלכתחילה לא נועדה החקירה להגיע לחקר האמת או להביא לנקיטת צעדים נגד האחראים ובוודאי שהיא לא נועדה להבטיח שמקרים כאלה לא יישנו או שייעשה ולו מעט צדק עם משפחת אסעד.
ר.ק., בן 62, גר באחד הבתים הסמוכים לצומת בו עצרו החיילים את אסעד ואת ארבעת הפלסטינים הנוספים. בעדות שמסר לתחקירן בצלם איאד חדאד למחרת האירוע סיפר:
ביום רביעי, 12.1.22, בשעה 3:00 לפנות בוקר, הייתי ער עדיין וראיתי בדף הפייסבוק של הכפר שיש חמישים חיילים באזור הבית שלי. הסתכלתי מחלון המטבח וראיתי בצומת שליד הבית שלי חמישה-שישה חיילים מעכבים רכב שפניו מזרחה. הנהג והחיילים התווכחו במשך חמש דקות בקול רם, ואז החיילים משכו את האיש מהמקום שלו, הוציאו אותו מהרכב ודחפו אותו לפינת הצומת. גם שם הם המשיכו להתווכח ולצעוק במשך כמה דקות.
אז ראיתי את החיילים דוחפים אותו לפניהם בדרך עפר. ראיתי משהו שמכסה את הראש שלו, אבל אני לא יודע אם זו הייתה שקית או המעיל שלו או משהו אחר. אני חושב שהידיים שלו היו אזוקות כי ראיתי שני חיילים שהחזיקו אותו בידיים שלו. לא ראיתי אותם מרביצים לו אבל הם נהגו בו באלימות. אחר-כך לא יכולתי לראות אותם יותר.
מרווח עבד א-רחמאן, תושב עארורה, בן 51, סוחר ירקות, ושותפו ע.ח., תושב עיבווין בן 56, נעצרו בידי החיילים באותו צומת בסביבות השעה 3:30. החיילים הורו להם לנסוע במורד דרך העפר עד לכניסה לבית, שם הורו להם להיכנס לחצר ולשבת בה.
בעדות שמסר ב-12.1.22 לתחקירן בצלם איאד חדאד תיאר עבד א-רחמאן מה אירע אז:
תמונה
מרווח עבד א-רחמאן. צילום: איאד חדאד, בצלם, 12.1.22
החיילים הורו לנו לנסוע עד שעצרנו מאחורי מכונית פרטית שעמדה מול בית בבנייה שנמצא בשלבי גימור. שם הם הוציאו אותנו מהמכונית. אני והשותף שלי ע.ח. לא ראינו אחד את השני כי היה חשוך. הם ערכו עליי חיפוש, לקחו ממני את תעודת הזהות, הכניסו אותי לחצר הקדמית של הבית והושיבו אותי על הקרקע בפינה. אחרי זה שמעתי אותם מביאים את ע.ח.. אני הייתי מנומנם ומותש.
בסביבות השעה 4:00 לפנות בוקר התעוררתי כשאחד החיילים בעט לי ברגל. הוא עבר על פניי ונדמה לי שיחד אתו היו עוד שניים או שלושה חיילים. הם התאספו מסביב למשהו, במרחק של כמה מטרים ממני, למשך כמה שניות. כמה דקות אחר כך הם עזבו את החצר. הם לא החזירו לנו את תעודות הזהות והמפתחות. התחלנו להסתכל מסביב כדי לוודא שהם אכן עזבו.
כמה דקות לאחר עיכובם של עבד א-רחמאן וע.ח., הגיעו זאייד מוחמד, סוחר ירקות בן 56 מעיבווין, ושותפו ה.מ., בן 55, לאותו צומת, כשמוחמד נוהג במשאית. החיילים הורו לו לעצור ולשותפו לצאת. אז הורו החיילים למוחמד להיכנס לדרך העפר ולנסוע לכיוון הבית, כשה.מ. צועד לצד המשאית.
בעדות שמסר ב-14.1.22 לתחקירן בצלם איאד חדאד סיפר:
הם הובילו אותי לתוך חצר קדמית של וילה בשלבי גימור של בנייה, והושיבו אותי ליד השותף שלי. היו שם עוד שניים או שלושה אנשים, שישבו על הרצפה. היה קשה לראות אותם בגלל החושך ובגלל משטחים וחומרי בניין שהפריעו לראות. החיילים גם לא הרשו לנו להרים את הראש, לזוז או לדבר אחד עם השני וכל הזמן רק אמרו "שקט, שתוק, שקט, שתוק". חשבתי שהם במבצע מעצר.
לא ידענו מה קורה. בחושך יכולתי רק לראות חיילים שבאו והלכו בתוך החצר, או מולה או בדרך העפר. לא ראיתי תנועה של כלי-רכב צבאיים. נשארנו ככה בערך חצי שעה.
חמש דקות לפני שהחיילים עזבו, עבר לידי חייל שבעט לי ברגל ונראה ממהר. הוא נעמד יחד עם עוד שניים-שלושה חיילים מסביב למשהו. לא יכולתי לראות אותם טוב ולא הבנתי מה הם עושים.
עבד אל-רחמאן המשיך וסיפר בעדותו מה קרה לאחר עזיבת החיילים:
הלכתי כמה צעדים ימינה והרגל שלי נתקלה במשהו. הסתכלתי לראות מה זה וראיתי שזו רגל של אדם שוכב. אמרתי לאחרים שיש כאן בן אדם. ע. ח. לא האמין לי ואמר לי שזה שק של מלט. התכופפתי ומיששתי וראיתי שזה גוף של אדם, שהיה מכוסה במעיל. הוא לא זז. אחד העצורים האחרים, זאייד מוחמד, כבר הספיק למצוא את תעודות הזהות והפלאפונים שלנו זרוקים על גג של רכב מחוץ לבית. הוא האיר עם הפלאפון שלו ואז זיהיתי את האיש השוכב. זה היה עומר אסעד, שמוכר כאבו האני, תושב ג'ילג'יליא. הוא שכב על הבטן כשיד אחת מכופפת אחורה, כאילו היא עדיין אזוקה, ולידה אזיקוני פלסטיק חתוכים. היד השנייה שלו עדיין הייתה עם האזיקון עליה. היה לו כיסוי עיניים רופף על הפנים. אני חושב שכשהחיילים התאספו לידי, לפני שהם עזבו, הם חתכו לו את האזיקונים ושחררו את כיסוי העיניים, אבל לא עשו שום דבר אחר כדי להושיט לו עזרה ראשונה או לנסות להציל את חייו.
אחר-כך זאייד מוחמד והשותף שלו הלכו להביא את הרופא מהמרפאה הקרובה. אני וע.ח. ניסינו לדבר עם אסעד ולהעיר אותו אבל הוא לא התעורר. ע. ח. האיר בעזרת הפלאפון שלו ואני הנחתי את היד שלי על העורקים בצוואר שלו ובשורש כף היד שלו אבל לא הרגשתי דופק.
לאחר מספר דקות חזרו מוחמד ושותפו יחד עם הרופא ד"ר איסלאם אבו זאהר, בן 30, לחצר הבית. בעדות שמסר ב-12.1.22 לתחקירן בצלם איאד חדאד סיפר ד"ר אבו זאהר מה קרה אז:
ראיתי אדם שוכב על הבטן. הפכתי אותו ואז זיהיתי שמדובר בעומר אסעד (אבו האני), אחד המטופלים במרפאה שלנו. הוא היה אדם לא בריא, עם בעיות לב וסוכרת, ועבר ניתוח לב פתוח לפני חמש שנים. הוא היה עדיין עם כיסוי עיניים רופף, אזיק על אחת הידיים ולצידו אזיק חתוך שכנראה היה קודם על היד השנייה, שהייתה מכופפת לאחור. לצידו הייתה כאפייה אדומה, שאני יודע שהוא נהג לעטות דרך קבע.
בדקתי אותו. הדבר הראשון שמשך את תשומת הלב שלי היה הכיחלון הבולט בפניו. הוא לא נשם ולא היה דופק או שום סימן חיוני. בדרך כלל, כשאדם מגיע למצב כזה של כיחלון זה אומר שכבר עברו רבע שעה או עשרים דקות לפחות מאז שהוא מת. לא ראיתי שם שום סימנים שיכולים להצביע על התערבות רפואית או אפילו ניסיונות למתן עזרה ראשונה, לא על הגוף שלו ולא מסביבו. מיד התחלתי בפעולות החייאה. עיסיתי את הלב שלו במשך עשר דקות אבל הוא לא הגיב. החלטתי להעביר אותו למרפאה כדי להשלים את ההחייאה. הדרכתי את אחד האנשים שהיו לידי איך להמשיך בפעולות ההחייאה בינתיים והלכתי להביא אלונקה מהמרפאה, שנמצאת במרחק של 200-150 מטרים. בדרך למרפאה, כשהוא על האלונקה אי אפשר היה לבצע עיסויים. הגענו למרפאה תוך שתי דקות, ושם המשכתי לבצע החייאה, בהתחלה בעזרת עיסוי בידיים ואחר כך בעזרת מכות חשמל, אבל לא הייתה שום תגובה. קבעתי את מותו 25-20 דקות אחרי שהגעתי אליו לראשונה.
תמונה
נזמייה אסעד. צילום: איאד חדאד, בצלם, 24.1.22
נזמייה אסעד, אלמנתו של עומר אסעד, בת 79, אם לחמישה, סיפרה בעדות שמסרה ב-24.1.22 לתחקירן בצלם איאד חדאד על חייה מאז מות בעלה:
הבשורה על מותו של בעלי הייתה כמו הלם בשבילי. רק אחרי ימי האבל התחלתי לעכל את מה שקורה סביבי. גיליתי שנשארתי לבד, בלי כוחות. נזכרתי בכל החיים שלנו, מאז שהתחתנו ונסענו לארצות הברית, כשהבאנו ילדים לעולם ועד היום שהוא נפל כשהיד. נזכרתי בימים הטובים שהיו לנו וגם בימים מרים.
בעלי, חאג' עומר זכרו לברכה, היה אדם חם, חביב, בעל הומור, אהוב על הבריות, עוזר לאנשים, נדיב ובעל תושייה. כמעט אין אדם בכפר, קטנים וגדולים כאחד, שלא הכיר את חאג' עומר, או אבו האני כמו שקראו לו, שהיה חברותי והשתתף באופן קבוע בשמחות של אנשים ובימי האבל שלהם. הוא חסר לי וגם לכל תושבי הכפר והאזור.
עכשיו נשארתי לבד בבית ואין מי שיעזור לי. הילדים שלנו כולם חיים בארה"ב. בעלי היה נותן לי את התרופות שלי, ליתר לחץ דם וסוכרת, והיה עוזר לי במשימות היום-יומיות, כי אני אישה קשישה ונעזרת במקל. מי ייתן לי את התרופות? מי יקנה לנו מצרכים לבית? מי ישב אתי ליד שולחן האוכל? מי יהיה לצידי ומי ייקח אותי לרופא ומי יחזיר אותי? רק אלוהים יודע כמה זמן אשרוד אחריו, ימים או חודשים. בכל מקרה אלה יהיו חיים עצובים, חסרי טעם וריח וללא נשמה. לפעמים אני מתעוררת מהשינה וקוראת לו מתוך חלום.
מאז שחזרנו לכפר לפני 11 שנים לא יכולנו לנסוע חזרה לארצות הברית, כי כבר אין לנו תעודות זהות של הגדה ונשארנו כאן יותר ממה שהותר לנו כשנכנסנו. פחדנו שאם נצא לא ירשו לנו לחזור לכאן. הגשנו בקשה לקבל תעודות זהות, ומאז בכל פעם ששאלנו וביררנו במשרד לעניינים אזרחיים של הרשות הפלסטינית אמרו לנו שעדיין אין תשובה מהצד הישראלי. המתנו בסבלנות בתקווה שנקבל תעודות זהות ונוכל לחזור לארצות הברית כדי לראות את הבנים והבנות והנכדים שלנו. התגעגענו אליהם מאוד.
אתמול מסרו לנו ששמי ושמו של בעלי מופיעים ברשימה של האנשים שעומדים לקבל תעודות הזהות. מה התועלת בזה כשבעל תעודת הזהות כבר מת? הידיעה הזו רק הגבירה את הכאב ואת שברון הלב שלי. אני כבר לא זקוקה לתעודה כעת שבעלי איננו.
עדכון: ב-12.1.22 פורסם בכלי התקשורת כי נפתחה חקירת מצ"ח. ב-6.9.22 פורסם בכלי התקשורת כי החקירה הסתיימה וכי "בקרוב אמורה הפרקליטות הצבאית לקבל החלטות בעניין".
ביום שישי, 18.8.23, בסביבות השעה 23:30, הגיעו בני הדודים מחמוד ויחיא א-נוואג'עה, בני 18 ו-16 בהתאמה, למחסום מיתר לשם הוסעו במכוניתו של פלסטיני אזרח ישראל. השניים היו בדרכם חזרה משטח ישראל לביתם בקהילת אל-ג'וואיא, מדרום-מזרח לעיירה יטא שבדרום הר חברון. עם הגיעם למחסום הוציאו חיילים את הנהג ושני נוסעיו מהמכונית וערכו חיפוש על גופם. החיילים לקחו משלושתם את התיקים, הטלפונים הניידים וכן צמיד וטבעת שענד יחיא, ושכר עבודה בסך 8,000 ש"ח במזומן שהחזיקו בני הדודים בכיסם. לאחר מכן קשרו החיילים את ידיהם של השלושה לאחור בשקיות ניילון, כיסו את עיניהם בשקיות ניילון והעלו את שלושתם לג'יפ צבאי. לשאלתם נאמר להם שלוקחים אותם למחסום בית יתיר/ח'. לסיפר ("מצדות יהודה"). לאחר שהגיעו למחנה הצבאי הסמוך למחסום בית יתיר, הורדו השלושה מהג'יפ והושבו על הקרקע ברחבת המחנה. כך, במשך כל שעות הלילה עד לשעות הצהריים שלמחרת ישבו על הקרקע כשידיהם קשורות ועיניהם מכוסות. גם בשעות הצהריים, בחום הכבד, מנעו החיילים מהשלושה לשתות, לאכול או להתפנות לשירותים. כשביקשו מהחיילים לשבת במקום מוצל יותר, הם סירבו, וכן נאסר עליהם להתקשר לבני משפחותיהם או לעורך הדין ולעדכן אותם על מקום הימצאם. מאוחר יותר נלקחו השלושה לחדר בבסיס הצבאי שבו נאזקו ידיהם מחדש, הפעם מלפנים, והשקיות שעל עיניהם הוחלפו בכיסויי בד. הם נחקרו בערבית ונשאלו לשמותיהם, גילם וכן כיצד נכנסו לישראל ובמה עבדו שם. משם הוסעו למתקן צבאי נוסף, שם נלקחו משלושתם טביעות אצבע בעודם אזוקים ומכוסי עיניים, ואז הפרידו החיילים את הנהג שהסיע את מחמוד ויחיא, ושחררו אותו מאוחר יותר. מחמוד ויחיא הוכנסו שוב לרכב והושבו בתוכו במשך כחצי שעה. לאחר נסיעה קצרה לכיכר בית עינון שעל כביש 60, מצפון לחברון, הוציאו אותם החיילים מהרכב והודיעו להם שהם משוחררים. רק לאחר שהתחננו השניים, הסירו מהם החיילים את האזיקונים וכיסויי העיניים ואז החזירו להם את הטלפונים הניידים וליחיא גם את התכשיטים שענד במהלך המעצר. כשדרשו מהחיילים גם את הכסף שנלקח מהם, טענו אלה כי הוא הועבר למשטרה ועזבו את המקום. מחמוד התקשר לאביו שהגיע למקום ואסף את שניהם לבתיהם לאחר למעלה מעשרים שעות בלי אוכל או שתייה. למחרת נסעו מחמוד ויחיא א-נוואג'עה לתחנת המשטרה בקריית ארבע כדי לדרוש את כספם בחזרה אך השוטרים הפנו אותם למחנה מג"ב בהתנחלות תלם. עם הגיעם לשם נאמר להם שעליהם לחזור למחרת. ב-31.8.23, פנו השניים למוקד להגנת הפרט כדי שיגיש עבורם תלונה במשטרה בדרישה להחזרת כספם. תחקירן בצלם באסל אל-עדרה גבה את עדויותיהם של השניים. מחמוד א-נוואג׳עה, בן 18, תושב א-ג׳וואיא, סיפר בעדותו: מאז שסיימתי את הלימודים שלי אני עוזר לפרנס את המשפחה. בחודש יוני 2023 התחלתי לעבוד בעיירה עראבה שבתוך הקו הירוק. לא היה לי אישור עבודה אז הסתננתי ואחרי חודש בערך, בן הדודה שלי, יחיא א-נוואג'עה, בן 16, גם הצטרף אליי לעבודה. ב-18.8.23 החלטנו לחזור הביתה ושילמנו לפלסטיני אזרח ישראל על ההסעה. בסביבות השעה 23:30 הגענו למחסום מיתר והמאבטח שם עצר את המכונית וביקש לראות תעודות זהות. הנהג הראה לו את תעודת הזהות שלו ואני אמרתי לו ששלי לא עליי. גם יחיא אמר שאין לו, כי הוא בן 16 ועוד לא הוציא. המאבטח הורה לנו לצאת מהמכונית וביקש מהנהג להעמיד אותה במגרש שליד המחסום. כמה חיילים הרחיקו אותנו קצת מהמכונית וחיילת עשתה חיפוש במכונית עם מכשיר אלקטרוני. בינתיים החיילים הורו לי להתקשר להורים שלי ולבקש שישלחו לי את מספר הזהות שלי או את התמונה. ניסיתי להתקשר אבל אף אחד לא ענה. הכניסו אותי, את יחיא ואת הנהג לאיזה חדר במחסום וצילמו אותנו שם, ואז זיהו את הפרצופים שלנו. אחר-כך הם העבירו אותנו לתא קטן, עשו עלינו חיפוש גופני ולקחו לנו את כל מה שהיה עלינו: הטלפונים הניידים שלנו, התיקים עם כל הבגדים וגם סכום של 5,000 שקל שהרווחתי בכל חודשי העבודה ו-3,000 שקל שיחיא הרוויח והיו עליו. אחר-כך קשרו לנו את הידיים מאחורי הגב עם שקיות ניילון וכיסו לנו את העיניים גם עם שקיות והעלו את שלושתנו לג'יפ צבאי שחור. שאלתי לאן הם לוקחים אותנו ואחד החיילים ענה: "למצדות יהודה". אחרי כעשר דקות נסיעה (בסביבות 00:30), הורידו אותנו מהרכב והושיבו אותנו על הקרקע בתוך בסיס צבאי.הרגשתי מכוניות נוסעות ממש מהר לידינו. זה היה ממש מפחיד ונורא דאגתי ממה שיהיה, במיוחד שאף אחד מהמשפחה שלנו בכלל לא ידע שעצרו אותנו. ביקשתי מהחיילים לנסות שוב להתקשר למישהו מהמשפחה אבל הם סירבו. גם כשביקשנו מהם לשתות מים או לאכול, הם לא נתנו לנו כלום ורק הורו לנו לשתוק וגם לא לדבר אחד עם השני. שאלנו כמה זמן עוד נישאר ככה על הקרקע ואחד החיילים אמר שעוד הרבה זמן. היינו שם ככה כל הלילה. למחרת בבוקר, בערך שעה וחצי אחרי ששמענו את הקריאה לתפילת השחר, כבר נהיה ממש חם. לא יכולנו לסבול כבר את החום של השמש וביקשנו מהחיילים לזוז למקום מוצל יותר אבל הם סירבו. בשעות הצהריים זה כבר היה בלתי נסבל וביקשנו שוב כמה פעמים אבל הם סירבו בכל פעם. מתישהו הצלחתי להוריד את הניילון מהעיניים ותוך רגע כמה חיילים החזירו לי אותו וצעקו עליי שאסור לי להוריד אותו. ישבנו על הקרקע עם הידיים קשורות והעיניים מכוסות במשך 15 שעות רצופות, עד שהחיילים הכניסו אותנו לחדר בבסיס. הורידו לנו את הניילון מהעיניים וכיסו אותן מחדש עם בד, קשרו לנו חזק את הידיים עם אזיקוני פלסטיק, הפעם מקדימה ואז הושיבו אותנו על כסאות. פתאום דיבר איתנו מישהו שלא ראיתי את הפנים שלו. הוא הציג את עצמו בשם "ח'אלד" ושאל כל אחד מאיתנו שאלות בערבית לא כל-כך טובה. הוא שאל אותי איך קוראים לי, בן כמה אני, איפה עבדתי ואיך נכנסתי לישראל. הוא שאל אותו דבר גם את יחיא ואת הנהג שהסיע אותנו. אחר-כך החיילים העלו אותנו שוב על ג'יפ ונסענו ארבעים דקות עד שהורידו אותנו ושוב הכניסו אותנו לחדר שבו לקחו לנו טביעות אצבעות בזמן שהידיים שלנו עדיין היו אזוקות והעיניים מכוסות. אחרי זה העלו אותי ואת יחיא לרכב אזרחי. אני לא יודע לאן החיילים לקחו את הנהג שהסיע אותנו. חיכינו ברכב חצי שעה בערך עד שהוא התחיל לנסוע, ואחרי כמה זמן הורידו אותנו ואמרו לנו שאנחנו יכולים ללכת. הם לא הורידו לנו את הכיסויים מהעיניים והידיים שלנו עדיין היו אזוקות. רק אחרי שהתחננו שיורידו לנו את האזיקונים והכיסויים הם עשו את זה ואז הבנו שאנחנו נמצאים בכיכר בית עינון. אחד החיילים החזיר לנו את הטלפונים. שאלנו איפה הכסף שלנו והחייל אמר שהכסף נמצא במשטרה ואז החיילים עזבו. הספקתי לצלם את לוחית הרכב שלהם. זה היה בסביבות 18:00-17:30. התקשרתי לאבא שלי והוא הגיע לאסוף אותנו. היינו נורא מותשים. מאוחר יותר התקשרתי לנהג שהסיע אותנו והוא סיפר לי ששחררו אותו וחברים אספו אותו, אבל שהחיילים החרימו לו את המכונית. למחרת הלכתי עם יחיא למשטרת קריית ארבע כדי לקחת את הכסף שלנו בחזרה אבל אמרו לנו שהתיק שלנו מטופל במחנה תלם. הלכנו למחנה תלם אבל אמרו לנו לחזור למחרת. למחרת בבוקר התקשרו אליי ממשטרת קריית ארבע והמתורגמן ביקש שאספר לו מה קרה ובכמה כסף מדובר, אז סיפרתי לו ואמרתי שאני מתכוון להגיע למחרת למחנה תלם כדי לאסוף משם את הכסף. הוא אמר שייצרו איתי קשר אבל זה לא קרה. יחיא א-נוואג׳עה, בן 16, תושב יטא, סיפר בעדותו: חיפשתי עבודה בחופשת הקיץ כדי שיהיה לי מספיק דמי כיס לשנת הלימודים האחרונה שלי בתיכון. בן הדודה שלי, מחמוד א-נוואג'עה, סידר לי עבודה ביחד איתו באזור עראבה בישראל והתחלתי לעבוד שם ב-15.7.23. ב-20.8.23 היה היום הראשון של הלימודים ורציתי שיהיה לי מספיק זמן להתכונן, אז שנינו עזבנו את העבודה ב-18.8.23. יצאנו בסביבות 21:30 עם נהג פלסטיני אזרח ישראל שהסיע אותנו בתשלום ובסביבות 23:30, כשהגענו למחסום מיתר, המאבטח שם עיכב אותנו כשראה שלי ולמחמוד לא היו תעודות זהות. הנהג שהסיע אותנו הראה למאבטח את תעודת הזהות שלו, והמאבטח הורה לי ולמחמוד לצאת מהמכונית ולנהג לחנות ברחבה שליד המחסום. שנינו יצאנו מהמכונית ושני חיילים ליוו אותנו בתוך אותה רחבה ואז באו עוד שני חיילים וחיילת, שעשתה חיפוש במכונית עם מכשיר אלקטרוני. החיילים שוב דרשו לראות תעודות זהות אבל אמרנו להם שוב שאין לנו. הם הובילו את שלושתנו לתוך חדר במחסום, צילמו אותנו שם ואז עשו עלינו חיפוש גופני בתוך תא קטן. לקחו לנו את הטלפונים ולי לקחו גם צמיד וטבעת שהיו לי על היד, ועוד 3,000 שקל שהרווחתי בעבודה. גם למחמוד לקחו 5,000 שקל שהוא הרוויח. אחר-כך החיילים קשרו לנו את הידיים מאחורי הגב עם שקיות ניילון וגם את העיניים הם כיסו לנו בשקיות ניילון. אחרי זה החיילים העלו אותנו על ג'יפ ואחרי עשר דקות נסיעה הורידו אותנו והושיבו אותנו על הקרקע בתוך בסיס צבאי. זה היה מפחיד כי לא ראיתי כלום ולא ידעתי מה החיילים מתכננים. רק הרגשתי מכוניות נוסעות ממש מהר לידי. ביקשתי מהחיילים ללכת לשירותים כמה פעמים אבל לא נתנו לי. גם מים ואוכל לא נתנו לנו ואסרו עלינו לדבר אחד עם השני. מחמוד ואני ביקשנו להתקשר למשפחה שלנו או לעורך דין אבל אחד החיילים אמר כל פעם את אותה מילה: "אסור". בערך שעה וחצי אחרי ששמענו את הקריאה לתפילת השחר, כשהשמש כבר זרחה, ביקשנו מהם שיעבירו אותנו לצל אבל הם סירבו. בצהריים כבר לא יכולנו לשאת את החום הכבד אחרי שישבנו שם קשורים במשך 15 שעות רצופות, אבל הם המשיכו לסרב כשביקשנו לעבור למקום מוצל יותר. מתישהו הכניסו את שלושתנו לחדר בבסיס ושמו לנו כיסוי עיניים מבד במקום הניילון, וגם את הקשירה של הידיים החליפו באזיקוני פלסטיק והפעם קשרו לנו אותן מקדימה. אחד החיילים קשר לי את הידיים ממש חזק וזה כאב. ואז מישהו שאמר שקוראים לו ח'אלד שאל את שלושתנו כמה שאלות בערבית לא כל-כך טובה, כמו בני כמה אנחנו, איפה עבדנו ואיך נכנסנו לישראל. אחרי זה הוציאו את שלושתנו מהחדר והעלו אותנו שוב על ג'יפ. אחרי 40 דקות נסיעה הורידו אותנו והכניסו אותנו לאיזה חדר ולקחו לנו טביעות אצבע למרות שהידיים שלנו עדיין היו אזוקות והיו לנו כיסויים על העיניים. אחר-כך שוב העלו רק אותי ואת מחמוד על רכב וחיכינו בתוכו בערך חצי שעה. אחרי נסיעה קצרה החיילים הורידו אותנו ואמרו לנו שאנחנו יכולים ללכת בלי להוריד לנו את האזיקונים ואת הכיסויים מהעיניים. ביקשנו שיורידו לנו אותם אבל אחד מהם אמר שזה אסור. לא הבנו למה הוא רצה להשאיר אותנו ככה באמצע הכביש והמשכנו להתעקש על זה עד שבסוף אחד מהם שחרר אותנו מהאזיקונים והוריד לנו את הכיסויים. הרגשתי הקלה. הם גם החזירו לנו את הטלפונים ולי החזירו את הצמיד והטבעת שענדתי. הם לא החזירו לנו את הכסף שלקחו לנו וכשביקשנו אותו בחזרה החייל אמר שהוא במשטרה. אחרי זה הם נסעו משם ומחמוד התקשר לאבא שלו שבא לאסוף אותנו. היינו כל-כך רעבים ועייפים ורק רצינו ללכת לישון.
ביום שלישי, 28.6.22, בסביבות השעה 4:00 לפנות בוקר, הגיעו כשלושים שוטרים ואנשי שב"כ, חלקם רעולי פנים, לבית משפחת רווידי בסילוואן. כמה מהם נכנסו לחדרו של מג'ד, בן ה-15, והוא התעורר בבהלה. אביו ניסה להרגיעו ואמר לבנו כי מדובר בשוטרים, וכשענה לאביו "מה אני אמור לעשות להם" דחף אותו אחד השוטרים בכוח ומג'ד דחף אותו בחזרה. שוטרים נוספים התנפלו על הנער, היכו אותו ואז לקחו אותו למעצר כשהוא יחף ופלג גופו העליון עירום. השוטרים אזקו את ידיו של מג'ד ובדרך לבית המעצר במגרש הרוסים המשיכו השוטרים להכותו. גם בתחנה הכו השוטרים את הנער עד שעורך דינו הגיע למקום וצילם את סימני המכות על פניו וגופו. מג'ד נלקח לחקירה, בה הואשם ביידוי אבנים על מכוניות של מתנחלים ושוטרים, ובסביבות השעה 16:00 נלקח לבית משפט השלום, כ-12 שעות לאחר שהוצא ממיטתו, הוכה ונחקר – כשבמהלכן לא אכל ולא שתה דבר. השופט האריך את מעצרו של מג'ד ביומיים, שבמהלכם לא נחקר כלל ורק שהה בתא המעצר. ב-30.6.22 אחר הצהריים הוא שוחרר, לאחר שאביו חתם על ערבות בסך 5,000 ש"ח, ונשלח למעצר בית בן שבעה ימים. אין זה אירוע חריג אלא חלק משגרת חייהן של משפחות פלסטיניות רבות במזרח ירושלים. רשויות רבות שותפות לאלימות זו ומאפשרות אותה: השוטרים שהגיעו לבית המשפחה באישון לילה, העירו את כל בני המשפחה ולקחו באלימות נער בן 15 ממיטתו; אנשי השב"כ שהתלוו אליהם; השוטרים שחקרו את הנער לאחר שנלקח ממיטתו והוכה קשות שוב ושוב; הסוהרים שכלאו אותו; ולבסוף – השופט שאישר את הארכת המעצר, שאין זה ברור לשם מה נדרשה שהרי מג'ד לא נחקר שוב, ושלח אותו למעצר בית בלי שהתקיים הליך שיפוטי שיאפשר לו להגן על עצמו. כך, כשגרה, מנהלות כל הרשויות את חייהם של הפלסטינים במזרח ירושלים, כשהן נהנות מסמכויות מרחיקות לכת וכלל אינן נדרשות לתת דין וחשבון על מעשיהן. תחקירן בצלם עאמר עארורי גבה עדויות מבני המשפחה. מג'ד א-רווידי, בן 15, סיפר על שהתרחש באותו לילה ובמהלך מעצרו: ביום שלישי, 28.6.22, בסביבות השעה 4:00 לפנות בוקר, התעוררתי מרעשים בבית. פתאום ראיתי כמה אנשים רעולי פנים בתוך החדר שלי. אחד מהם אמר לי בערבית: קום ובוא איתנו. פחדתי נורא. אבא אמר לי שאלה השוטרים ואני נלחצתי והתחלתי לצעוק. כשקמתי מהמיטה, אחד מהם דחף אותי ודחפתי אותו בחזרה. השוטרים גירשו את כולם מהחדר והתחילו להכות אותי. במשך כמה דקות הם בעטו בי ונתנו לי סטירות ואז הם אזקו לי את הידיים לאחור והובילו אותי אל מחוץ לבית, כשאני יחף ובלי חולצה. אמא שלי נתנה להם חולצה בשבילי, אבל הם השתמשו בה כדי לכסות לי את הפנים. אחד האחים שלי הלך אחריי ונתן לי נעליים. הם העלו אותי לרכב, ואני נעלתי את הנעליים. לא ראיתי כלום כי הפנים שלי היו מכוסות בחולצה. בזמן הנסיעה בג'יפ הם הכו אותי עוד פעם, בפנים, בראש ובצוואר. כשהג'יפ עצר הם משכו אותי החוצה באלימות, כמעט נפלתי על הפנים. אחר כך הבנתי מהעו"ד שאני נמצא בחדר 4 במתקן חקירות ליד מגרש הרוסים. הם הושיבו אותי על הברכיים והמשיכו להכות אותי מדי פעם. הם נתנו לי סטירות, בעטו בי והכו אותי עם קת אקדח או רובה בכל מיני מקומות בגוף. אני לא יודע להגיד כמה זמן זה נמשך. בשלב כלשהו הגיע עורך הדין, והוא בקש לצלם את סימני המכות על הפנים והגוף. עורך הדין הסביר לי על תהליך החקירה והמעצר. אחרי שהוא עזב הם לקחו אותי לשירותים, שם שטפתי את הפנים, ואז לקחו אותי לחקירה. בחדר היו שני חוקרים בלבוש אזרחי. ישבתי על כיסא עם ידיים אזוקות. החוקרים האשימו אותי בזריקת אבנים על מכוניות של מתנחלים ושוטרים. לא יודע כמה זמן הייתי בחקירה, אבל זה הרגיש כמו שעתיים בערך. בקושי הייתי מסוגל לדבר בגלל הכאבים מהמכות. הייתי גם מאוד צמא. ביקשתי מים ולא נתנו לי לשתות, גם לא נתנו לי שום דבר לאכול. החקירה התנהלה בערבית אבל הם אמרו לי לחתום על מסמכים בעברית שאני לא קורא. החוקר אמר שזאת העדות שלי. חתמתי ואז העבירו אותי לחדר, שהוא בעצם כלוב עם סורגים. הידיים שלי היו עדיין אזוקות. הייתי מותש, צמא ורעב, והרגשתי כאבים בכל הגוף. בסביבות השעה 16:00 לקחו אותי לבית המשפט, שם ראיתי את אבא והאחים שלי אחמד, בן 21, וסמיר, בן 22. לא הצלחתי לדבר איתם. השופט האריך את המעצר שלי ביומיים ואז החזירו אותי למגרש הרוסים. לקחו אותי לרופא והוא נתן לי משכך כאבים ואז הכניסו אותי לחדר שהיו בו שלושה נערים, בערך בגיל שלי. למרות שהייתי רעב ולמרות שבחדר היו לחם וריבה, נרדמתי מייד מרוב עייפות. כשהתעוררתי אכלתי פרוסת לחם אחת ושתיתי מיץ, לא היה לי תיאבון. נשארתי בחדר עד ליום חמישי בשעה 17:00. לא חקרו אותי עוד פעם. אבא שלי חתם על ערבות בסך 5,000 ש"ח ושלחו אותי למעצר בית למשך שבעה ימים. אחרי ששחררו אותי מבית המעצר הלכתי עם אבא והאחים שלי, אחמד וסמיר, למרפאה בעין א-לוזה בסילוואן, שם עשו לי צילומי רנטגן. הרופא אמר שיש לי חבורות במקומות שונים בגוף וסימני דם יבש באוזן שמאל. מחמוד א-רווידי, בן 49, אביו של מג'ד, סיפר על מעצרו של בנו ועל מה שהתרחש לאחר מכן: שמעתי דפיקות חזקות בדלת. קמתי עם אשתי, איסלאם, בת 43. שאלתי מי זה וענו לי: אנחנו מהמשטרה, תפתח. היו שם יותר משלושים שוטרים, חלקם בבגדים רגילים וחלקם במדים שחורים. חלקם גם היו רעולי פנים. כל בני המשפחה התעוררו, חוץ ממג'ד. היה איתם קצין שב"כ ששאל אותי מה השמות של הילדים שלי. עניתי לי שיש לי ארבעה ילדים: ריתאל, בת 11, מג'ד, בן 15, אחמד, בן 21 וסמיר, בן 22. הוא שאל אותי איפה מג'ד ישן ואמרתי לו שבחדר עם שני האחים שלו. הוא הורה לי ללוות אותו לחדר. חמישה שוטרים נכנסו לחדר והאחרים התפרסו ברחבי הבית. מג'ד התעורר והיה מבוהל. אמרתי לו לא לפחד ושאלה שוטרים, אז הוא ענה לי: "מה אני אמור לעשות להם". כשאיש השב"כ שמע את זה הוא דחף אותו בכוח ואז מג'ד דחף אותו בחזרה. שלושה אנשי יס"מ הרביצו למג'ד, דחפו אותו לרצפה ובעטו בו. צעקתי עליהם שיפסיקו ואמרתי להם שזה רק ילד. אשתי ואחותו של מג'ד שעמדו בכניסה לחדר וראו את מה שקורה התחילו לצעוק ולבכות. אז נכנסו לחדר בערך 15 שוטרים נוספים וגירשו אותי החוצה. שמעתי את מג'ד צועק מכאבים. אחרי כמה דקות הם הוציאו אותו בלי חולצה ויחף. אשתי ניסתה לתת למג'ד חולצה, אבל אחד השוטרים לקח אותה וכיסה בה את הראש שלו, במקום לתת לו ללבוש אותה. סמיר יצא אחרי מג'ד בריצה ונתן לו נעליים. מייד אחרי שהשוטרים עזבו התקשרתי לעורך הדין מוחמד מחמוד וסיפרתי לו מה קרה. הוא חזר אליי אחרי שעה ואמר לי שמג'ד עצור ב"חדר 4" ושנקבע לו דיון בבית משפט השלום בירושלים בשעה 11 בבוקר. כמובן שאני, אשתי והילדים שלי לא חזרנו לישון אחרי כל זה. כל הזמן חשבנו על מג'ד ומה קורה איתו במעצר. מאוד דאגתי לו. בכלל, אני דואג לעתיד שלו, כי גם אני הייתי עצור בעבר לתקופות שונות, מאז 1988, ואני לא רוצה שהבן שלי יחווה את זה, אני לא רוצה שהעתיד שלו ילך לאיבוד בבתי כלא. עורך הדין התקשר אלינו מאוחר יותר ועדכן אותנו שהדיון נדחה לשעה 17:00. הלכתי לבית המשפט עם סמיר וחאמד. כשמג'ד הובא לאולם, לא האמנתי שזה הבן שלי. תווי הפנים שלו השתנו לגמרי, הוא הוכה קשות והפנים שלו היו נפוחות מהמכות והיו עליהן חבורות. השופט האריך את המעצר של מג'ד ביומיים, ואז הוא שוחרר, אחרי שחתמתי על ערבות בלתי משולמת בסך 5,000 ש"ח. הוא נשלח למעצר בית של שבעה ימים. מייד אחרי שהוא שוחרר לקחנו אותו למרפאה בסילוואן, שם עשו לו בדיקות ונתנו לו משככי כאבים. תודה לאללה לא היו לו שברים, רק חבורות וכאבים. אנחנו מנסים לחזק את מג'ד כדי שיתמודד עם המכות וההשפלה שהוא עבר. תודה לאללה, כיום מצבו יותר טוב.
ביום ראשון, 21.11.21, בסביבות השעה 2:30 לפנות בוקר, פרצו למעלה מ-20 שוטרים רעולי פנים לבניין משפחת אבו אל-חומוס בשכונת אל-עיסאוויה שבמזרח ירושלים. בעל הבניין, שגר בקומת הקרקע, ביקש לדעת מה הם מחפשים, אך הם התעלמו ממנו והמשיכו לקומה השנייה. שם, פרצו השוטרים לדירה והגיעו עד לדלת חדר השינה של ההורים. השוטרים ביקשו לדעת היכן גר מוחמד אבו אל-חומוס, בן ה-18. לאחר שנאמר להם שהוא גר בקומה השלישית, הם יצאו מהדירה. בדרכם נתקלו בבילאל, אחיו של מוחמד והיכו אותו – לעיניהם המבועתות של שניים מילדי הדיירים. כשניסתה אמו לחלץ אותו מידיהם הם דחפו והפילו אותה ואז עצרו אותו. אז עלו השוטרים לקומה השלישית, שם גר מוחמד יחד עם אחיו סולטאן, בן 27 ואחותו פאטמה, בת 20 – כולם ילדיו של בעל הבניין. גם כאן הם פרצו לדירה בכוח, העירו את מוחמד, אזקו את ידיו, כיסו את עיניו והובילו אותו אל מחוץ לבית. אחותו פאטמה ניסתה לתעד את המעצר בטלפון, אך השוטרים הורו לה להפסיק ומשלא נענתה דחפו אותה. שני אחיה – ח'דר שגר בקומה הרביעית וסולטאן – ניסו להגן עליה ואז תקפו אותם השוטרים והכו אותם קשות. לאחר מכן עצרו השוטרים גם אותם. השוטרים הובילו את ארבעת האחים לבסיס של מג"ב, משם פונה ח'דר לבית החולים, ואז שוחרר לביתו. מוחמד נלקח למגרש הרוסים, שם נחקר במשך חמש שעות. למחרת הוא נחקר שוב במשך שעות ארוכות, שרק לאחריהן התברר שהוא אינו האדם אותו ביקשו השוטרים לעצור. כמה שעות לאחר שהתבררה הטעות, במהלכן הוא הוחזק בצינוק, שוחרר מוחמד לביתו. את סולטאן ובילאל לקחו השוטרים לתחנת המשטרה בסלאח א-דין, שם נחקרו בחשד לתקיפת שוטר. לאחר מכן הם הועברו לבית המשפט, שם האריך השופט את מעצרם עד ל-23.11.21 בצהריים. השוטרים ביקשו להעבירם לתחנת המשטרה במגרש הרוסים, אך הרופא שם סירב לקבלם בשל מצבם עקב המכות שספגו והם נלקחו לבדיקות בבית החולים. לאחר מכן הוחזרו השניים למגרש הרוסים, שם חתמו על ערבות בסך 5,000 ש"ח ונשלחו למעצר בית למשך חמישה ימים. זהו עוד אירוע שגרתי בחייה של משפחה פלסטינית במזרח ירושלים: שוטרים פשטו על בית מגורים באמצע הלילה, העירו את כל הדיירים – כולל ילדים, פרצו דלתות, הכו את בני המשפחה, עצרו כמה מהם ולאחר מכן האשימו אותם בתקיפה. שעות של אימה, של אלימות, של חקירות שווא עברו על בני המשפחה, שחלקם אף איבדו ימי עבודה. כך מנהלים כוחות הביטחון את חייהם של כל תושבי מזרח העיר הפלסטינים – כשהם נהנים מסמכויות מרחיקות לכת ואינם נדרשים לתת דין וחשבון על מעשיהם. בעדויות שגבה תחקירן בצלם עאמר עערורי תיארו בני משפחת אבו חומוס את לילה האימה שבו פשטו השוטרים על בתיהם ואת מה שאירע לאחר מכן: אביו של מוחמד, רבאח אבו אל-חומוס, בן 64 ואב לחמישה,סיפר בעדותו: אני חולה סוכרת ולפני חצי שנה קטעו לי בגלל המחלה חצי מהרגל. אני ואשתי חנאן, בת 62, גרים בקומת הקרקע בבניין שלנו, שיש בו ארבע קומות, מהדירה שלי יש גישה ישירה לרחוב. הבן שלי בילאל, בן 29, והמשפחה שלו גרים איתנו. בקומה מעלינו גרה משפחה בשכירות ובקומה השלישית גרים הילדים שלי סולטאן, בן 27, מוחמד, בן 18, ופאטמה, בת 20. בקומה הרביעית גר בני ח'דר, בן 30, עם המשפחה שלו. ביום ראשון, 21.11.21, בסביבות השעה 2:30 לפנות בוקר, אני וחנאן היינו בבית. שמעתי רעשים מסביב לבניין, פתחתי את הדלת וראיתי שלושה אנשים רעולי פנים במדים צבאיים בצבע ירוק זית. שאלתי אותם: מה יש? הם הורו לי להיכנס הביתה. אמרתי להם שזה הבניין שלי, ויצאתי מהדירה שלי לרחוב כדי לבדוק מה קורה. הם דחפו אותי וניסו למנוע ממני להיכנס חזרה לבניין, אבל הצלחתי להיכנס. שמעתי את הבת שלי פאטמה צועקת בדירה למעלה. עליתי במדרגות בקושי, בגלל הרגל שלי. כשהגעתי לקומה השלישית ראיתי בתוך הדירה יותר מעשרים אנשים רעולי פנים, במדים צבאיים בצבע ירוק זית. אחד מהם ישב על הספה ורשם דברים. ראיתי את הבן שלי, מוחמד, עם ידיים אזוקות, כיסוי עיניים ומסכה על הפנים. הדלת של הדירה הייתה הרוסה. עדותה אסמאא אבו סנינה, בת 38 ואם לחמישה, דיירת שכירה בבניין, שהשוטרים פרצו לביתה: באמצע הלילה התעוררתי לקול פיצוץ בבית. גם בעלי התעורר. פתחתי את הדלת של חדר השינה וראיתי איש רעול פנים במדים צבאיים בצבע ירוק זית. שאלתי אותו מה הוא רוצה והוא הורה לי להישאר בחדר. שאלתי אותו שוב מה הוא רוצה. בעלי גם שאל אותו מה הוא רוצה. הוא אמר שהוא מחפש את הבית של אבו אל-חומוס. אמרנו לו שזה לא הבית הנכון והוא אמר שנראה לו איפה הבית של אבו אל-חומוס. בתוך הדירה היו כבר שישה אנשים, כולם רעולי פנים וחמושים. אחד מהם דחף את בעלי לכיוון הדלת של הדירה, שהייתה הרוסה כי הם פרצו אותה בכוח. אחד מהם דרש שנגיד להם איפה הבית של אבו אל-חומוס. אמרנו לו שזה למעלה ואז הם יצאו מהדירה שלנו. שניים מהם נשארו לעמוד בפתח. כל הבנים שלי התעוררו מהצעקות שהיו בחדר המדרגות ויצאו מהחדרים שלהם. השוטרים ראו את השכן שלנו בילאל מנסה לעלות במדרגות לדירה של המשפחה שלו בקומה מעלינו ו תקפו אותו. הילדים הקטנים שלי, בני 10 ו-11, ראו את השוטרים בועטים בבילאל ומכים אותו, בעיקר בפנים ובראש. כשאמא שלו, חנאן, ניסתה לחלץ אותו, הם דחפו אותה. הכנסתי את הילדים מהר לדירה, כדי שלא יראו עוד. הם פחדו מאוד. אחר כך ראיתי את השוטרים מובילים את האחים של בילאל –מוחמד, סולטאן וח'דר. כל האירוע נמשך בערך חצי שעה. חששתי לבעלי כי הוא חולה לב, הוא עבר ניתוח לפני שנה וחצי, והוא נראה עייף מאוד ומותש. זו לא התנהגות נורמלית שפורצים בכוח לדירה שלך ונכנסים עד לחדר השינה ופוגעים ככה בפרטיות של המשפחה. מה היה קורה אם הם היו נכנסים ככה לחדר הילדים!? פאטמה אבו חומוס, בת 20, אחותו של מוחמד, סיפרה בעדותה: באותו לילה הייתי ערה ודיברתי עם הארוס שלי בטלפון ואז הוא אמר פתאום שברשתות החברתיות פרסמו שכוחות הכיבוש מקיפים את הבניין שלנו. יצאתי מייד למרפסת וראיתי את כוחות הכיבוש פרוסים ברחוב. שמעתי צעקות בחדר המדרגות, מהקומה השנייה, מתחתינו, ואחר כך הבנתי שפרצו להם את דלת הדירה. הערתי את אח שלי, סולטאן וניגשנו לדלת כי שמענו שמישהו מנסה לפרוץ אותה. סולטאן אמר להם שהוא פותח, אבל האיש שהיה בצד השני של הדלת אמר לו להתרחק מהדלת. היה פיצוץ והדלת נפרצה. בערך עשרים אנשים רעולי פנים, במדים צבאיים, פרצו לדירה. הם שאלו את סולטאן מה שמו. אחר כך הם הורו לנו לשבת על הספה וניגשו לאח שלי, מוחמד, שישן בסלון ושאלו אותו איך קוראים לו. אחרי שהוא ענה להם הם אמרו שהם באו לעצור אותו והובילו אותו לחדר כדי שיתלבש. ניסיתי לצלם את המעצר של מוחמד, אבל אחד מאנשי כוחות הכיבוש צעק עליי ודרש שאתן לו את הטלפון. ח'דר אמר לי לא להפסיק ושהצילום בתוך הבית שלנו הוא חוקי. האיש מכוחות הכיבוש ניסה לקחת את הטלפון מהיד שלי ואז התפתחה קטטה ביננו לבינו. הוא דחף אותי ואת סולטאן לכיוון חדר השירותים ואני נפלתי לתוך המקלחת. בינתיים הגיע אבא שלי. סולטאן וח'דר ניסו להגן עליי אבל אנשי כוחות הכיבוש, שלבשו כפפות ומגני ברכיים מחומר קשה, תקפו אותם. הם בעטו בסולטאן ובח'דר דקות ארוכות, אולי משהו כמו עשר דקות. ואז הם הוציאו אותם, קודם את מוחמד ואחריו את סולטאן וח'דר. מוחמד אבו אל-חומוס, בן 18, שנעצר כחשוד ושוחרר ללא כלום, סיפר בעדותו: אני עובד כמלצר באולם חתונות. באותו לילה חזרתי הביתה ונרדמתי על הספה בסלון מרוב עייפות. פתאום התעוררתי וראיתי אנשים רעולי פנים עומדים לידי. הם שאלו אותי איך קוראים לי ודרשו לראות את תעודת הזהות שלי. אחד מהם שאל מה שמות בני המשפחה שלי ואמר לי שאני עצור ושאלך להתלבש. השוטרים אזקו לי את הידיים, שמו לי כיסוי עיניים ומסכה על הפה ואז הובילו אותי אל מחוץ לבית. בדרך החוצה שמעתי צעקות. שמעתי גם את אבא שלי, אבל לא יכולתי לעשות כלום, הם דחפו אותי במדרגות ונחבטתי בקיר. בחוץ הם הושיבו אותי על הברכיים, מול הבניין. אחד מהם דחף את הראש שלי למטה. אחר כך הם הכניסו אותי לתוך רכב המעצר שבו כבר היה אח שלי, ח'דר. ידעתי שזה הוא כי שמעתי אותו אומר להם שהוא רוצה אמבולנס כי הוא לא מרגיש טוב. השוטר אמר לו שעוד מעט נגיע למקום שבו הוא יקבל טיפול. הסיעו אותנו למוצב של מג"ב בכביש 1. הם הביאו לשם גם את האחים שלנו בילאל וסולטאן. הם הושיבו אותנו בחצר, על הברכיים, והשאירו אותנו ככה למשך רבע שעה בערך. שמעתי את האחים שלי נאנקים מכאבים ומבקשים אמבולנס. אחרי רבע שעה בערך הם הסיעו רק אותי למסקוביה (מתקן המעצר במגרש הרוסים). כשהגעתי לשם עברתי חיפוש בעירום ואז הכניסו אותי לחדר שבו נתנו לי מדים של עצירים ועשו לי בדיקת קורונה. אחר כך הובילו אותי לחדר אחר ושם חקרו אותי במשך חמש שעות בערך, כל פעם חוקר אחר. הם עשו תורות, אחד נכנס ואחד יצא. כל הזמן הזה ישבתי על כיסא עם ידיים קשורות. אחד מהם אמר לי שמישהו העיד שיריתי וגם שזרקתי אבנים. אמרתי לו שאני שעובד 12 שעות ביום ושאני לא מעורב בדברים כאלה. החוקרים צעקו עליי ודפקו על השולחן ואמרו לי שאני חצוף ושהם יחנכו אותי. אחרי שעה בערך הם נתנו לי ללכת לשירותים. רק אחרי שסיימו לחקור אותי הם הרשו לי לעשן סיגריה ואז העבירו אותי לתא שבו הייתי לבד. למחרת, יום שני, שוב חקרו אותי במשך שעות ארוכות. הייתי עצור במשך יומיים ובמהלכם קיבלתי רק שלוש ארוחות. הראשונה הייתה ארוחת בוקר שכללה לבנה, ריבה לחם ומלפפון והיו עוד שתי ארוחות: אחת כללה אורז ושעועית, שלוש פרוסות פסטרמה ותפוח והשנייה מרק, אורז ואגס. בחקירה האחרונה, ביום שני, הם הביאו אדם שאני לא מכיר ואמרו שהוא האיש שהעיד נגדי. שאלתי אותו: אתה מכיר אותי בכלל? מה עשיתי לך כדי שתביא אותי לפה? והוא אמר: אני לא מכיר אותך, לא התכוונתי אליך, יש אדם אחר בשם מוחמד אבו אל-חומוס והעדתי נגדו. כשהם שמעו את זה הם החזירו אותי לצינוק. מישהו פתח את החלון בדלת של הצינוק ואמר לי: "אנחנו מצטערים, עצרנו אותך בטעות". אחרי כמה זמן, בשעות אחר הצהריים, הגיע מישהו שהוציא אותי מהצינוק ושחרר אותי בלי שום תנאים. אפילו לא נתנו לי שום מסמך. לא חזרתי לעבודה שלי כי הקבלן שאצלו אני עובד אמר שהוא מצא לי מחליף ושאין לו כרגע עבודה בשבילי. יכול להיות שאיבדתי את העבודה שלי. בילאל אבו חומוס, בן 29, אב לשלושה, אחיו של מוחמד, סיפר בעדותו: ניסיתי לעלות לקומה השלישית אבל כוחות הכיבוש מנעו ממני. כשהגעתי לקומה הראשונה, ראיתי שהדלת של הדירה הרוסה. חמישה מאנשי כוחות הכיבוש, שהיו רעולי פנים, התנפלו עליי והכו אותי. אמא שלי הגיעה וניסתה לעזור לי אבל הם דחפו אותה והיא נפלה. השוטרים גררו אותי החוצה, הושיבו אותי על הקרקע ואזקו לי את הידיים מאחור. אחר כך הם הביאו את מוחמד, ואחר כך גם את ח'דר ואת סולטאן. הם הושיבו אותם לידי. אחרי חמש דקות בערך הם כיסו לי את העיניים והסיעו אותנו ברכב, מרחק של עשר דקות מאל-עיסאווייה. אני חושב שהמקום שהגענו אליו זה מוצב של משמר הגבול בכביש מס' 1. אני וח'דר צעקנו מכאבים. הם לקחו את ח'דר לבית חולים ומשם שיחררו אותו הביתה. אני וסולטאן נשארנו בחצר. הם הושיבו אותנו בחוץ, על הברכיים. אחרי שעה בערך הסיעו אותנו לתחנת המשטרה בסלאח א-דין. הם הכניסו אותנו לצינוק. סבלתי מכאבים חזקים בראש וצעקתי לסוהרים. אחרי חצי שעה בערך לקחו אותי לבית החולים שערי צדק באמבולנס. הייתי עדיין אזוק בידיים ורגליים. בדקו לי שם רק את לחץ דם ולא קיבלתי שום טיפול אחר. גם במהלך הבדיקה נשארתי אזוק. אחרי שעה וחצי בערך הם החזירו אותי לתחנת המשטרה. ב-10:30 בבוקר לקחו אותי ואת סולטאן לחקירה. החוקרים האשימו אותנו ב"תקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו" וב"השתתפות בהתפרעות". הכחשתי את הכל. הם חקרו אותנו במשך שעה וחצי בערך ואז החזירו אותי ואת סולטאן לצינוק. נשארנו שם שעות ארוכות, בלי אוכל ובלי שתייה, הרשו לנו רק ללכת לשירותים. כל הזמן הזה היינו אזוקים ביידים וברגליים. בשעה 15:30 העבירו אותנו לבית משפט השלום, ושם השופט האריך לנו את המעצר עד ה-23.11.21 בשעה 12:00, אבל עורך הדין שלנו הגיש ערעור. מבית המשפט העבירו אותנו למגרש הרוסים (מסקוביה). השעה הייתה בערך 20:30. הרופא שם סירב לקבל אותנו ודרש שייקחו אותנו לבית חולים כי ראו בבירור את סימני המכות על הגוף שלנו. הם לקחו אותנו לבית החולים הדסה עין כרם ושם עברנו בדיקות וצילומים ובדקו גם את האוזניים שלנו. במשך כל הבדיקות היינו אזוקים בידיים וברגליים. ביום שני, 22.11.21, בשעה 11:00 בבוקר, החזירו אותי ואת סולטאן למגרש הרוסים ומשם לקחו אותנו לתחנת המשטרה בסלאח א-דין. שם שחררו אותנו למעצר בית של חמישה ימים אחרי שהחתימו אותנו על ערבות של 5,000 ש"ח. אני עדיין סובל מכאבים בבטן ובכתפיים בגלל המכות, אני לא רואה ולא שומע טוב, במיוחד באוזן שמאל ובעין ימין. הבנים הקטנים שלי בני שנתיים וחצי ושלוש, היו בהלם כשראו אותי. הם לא מבינים למה כל זה קרה. בגלל המעצר ומעצר הבית הפסדתי ימי עבודה ועכשיו אני חושש לאבד את מקום העבודה שלי.
