חקלאות

מתנחלים מטרידים בני משפחה בחברון ופוגעים בגידוליהם בחסות הצבא והמשטרה, ובהשתתפותו של ראש המועצה המקומית קריית ארבע-חברון

22 אוקטובר 2013

משפחת ג'אבר, המונה שש נפשות, גרה על גבעה הנמצאת במרחק של כ-300 מטרים מדרום לכניסה לקריית ארבע, באזור הנקרא אל-בקעה. בשטח המקיף את הבית מגדלים בני הזוג עטא ורודיינה ג'אבר ירקות שממכירתם הם מתפרנסים בדוחק.

בחודש יולי האחרון תיעדה בת המשפחה, אמנה, בת 19, המתנדבת בפרויקט "חמושים במצלמות" של בצלם, שני מקרים שבהם מתנחלים עקרו גידולים ששתלה המשפחה ושתלו במקומם שתילים משלהם. בשני האירועים נראים בתיעוד אנשי כוחות הביטחון – שוטרים וחיילים – העומדים בסמוך ואינם עושים דבר על מנת למנוע את החבלה.

יום שישי, ה-12.7.2013:

בצהרי היום שהו בני משפחת ג'אבר בביתם. מעט אחרי השעה 13:00 הם הבחינו ברכב משטרתי המתקרב לבית. האב, עטא ג'אבר, תאר בעדות שמסר לתחקירנית בצלם מנאל אל-ג'עברי את שארע בהמשך:

עטא ג'אבר. צילום: יואב גרוס, בצלםראיתי שני שוטרים יורדים מהמכונית. כמה דקות אחר כך הגיעו לבית הבן של משה לוינגר [מלאכי לוינגר, ראש המועצה המקומית קריית ארבע-חברון] ועוד כמה מתנחלים. אחד מהם החזיק בידיים ארגז קרטון עם שתילים. כשראיתי אותם פניתי אל השוטרים וביקשתי שימנעו מהם להתקרב, אבל הם התעלמו ממני.

המתנחל הניח את הארגז על הארץ, בבמרחק של עשרה מטרים בערך מהבית שלי. הוא מצא מעדר שלנו שהיה מונח ליד הכניסה לבית והתחיל לעקור שתילים של שעועית, לוביה, פלפל ותפוחי אדמה שזרעתי לפני חודשיים בערך כדי למכור את הירקות. במקום השתילים שלנו, שעדיין לא הספיקו להניב פרי, הוא שתל את השתילים שהוא הביא איתו.

השוטרים ראו מה הוא עושה, אבל לא התערבו ולא מנעו ממנו לעקור את הגידולים שלנו. אשתי ביקשה מהשוטרים למנוע מהמתנחלים לפגוע בשאר השתילים, אבל הם התעלמו ממנה. אחד מהם ענה לה בעברית: "אני לא מדבר ערבית".

בשלב מסוים הגיע ג'יפ עם שוטרי מג"ב. גם הם לא ניסו למנוע מהמתנחלים להמשיך לפגוע בגידולים שלנו. התקשרתי למנהל האזרחי ואחרי שעה בערך הגיע רכב שלהם. ראיתי את הקצין מהמנהל האזרחי מדבר עם הבן של לוינגר ואחר כך המתנחלים הפסיקו לשתול את השתילים שלהם.

למחרת הלכתי למשטרה הפלסטינית והגשתי תלונה על מה שקרה. הם הבטיחו לי שהם יעבירו את התלונה לצד הישראלי.

יום שלישי, ה-16.7.2013:

בצהרי יום שלישי, ארבעה ימים לאחר האירוע הראשון, שב ראש המועצה המקומית קריית ארבע-חברון לבית משפחת ג'אבר ועמו קבוצת מתנחלים. אמנה ג'אבר תיארה בעדות שמסרה לתחקירן בצלם מוסא אבו השהש את שארע:

אמנה ג'אבר. צילום: יואב גרוס, בצלםקבוצה של מבוגרים וילדים הגיעה לבית שלנו. הם ניגשו לחלקת הקרקע שליד הבית והתחילו לעקור את השתילים שלנו ולשתול במקומם שתילים שהם הביאו איתם. אני הייתי באותו הזמן בבית, עם שתי האחיות שלי, אח שלי ואמא שלי. אבא לא היה בבית. לקחתי את המצלמה והתחלתי לצלם מהחלון של הבית. כמה מהמתנחלים ראו אותי מצלמת. הם זרקו אבנים לכיוון שלי כדי להפחיד אותי ולגרום לי להפסיק לצלם. האבנים לא פגעו בי והמשכתי לצלם.

בזמן שחלק מהמתנחלים היו עסוקים בשתילה, מתנחלים אחרים ניגשו לבית. הם ניסו לחסום את החלונות עם בדים וקרשים כדי שלא אוכל לצלם אותם.

אחרי שעה בערך הגיעו לבית שני כלי רכב צבאיים ועצרו לידו. החיילים דיברו עם המתנחלים כמה דקות, ואז עזבו את המקום וחזרו אחרי חצי שעה בערך עם קצין מהמנהל האזרחי. בינתיים המתנחלים המשיכו לעקור את השתילים שלנו ולשתול במקומם את השתילים שלהם. זמן קצר אחר כך הגיע גם כלי רכב של המשטרה. המתנחלים נשארו מסביב לבית עוד קצת זמן ואחר כך הסתלקו.

בדיוק כשהמתנחלים עזבו, אבא שלי הגיע. התקשרנו אליו קודם וסיפרנו לו מה שקורה והוא מיהר לחזור. אבא היה מאוד נסער, הוא רץ והתמוטט מול הבית. מאוד דאגנו לו. החיילים טיפלו בו והכניסו אותו הביתה. בערך חצי שעה אחר-כך הגיע אמבולנס פלסטיני. הצוות של האמבולנס טיפל באבא בבית ועזב אחרי שהתברר שהוא בסדר.

נוכחותם המתועדת של אנשי רשויות אכיפת החוק – המשטרה, הצבא והמנהל האזרחי – במהלך פגיעת המתנחלים ברכושה של משפחת ג'אבר, וסירובם לפעול להפסקת הפגיעה ולעצור את הפוגעים הם דוגמה חמורה נוספת להמנעות כוחות הביטחון הישראליים ממילוי חובותם להעניק לפלסטינים תושבי השטחים הגנה מפני אלימות מתנחלים.

בשל נוכחותם של שוטרים ישראלים באירוע, סברה המשפחה שאין טעם לפנות למשטרה הישראלית ופנתה למשטרה הפלסטינית יום אחרי האירוע הראשון, 13.7.13. בצלם פנה למשטרת חברון, שאמורה הייתה לקבל את התלונה מהמשטרה הפלסטינית, בבקשה לדעת אם פתחה בחקירת האירועים. תשובת המשטרה, שהתקבלה בטלפון ב-17.10.13, הייתה שהתלונה עוד לא הועברה אליה מהצד הפלסטיני ושההעברה אורכת בדרך כלל זמן רב. בצלם ממשיך לעקוב אחרי חקירת המקרים.

בנוסף לכך פנה בצלם לצבא בעניין העמידה מנגד של החיילים באירועים הנ"ל. מתחילת שנת 2013, פנה בצלם לפיקוד מרכז ולפרקליטות לעניינים מבצעיים בנוגע לשישה אירועי עמידה מנגד של חיילים באירועים של אלימות מתנחלים כלפי פלסטינים. בשניים מהמקרים נפתחה חקירה, ביתר המקרים עדיין לא הוחלט האם תיפתח חקירה.

פריטים מומלצים

עץ זית שעקרו מתנחלים באדמות הכפר אל-ח'דר במחוז בית לחם. התמונה באדיבות החקלאים

אלימות מתנחלים = אלימות מדינה

ישראל נתלתה במלחמה בעזה כדי להטיל הגבלות קיצוניות על מסיק הזיתים בגדה המערבית בשנת 2023

מסיק הזיתים בגדה המערבית הוא מרכיב מרכזי בכלכלה הפלסטינית והוא אחד ממקורות ההכנסה החשובים ביותר עבור עשרות אלפי משפחות. בשנים טובות, לפי הערכות של הבנק העולמי ומרכז הסחר הפלסטיני, המסיק מניב כמעט 200 מיליון דולר לכלכלה הפלסטינית. אלא שבכל שנה מטילה ישראל הגבלות נרחבות – רשמיות ושאינן רשמיות – על המסיק. השנה, על רקע המלחמה ברצועת עזה, הגיעו הגבלות אלה לשיא חדש ועל פי ההערכות של איגוד החקלאים הפלסטיני, כ-50% מהחקלאים הפלסטינים לא הצליחו השנה למסוק את העצים שלהם. המנגנון הרשמי העיקרי המשמש את ישראל לצורך הגבלת המסיק הוא מנגנון ה"תיאום", המחייב פלסטינים לתאם עם הצבא את יציאתם למסיק. מנגנון זה נולד כדרך של הצבא להתמודד עם מעשי אלימות של מתנחלים כלפי מוסקים פלסטינים: במקום להתמודד ישירות עם מעשים אלה, הצבא דורש מהמוסקים לתאם איתו את הגעתם לאדמותיהם, לכאורה כדי שחיילים יוכלו להגיע למסיק ולהגן עליהם. בפועל, מנגנון זה מגביל את המסיק ואף מונע אותו לחלוטין. זאת מאחר שעונת המסיק אמורה להימשך שבועות, אך הצבא מצמצם אותו לימים ספורים ומונע בכך מחקלאים למסוק את כל העצים שלהם וכן מונע מהם להכין את הקרקע לגידולי החורף. ממילא, מנגנון זה לא מועיל כהוא זה למניעת האלימות שכן במקרים רבים חיילים לא מגיעים כלל למרות "התיאום" שנעשה עם הצבא, וגם כשהם מגיעים – הם לא מסייעים במניעת האלימות ולא פעם אף משתתפים בה.בשנים קודמות, הקצה המנהל האזרחי מדי שנה לכל קהילה שלושה ימים למסוק את הזיתים. אך השנה, מיד לאחר שהחלה המלחמה ברצועת עזה, ביטל המנהל את מעט הימים שכבר הוקצו. הצבא קבע כמה ימים חלופיים, אך בחלק מהמקרים ביטל אותם, כפי עשה, בלחץ המתנחלים, סמוך להתנחלויות אלקנה, שערי תקווה ועץ אפרים. כך, למשל, ראש מועצת הכפר בורין, איבראהים עומראן, סיפר לבצלם כי כ-12,000 דונם מהאדמות החקלאיות של כפרו, המהוות שני שליש מאדמות הכפר, מצויות בשטחי C, ובכ-1,000 דונם מהן נטועים 16,000 עצי זית. לתושבי הכפר נקבעו שני ימי מסיק, ב-25.10.23 וב-26.10.23. אך אלה בוטלו מייד עם תחילת המלחמה. לדבריו, כ-70% מתושבי הכפר תלויים בהכנסות מעונת מסיק הזיתים ובשל ההגבלות על המסיק הם הפסידו עשרות אלפי שקלים, הכנסה המשמשת בסיס לפרנסתם לכל אורך השנה. מדובר בכסף שנועד לתשלום התחייבויות שונות – כמו שכירות, בניית בית, שכר לימוד באוניברסיטאות וכד', כך שהאיסור על המסיק השנה פגע בהם ישירות. ה"תיאום" נדרש גם עבור אדמות חקלאיות שנותרו ממערב לגדר ההפרדה. ראש המועצה האזורית של הכפר עכאבא, תייסיר עמארנה, סיפר לבצלם שלתושבי הכפר יש כ-2,500 דונם של אדמות חקלאיות ממערב לגדר ההפרדה, אליהן היו מגיעים מדי יום דרך אחד משערי הגדר. מייד לאחר שהחלה המלחמה נסגר השער ורק לאחר משא ומתן בין המת"ק הפלסטיני למת"ק הישראלי נקבעו עבור התושבים שלושה ימי "תיאום" בסוף נובמבר. ימים אלה לא הספיקו להשלמת המסיק, ואף לא כדי למסוק די זיתים לצריכתם עצמית, מה שפגע קשות בפרנסתם. האמצעים הבלתי רשמיים להגבלת המסיק הם אלימות של מתנחלים כלפי המוסקים – הנעשית בחסות וברשות של הצבא ופעמים רבות בהשתתפותו. מזה שנים עונת המסיק היא עונת שיא באירועי אלימות מתנחלים ומזה שנים נמנעות הרשויות הישראליות, כעניין של מדיניות, לפעול נגד אירועי אלימות חוזרים ונשנים אלה. השנה, מאז החלה המלחמה ברצועת עזה, גויסו מתנחלים רבים למערך ההגנה המרחבית של הצבא בגדה המערבית. בתפקידם זה הם ניצלו את סמכותם כדי לחסום דרכי גישה לאדמות פלסטיניות או כדי להקים מחסומים בדרכים חקלאיות, וכך למנוע מפלסטינים את הגישה לחלקות עצי הזית המצויות סמוך להתנחלויות. תדירותם וחומרתם של אירועי האלימות של מתנחלים כלפי המוסקים עלתה משמעותית מאז החלה המלחמה. על פי המשרד לתיאום עניינים הומניטריים של האו"ם (OCHA), מאז תחילת המלחמה ועד אמצע ינואר יותר מ-440 אירועי אלימות – עשרות מהם כלפי מוסקים. אירועים אלה כללו תקיפות פיזיות של מוסקים, עקירת מטעי זיתים גדולים, השחתת מטעים באמצעות שבירת ענפים, ניסור גזעים ושריפת עצים, ומסיק וגניבת הפרי בידי מתנחלים. אירועי אלימות רבים נעשו בנוכחות כוחות ביטחון ישראלים. כמו כן, מתנחלים איימו ברשתות החברתיות כי יפגעו במוסקים. כך, למשל, ראש מועצת עוורתא, סעד עוואד, סיפר לבצלם כי בכפרו ישנם כ-2,000 דונם ליד ההתנחלות איתמר שהצבא אינו מרשה להגיע אליהם בלי "תיאום". השנה נקבע לתושבי הכפר יום אחד בלבד, החל מ-8:00 בבוקר. באותו יום הודיעו לו ששעת ההתחלה נדחתה בשעתיים. כאשר הגיעו לאדמותיהם, מצאו תושבי הכפר כעשרים מתנחלים מוסקים את עצי הזית שלהם, כשכמה חיילים שומרים עליהם. ניסיונותיהם למנוע זאת כשלו. בסביבות 16:00 הם עזבו את המקום, כשהמתנחלים עדיין מוסקים את עציהם ומשחיתים אותם.גם השנה, כמו בשנים קודמות, נמנעה המשטרה מלחקור אירועי אלימות אלה. המקרה החמור ביותר אירע ב-27.10.23, כשחייל מההתנחלות רחלים, שהיה בחופשה, הרג את בלאל סלאח, בן 40, תושב א-סאוויה, בזמן שמסק את עצי הזית של משפחתו. החייל שנחשד בהמתה בקלות דעת ובשימוש לא חוקי בנשק, שוחרר לאחר תקופת מעצר קצרה וחזר ליחידתו.מדיניות זו של ישראל גרמה נזק כלכלי מיידי לעשרות אלפי משפחות. לצורך המחשה, בית הבד של הכפר אל-מור'ייר, המשרת גם את כפר מאלכ, תורמוסעיא, אבו פאלח ודומא, הפיק רק 20% מהתפוקה השנתית הממוצעת – 60 טון שמן זית במקום 300 טון. בית הבד של אל-מזרעה אל-קיבלייה הפיק השנה רק 500 ק"ג שמן זית במקום 150 טון.לעונת המסיק של 2023 הייתה חשיבות רבה יותר משנים קודמות בשל הנזק הכלכלי האדיר שנגרם למשק הפלסטיני בשל המלחמה בעזה – ובעיקר האיסור על כניסת פועלים לעבודה בישראל והקפאת התשלומים של הרשות הפלסטינית למשכורות עובדי המדינה הפלסטינים.המניעה המאורגנת והשיטתית של המסיק השנה, שלוותה-תואמה ברצף של אירועי אלימות מתנחלים כלפי מוסקים ורכוש פלסטינים, אינה ייחודית לתקופת המלחמה בעזה. היא חלק ממדיניותה האלימה ארוכת השנים של ישראל המבקשת להטמיע את משטר האפרטהייד בשטחי הגדה ולאפשר את המשך ההתפשטות הטריטוריאלית של ההתנחלויות. שר האוצר והשר במשרד הביטחון בצלאל סמוטריץ ויו"ר ועדת המשנה לענייני יהודה ושומרון בכנסת, ח"כ צבי סוכות, כבר התבטאו כי יש ליצור "מרחבי ביטחון סטריליים" בסמוך להתנחלויות, אליהם ייאסר על פלסטינים להיכנס. כך תוכל המדינה להשתלט עליהן ולהשתמש בהן לצרכיה שלה.עדויות עבדאללה נעסאן, תושב הכפר אל-מור'ייר, סיפר בעדות שמסר לתחקירן בצלם איאד חדאד: למשפחה שלי יש יותר מ-900 דונם של אדמה, בהם נטועים יותר מ-8,000 עצי זית בשטח שמשני צדי כביש אלון אליהן היה ניתן תמיד להגיע באופן חופשי לאורך כל השנה, ובסביבת המאחז עדי עד, שכדי להגיע אליהן היה צריך לעשות "תיאום". בכל שנה היינו מקבלים בין חמישה לשבעה ימים של "תיאום". השנה, אחרי שהתחילה המלחמה בעזה, ישראל ביטלה את הכל. הצבא חסם את כל הכניסות והדרכים החקלאיות, שמונה דרכים סך הכל, בסלעים ובערימות עפר. כמה פעמים הצלחנו איכשהו להגיע בסתר לאדמות שלנו, אבל לא תמיד הצלחנו לברוח מהתוקפנות של המתנחלים. הם בדרך כלל מפעילים רחפן ורואים כל מי שמנסה להתקרב לקרקע. וכשהם רואים אותנו הם רודפים אחרינו או מזעיקים את הצבא, ואז מחרימים לנו את הציוד או את כלי הרכב. עד עכשיו הצבא כבר החרים לנו שני טרקטורים. אחרי שהפעלנו לחץ גדול, דרך אחד האנשים בכפר שעובד בקישור הפלסטיני, הצלחנו לקבל שלושה ימי "תיאום" בתחילת דצמבר כדי למסוק את הזיתים שליד כביש אלון. כשהגענו לשם, מצאנו את כל הפרי שלנו על הקרקע, כך שהוא כבר לא מתאים להפקת שמן שניתן לאכול אותו ואי אפשר להפיק ממנו שום תועלת בגלל החמיצות הרבה של הפרי. גם אם נרצה להפיק ממנו סבון העלות תהיה גדולה מאוד וזה לא משתלם. ככה הפסדנו את העונה הזו. בעונות קודמות הפקנו כל שנה מהאדמות שלנו כ-40,000 ק"ג. כל ק"ג נמכר בשוק במחיר של 30 ש"ח. היינו מוכרים בכפר או בשוק הפלסטיני, חלק היינו מייצאים גם לארצות הברית. כל אלה היו מכניסים לנו הכנסה יפה. אבל השנה לא הרווחנו כלום, לא הצלחנו למסוק אפילו לצריכה עצמית שלנו וזה אומר שאנחנו נצטרך לקנות כדי למלא את המחסור. מצד שני, היו לנו המון הוצאות של הטיפול בזיתים, הדשנים, חומרי הדברה והוצאות עבור החריש, בסך הכל כ-300,000 ש"ח. נוסף לכך, יש לנו גם הוצאות על שכר עבודה, בכל שנה יותר משלושים פועלים עובדים אצלנו בעונת המסיק. גם הם הפסידו את ההכנסה השנה ונפגעו, הם מפרנסים לפחות 150 נפשות. יש לנו עוד עשרה פועלים שעובדים אצלנו לאורך כל השנה וגם הם נפגעו. אחרי השביעי לאוקטובר, מתנחלים הרסו לנו את העצים ואת האדמות. ראינו את מתנחלי חוות הרועים הפרוסות בחלק המזרחי של הכפר מביאים את עדרי הצאן שלהם לרעות במטעים שלנו והעדרים אכלו את העלים ואת הענפים והרסו אותם. זה גורם להתייבשות העצים ויכול להרוג אותם ולעיתים זה לוקח שנתיים עד שלוש שנים עד שהעצים מתאוששים. גילינו שדחפורים של המתנחלים גרפו קרקעות שלנו ליד המאחז עדי עד, שם יש כ-400 עצים השייכים לנו. כשהלכנו להגיש תלונה במשטרת בנימין, החוקר היהודי חקר את הדוד שלי איך הצלחנו לצלם את המתנחלים, כאילו אנחנו אשמים. אנחנו גם בעלים של בית בד שהקמנו בכפר ב-2010. אנחנו עובדים עם חקלאים מאל-מור'ייר ומהכפרים שמסביב, כמו כפר מאלכ, תורמוסעיא, אבו פלאח ודומא. המחזור התפעולי של בית הבד תמיד היה מסונכרן עם עונת המסיק למשך חמישים ימים, בממוצע של עשר שעות עבודה ביום. בית הבד עבד והפיק שישה טון של שמן ביום, בערך 300 טון של שמן בעונה. השנה בית הבד כמעט לא עבד, הצלחנו להפיק רק שישים טון של שמן, זה בערך 20% מהתפוקה השנתית הרגילה. וסים לדאדווה, תושב העיירה אל-מזרעה אל-קיבלייה, סיפר בעדות שמסר לתחקירן בצלם איאד חדאד: המשפחה המורחבת שלי מונה כמאה נפשות ואנחנו בעלים של כ-450 דונם, שבמחציתם מטעי זיתים. לרוע מזלנו, המטעים שלנו סמוכים להתנחלויות נחליאל, כרם רעים, טלמון וחרשה. בעונת המסיק הנוכחית בכלל לא יכולנו למסוק את העצים כי חיילים ומתנחלים, חלקם במדי צבא, אסרו עלינו להגיע לעצים שלנו. ב-11.10.23 תושבי העיירה, כולל משפחתי, ניסו להגיע למטעי הזיתים הקרובים לעיירה, אדמות הרחוקות מאות מטרים מההתנחלויות, והכניסה אליהן אף פעם לא דרשה תיאום. אבל כשהתקרבנו תקפו אותנו חיילים ומתנחלים. היינו בערך שלושים אנשים, עם נשים וילדים, והם איימו עלינו בנשק והפחידו את כולם. הם הרסו חלק מהסולמות ומכלי העבודה שהבאנו איתנו. חלק מהחקלאים ניסו שוב להגיע בסתר למטעים שלהם, אבל גם הניסיונות האלה נכשלו מפני שהצבא והמתנחלים פרושים יום ולילה על ראשי הגבעות. החיילים מתצפתים מסביב לשעון כדי לעקוב אחרי חקלאים שמנסים להתקרב למטעים שלהם, גם באמצעות רחפנים. הם יורים כדי להפחיד אותם. ההפסד שלנו הוא עצום. בכל עונת מסיק היינו מפיקים כ-250 פחי שמן זית, כאשר כל פח שוקל 15 ק"ג. בסך הכול היינו מפיקים 3,750 ק"ג שמן זית. מחיר כל ק"ג הוא בממוצע 40 ש"ח. הפסדנו את כל זה, וזה לא רק המשפחה שלנו, כל תושבי הכפר הפסידו הרבה מאוד כסף. אני יודע את זה כי אני חבר בכמה ועדות בכפר ופעיל חקלאי. שטח האדמות של העיירה הוא 14,200 דונם. מתוכם, 7,500 דונם הם בצד המערבי של העיירה שמוקף בהתנחלויות כמו שציינתי קודם ושם נמצאים מטעי הזיתים שלנו. אפשר להגיד שהשנה יותר מ-90% מתפוקת שמן הזית של העיירה נגזלה מאיתנו. בית הבד שנמצא בעיירה מפיק בדרך כלל בכל עונת מסיק כ-10,000 פחי שמן שהם 150 אלף ק"ג שמן זית. השנה הוא הפיק רק 500 ק"ג שמן בגלל שאי אפשר היה למסוק את הזיתים. השנה אפילו לא הצלחנו להפיק מספיק לצריכה עצמית אז נצטרך לקנות גם את זה, אם בכלל נמצא שמן בשוק. הרי מה שקרה לעיירה שלנו קרה לכל העיירות והכפרים בגדה המערבית. קח אותי לדוגמה. המשפחה שלי הייתה מפיקה עשרים פחי שמן בכל מסיק. היינו צורכים ארבעה פחים, שזה שישים ק"ג, ואת השאר הייתי מוכר. זו הייתה הכנסה משמעותית עבורנו. העונה יצאתי עם רק שלושה בקבוקים, שהם חמישה ק"ג. יש חקלאים שציפו לעונת המסיק כדי לממן חתונה של אחד הבנים, או בנייה של בית, או לימודים באוניברסיטה. חקלאים אחרים, שהם עניים, חיכו לעונת המסיק כי ההכנסות ממנה הם מקור הפרנסה היחיד שלהם ומזה הם מתקיימים בקושי. ההשלכות של הפשע הזה פוגעות גם בעץ הזית עצמו. הפרי שנשאר על העץ נרקב ואז חרקים פוגעים בו. זה גורם למחלות שעלולות לייבש את העץ ולהמית אותו. השארת הפרי על העץ גם גורמת להפחתה רבה בכמות הפרי בעונה שלאחר מכן. לפעמים התפוקה יורדת עד לחצי מהתפוקה הרגילה.

14 פברואר 2024

ג'מאל אבו סעיפאן ליד ביתו לאחר שחרורו. צילום: מנאל אל-ג'עברי, בצלם, 6.7.23

חברון - מרכז העיר

מתנחלים תקפו פלסטינים בחברון. חיילים שהשתתפו בהתקפה עצרו ארבעה, ששוחררו בלא כלום אחרי כמה ימים

ביום שישי, 30.6.23, בסביבות 20:30, הגיעו עשרות מתנחלים, חלקם חמושים ברובים, באקדחים ובאלות לשכונת ואדי אל-חסין ויידו אבנים לעבר הבתים. אחד המתנחלים ירה לעבר אחד הבתים כמה יריות, שפגעו בו. צעירים תושבי השכונה יידו לעברם אבנים בניסיון להרחיקם, אז הגיעו עשרות חיילים ורדפו אחריהם ואף השליכו לעברם רימוני הלם, בעוד המתנחלים ממשיכים לתקוף את הבתים. כמה חיילים נכנסו לאחד הבתים שהותקפו, שם חגגה המשפחה מסיבת אירוסין, ועיכבו את האורחים במשך כעשרים דקות. ג'מאל אבו סעיפאן בן 52, מתנדב בצלם, נפצע בכתפו הימנית מאבן שיידו לעברו המתנחלים. הוא ניסה לברוח חזרה אל ביתו, אז תקפו אותו שני מתנחלים והפילו אותו. שלושה מבני דודיו – נור, בן 20, עז א-דין, בן 21, ווהיב, בן 22 – דחפו את המתנחלים והצליחו להרחיקם מהמקום. ג'מאל תיעד זאת בטלפון שלו, ואז התקרב אליו אחד החיילים, הורה לו להפסיק לצלם והכה אותו בנשקו. החיילים עצרו אותו ואת שלושת בני דודיו והושיבו אותו על הרצפה סמוך למגדל הצבאי במשך כשעתיים, כשידיהם כבולות באזיקונים ועיניהם מכוסות. משם נלקחו למחנה הצבאי בקריית ארבע, שם הוחזקו כל הלילה במחסן, כשעיניהם עדיין מכוסות וידיהם עדיין כבולות לאחור באזיקונים מהודקים. כשביקשו לשתות סירבו החיילים לתת להם מים. בבוקר נלקחו ארבעתם לתחנת המשטרה בקריית ארבע, שם נחקרו בזה אחר זה בחשד שתקפו מתנחלים וחיילים וכי שיבשו הליכי חקירה. הם המתינו לחקירתם בחוץ, תחת השמש הקופחת, כשעיניהם עדיין מכוסות וידיהם עדיין אזוקות לאחור. אלה הוסרו רק בעת החקירה. גם הפעם סירבו החיילים לתת להם מים. לאחר החקירה הוחזרו הארבעה למחסן במחנה הצבאי. למחרת, יום ראשון, 2.7.23, נלקח ג'מאל לבית החולים, שם התברר שהוא סובל מדלקת בכתף. לאחר מכן הוא נלקח לחנייה של כלא עופר, שם הועבר לג'יפ אחר בו פגש את שלושת בני דודיו שהוחזקו שם כבר כמה שעות בחום. הפעם כשביקשו מהחיילים לשתות, הביאו להם מים, שהיו חמים. באותו יום, שוחרר והיב, שנכווה בגבו לפני מעצרו ומצבו החמיר בשל התנאים הקשים בהם שהה. ג'מאל, עז א-דין ונור נלקחו לכלא עופר, ומאוחר יותר קיבלו ארוחה ראשונה מאז שנעצרו יומיים קודם לכן. יומיים לאחר מכן התקיים דיון בבית המשפט הצבאי בעופר בסופו האריך השופט, בין השאר על בסיס דו"ח סודי שהגישה המשטרה, את מעצרם ביומיים. למחרת בערב שוחררו שלושתם בלא כלום לביתם. מקרה זה משקף היטב את העובדה שאין מי שיגן על הפלסטינים: מתנחלים תקפו בתים ואף ירו לעברם אש חיה, בסופו של דבר נעצרו ארבעה פלסטינים. הם הוחזקו בתנאים קשים במשך ימים בתוך בסיס צבאי, שופט בית המשפט הצבאי האריך את מעצרם, ובסופו של דבר שוחררו בלא כלום. דבר מכל זה אינו מקרי ואינו טעות אלא חלק ממדיניותה של ישראל בגדה המערבית. תחקירנית בצלם מנאל אל-ג'עברי גבתה את עדויותיהם של בני משפחת אבו סעיאפן ואל-ג'עברי: ג'מאל אבו סעיפאן, בן 52, מתנדב בצלם שנעצר באלימות על ידי חיילים בעת שתיעד את האירוע, סיפר בעדותו: ביום שישי, 30.6.23, בשעות הערב, הלכתי עם אשתי ג'יהאד, בת 44, לבית של הדוד שלי חוסני, שגר לידנו, כדי לבלות עם המשפחה את היום האחרון של חג הקורבן. בסביבות 20:30 שמענו חמש יריות בחוץ וראיתי מהמרפסת קבוצה גדולה של מתנחלים שהתפרסו על הכביש ליד בניין א-רג'בי. עשרה מהם היו חמושים. הם תקפו את הבית של מועתז אל-ג'עברי, שנמצא ליד הבית של חוסני, ובאותו ערב הוא אירח הרבה אנשים לכבוד האירוסין של הבת שלו. נשים צעקו והיו קריאות "אללה אכבר" מכיוון הבתים של משפחת אל-ג'עברי. החלטנו לא להתערב ולהישאר בתוך הבית, אבל אחרי כמה דקות התקרבו לבית של חוסני עשרות מתנחלים וניסו לפרוץ את המנעולים של החצר ואז זרקו אבנים על הבית. פתאום אחד המתנחלים התחיל לירות באקדח על בתים, אז החלטתי ללכת הביתה להביא את המצלמה שלי מהבית. כשיצאתי מהבית של חוסני פתאום אחד המתנחלים זרק עליי אבן גדולה שפגעה לי בכתף ימין, ואז התקרבו אליי שני מתנחלים, שנראו בסוף שנות העשרים לחייהם, ושאחד מהם היה חמוש באקדח, והרביצו לי באגרופים עד שנפלתי על הקרקע. כמה נשים מהמשפחה יצאו לעזור לי, ושלושה בני דודים שלי, עז א-דין, בן 21, נור, בן 20 ווהיב, בן 22, הצליחו לדחוף את המתנחלים ולהרחיק אותם ממני, ואז הגיעו חיילים שהתחילו לזרוק רימוני הלם לכיוון שלנו. עז, נור ווהיב ברחו ואני הצלחתי לקום ולהיכנס בחזרה לבית של חוסני. לקחתי את הטלפון שלי (אייפון 11), יצאתי החוצה והתחלתי לצלם את מה שקורה, ואז אחד החיילים ששם לב שאני מצלם, אמר לי שזה אסור. אמרתי לו שאני מתנדב בארגון "בצלם" והצגתי לו תעודה, אבל הוא חטף לי את הכרטיס מהיד, צילם אותה וזרק אותה על הרצפה. קצין שהיה שם אמר לו להרים את התעודה, אז הוא לקח אותה, שם בכיס והתחיל לנסות לחטוף לי את הטלפון מהיד. הצטרפו אליו עוד שני חיילים ואז הוא כופף לי את הזרוע אחורה, הכה אותי חזק בזרוע עם הקת של הרובה שלו. הטלפון נפל על הקרקע והוא לקח אותו. החיילים החזיקו אותי והתפתלתי מכאבים בכתף ובזרוע. ראיתי כמה חיילים מוציאים את והיב מהבית של סבתא שלו, ואז הם הובילו אותנו ביחד לכיוון הרחבה שליד המגדל הצבאי, איפה שהילדים משחקים כדורגל. הראיתי לחיילים את הפציעה שלי בכתף ואמרתי להם שאני לא מסוגל להזיז את היד. ביקשתי שיזמינו אמבולנס, אבל הם התעלמו ואזקו לשנינו את הידיים באזיקוני פלסטיק (לוהיב לאחור ולי מלפנים), והושיבו אותנו על הקרקע ברחבה. אמרנו להם גם שלוהיב יש כוויות קשות בגב ממים רותחים שנשפכו עליו בעבודה אבל הם התעלמו ולא הפסיקו לקלל את שנינו ואת "בצלם". אחרי כמה זמן החיילים הביאו את עז ונור שהידיים שלהם כבר היו אזוקות לאחור, ומתישהו הם כיסו לארבעתנו את העיניים. אחר-כך הם הכניסו אותנו לתוך קונטיינר ליד המגדל הצבאי. אחרי בערך שעתיים הוציאו אותנו משם והתחילו להוליך אותנו. הם הובילו אותנו בכוונה כך שניתקל בבטונדות שהיו בדרך ומתישהו אחד החיילים גם חבט לי את הראש בקצה של רכב צבאי. העלו את ארבעתנו על אותו רכב והסיעו אותנו למחנה צבאי בקריית ארבע. כשהגענו הושיבו אותנו על הרצפה בחצר עם הידיים אזוקות ועיניים מכוסות, ולא הפסיקו לקלל אותנו ואת "בצלם". אחרי בערך חצי שעה הכניסו אותנו לחדר. הצלחתי לראות מתחת לכיסוי העיניים שזה היה מחסן של רובים ומכשירי קשר. אחרי בערך שעה נכנס לחדר קצין שדיבר ערבית, אז אמרתי לו שאני חושב שנשברה לי הזרוע ושאני כבר לא יכול לסבול את הכאב. הראיתי לו את הפציעה בכתף והוא הביא לי כדור, אמר שזה משכך כאבים, ואז הוא הלך. נשארנו בחדר כל הלילה בלי אוכל או שתייה. בני הדודים שלי סבלו מהאזיקונים שהיו הדוקים מאוד. מתישהו ביקשתי מאחד החיילים שירפה להם את האזיקונים, ואז הוא קילל את כולנו והידק אותם עוד יותר. למחרת (יום שבת, 1.7.23), בסביבות 13:00, לקחו אותנו לתחנת משטרה בקריית ארבע והושיבו אותנו על הרצפה בחצר במשך כמה שעות. עדיין היה נורא חם באותו יום והיינו נורא צמאים. ביקשנו מים מהחיילים אבל הם סירבו. בסביבות 16:00 לקחו אותי לחדר חקירות. החוקר דיבר בעברית והיה איתו על הקו מתורגמן לערבית. החוקר האשים אותי בתקיפת חיילים, ביידוי אבנים לעבר המתנחלים ובשיבוש פעילות של הצבא, וגם אמר שהנוכחות שלי באזור אסורה. הכחשתי את האישומים האלה ואמרתי לו שאני מתנדב של "בצלם", ושמותר לי לצלם. הראיתי לו את הכתף ואמרתי לו שהמתנחלים הם אלו שתקפו אותי ואת המשפחה שלי כשהיינו בבתים שלנו. אחרי בערך חצי שעה הגיע שוטר שלקח ממני טביעות אצבע וצילם אותי. אמרתי לו שאני רעב ושלא אכלנו או שתינו מאז שעצרו אותנו, והוא התעלם והורה להוציא אותי מהחדר. אזקו לי שוב את הידיים, כיסו לי את העיניים, והחזירו אותי לשבת עם בני הדודים שלי ברחבה בחוץ. גם אותם לקחו אחד אחרי השני לחקירה. בסביבות 22:00 לקחו אותנו למרפאה במחנה הצבאי, והרופא המליץ לחיילים לקחת אותי לבית חולים, אבל לא נתן לנו שום טיפול. אחר-כך הגיע למרפאה קצין של המנהל האזרחי שדיבר ערבית וסיפרתי לו כל מה שקרה. הוא אמר לנו לחתום על מסמכים בערבית, שבהם היה כתוב שהחיילים לא תקפו אותנו במהלך המעצר. חתמנו עליהם והוא לקח את הניירות ואמר שישחררו אותנו למחרת, ואז הלך. אחרי זה החיילים החזירו אותנו למחסן עם ידיים אזוקות ועיניים מכוסות. נשארנו במחסן עד למחרת (יום ראשון, 2.7.23), כשבסביבות 8:00 בבוקר לקחו אותי לבית חולים הדסה עין כרם. בבית החולים ראו שיש לי חבורות ואמרו שיש גם דלקת בכתף. חיטאו לי את הפצע בכתף ונתנו לי אנטיביוטיקה והרופא שלח אותי גם לעשות צילום רנטגן ליתר ביטחון. אחרי זה החיילים שוב אזקו לי את הידיים וכיסו לי את העיניים, ולקחו אותי לכלא עופר. בסביבות 15:00, העלו אותי על רכב, שעז, נור ווהיב כבר ישבו בתוכו. היה נורא מחניק בפנים והם אמרו לי שהם כבר יושבים בתוכו כמה שעות. הם היו צמאים מאוד והידיים שלהם כאבו מהאיזוק. ביקשתי מהחיילים מים והם הביאו לנו מים חמים. והיב ממש נאנק מכאבים בגלל כוויות שהוא חטף בגב חודשיים קודם ממים רותחים שנשפכו עליו בעבודה ועדיין לא החלימו. הם השאירו אותנו בתוך הרכב עוד שעה בערך ואז הוציאו אותנו החוצה והושיבו אותנו על הרצפה ברחבה של מחנה עופר. והיב, עז ע-דין ונור קצת נרדמו ואחרי שעה בערך החיילים שוב העלו אותנו לרכב. אחרי כמה דקות הוציאו את והיב החוצה ואמרו שלוקחים אותו לטיפול. נשארנו שלושתנו בתוך הרכב למשך עוד שעתיים ואז לקחו אותנו לכלא עופר. הסוהרים הורידו לנו את האזיקונים, הורו לנו להתפשט ועשו עלינו חיפוש בערום ואז נתנו לנו מדי אסירים ללבוש. אחרי זה הם הובילו אותנו לאגף 14, וכמה מהעצורים שם נתנו לנו אוכל. זאת הייתה הפעם הראשונה שקיבלנו אוכל מאז שעצרו אותנו. למחרת (יום שני, 3.7.23), בסביבות 10:00, הסוהרים לקחו אותי לחדר ביקורים ופגשתי שם את עורכת הדין. סיפרתי לה הכול, והיא אמרה שיהיה לי דיון בבית המשפט ביום שלישי. אחרי זה הסוהרים החזירו אותי לאגף. ביום רביעי, בסביבות 7:00 בבוקר, הסוהרים העבירו אותי ואת עז ונור, אזוקים בידיים וברגליים, לבית המשפט הצבאי. בסביבות 10:00 הכניסו אותנו לאולם, וראינו שם את אחי הישאם, בן הדוד שלי סולימאן ואבא של עז א-דין ונור וגם כמה פעילים אוסטרלים שהגיעו להביע סולידריות. בסוף לא היה דיון ובסביבות 13:00 החזירו אותנו שוב לאגף בכלא עופר. בסביבות 16:30 הסוהרים הודיעו לנו שאנחנו משתחררים, ובסביבות 21:00 הובילו אותנו ליציאה מהכלא. לא החזירו לנו את הטלפונים וגם לא את הכסף שהיה לעז בכיס של המכנסיים, אז שאלתי ממישהו טלפון והתקשרתי לאשתי והיא ארגנה מונית שלקחה אותנו הביתה. * העדות נגבתה ב-10.7.23 והיב אבו סעיפאן, בן 22, שנעצר יחד עם בן דודו ג'מאל, שוחרר בלא כלום לאחר יומיים. בעדותו הוא סיפר: ביום שישי, 30.6.23, בסביבות 20:00, הייתי בבית ופתאום שמעתי יריות בחוץ. ניגשתי מהר לחלון שמשקיף על החצר הקדמית של הבית שלנו וראיתי עשרות מתנחלים הולכים בדרך העפר שעולה לכביש שמוביל להתנחלות קריית ארבע ולבניין א-רג'בי שגרים בו מתנחלים. שמעתי קריאות "אללה אכבר" וצעקות של נשים מכיוון הבתים של משפחת אל-ג'עברי, ואז ראיתי בערך עשרה מתנחלים, שחלק מהם היו חמושים, תוקפים באבנים את הבית של מועתז אל-ג'עברי. אחרי כמה דקות הם התקדמו לכיוון הבתים שלנו והתחילו לזרוק עליהם אבנים וניסו לפתוח את השערים שלנו. נעלתי מהר נעליים ויצאתי לחצר כדי לוודא שכל הדודים שלי ובני המשפחות שלהם לא נפגעו. כשפתחתי את הדלת ראיתי את בן דוד שלי, ג'מאל, שוכב על הקרקע ושלושה מתנחלים בני 30-25, שאחד מהם היה חמוש באקדח, מרביצים לו ובועטים בו. צעקתי עליהם שילכו ואז הגיעו גם עז א-דין ונור, בני הדודים שלי שגרים לידנו, ודחפנו את המתנחלים והרחקנו אותם מג'מאל. תוך כדי כך הגיעו לשם עשרות חיילים שהתחילו לזרוק רימוני הלם לכיוון שלנו. ברחנו מהם ונכנסנו לבית של סבתא שלנו, אבל אחרי בערך עשר דקות כמה חיילים פרצו לבית, ואז שניים מהם תפסו אותי בצוואר, אזקו לי את הידיים לאחור באזיקונים והידקו אותם חזק והוציאו אותי מהבית. בחוץ ראיתי את ג'מאל מצלם בטלפון שלו את מה שקורה. החיילים הובילו אותי לרחבה שליד המגדל הצבאי והושיבו אותי שם על הקרקע. אחרי כמה דקות הם הביאו גם את ג'מאל, שהידיים שלו היו כבולות והושיבו אותו לידי. הוא צעק מכאבים וירד לו דם בכתף ימין. הוא הראה את זה לחיילים וביקש מהם להזמין אמבולנס, אבל הם קיללו אותו ואת ארגון "בצלם" שבו הוא מתנדב. אחרי זה הם הביאו גם את עז ונור, שגם הידיים שלהם כבר היו אזוקות, והושיבו אותם לידי וליד ג'מאל על הקרקע. החיילים כיסו לכולנו את העיניים ואז הם הכניסו אותנו לתוך הקונטיינר שצמוד למגדל הצבאי והשאירו אותנו שם בפנים במשך שעתיים. אחרי זה לקחו אותנו ברכב צבאי למחנה הצבאי ליד ההתנחלות קריית ארבע והושיבו אותנו שם בחוץ על הקרקע עם ידיים אזוקות ועיניים מכוסות ולא הפסיקו לקלל אותנו ואת "בצלם". ישבנו ככה בערך חצי שעה עד שהחיילים הכניסו אותנו לחדר שלא ממש הצלחתי לראות מה יש בו כי הידקו לי את כיסוי העיניים ממש חזק. העברנו בחדר את הזה את כל הלילה וכבר הרגשתי נימול בידייםבגלל שהן היו כל הזמן הזה כבולות מאחורה, והאזיקונים היו ממש הדוקים לכפות הידיים שלי. ג'מאל קרא לאחד החיילים וביקש ממנו להרפות לנו קצת את האזיקונים אבל אז החייל רק הידק אותם יותר וקילל את ג'מאל ואת ארגון "בצלם". למחרת (יום שבת, 1.7.23) העבירו אותנו בסביבות 13:00 לתחנת משטרה בקריית ארבע. כשהגענו לשם השאירו אותנו בתוך הרכב במשך בערך שעתיים. היה חם מאוד באותו יום וכבר היינו נורא צמאים וביקשנו מהחיילים להביא לנו מים אבל הם סירבו. בסביבות 16:00 לקחו את ג'מאל לחקירה ואנחנו נשארנו בתוך הרכב ונצלנו בחום. מתישהו החיילים הורידו אותנו מהרכב והושיבו אותנו על הקרקע ברחבה. היו לי כאבים איומים בגלל כוויות שחטפתי ממים רותחים שנשפכו עליי בזמן העבודה לפני בערך חודשיים. אחרי שהחיילים החזירו את ג'מאל, הם שחררו לי את האזיקונים והורידו לי את כיסוי העיניים, ואז הובילו גם אותי לחדר חקירות. החוקר דיבר בעברית והיה בטלפון עם מישהו שתרגם לערבית. החוקר טען שתקפתי את המתנחלים ושזרקתי אבנים על החיילים, וגם שהייתי נוכח באזור שאסור להיות בו. הכחשתי את החשדות וסיפרתי על התקיפות של המתנחלים, וגם הראיתי לו את הסימנים על פרקי הידיים מהלחץ של האזיקונים. אמרתי לו גם שיש לי כוויות בגב ושהמצב להן ממש החמיר בגלל שהחיילים השאירו אותנו הרבה זמן בתוך הרכב הרותח. ביקשתי ממנו שיכבלו לי מעכשיו את הידיים מקדימה כי אני כבר לא מרגיש את הזרועות שלי מרוב כאב. אחרי זה צילמו אותי ולקחו ממני טביעות אצבעות, ואז חייל אחד כבל לי את הידיים, הפעם מקדימה, כיסה לי את העיניים שוב והחזיר אותי לרחבה. בסביבות 22:00 החיילים לקחו אותנו שוב למחנה הצבאי והכניסו אותנו למרפאה שם. הרופא ראה אותנו אבל לא טיפל בנו, ואז קצין של המנהל האזרחי הגיע ודיבר עם ג'מאל. ג'מאל סיפר לו מה קרה, ואז הוא ביקש שנחתום על מסמכים שכתוב בהם בערבית שהחיילים לא תקפו אותנו. חתמנו על המסמכים והקצין אמר שלמחרת ישחררו אותנו. אחרי זה החיילים החזירו אותנו לחדר במחנה ונשארנו בו כל הלילה עם ידיים אזוקות ועיניים מכוסות. למחרת (יום ראשון, 2.7.23), בסביבות 8:00 החיילים לקחו את ג'מאל. לא ידעתי לאן אבל אחר כך הסתבר שלבית חולים. אחרי זה הכניסו את שלושתנו לרכב הסעות, והשאירו אותנו בתוך הרכב כמה שעות. היינו צמאים, רעבים ותשושים מאוד והרגשנו מחנק בגלל החום הכבד. כולנו גם סבלנו מכאבים בפרקי הידיים מהאזיקונים. אחרי בערך ארבע שעות פתאום הכניסו לרכב את ג'מאל, שסיפר לנו שלקחו אותו לבית החולים הדסה עין כרם וטיפלו בו שם. החיילים הביאו לנו מים חמים ונאלצנו לשתות אותם מרוב צמא. אמרתי לחיילים שיש לי כוויות בגב ושאני כבר לא מסוגל לסבול את הכאב והם קיללו אותי והורו לי לשתוק. השאירו אותנו ברכב עוד שעה ואז הוציאו אותנו והושיבו את ארבעתנו על הקרקע. אני וגם חלק מהאחרים נרדמנו מרוב עייפות, ואז התעוררתי מהקולות של החיילים והם העלו אותנו שוב על הרכב. אחרי בערך חמש דקות אחד החיילים הורה לי לרדת ואז הוא הכניס אותי לרכב לבן שבו היו עוד שלושה חיילים. אחרי זה החייל שאל אותי כמה שאלות על הגב שלי ואמרתי לו שכואב לי נורא ושאני מרגיש קרעים. הרכב נסע בערך חצי שעה עד שעצרנו והחיילים ירדו. אחרי כמה דקות החיילים חזרו עם שווארמה ואכלו תוך כדי נסיעה. הייתי מאוד רעב אבל הם לא נתנו לי כלום ורק לעגו לי. לא הצלחתי לראות לאן אנחנו נוסעים בגלל שכיסוי העיניים היה הדוק מאוד. מתישהו עצרנו ואז אחד החיילים הוריד אותי מהרכב. הם הורידו לי את כיסוי העיניים ואת האזיקונים ומצאתי את עצמי ברחוב בוואדי אל-חסין שמוביל לבית שלי. החיילים הורו לי ללכת הביתה אז התחלתי ללכת הביתה ברגל. הייתי נורא צמא והיו לי כאבים והרגשתי סחרחורת. כשהגעתי הביתה המשפחה קיבלה אותי בשמחה. אמא שלי ניקתה לי את הכוויות בגב ומרחה לי משחה, ואחר כך חיטאה לי את הפצעים בידיים. אכלתי ארוחת ערב ואז נרדמתי לכמה שעות. * העדות נגבתה ב-10.7.23 עדלה אל-ג'עברי, בת 51 ואם ל-12 ילדים, אירחה בביתה כמאה אנשים לסעודה, בעת שמתנחלים תקפו אותו ואת הבתים השכנים: אני ובעלי מועתז, בן 56, שעובד כחקלאי וסוחר צאן, גרים עם שמונה מתוך 12 הילדים שלנו בשכונת ואדי אל-חסין, ליד הכביש הראשי שמוביל להתנחלות קריית ארבע. במרחק של בערך 50 מטר מבניין א-רג'בי שגרים בו מתנחלים. ביום שישי, 30.6.23, אירחנו בערך 100 אנשים לכבוד האירוסין של הבת שלי. בסביבות השעה 20:00, בזמן שישבו אצלנו אורחים בחצר, שמענו צעקה ואז יריות מכיוון הכביש הראשי. בחצר ישבו בערך 50 גברים ובתוך הבית היה מספר דומה של נשים. היו אצלנו לפחות 30 ילדים וכולם נכנסו לפאניקה ולא הפסיקו לצעוק ולבכות. אני והבנות שלי ניסינו להרגיע אותם ונתנו להם קצת סוכריות. תודה לאללה שאף אחד מהאורחים שלנו לא נפגע. אחרי בערך עשר דקות, ראינו מתנחל מתקרב לחצר עם רובה אם-16 ביד, ואז כמה מהאורחים הצעירים חסמו לו את הכניסה לחצר. המתנחל כיוון את הרובה לכיוון החצר והצעירים יידו לעברו אבנים, ואז הוא התחיל לירות על הבית שלנו. שני כדורים חדרו דרך שתי דלתות בדירה של בן הדוד שלי, ר'אלב. הצעירים ניסו להרחיק את המתנחל שירה ועוד מתנחלים שהצטרפו אליו ואז עשרות חיילים התחילו לרדוף אחריהם. החיילים נכנסו אלינו הביתה ועיכבו בפנים את כל הנשים שרצו לברוח. הגברים סירבו להיענות להוראות של החיילים ונשארו בחוץ, ואחרי בערך עשרים דקות הצלחנו לשכנע את החיילים לאפשר לאורחים שלנו ללכת. הרבה מהאורחים בכלל לא הספיקו לאכול. בינתיים התאספו בחוץ עשרות מתנחלים, שחלקם היו חמושים, והם הלכו לכיוון הבתים של משפחת אבו סעיפאן, שנמצאים ליד הגדר של קריית ארבע. הם התחילו לתקוף את הבתים שלהם באבנים, וחלק מהצעירים מהמשפחה ניסו להרחיק אותם, החיילים רדפו אחריהם וזרקו עליהם רימוני הלם. המתנחלים המשיכו לתקוף את הבתים באבנים וראיתי כמה חיילים מוציאים מאחד הבתים כמה צעירים. אחר-כך הם כבלו להם את הידיים וכיסו להם את העיניים. ראיתי שהם עצרו את ג'מאל אבו סעיפאן, שניסה לצלם את מה שקורה וגם שניים מבני הדודים שלו. אחרי שעה וחצי החיילים הרחיקו את המתנחלים לכביש ואז הם אספו את התרמילים הריקים שנשארו שם לתוך שקית. קצין אחד שאל אותי מי ירה, ואמרתי לו שהמתנחלים ירו ותקפו את הבתים שלנו, ובעלי הראה לו את החורים בדלת ובקיר של ר'אלב. הגיעה גם ניידת משטרה והשוטרים צילמו את הדלת ואת הקיר עם החורים. ובסביבות חצות כולם עזבו. זאת לא הפעם הראשונה שמתנחלים תוקפים אותנו, אבל זאת הייתה התקיפה הכי אלימה והכי מסוכנת. אין לנו תחושת ביטחון יותר, ומאז שישראל הקימה ממשלה חדשה, המתנחלים מסתובבים עם נשקים ואפילו לא מהססים להשתמש בהם ולירות לכיוון שלנו. מאז, אנחנו מסתגרים עם הילדים בבתים, בעיקר בסופי השבוע ונועלים את הדלתות עד שהמתנחלים מסיימים את החגיגות שלהם. * העדות נגבתה ב-2.7.23.

9 אוגוסט 2023

רחוב א-שלאלה הישן. בית רומנו ניצב מצדו השני. צילום: מנאל אל-ג'עברי, בצלם, 3.2.22

חברון - מרכז העיר

שגרה במרכז העיר חברון: הצבא מעלים עין מיידוי אבנים חוזר ונשנה של מתנחלים מגג ההתנחלות בית רומנו בחברון על פלסטינים ומתעמר בבעלי החנויות באזור

ביום שני, 24.1.22, בשעות הצהריים, התאספו כשבעה מתנחלים על גגות התנחלות בית רומנו שבמרכז העיר חברון, קיללו עוברים ושבים פלסטינים והשליכו לעברם אבנים ופחיות שתייה ריקות. חייל שצפה במתרחש מאחת משתי עמדות התצפית בהתנחלות התעלם מהמעשים. למחרת, בסביבות השעה 10:30, התאספו כשלושים מתנחלים על גגות ההתנחלות ויידו שוב אבנים לעבר חנויות ועוברי אורח. הפעם היו עמדות התצפית של הצבא ריקות מחיילים. שלושה בני אדם נפגעו מהאבנים, שמשות של שלוש מכוניות נופצו וגם סחורות של בעלי חנויות ברחוב נפגעו. לאחר כחצי שעה של יידוי אבנים מצד המתנחלים, כשניסו כמה נערים פלסטינים ליידות את האבנים בחזרה לכיוון ההתנחלות, יצאו משער ההתנחלות עשרות חיילים, השליכו רימוני הלם לעבר התושבים, בעטו בסחורה והורו לבעלי החנויות לסגור את החנויות. בארבעת הימים שלאחר מכן אסרו החיילים על בעליהן של 24 חנויות ועל בעלי הדוכנים ברחוב, לפתוח את עסקיהם, לטענתם בגלל שפלסטינים יידו אבנים לעבר המתנחלים. ביום ראשון אפשר הצבא את פתיחת העסקים כרגיל, אך בסוף השבוע שלאחר מכן חזרו האירועים על עצמם: שוב מתנחלים יידו אבנים לעבר הרחוב מההתנחלות בית רומנו, שוב הגיעו למקום חיילים באיחור – ורק לאחר שנערים פלסטינים ניסו ליידות אבנים בחזרה לעבר המתנחלים. אירועים אלה הם שיקוף מדויק של הדרך בה מתנהל משטר האפרטהייד הישראלי: אל מול עיני החיילים, מתנחלים מיידים אבנים לעבר פלסטינים, פוגעים בהם וברכושם ומשבשים את חייהם. החיילים אינם מתערבים. כאשר פלסטינים מעיזים ליידות אבנים בחזרה לעבר המתנחלים, גם אם אינם פוגעים בהם כלל – מגיעים החיילים, משליכים רימוני הלם וגז מדמיע וכעונש גם סוגרים את העסקים שברחוב. מדיניות זו מבהירה היטב לפלסטינים כי איש לא יגן על חייהם, על גופם ועל רכושם. להלן עדויות שגבתה תחקירנית בצלם, מנאל אל-ג'עברי, מבעלי חנויות שנפגעו מהאלימות. בדר א-תמימי, בן 57, אב ל-11, תושב שכונת א-שיח' במרכז העיר חברון, מנהל חנות עתיקות וערבסקות, סיפר בעדות שמסר ב-3.2.22: ביום שני, 24.1.22, בסביבות השעה 12:00 בצהרים, התאספו בערך שבעה מתנחלים, כולם בשנות העשרים שלהם, על גגות הבתים של ההתנחלות בית רומנו. המתנחלים התגרו בעוברי אורח, קיללו אותם וזרקו עליהם אבנים ואשפה כמו פחיות קולה ריקות, הכול מול עיניו של החייל שהוצב באחת העמדות של בית רומנו. בתגובה, שני נערים פלסטינים בני 14 בערך טיפסו על שער הכניסה של ההתנחלות והורידו את דגל ישראל מעל הגדר. המתנחלים צעקו על הילדים, אבל הם ברחו משם. מאוחר יותר באותו יום המתנחלים תלו דגל אחר על הגדר. למחרת, בסביבות השעה 10:30 בבוקר, הוצאתי סחורה מהחנות והתחלתי לסדר אותה בפתח. פתאום מתנחלים התחילו ליידות אבנים על החנויות ועל עוברי האורח. הם יידו המון אבנים וחלק מהן פגעו בסחורה שלי. כל העתיקות והערבסקות שהיו בחוץ התנפצו. כשהסתכלנו לראות מאיפה נזרקות האבנים, ראינו יותר מעשרים מתנחלים עומדים על הגגות של בית רומנו ומיידים אבנים. חיפשנו את החייל שמוצב בשתי נקודות התצפית, אבל הוא לא היה שם. בכלל לא ראינו חיילים באזור. האבנים שהמתנחלים השליכו ניפצו שמשות של כמה מכוניות שחנו ברחוב. חלק מהאנשים התחבאו בתוך החנויות וחלק ברחו. בחורה בשנות העשרים שלה נפגעה מאבן בכתף בזמן שרצה וניסתה לברוח משם. כמה נערים ניסו להגיב ויידו אבנים לעבר המתנחלים, אבל זה היה כמעט בלתי אפשרי כי המתנחלים היו במקום גבוה וגם זרקו הרבה מאוד אבנים. אחרי חצי שעה בערך, שבמהלכה המתנחלים יידו עלינו אבנים, יצאו פתאום עשרות חיילים משער ההתנחלות בית רומנו, השליכו לעברנו רימוני הלם, הורו לנו להתפזר ודרשו מבעלי החנויות לסגור אותן. בינתיים המתנחלים ברחו לתוך ההתנחלות. ניסיתי להסביר לחיילים שהמתנחלים הם אלה שתקפו אותנו והראיתי להם את הסחורה שנופצה, אבל החיילים היו תוקפניים מאוד. הם צעקו עליי לסגור מייד את החנות, בעטו בסחורה וזרקו חלק ממנה לתוך החנות, למרות שהם ראו שנפצעתי מאבן וגם ירד לי קצת דם. לא הייתה לי ברירה ונאלצתי להישמע לחיילים ולסגור את החנות. שאר בעלי העסקים סגרו גם הם. למחרת, ב-9:00 בבוקר, פתחתי את החנות והתחלתי להוציא את הסחורה שלי וכך עשו גם שאר בעלי החנויות ברחוב. אבל שעה אחר כך הגיעו כמה חיילים שאמרו לנו שיש להם צו צבאי שמורה לנו לסגור את החנויות בגלל שילדים זרקו ביום לפני כן אבנים על מתנחלים. ביום חמישי קרה אותו הדבר. באותו יום פתחנו רק בסביבות 11:00 בגלל מזג האוויר, אבל אז שוב הגיעו חיילים והורו לנו לסגור את החנויות, למרות שבאותו יום רצינו רק לחלק תנורים למשפחות עניות. החיילים נתנו לנו כמה דקות לחלק את התנורים. הגיעו כמה צעירים ועזרו לי לחלק אותם, אבל לא הספקנו לחלק את הכול. חזרנו למחרת כדי להמשיך בחלוקה, למרות שזה יום החופש שלי. גם אז הגיעו כמה חיילים, נתנו לי כמה לחלק במשך כמה דקות ואז הורו לי לסגור. בשבת הגעתי שוב לחנות כדי לפתוח אותה ושוב הגיעו חיילים והורו לי ולשאר בעלי החנויות לסגור. אבל באותו יום הגיעו לשם גם כמה עיתונאים ותושבים שמחו על סגירת החנויות. אז הגיעו למקום גם קצינים מהמנהל האזרחי והם הבטיחו לי ולבעלי החנויות האחרים שאם נסגור באותו יום נוכל לפתוח כרגיל ביום ראשון. סגרנו וביום ראשון פתחנו כרגיל, בלי בעיות. ערפאת שלודי, בן 46, אב לשבעה, תושב חברון, בעל חנות חמוצים, סיפר בעדותו שמסר ביום 2.2.22: ב-25.1.22, בסביבות השעה 10:30, ישבתי בפתח החנות שלי ופתאום התחילו ליפול אבנים קרוב לחנות. ברחתי משם והתרחקתי. האבנים הגיעו מכיוון ההתנחלות בית רומנו. בהתחלה ראיתי בערך שלושים מתנחלים, בשנות העשרים שלהם, שעמדו על גגות ההתנחלות בית רומנו וזרקו משם אבנים. בנקודות התצפית של החיילים לא היה אף חייל. המתנחלים יידו אבנים במשך יותר מעשרים דקות על החנויות ברחוב. חלק מהאבנים פגעו בסחורה ששמתי בפתח החנות שלי אבל בגלל שהם זרקו כל-כך הרבה אבנים לא יכולתי להתקרב כדי להרחיק משם את הסחורה. האבנים גם ניפצו שמשות של שלוש מכוניות שחנו שם. אנשים התחילו לברוח משם. כמה נערים אספו אבנים ויידו אותן לעבר המתנחלים כדי להדוף אותם. אחרי חצי שעה בערך הגיעו לשם עשרות חיילים שהשליכו רימוני הלם, דחפו אותנו וצעקו עלינו לסגור את החנויות. הם גם בעטו בסחורות. סגרתי את החנות שלי לפני האחרים וחזרתי הביתה, אחרי שהכנסתי את הסחורה שלא נפגעה לתוך החנות. למחרת בבוקר חזרתי לחנות שלי ופתחתי אותה, אבל אז הגיעו חיילים והורו לי ולשאר בעלי החנויות לסגור. כך היה גם בימים חמישי, שישי ושבת. בכל פעם התנהל ויכוח בינינו לבין החיילים שהתעקשו שנסגור את החנות. בשבת, אחרי שפתחנו את החנויות, שוב הגיעו כמה חיילים והורו לנו לסגור. הפעם הגיעו גם תושבים ועיתונאים כדי לתמוך בנו. אז הגיע קצין של המנהל האזרחי שסיכם איתנו שנסגור בשבת אבל נוכל לפתוח ביום ראשון בלי בעיות מצד החיילים. אני לא מבין למה החיילים נעדרו בזמן התקיפה של המתנחלים, במיוחד שבדרך כלל נקודות התצפית של החיילים בהתנחלות מאויישות 24 שעות ביממה. יש לי שבעה ילדים, הבכורה היא סארה, תלמידה בתיכון. החנות היא מקור הפרנסה היחיד שלי ושל המשפחה שלי. בימים שבהם החנות הייתה סגורה לא הרווחתי כלום וזה מקשה מאוד על כיסוי ההוצאות שלנו. מהראן אל-בטש, בן 33, נשוי, תושב העיר העתיקה בחברון, בעל מכולת, סיפר בעדותו שמסר ביום 2.2.22: מה שמשך את תשומת הלב שלי ושל כולם במהלך תקיפת המתנחלים היה ששתי נקודות התצפית הקרובות היו ריקות מחיילים. בזמן שהמתנחלים תקפו אותנו לא נראה שם שום חייל. ראיתי כמה נערים וצעירים שאספו את האבנים של המתנחלים ויידו אותן לעבר המתנחלים שהתמקמו על הגגות, אבל הן לא הגיעו למתנחלים בגלל הגובה וגם בגלל מטח האבנים שהם זרקו מלמעלה. שמעתי שכמה עוברי אורח נפגעו לפני שהצליחו לברוח, כולל אישה שנפגעה בכתף וצעיר שנפגע מאבן באף. האבנים פגעו בשלושה כלי-רכב שחנו ברחוב, אחד מהם המכונית של אחי שנפגעה מכמה אבנים והשמשה הקדמית שלה נופצה. אצלי במכולת האבנים שזרקו המתנחלים ניפצו ארון תצוגה מזכוכית שעמד בחוץ וקלקלו מקרר ושברו כמה צנצנות. בערך חצי שעה אחרי שתקיפת המתנחלים התחילה נפתח השער של בית רומנו וממנו יצאו בערך 30 חיילים עצבניים. הם התחילו לתקוף את כל מי שהיה ברחוב ולזרוק רימוני הלם לעבר עוברי אורח ובעלי עסקים. החיילים הורו לנו לסגור את העסקים. ראיתי אותם גם בועטים בסחורות. תוך דקות כולם סגרו את העסקים, והמתנחלים עזבו. גם אני סגרתי את המכולת שלי. ניסיתי לפתוח את המכולת בימים רביעי, חמישי ושישי, אבל בכל פעם החיילים הורו לי לסגור בתירוץ שהילדים זורקים אבנים על ההתנחלות, ואנחנו בעלי החנויות צריכים לקחת על זה אחריות ולמנוע את זה. ביום שבת כולם פתחו את החנויות בבוקר, ואז הגיעו בערך 15 חיילים והורו לכולם לסגור. הסוחרים מחו והתעקשו להישאר בחנויות. תושבים והרבה עיתונאים התאספו ברחוב. הגיע קצין של המנהל האזרחי, שהבטיח שאם נסגור את החנויות יאפשרו לנו לפתוח אותן בלי הפרעה ביום ראשון. הסוחרים הסכימו וסגרו את העסקים, וכולנו עזבנו. ביום ראשון פתחנו את החנויות כרגיל, והחיילים לא הטרידו אותנו. אל-בטש ממשיך ומספר על התקיפות הנוספות בימים-4.2.22 ו-5.2.22, בעדות שמסר ב-13.2.22: ביום שישי, 4.2.22, בסביבות השעה 13:30, ישבתי בחנות שלי והשכן שלי בדר א-תמימי ישב בפתח החנות שלו. ראינו שני אוטובוסים של מתנחלים מגיעים להתנחלות בית רומנו. כנראה שהם היו מבקרים. יחד איתם היו כמה חיילים. אחרי כמה דקות המתנחלים התחילו לזרוק אבנים מאחורי השער של בית רומנו. כמה צעירים שהיו ברחוב הגיבו ויידו עליהם אבנים בחזרה. ראינו בערך 15 מתנחלים עולים על הגג, ליד נקודת התצפית בבית רומנו. הם יידו המון אבנים לכיוון שלנו ולעבר עוברי אורח וחנויות, הכול מול העיניים של החייל שהיה בתצפית. נכנסתי לחנות כדי להתגונן מהאבנים. ראיתי את השכן שלי בדר מנסה להכניס את הסחורה שלו לתוך החנות, אבל היה לו קשה לעשות את זה בגלל כמות האבנים. רציתי לעזור לו אבל לא יכולתי להגיע אליו. בסוף גם הוא הסתתר בתוך החנות שלו. ראיתי שחלק מכלי החרס שלו שהיו בחוץ נפגעו מהאבנים. הגיעו למקום כמה חיילים שרדפו אחרי הצעירים והשליכו לעברם רימוני גז. הם התעלמו לגמרי מיידוי האבנים של המתנחלים, בדיוק כמו החייל בעמדת התצפית. המתנחלים יידו אבנים במשך יותר משעה. אני סגרתי את החנות והלכתי משם. למחרת, ביום שבת, בסביבות השעה 15:00, ישבתי בחנות שלי. ראיתי בערך חמישה מתנחלים בני 17-16 על גג בית רומנו, ליד לעמדת התצפית שבה היה חייל אחד. אחרי חמש דקות ראיתי עוד חמישה מתנחלים על גג הבניין הגבוה של בית רומנו, שגם שם יש נקודת תצפית של הצבא. הבנו שהמתנחלים מתכננים לתקוף אותנו שוב. הסתתרתי בתוך החנות שלי ואז המתנחלים התחילו לזרוק אבנים בצורה מסיבית על החנויות ועוברי אורח. צעקנו על החייל שהיה בתוך עמדת התצפית אבל הוא לא הגיב. יידוי האבנים נמשך בערך שבע דקות. בזמן שהם יידו אבנים הגיעו למקום חיילים והמתנחלים המשיכו ליידות אבנים מול העיניים שלהם. הם לא עשו כלום. אמרנו לחיילים שיעשו משהו אבל הם התעלמו מאתנו. אחרי כמה דקות נפתח השער בית רומנו ויצאו משם שישה חיילים יחד עם קצין. רק אז המתנחלים ברחו. סיפרתי לקצין שהמתנחלים יידו עלינו אבנים והוא אמר שהוא יודע והוא ראה אותם. הוא הבטיח לי שידווח על כך למשטרה. אז החיילים עזבו. הלכתי לבדוק את הרכב שלי וגיליתי שהאבנים שהמתנחלים זרקו ניפצו את השמשה שלו.

15 מרץ 2022