המים המסופקים ברצועת עזה אינם ראויים לשתיה וישראל מונעת הכנסת ציוד לשיקום המערכת

כמעט 95% מהמים הנשאבים ברצועת עזה מזוהמים ואינם ראויים לשתייה, כך הזהירו לאחרונה תכנית האו"ם לאיכות הסביבה, רשות המים הפלסטינית, נציבות המים של ישובי החוף ברצועת עזה וארגוני סיוע בינלאומיים. להערכתם, יידרשו 20 שנה לפחות לשיקום מערכת מי התהום של רצועת עזה, וכל דחייה בטיפול בעניין תוביל להתדרדרות נוספת במצב שבעטייה עלול השיקום להימשך מאות שנים. מאז הטלת המצור על הרצועה ביוני 2007, אוסרת ישראל על הכנסת ציוד וחומרים הנחוצים לשיקום מערכות המים והטיפול בשפכים, איסור שנותר בתוקפו למרות ההקלות האחרונות במצור.

ילד ממלא כלי במים ממכל שהציב ארגון אוקספם במחנה הפליטים ג'באליא שברצועת עזה. צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 28.10.09.

הסיבות לזיהום מערכת המים ברצועה
משבר המים ברצועה נוצר עקב שאיבת יתר ממערכת מי התהום אקוויפר החוף. על-פי הערכות נשאבת מאקוויפר זה מדי שנה כמות כפולה בערך מכמות המים המזינה אותו. שאיבת היתר, הנמשכת כבר כמה עשורים, עוד מימי השלטון הישראלי ברצועה, נמשכה גם בניהולה של הרשות הפלסטינית ונמשכת כעת בניהולה של ממשלת חמאס, והיא גורמת לחדירת מי ים מלוחים למערכת זו. בנוסף, ההידרדרות בתחזוקת מתקני טיהור השפכים ברצועה, שהתגברה מאז הוטל המצור, והפגיעה במתקן הטיהור של העיר עזה במהלך מבצע "עפרת יצוקה", גרמו לזיהום נוסף של מערכת מי התהום בשפכים ולהמלחה נוספת של מי התהום. גורם נוסף לזיהום הוא אתרי סילוק אשפה ברצועה שאינם מטופלים כראוי. בעקבות מבצע "עופרת יצוקה" קלטו אתרים אלו כמויות פסולת עצומות, למעלה מ-600 אלף טון פסולת, שכללו פסולת אסבסט, פסולת רפואית, שמנים ודלקים.

מי ביוב זורמים דרך המזבלה האזורית ברפיח. הצילום באדיבות ארגון EWASH.

צריכת המים ברצועה
ממוצע צריכת המים לנפש ליום ברצועה עומד על 91 ליטר, מעט יותר מאשר בשטחי הגדה המערבית, שם ממוצע צריכת המים לנפש ליום מגיע ל-73 ליטר. עם זאת, ממוצע הצריכה בעזה עודנו נמוך מהמלצת ארגון הבריאות העולמי לצריכה מינימאלית לנפש ליום, 100 ליטר. לשם השוואה, ממוצע הצריכה בישראל עומד על 242 ליטר בערים ועל 211 ליטר באזורים כפריים.

תושבת שכונת עזבת עבד רבו שבמחנה הפליטים ג'באליא מביאה מים לביתה ממיכל שהציב במחנה ארגון אוקספם. צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 18.8.10.

ממדי הזיהום
מנהל בקרת האיכות בנציבות המים של ישובי החוף ברצועת עזה, המהנדס מאג'ד ר'אנם, מסר לבצלם כי בדיקה שנערכה בסוף שנת 2009 ב-180 בארות העלתה כי רמות הכלורידים (המעידים על מליחות המים) ב-93% מהן עומדות על פי ארבע עד פי שמונה מהרמה המומלצת על ידי ארגון הבריאות העולמי: 1,000 עד 2,000 מ"ג לליטר לעומת 250 מ"ג לליטר, שהיא הרמה המותרת על-פי המלצות ארגון הבריאות העולמי. מים שרמות הכלורידים בהם כה גבוהות אינם ראויים לשתייה. לדברי ר'אנם, מתבטא הזיהום גם בצבע המים ובריחם הדוחה.

בנוסף, בבדיקות שערכה תכנית האו"ם לאיכות הסביבה במספר בארות ברצועה נמצא כי ריכוזי החנקות במים עומדים על למעלה מפי שש מהרמה המומלצת לפי הוראות ארגון הבריאות העולמי, של 50 מ"ג לליטר. רמות גבוהות אלה של חנקות עלולות לגרום לאנמיה אצל ילדים ואצל תינוקות למחלת מטהמוגלובינמיה (תסמונת "התינוקות הכחולים") העלולה לגרום לחנק ולמוות. מחקר שפורסם ב-2007 ואשר במסגרתו נבדק מדגם של 340 תינוקות ברצועה מצא אצל קרוב למחציתם סימנים מדאיגים לתסמונת "התינוקות הכחולים".

רשות המים הפלסטינית מעריכה כי קרוב ל-40% מהתחלואה ברצועה קשורה לזיהום מי השתייה. לפי ארגוני סיוע בינלאומיים, ב-20% מהמשפחות מהרצועה יש לפחות ילד אחד בן פחות מחמש הסובל משלשולים כתוצאה מזיהום המים. מחקר של האו"ם שפורסם ב-2009 העריך כי שלשולים הם הגורם ל-12% מתמותת הילדים ברצועה. מחסור במים ראויים לשתייה עלול לגרום אצל ילדים גם לתת-תזונה ולהשפיע על התפתחותם הפיזית והקוגניטיבית.

נוסף לכל אלה פוגע זיהום המים גם בתוצרת החקלאית של הרצועה. לפי ר'אנם, החלב שמניבות פרות ברצועה מזוהם, וגידולים חקלאיים שהיו אופייניים לרצועה בעבר כמו תפוזים התמעטו, ואיכותם ירדה.

השפעות המצור ומבצע "עפרת יצוקה"
מאז תחילת המצור אוסרת ישראל הכנסה של ציוד וחומרים שיאפשרו לשפר את איכות המים ואת טעמם ולפתח ולשקם את תשתית המים ואת המתקנים לטיהור השפכים ברצועה. איסורים אלה נותרו בתוקפם על אף ההקלות האחרונות במצור, ועל אף החלטת הקבינט לאפשר הכנסת חומרי בנייה לפרויקטים שאושרו על-ידי הרשות הפלסטינים ואשר נתונים לפיקוח של ארגונים בינלאומיים. הציוד הנחוץ כולל משאבות מים, צינורות, גנראטורים, מחשבים, מלט לבניין וכלור. ישראל מגדירה חומרים אלה כחומרים דו-שימושיים העלולים לשמש גם לצרכים צבאיים ולפיכך אוסרת על הכנסתם לרצועה.

לנציבות המים של ישובי החוף ברצועה נדרשים כיום כ-1,250 טון מלט לשיקום מאגרי מים לבדם. מעבר סופה, שנועד בין היתר להעברת חומרי בניין, סגור מאז חודש מארס 2009 ותקנות הארגונים הבינלאומיים אוסרות עליהם לרכוש מלט המוברח לרצועה דרך המנהרות למיזמי השיקום.

לוחות בטון מהגדר ברפיח משמשים לתיקון גדותיה של בריכה לטיפול בשפכים ברפיח, עקב המחסור בחומרי בנייה כתוצאה מהמצור. הצילום באדיבות ארגון EWASH.

המחסור בחומרי בנייה ובחלקי חילוף הביא גם להחמרה בתופעת אבדן המים מרשת האספקה ברצועה. לפני תחילת המצור הגיע שיעור אבדן המים ל-30% מכלל המים המסופקים לצרכנים, בדרך כלל עקב נזילות מצינורות הרשת, אך בשנת 2009 הגיע שיעור האובדן, לפי נתוני נציבות המים של ישובי החוף, ל-47% מהמים המסופקים.

תחנת הכוח של רצועת עזה פועלת עדיין בתפוקה חלקית בלבד מאז הפציצה אותה ישראל בחודש יוני 2006. נוסף לכך, קיים מחסור בסולר תעשייתי הנחוץ להפעלת תחנת הכוח, עקב מחלוקות שהתגלעו בין הרשות הפלסטינית לחמאס בנוגע למימונו, דבר הגורם להפסקות חשמל תדירות. הפסקות אלה מונעות ממתקני טיהור השפכים ברצועה להשלים מחזור טיפול בשפכים האורך 14 יום ופוגעות גם בתדירות אספקת המים לבתים. לפי נתוני האו"ם מסופקים המים לבתים בעיר עזה במשך ארבע עד שש שעות אחת לחמישה ימים, ובשאר הרצועה במשך ארבע עד שש שעות אחת לשלושה ימים. עקב הלחץ הנמוך בצנרת המים אינם מגיעים לקומות העליונות בבניינים גבוהים.

במבצע "עפרת יצוקה" פגעה ישראל במתקן טיהור השפכים של העיר עזה, פגיעה שגרמה להצפת אזורים חקלאיים נרחבים בשפכים לא מטופלים. לפי נציבות המים של ישובי החוף ברצועה נפגעו במהלך המבצע 30 ק"מ רשתות מים, 11 בארות ו- 6,000 מיכלי מים ביתיים, והנזק המצטבר למתקני המים והטיפול בשפכים שנגרם במהלכו מגיע לשישה מיליון דולר.

שפכים לא מטופלים מוזרמים מדי יום לים במחנה נוסייראת שבמרכז רצועת עזה. צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 18.8.10.

כיום מוזרמים רוב שפכי הרצועה לים התיכון, חלקם במצב גולמי וחלקם לאחר טיהור חלקי בלבד. בדיקות שערכו ארגונים בינלאומיים העלו שחופים הסמוכים לאתרי הזרמת השפכים זוהמו ואינם ראויים לרחצה. טיפול ראוי בשפכי הרצועה עשוי היה לאפשר שימוש בשפכים מטוהרים לצורכי המגזר החקלאי ברצועה ולצמצם את השאיבה ממערכת מי התהום.

השפעת המצב הכלכלי על צריכת המים
בגלל האיכות הירודה של המים נאלצים רבים מתושבי הרצועה לקנות מים מותפלים ממתקנים המופעלים על-ידי יזמים מקומיים או להשתמש במתקני התפלה ביתיים, אולם שום רשות אינה מפקחת על איכות המים המופקים ממתקנים אלו. פעולתם של מתקנים אלה נפגעה גם היא בשל היעדר חלקי חילוף והפסקות חשמל.

מכיוון שטיהור מים מגורמים מזהמים כחנקות וכלורידים הוא יקר מאד מגיע מחירו של מטר מעוקב של מים מטוהרים לחמישים ש"ח, פי עשר ממחיר מ"ר מעוקב מים לצרכן ביתי בישראל. ידם של רבים מתושבי הרצועה אינה משגת לקנות מים אלה: שיעור האבטלה הגבוה ברצועה הגיע בשנת 2009 ל-39%, ושיעור העוני הגיע בשנת 2007 לכ-43% מתושבי הרצועה. תקציב ההוצאות הממוצע למשפחה ברצועה בשנת 2007 עמד על מעט יותר מ-2,000 ש"ח בחודש.

המלצות תכנית האו"ם לאיכות הסביבה
לפני כשנה המליצה תכנית האו"ם לאיכות הסביבה להפסיק את שאיבת המים ממאגר מי התהום אקוויפר החוף ברצועת עזה כדי למנוע את התמוטטות משק המים ברצועה. במקביל הציעה תכנית האו"ם כי ישראל ומצרים, שאקוויפר החוף הוא גם חלק ממאגר מי התהום שלהן, יגבשו תוכנית פעולה משותפת לטיפול במשבר המים ברצועה, ובכלל זה מקורות אלטרנטיביים לאספקת מים כולל מתקני התפלה. תכנית האו"ם המליצה גם לערוך סקר אפידמיולוגי ברצועה על-מנת לבחון את השפעות צריכת המים המזוהמים על האוכלוסייה, ובמיוחד על הילדים.

על-מנת להתמודד עם משבר המים החמור ברצועה על ישראל לאפשר לאלתר הכנסת חומרים וציוד לשיקום ולפיתוח מערכות המים והטיפול בשפכים. כמו כן, על כל הצדדים - ישראל, הרשות הפלסטינית, ממשלת חמאס ומצרים - לפעול לעצירת ההידרדרות המהירה במצבה של מערכת מי התהום אקוויפר החוף, המשמשת את תושבי הרצועה, ולמצוא מקורות נוספים לאספקת מים ראויים לשתייה לתושבי הרצועה. כמו כן, על ישראל לפעול לחלוקה הוגנת ושוויונית של משאבי המים המשותפים לישראל ולפלסטינים.