ביום רביעי, 11.10.23, בסביבות 13:30, הגיעו כמה מתנחלים בשני טרקטורונים מכביש המוביל לכניסה הדרום-מזרחית לכפר קוסרה שבמחוז שכם, ותקפו באבנים פועלים באתר בנייה הסמוך לכביש. הפועלים יידו לעברם אבנים בחזרה, והמתנחלים ירו אש חיה באוויר ואז נסעו לכיוון המאחז אש-קודש, שהוקם מדרום לכפר. בסביבות השעה 15:00 נכנסו שוב כמה מתנחלים בטרקטורונים לחלקו המזרחי של הכפר, הציתו עמוד חשמל והשליכו אבנים על בית משפחת עודה, בו שהו באותה שעה שמונה מבני המשפחה, בהם ארבעה ילדים. אחד מבני המשפחה, עווד עודה, בן 29, עלה לגג ויידה לעבר המתנחלים אבן בניסיון להרחיקם, וזו נחתה בחצר הבית. באותו זמן עמדו שלושה חיילים במרחק של כ-150 מטרים מהבית ולא עשו דבר, גם לא כאשר כמה מהמתנחלים ניסו לפרוץ את שער הבית.
זמן קצר לאחר מכן הגיעו למקום כמה צעירים מהכפר ויידו אבנים לעבר המתנחלים ממרחק של כעשרים מטרים מהם, במטרה להרחיקם. המתנחלים, שבינתיים גדל מספרם, יידו לעברם אבנים בחזרה וירו אש חיה לעברם ולעבר בית משפחת עודה. מירי המתנחלים נופצו חמישה חלונות בבית ודוד השמש נוקב. נוסף על כך הציתו המתנחלים את מכונית המשפחה שחנתה ליד הבית.
המתנחלים המשיכו לירות אש חיה לעבר הבית, גם בזמן שבני המשפחה ניסו להימלט ממנו. אחת היריות פגעה בכתפה של רהף עודה בת החמש, בזמן שתושבים מהכפר סייעו להעביר אותה מעל הגדר המקיפה את הבית. היא אושפזה למשך חמישה ימים. לאחר שכל בני המשפחה נמלטו, עווד עודה, אביה של רהף חזר כדי להגן עליו. רגע לפני שנכנס לביתו ירה בו אחד המתנחלים. הוא נפגע בפיו והכדור יצא דרך הצוואר. לאחר כמה דקות הוא ניסה להימלט מהמקום, אך נורה שוב ברגלו על ידי אחד המתנחלים. הוא אושפז בבית החולים ושוחרר למחרת.
תמונה
רהף עודה, בת חמש, מוכנסת לאמבולנס לאחר פציעתה. התמונה באדיבות המשפחה
בהמשך האירוע, ירו מתנחלים למוות בשלושה מהצעירים שהגיעו כדי להגן על המשפחה, כשהיו במרחק של מאה-מאתיים מטרים מהבית: עבאדה אבו סרור, בן 17, מוסעב אבו רידה, בן 18, מועאד עודה, בן 29, נורו בגבם.
בסביבות 16:00, פרצו חיילים את דלת הכניסה בבית משפחת עודה, כשהיה ריק מדייריו, פירקו והחרימו את מכשיר ה-DVR של מצלמות האבטחה של הבית ומסרו אותו לשוטרי מג"ב שהגיעו למקום.
באותו ערב, בסביבות 18:00, התמקם כוח צבאי בכניסה המערבית לכפר. תושבים התאספו במקום והתפתח עימות בינם לבין החיילים, במהלכו יידו התושבים אבנים לעבר החיילים, שירו לעברם רימוני גז מדמיע ואש חיה. חסן עודה, בן 21, נורה בראשו כשחיכה ליד מכוניתו לאחר שפינה פצוע לאמבולנס. באותו יום פונו לבתי החולים למעלה מ-13 פצועים מהכפר.
למחרת הופצו בקבוצות המדיה החברתית של מתנחלים קריאות לחסום את מסע ההלוויה של ארבעת ההרוגים, שגופותיהם היו אמורות להיות מועברות לכפר במהלך הבוקר מבית החולים בסלפית. בסביבות 9:30 הגיעו שלושה מתנחלים לצומת של הכפר קבלאן וחסמו בצמיגים את הדרך בה אמור היה לעבור מסע ההלוויה. הם גם יידו אבנים לעבר כעשרה מתושבי קוסרה שהגיעו לצומת כדי ללוות את האמבולנסים אל הכפר.
דקות ספורות לאחר מכן, התאספו בצומת קבלאן עשרות מתנחלים נוספים ותקפו גם הם באבנים את התושבים שהמתינו במקום. כעבור זמן קצר הגיעו כמה מהאמבולנסים לצומת, אז הותקפו באבנים על ידי המתנחלים. כוחות משטרה וצבא שהגיעו למקום לא הרחיקו את המתנחלים, ובמקום זאת ירו לעבר האבלים רימוני גז מדמיע וכן ירו אש חיה באוויר. מסע ההלוויה הסתובב והאמבולנסים עזבו את המקום. התושבים שהמתינו להם נמלטו צפונה, בכביש המוביל לקבלאן, המקביל לכביש 60.
שניים מהתושבים, איבראהים ואדי (אבו רידה), בן 62, ובנו אחמד, בן 25, רצו בכביש זה לעבר מכוניתם שחנתה במרחק של כמאתיים מטרים מהצומת. אז ירו בהם מתנחלים ממכונית שנסעה בכביש 60. בתיעוד ווידאו של האירוע נראה אחמד ואדי נופל לאחר שנורה מתוך מכונית עם לוחית זיהוי ישראלית. הוא נפגע בחזהו ובצווארו ואביו נפגע משתי יריות בחזהו. השניים פונו לבית החולים, אליו הגיעו ללא רוח חיים.
רק כשעתיים לאחר מכן הצליחו האמבולנסים להגיע לקוסרה, לאחר שנערך תיאום עם משרד הקישור הפלסטיני, ותושבי הכפר יכלו לקיים את הלווייתם של ארבעת הרוגי היום הקודם.
התקפות של מתנחלים הפכו כבר מזמן לחלק מהשגרה של התושבים הפלסטינים בגדה. מאז החלה המלחמה ברצועת עזה, תדירותן וחומרתן של התקפות אלה עלו באופן משמעותי – כפי שאירע במקרים המתוארים לעיל. למרות זאת, הצבא והמשטרה עדיין נמנעים מלהתערב ולא פועלים כדי להגן על הפלסטינים. בחלק מהמקרים הם גם משתתפים בעצמם במעשי האלימות. כשמעשים אלה נעשים ברשות, בסיוע ותחת חסותם של המשטרה ושל הצבא, וכשברוב המכריע של המקרים לא ננקטים כל צעדים נגד האחראים להם – מובן שאלה אינם "עשבים שוטים" או "מקרים חריגים". זוהי אלימות מדינה, הנעשית בשמה ונועדה לקידום מטרותיה.
תמונה
מימין לשמאל: מועאד עודה, עבאדה אבו סרור מוסעב אבו רידה שנורו למוות בידי המתנחלים בקוסרה. התמונות באדיבות המשפחות
תחקירנית בצלם סלמא א-דבעי, גבתה את עדויות מבני משפחת עודה ומתושבי הכפר שנחלצו לעזרתם:
עווד עודה, בן 29 ואב לשלושה ילדים בני שנה עד חמש, שהוא ובתו רהף נפצעו מירי המתנחלים, סיפר בעדותו:
תמונה
עווד עודה לפני פציעתו. התמונה באדיבותו
ביום רביעי, 11.10.23, בשעות אחר הצהריים, הייתי בבית עם אשתי הדיל, בת 24, עם שלושת הילדים שלנו, רהף, בת חמש, מחמוד, בן ארבע, ואדם, בן שנה, ועם אמא שלי, אחי ואחותי. פתאום ראיתי מהחלון בערך שבעה מתנחלים מציתים שני עמודי חשמל במרחק של 70-50 מטרים מהבית שלנו. הם היו חמושים ברובי אם-16 ועוזי. נעלנו את כל הדלתות כי פחדתי שהם יכנסו. המתנחלים התקדמו אל הבית שלנו והציתו גם את המכונית שלנו שחנתה ליד הבית ואז הם התחילו לזרוק אבנים על הבית. עליתי לגג ובכל פעם שניסיתי להסתכל הם ירו לכיוון שלי אש חיה. צעקתי להם שבבית יש רק נשים וילדים אבל זה לא עזר והם המשיכו לירות על הבית. איתי שלושה חיילים עומדים מאחוריי המתנחלים, במרחק של בערך 150 מטרים.
מתנחלים כבר תקפו את הבית שלנו בעבר אבל אף פעם לא ככה. הפעם הרגשנו ממש שהם באו להרוג אותנו. הם ירו וירו ולא הפסיקו גם כשתושבים אחרים ניסו להתקרב לבית ולעזור לנו. אחרי שהירי נמשך חצי שעה החלטתי שאני צריך לפנות את המשפחה שלי כי פחדתי שהמתנחלים יכנסו פנימה ויפגעו בנו. מתנחלים עמדו ליד שער הכניסה וניסו להרוס אותו אז לא נשארה לנו ברירה אלא לטפס על הגדר. עזרתי לאמא שלי ולאשתי לצאת עם הילדים יחד עם אחי ואחותי ולעבור את הגדר. בצד השני חיכו להם תושבים מהכפר שהרחיקו אותם מהבית. אני חזרתי בחזרה לבית כדי לשמור עליו וברגע שנכנסתי ועמדת לסגור את הדלת פתאום נפגעתי בפה והרגשתי את הכדור יוצא לי מהצוואר. נפלתי על הרצפה ואני חושב שבאותו רגע איבדתי את ההכרה. הייתי שם לבד ואף אחד לא היה יכול להגיע אליי.
אני זוכר שאחרי כמה דקות קמתי, יצאתי מהבית מאחורה והתחלתי ללכת לכיוון דרך העפר. התקדמתי לאט לאט בהליכה שפופה ואז כשכמעט הגעתי לשם, המתנחלים ירו בי שוב ונפגעתי פעמיים ברגל ימין. מישהו פינה אותי במכונית שלו למרפאה ואז שוב איבדתי את ההכרה ואני לא זוכר כלום עד שהתעוררתי בסביבות 22:00, בבית החולים אל-איסתישארי ברמאללה. כאב לי מאוד מהפציעה ברגל ובצוואר. עד עכשיו אני לא מסוגל לסובב את הראש.
רק למחרת סיפרו לי שגם רהף נפצעה מהירי של המתנחלים ושהיא מאושפזת בבית חולים א-נג'אח בשכם ואז נודע לי גם שלושה תושבים מהכפר נהרגו כשהם התקרבו לבית שלנו וניסו להציל אותנו משם. אחד מהם היה בן הדוד שלי, מועאד עודה, . חסן עודה, שחיילים ירו בו באותו יום בכניסה לכפר הוא גם קרוב משפחה שלי.
עכשיו כולנו גרים בבית של אחי עאהד במרכז הכפר. אנחנו מפחדים לחזור הביתה כי המתנחלים פשוט ניסו לרצוח אותנו שם. לא חזרתי גם לעבוד במסגרייה שלי שמתחת לבית שלנו. אני לא יודע כמה זמן זה עוד יימשך. הפעם ניצלנו, אבל אני לא יודע מה נעשה בפעם הבאה שהם יתקפו. אנחנו אמורים פשוט לשבת בבית ולחכות שמתנחלים יבואו להרוג אותנו?
תמונה
מנאל עודה בכניסה לבית בנה עאהד במרכז הכפר עם נכדתה רהף. צילום: סלמא א-דבעי, בצלם, 12.12.23
אמו של עווד, מנאל עודה, בת 51, סיפרה:
עברו שש שנים מאז שמתנחל ירה למוות בבעלי מחמוד אחמד עודה כשהוא היה בשטח החקלאי שלנו בכפר ב-29.11.17.
ביום רביעי, 11.10.23, בשעות הצהריים, הייתי בבית עם שלושה מהילדים שלי, עבד א-רחמן, בן 11, רביע, בת 19, ועווד, בן 29, עם אשתו הדיל, בת 24, והילדים שלהם, רהף, בת חמש, מחמוד, בן ארבע, ואדם, בן שנה. פתאום, ב-15:15, ראינו בערך שישה מתנחלים מתקרבים לבית שלנו על 3-2 טרקטורונים. הם עצרו ליד עמוד חשמל והתחילו לנסר אותו עם מסור חשמלי. אחר כך הם לקחו חתיכת ספוג מהכביש, הצמידו אותה לעמוד והציתו אותו.
סגרתי את כל החלונות בבית וריכזתי את הילדים באחד החדרים. עווד עלה לגג ועליתי אחריו כי דאגתי שיקרה לו משהו. ראיתי שמגיעים עוד ועוד מתנחלים ובינתיים אלה שהיו שם זרקו עלינו אבנים. היו כמה תושבים שניסו להתקרב לבית שלנו כדי לעזור אבל היו כל כך הרבה מתנחלים אז היה להם קשה להתקרב. כמה מהמתנחלים החזיקו רובים וכמה החזיקו אקדחים. פתאום הם התחילו גם לירות לכיוון שלנו. הרגשתי את אחד הכדורים עובר ממש ליד הראש שלי. עווד צעק להם בעברית שאנחנו לא רוצים בעיות ושיש בתוך הבית ילדים אבל הם התעלמו ממנו והמשיכו לירות ולזרוק אבנים. הרגשתי שהם מנסים להרוג אותנו אז ירדתי הביתה.
ראיתי את רביע רועדת מפחד, והיא אמרה לי שכמה כדורים עברו לה ממש ליד הראש כשהיא הייתה ליד החלון במטבח. המתנחלים לא הפסיקו לירות והם ניפצו לנו חמישה מהחלונות בבית. אחד הכדורים פגע גם בדוד מים. הם הציתו את המכונית שלנו, שאני משתמשת בה כדי להסיע את הילדים לבית ספר. זה כבר נהיה ממש מסוכן והחלטנו לברוח מהבית.
עווד אמר שהוא נשאר אז יצאתי החוצה עם הדיל וכל הילדים. לא היה זמן לנעול נעליים וחלק מאיתנו נשארו יחפים. המתנחלים עמדו בשער של החומה של הבית וניסו לפרוץ אותו, אז לא יכולנו לצאת דרך שם. התחלנו לעבור מעל חלק אחר של החומה, בגובה מטר. הדיל קפצה מעליה ונפלה, אבל הצליחה לקום ומישהו מהכפר עזר עם הילדים. התחלנו להתרחק מהבית ורצנו בין הסלעים לכיוון הכביש המהיר. כל הזמן שמענו יריות וזה היה ממש מפחיד. נורא דאגתי כי רהף הנכדה שלי נשארה מאחוריי, וגם לא ידעתי מה עלה בגורלם של אחרים מהמשפחה שלי. רצנו עד החצר של אחד הבתים הקרובים ואחיין שלי, מועאד, שהיה שם, אמר לי להוריד את הראש ושעוד מעט נגיע לכביש הראשי. הסתתרנו עוד קצת ואז רצנו לכביש ומישהו שם אסף אותנו במכונית שלו לבית של הבן שלי עאהד במרכז הכפר קוסרה.
כשהגענו לשם נודע לי שעווד מועאד נפצעו. נסעתי מהר למרפאה של הכפר ושם הודיעו לי שם שמועאד נהרג. היו שמועות שגם עווד נהרג. ראיתי שם את הנכדה שלי רהף, שהייתה פצועה. מסתבר שהיא נפצעה בכתף מירי בזמן שמישהו ניסה לעזור לה לטפס מעל החומה בבית שלנו. החליטו לפנות אותה לבית החולים בשכם אז נסעתי איתה באמבולנס. בבית החולים תפרו לה את הפצעים, ואשפזו אותה למשך חמישה ימים. נשארתי איתה בבית החולים עד שהיא שוחררה. עווד היה מאושפז בבית החולים ברמאללה ותודה לאל המצב שלו כבר התייצב.
לא חזרנו הביתה מאז. כולנו גרים בינתיים בבית של הבן שלי עאהד. אני מרגישה שהמתנחלים רוצים להרוג אותנו ולא מסוגלת לחזור לבית שלי. אני לא מבינה למה הם רודפים אותנו ותוקפים אותנו בבית שלנו? אנחנו לא מתקרבים אליהם והם פשוט מגיעים ויורים עלינו... הם הרגו את בן אחותי מועאד על לא עוול בכפו. הוא היה בן יחיד ועבד כמהנדס כדי לעזור לפרנס בבית.
מוראד ח'אלד, בן 23 ואב לשניים, תושב קוסרה שהגיע לסייע בחילוצם של בני משפחת עודה ונפצע קשה מירי המתנחלים, סיפר:
ביום רביעי, 11.10.23, בסביבות 15:00 הייתי בבית והבנתי מקריאות ברמקולים של המסגד שמתנחלים תוקפים בתים בחלק המזרחי של הכפר וצריך להגיע להגן על התושבים שם. בן דוד שלי, עווד עודה, גר בדיוק באזור הזה והתקשרתי אליו מהר. הוא אמר שהמתנחלים יורים על הבית שלו ושהמצב קשה. יצאתי מהבית ואחד התושבים אסף אותי. נסענו ביחד עד הדרך שמובילה לבית של עווד.
ירדתי מהאוטו במרחק של בערך 200 מטרים מהבית של עווד וראיתי פצוע שוכב על הקרקע, בלי שאף אחד יתקרב אליו. התקרבתי והבנתי מייד שזה קרוב משפחה שלי, מועאד עודה. היו לו חורי ירי בגב ובבטן. הרמתי אותו בעזרת עוד מישהו והכנסנו אותו לאוטו. נכנסתי גם אני פנימה ועוד לא הספקנו לזוז ושוב היה ירי עלינו. הרגשתי כדור חודר לי דרך הגב ויוצא מהמבטן. היה ירי מכל הכיוונים ולא הצלחתי לראות מאיזה כיוון ירו עלינו. לא ראיתי את המתנחלים. אולי הם היו מאחורי הבית שלו.
נסענו משם מהר למרפאה במרכז קוסרה ומשם העבירו אותי לבית החולים רפידיא בשכם. אחר-כך סיפרו לי שהרופאים לא חשבו שיוכלו להציל אותי. הייתי במצב אנוש והכניסו אותי מייד לניתוח. פתחו לי את הבטן וראו שנפגעתי במעיים. הם טיפלו במה שהיה צריך שם ובערך שש שעות אחרי הניתוח התעוררתי. השאירו אותי עוד שלושה ימים בטיפול נמרץ ואחר-כך הייתי מאושפז עוד שבועיים. בבית החולים התקינו לי צינורות הזנה, והוציאו אותם רק לפני שלושה ימים. אני עדיין יכול לאכול רק מזון נוזלי, וצריך מעקב בבית החולים.
תמונה
נקבי הירי של המתנחלים בשמשות האמבולנס של יוסף דירייה. התמונות באדיבות העד
נהג האמבולנס, יוסף דירייה, בן 47, שפינה ארבעה מהפצועים למרפאה בקוסרה, סיפר:
אני עובד הרבה שנים באזור של קוסרה וכפרים סמוכים, ואף פעם לא ראיתי אירוע כמו שהיה ביום רביעי, 11.10.23. באותו יום, בסביבות השעה 15:00, קיבלנו קריאה מתושב קוסרה שמתנחלים תוקפים את הבית של התושב עווד עודה בדרום-מזרח הכפר. יצאתי לשם מהר עם חובש, וחנינו את האמבולנס בדרך העפר שמובילה לבית, במרחק של בערך 100 מטרים ממנו. כבר מהכביש ראינו 8-7 מתנחלים מסתובבים ויורים מסביב לבית. אחד מהם היה רכוב על טרקטורון וראיתי אותו יורה ירי מסיבי מאוד על הבית. שמעתי כל הזמן את הנשים צועקות לעזרה מתוך הבית. לא ראיתי חיילים באזור. היו 7-5 צעירים מהכפר שניסו להתקרב לשם.
פתאום כמה צעירים הביאו אלינו לאמבולנס פצוע בטן. הגשנו לו מייד עזרה ראשונה, והירי נמשך תוך כדי כך. כדור אחד חדר דרך השמשה הקדמית של האמבולנס ועוד אחד דרך השמשה האחורית. ומיד הסתובבתי עם האמבולנס והתרחקנו כמה מטרים, ואז כמה צעירים הובילו אלינו עוד שני פצועים. זה היה מצב בלתי נתפס. הירי לא נפסק לרגע. כל אחד שהתקרב לאזור כדי לעזור איכשהו יצא משם פצוע. תוך 3-2 דקות, המתנחלים כמות מטורפת של כדורים. זה היה כאילו תוך דקות ספורות נפתחו שערי הגיהינום.
ואז הביאו אלינו עוד פצוע והחלטנו לפנות את כל ארבעת הפצועים. היו להם פגיעות שונות, ברגל, ביד ובפלג הגוף עליון. התחלנו לנסוע בזמן שהירי נמשך. הגענו למרפאה בקוסרה, הורדנו את ארבעת הפצועים, ובינתיים עזרתי לצוות הרפואי של המרפאה לטפל להגיש עזרה ראשונה לפצועים שהמשיכו להגיע לשם. היו שם כבר יותר מ-13 פצועים וחלק מהם היו במצב קשה. ראיתי במרפאה גם את עווד עודה, שנפגע מירי בצוואר. גם הבת הקטנה שלו פונתה לשם והייתה לה פציעה בכתף. אחר כך העברתי משם את אחד הפצועים לבית החולים בשכם, ומאוחר יותר נודע לי שהוא מת מפצעיו. שמו היה מועאד.
תמונה
הכניסה הראשית לכפר קוסרה, בחלקו המערבי של הכפר. צילום: סוהיר עאבדי, בצלם, 25.12.23
פתחי חסן, בן 27, תושב קוסרה, שסייע בחילוץ בני משפחת עודה, סיפר בעדותו:
תמונה
חסן עודה. התמונה באדיבות המשפחה
ביום רביעי, 11.10.23, בסביבות 15:00 הייתי בעבודה באתר בנייה במזרח קוסרה. שמעתי שמתנחלים תוקפים את הבית של עווד עודה שנמצא בקצה המזרחי של הכפר אז הלכתי לשם עם עוד כמה אנשים. כשהתקרבנו לבית, ראינו 10-7 מתנחלים מנסים לפרוץ את השער עם מסור חשמלי. הם לבשו בגדים אזרחיים והיו להם רובים ואקדחים. פתאום כמה מהם התחילו לירות אש חיה על הבית ושמעתי צעקות לעזרה של ילדים ונשים. שמעתי גם את עווד צועק שהמתנחלים פורצים לו לבית ושהם באו להרוג את המשפחה שלו, וראיתי את המכונית שלהם עולה באש.
המתנחלים ראו אותנו והתחילו לירות גם לכיוון שלנו. שלושה מהם ירו עלינו ברובים והשאר באקדחים. הצלחנו לחמוק מהיריות ולהיכנס לחצר של הבית של עווד. חילצנו משם את הבת שלו. היה לה דם על הבגדים והיא לא הפסיקה לבכות. רצתי איתה על הידיים למרחק של בערך 20 מטרים, ותוך כדי כך ראיתי אבק עולה מהקרקע מסביב מכדורים שירו לכיוון שלנו. המשכתי לרוץ איתה עוד 50 מטרים בערך עד שהגענו לחצר של בית אחר, לדרך העפר, איפה שחיכה האמבולנס שפינה את הילדה. אחי אחמד, בן 26, גם היה מאלה שניסו לעזור לבני משפחת עווד ונפצע ביד מהיריות של המתנחלים. גם הוא פונה באמבולנס.
אני חזרתי לכיוון הבית של עווד, וראיתי כמה צעירים שנשארו שם באזור. הם אמרו לי שהם הצליחו להתקרב לשלושה צעירים אחרים שנפגעו וששניים מהם נהרגו. אחד מהם היה מוסעב אבו רידה. אחרי כמה רגעים ראיתי אותו שוכב מתחת לעץ, במרחק של בערך 20 מטר מהבית. לא רחוק ממנו שכב מוחמד א-שיח', שנפצע ברגל. ואמרו לי שיש עוד פצוע, איסמאעיל עודה, ששוכב איפשהו על דרך העפר, במרחק של בערך 200 מטרים מאיפה שהייתי. הלכתי לשם וגיליתי שזה מועאד עודה, ושגם הוא נהרג. ראיתי שם גם את עווד עודה, שפונה באמבולנס. הוא נפצע בצוואר שלו ולא נראה כאילו הוא ישרוד.
כשהבנתי שהיו הרוגים וכל כך הרבה פצועים נסעתי עם עוד כמה אנשים למרפאה.
בסביבות 18:00, שמעתי שכמה חיילים התמקמו בחלק המערבי של הכפר ושכמה צעירים יידו אבנים לכיוון שלהם, אז נסעתי לשם עם בן הדודה שלי, חסן עודה, בן 21. נעצרנו במרחק של בערך 200 מטרים מהג'יפ הצבאי. החיילים ירו משם כדורי "גומי". שמענו שמישהו נפצע מרימון גז אז אני וחסן הלכנו לחפש אותו, אבל לא מצאנו אותו. חזרנו לאוטו ונשארנו לידו. היה צעיר שעמד לידינו ודיבר בטלפון, ואז, פתאום הוא נפל על הקרקע. הסתבר שירו לו במותן. סחבנו אותו ביחד לאמבולנס שהיה לא רחוק משם, ואז חסן חזר לכיוון האוטו. בינתיים שמעתי שעוד מישהו נפצע וכשהתקרבתי לאוטו גיליתי שזה היה חסן, שנפגע מכדור בראש. העליתי אותו מהר ביחד עם עוד מישהו לאוטו ובינתיים התקשרתי לאמבולנס ותיאמתי איתו. חסן כבר לא נשם ולא היה לו דופק וכבר הבנתי שהוא נהרג.
אחרי שהעברתי אותו לאמבולנס נסעתי משם ישר לבית של אמא של חסן, דודה שלי מצד אבא, והודעתי לה שחסן נפגע. נסענו ביחד לבית החולים בשכם ושם הודיעו לנו שהוא נהרג. כולנו היינו בהלם.
תמונה
הפנייה מכביש 60 לכביש 5054 המוביל לקוסרה דרך קבלאן, שבה סבו האמבולנסים על עקבותיהם בעקבות מתקפת המתנחלים. התושבים שהמתינו לשיירה רצו בחזרה למכוניותיהם על כביש 5054, שחלקו הראשון מקביל לכביש 60, ממנו ירו עליהם המתנחלים
תחקירנית בצלם סלמא א-דיבעי גבתה עדויות בנוגע למתקפה על מסע ההלוויה:
אחמד ח'אלד ואדי, בן 22, שהמתין למסע ההלוויה עם דודו איבראהים ובן דודו אחמד, סיפר ב-16.12.23:
ביום רביעי, 12.10.23, בסביבות 9:30, נסעתי עם דוד שלי איבראהים ושני הבנים שלו, יאסר ואחמד, לכיוון צומת א-סאוויה כדי להצטרף לשיירה שהחזירה את ארבעת ההרוגים מהיום הקודם לקבורה בקוסרה. נסענו דרך הכפר קבלאן, על כביש שמתחבר לכביש 60, מול הכפר א-סאוויה וחנינו במרחק של בערך 200 מטר מהצומת. בזמן שחיכינו לאמבולנסים אני, איבראהים ואחמד ירדנו מהמכונית ויאסר נשאר בתוכה. חנו שם עוד שלוש מכוניות ו-12-10 אנשים שחיכו לשיירה כמונו.
פתאום התקרבה לכיוון שלנו מכונית שירדה מכביש 60 ועצרה בכניסה לכביש לקבלאן שחיכינו בו, ואז שלושה מתנחלים ירדו ממנה וחסמו עם צמיגים את הגישה מהכביש הזה לכביש 60. הם צעקו וקיללו את התושבים שחיכו, ותוך זמן קצר הגיעו עוד ופתאום היו שם 50-40 מתנחלים. בערך באותו זמן הגיעה גם השיירה של האמבולנסים שהובילו את ההרוגים, והמתנחלים התחילו לתקוף אותנו ואת האמבולנסים באבנים. היו בצומת גם כמה חיילים, אז שלושתנו ברחנו בחזרה לכיוון המכונית, ופתאום היו יריות, אני הספקתי להגיע למכונית והתיישבתי מאחורי ההגה. התחלתי לנסוע קצת כי רציתי להסתובב ולאסוף את איבראהים ואחמד שחשבתי שהיו מאחוריי, אבל יאסר ואני לא ראינו אותם ופתאום יאסר אמר שהוא ראה שאחמד נפגע. כשהצלחתי לרדת מהמכונית כדי לחפש אותו כמה אנשים צעקו לי שכבר פינו אותו למרפאה בקבלאן, וגם את אבא שלו שגם נפגע. נסענו למרפאה ושם הודיעו לנו ששניהם נהרגו.
תמונה
איבראהים ואחמד ואדי. התמונה באדיבות המשפחה
סאאיד אבו סרור, בן 43, אביו של עבאדה אבו סרור בן ה-17 שנהרג יום קודם לכן, ליווה שיירת האמבולנסים שהובילה את בנו ואת ההרוגים האחרים לקבורה. הוא סיפר:
אני וכמה קרובי משפחה שלי נסענו בשיירה של 5-4 מכוניות אחרי ארבעה אמבולנסים, שאחד מהם הוביל לקבורה את הבן שלי, עבאדה, שנהרג יום קודם בידי מתנחלים כשניסה להגן על הבית של משפחת עודה בקוסרה מפני מתנחלים. נסענו מבית החולים בסלפית לכיוון קוסרה. בדרך ראש המועצה הודיע לנו שהצבא סגר את מחסום זעתרה אז תכננו לנסוע דרך הכפר קבלאן. כשנסענו בכביש 5053, עברנו את הכפר א-סאוויה והתקרבנו לצומת א-סאווייה-כביש 60, ראיתי עשרות מתנחלים שחסמו את הדרך ושמעתי יריות. היו שם כמה חיילים שירו אש חיה באוויר ורימוני גז מדמיע לעבר תושבים שהיו שם. מייד פיניתי לאמבולנסים את הדרך כדי שיוכלו להסתובב ונברח מהעימותים. כל השיירה הסתובבה בחזרה לכיוון א-סוואיה. יותר מאוחר שמעתי שכמה אנשים נפגעו אבל לא ידעתי מי, ורק יותר מאוחר נודע לי ששני תושבים מקוסרה נהרגו בזמן שהם חיכו לנו ליד צומת קבלאן. אחרי שעתיים בערך הצלחנו לתאם את המעבר שלנו עם הקישור הישראלי דרך הקישור הפלסטיני ויצאנו שוב לכיוון ההלוויה בקוסרה.
