רצועת עזה

הקלות בהגבלות על תנועת חקלאים ודייגים ברצועה

27 נובמבר 2012, עודכן ב-28 נובמבר 2012


נמל הדייגים ב עזה. צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 16.2.12.

מדיווחים בתקשורת עולה כי במסגרת המגעים להפסקת האש אחרי מבצע "עמוד ענן", ישראל הגיעה להבנות עם חמאס הכוללות גם הקלות בהגבלות על תנועת חקלאים ודייגים ברצועת עזה.

בין השאר נקבע כי הצבא יאפשר מעתה לחקלאים תושבי רצועת עזה לעבד את אדמותיהם החקלאיות המצויות במרחק של 100 מטרים ומעלה מגדר המערכת, לאחר שבשנים האחרונות נאסרה – באופן רשמי – כניסתם למרחק של פחות מ-300 מטרים מהגדר. בנוסף, דייגים תושבי הרצועה יוכלו לשוט עד מרחק של שישה מייל ימי (כ-11 ק"מ) מחופי הרצועה, זאת לעומת שלושה מייל ימי שהותרו להם לפני המבצע.

בצלם מברך על השינוי במדיניות בנוגע לנוכחות פלסטינים באזורים הסמוכים לגדר המערכת. בשנים האחרונות תיעד בצלם מקרים רבים שבהם הצבא ירה תחמושת חיה על חקלאים ופועלים פלסטינים שנכנסו לטווח 300 המטרים מהגדר, וכן מקרים שבהם הצבא נהג כך גם כלפי פלסטינים שהיו במרחק של עד 1.5 ק"מ ממנה. אולם, מהדיווחים בתקשורת עולה חשש כי בכוונת הצבא להמשיך ולנקוט מדיניות המתירה ירי לעבר רגליו של כל אדם שייכנס לטווח 100 המטרים מהגדר, במסגרת נוהל מעצר חשוד. חמורה מכך היא הנחיה שפורסמה אף היא לאחר תום מבצע "עמוד ענן", המתירה לחיילים לאורך גדר המערכת לירות אל ברכיו של כל אדם שינסה לגעת בגדר. שימוש בירי חי למטרות הרחקה אינו חוקי ולרשות הצבא עומדים אמצעים לא קטלניים לפיזור התקהלויות. 

בכל הנוגע להגבלה המתמשכת על הדייגים ברצועת עזה, הכפלת הטווח המותר לדיג משלושה לשישה מייל ימי, כפי שפורסם, היא התפתחות חיובית ולשכת הדייגים בנמל עזה אישרה בפני בצלם כי הקלה זו כבר מיושמת. אולם, הקלות אלה רחוקות מלספק את צרכי האוכלוסייה ולהבטיח את פרנסתם של כלל התושבים המסתמכים על ענף הדיג. בהסכמי אוסלו נקבע כי טווח הדיג המותר יעמוד על עשרים מייל ימי (37 ק"מ). בפועל, הצבא איפשר תחילה דיג עד למרחק של 12 מייל ימי, ובמהלך השנים צמצם הצבא טווח זה. מאז ינואר 2009, לאחר סיום מבצע "עופרת יצוקה", הגביל הצבא את הטווח לשלושה מייל ימי בלבד.

נתונים על הרוגים פלסטינים סמוך לגדר המערכת בעזה

הרוגים פלסטינים ליד הגדר מנשק קל סה"כ הרוגים פלסטינים ליד הגדר מכל סוגי הנשק  
לא השתתפו בלחימה לא ידוע אם השתתפו בלחימה השתתפו בלחימה לא השתתפו בלחימה לא ידוע אם השתתפו בלחימה השתתפו בלחימה  
1 1 1 5 1 9 2012
10 0 0 12 1 8 2011
3 0 0 7 2 26 2010
8 0 0 8 0 8 2009 (החל מה- 19.1.09)
22 1 1 32 4 51 סה"כ מאז תום "עופרת יצוקה"

 

רקע בנושא ירי על פלסטינים באזורים הסמוכים לגדר המערכת ברצועת עזה

החל מינואר 2009, מתום מבצע "עופרת יצוקה", ועד סוף אוקטובר 2012, נהרגו באזורים הסמוכים לגדר המערכת ברצועת עזה 22 פלסטינים שלא היו מעורבים בלחימה.

בתקופה זו תיעד בצלם שלושים מקרים נוספים שבהם נפצעו חקלאים ופועלים פלסטינים, שלא היו מעורבים בלחימה, מירי חי של הצבא. מקרים נוספים של פציעה בנסיבות דומות תועדו על-ידי ארגונים אחרים.

בכמה הזדמנויות, פיזר הצבא כרוזים המתריעים כי כל הנכנס לטווח 300 מטרים מגדר המערכת המפרידה בין ישראל לרצועת עזה מסכן את עצמו. בכרוזים התריע הצבא כי נגד המפרים איסור זה יינקטו כל הצעדים, כולל ירי, ללא קשר לזהותם או למעשיהם. מתיעוד בצלם עולה כי חיילים ירו גם על אזרחים ששהו במרחק הגדול מ-300 מטרים מן הגדר, גם בנסיבות בהן היה ברור כי לא נשקפת מהם סכנה.

דובר צה"ל הצדיק מדיניות זו בטענה כי "השטח הסמוך לגדר המערכת מהווה שטח לחימה, ושהייה בו מנוצלת על ידי ארגוני הטרור להנחת מטענים, תכנון פיגועים ונסיונות חטיפה כנגד חיילי צה"ל". בצלם אינו מטיל ספק בעובדה שאזורים אלה נוצלו גם לפעילות של ארגונים חמושים. עם זאת, האמצעים השונים שבהם נקט הצבא באזור זה מלמדים כי היה בידו להבחין בין אנשים המעורבים בלחימה לבין אזרחים שאינם מעורבים בה. כמעט כל הפלסטינים החמושים שנורו באזור גדר המערכת נפגעו מירי מן האוויר, מטנקים או ממרגמות. לעומתם, רוב האזרחים שנפצעו או נהרגו באזור זה נפגעו מירי מנשק קל, שכוון, על-פי רוב, אל פלג גופם התחתון.

מדו"ח שפרסם משרד האו"ם לעניינים הומניטריים (OCHA) בשנת 2010, עולה כי בפועל האזורים שבהם הוגבלה גישת פלסטינים ושלשוהים בהם נשקף סיכון גבוה הקיפו 62.6 קמ"ר והשתרעו עד למרחק של בין 500 ל-1,500 מטרים מהגדר. שטחים אלה היוו כ-17% משטח הרצועה וכ-35% מכלל הקרקעות החקלאיות שבה. 95% מהקרקעות בשטחים שהוגבלו לכניסה היו שטחים חקלאיים.

על אף הסיכון הכרוך בכניסה לאזורים אלה, נאלצו פלסטינים רבים להיכנס אליהם, בהיעדר מקורות פרנסה חלופיים. לפי נתוני הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה לספטמבר 2012, שיעור האבטלה בעזה עמד על כ-32%. בשטחים המצויים באזורים המוגבלים בכניסה קיים פוטנציאל תעסוקה נרחב הכולל עיבוד קרקע חקלאית, רעיית צאן, ציד ציפורים, קישוש עצים להסקה ואיסוף גרוטאות.

בצלם פנה כבר ב- 2010 לפרקליט הצבאי הראשי בדרישה לבחון את הוראות הפתיחה באש בסמוך לגבול רצועת עזה, אולם עד כה לא התקבלה התייחסותו לפניה. כמו כן פנה בצלם לפרקליטות הצבאית בדרישה לחקור את נסיבות הירי בעשרה מקרים של הרג פלסטינים באזורים אלה וב-26 מקרי פציעה, כולם בתקופה שמתום מבצע "עופרת יצוקה" ועד לסוף אוקטובר 2012. ככל הידוע לבצלם נפתחו חקירות מצ"ח בשני מקרי הרג ובשישה מקרי פציעה.

רקע בנושא ההגבלות על הדיג ברצועת עזה

בהסכמי אוסלו נקבע כי דייגים יוכלו להגיע למרחק של 20 מיילים ימיים (כ-37 ק"מ) מהחוף. בפועל, הצבא איפשר תחילה דיג עד למרחק של 12 מייל ימי בלבד. במהלך השנים צמצמה ישראל טווח זה ולאחר מבצע "עופרת יצוקה" הוא עמד על שלושה מייל ימי (כ-5.5 ק"מ) בלבד. בשנת 2011 אף פרש חיל הים מצופים לסימון גבול שלושה המייל הימיים. ספינות חיל הים נהגו לירות ירי אזהרה לכיוונן של סירות דיג שהתקרבו למצופים ודייגים שהעזו לצאת מהאזור הסגור נעצרו ב"נוהל שחייה" מסוכן ומשפיל וסירותיהם הוחרמו. מאז 2000 ועד היום נהרגו ארבעה פלסטינים שלא השתתפו בלחימה בנסיבות כאלה.

מנתוני המשרד לתיאום עניינים הומניטאריים של האו"ם עולה כי בין השנים 2010-2000 הצטמצם מספר הדייגים ברצועה מכ-10,000 לפחות מ-4,000. ברצועת עזה, שבה שיעור האבטלה גבוה עומד כאמור על כ-32%, מדובר בפגיעה חמורה בפרנסתן של אלפי משפחות ובזמינותו של מזון בסיסי וזול בשווקים, שהיה קודם לכן מרכיב משמעותי בתזונה. מלשכת הדייגים בנמל עזה נמסר כי על אף הירידה במספר הדייגים, שטח הדיג המצומצם לא יכול היה להכיל את כולם ולכן הם יצאו לדיג לסירוגין ולעיתים אף הפרו את האיסור לשוט לכיוון מצרים, שם רכשו דגים מדייגים מצרים. בעקבות קשיים אלה האמיר מחירו של ק"ג סרדינים מעשרה ש"ח בשנת 2008 לעשרים ש"ח בשנת 2012. כתוצאה מההגבלות ומצמצום שטחי הדיג, נוצרה באזור המים הרדודים שבהם הדיג מותר תופעה של דיג-יתר שמדלל את מצבור הדגה ופוגע בבתי הגידול של דגים צעירים, דבר המסכן את מצבור הדגה בעתיד.

בשנים האחרונות גבה בצלם עשרות עדויות מדייגים שנעצרו בשיטת "נוהל שחייה" מסוכן ומשפיל. במסגרת נוהל זה חיילים כפו על דייגים באיומי נשק לפשוט את בגדיהם ולשחות בים עד לספינת חיל הים, תוך התעלמות מתנאי מזג אוויר. לאחר מכן העלו את הדייגים לספינה, שמפליגה לנמל אשדוד, וסירותיהם הוחרמו ונגררו מהמקום. בנמל נלקחו הדייגים לחקירה כשידיהם כבולות ועיניהם מכוסות ובסיומה הוחזרו למחסום ארז. מעדויות דייגים וכן על פי נתוני מכשירי ה-GPS שברשותם, עולה כי חלקם נעצרו באורח זה גם מבלי שחרגו מאזור השיט שהגדיר הצבא.

בשנת 2012 נעצרו בנוהל זה כ- 40 דייגים והוחרמו 13 סירות, ש-6 מהן הוחזרו לבעליהן. בשנת 2011 הוחרמו 24 סירות, מהן הוחזרו 15 סירות דרך מעבר כרם שלום, דייגים שסירותיהם מוחזרות נדרשים לשלם 500 ש"ח לחברת ההובלות עבור העברתן מנמל אשדוד בחזרה לשטחי הרצועה.

פריטים מומלצים

מזח דייגים בעיר עזה. צילום: מוחמד סבאח, בצלם

רצועת עזה

שוקעות במצולות הייאוש: על מצוקת משפחות הדייגים וסוחרי הדגים ברצועה נוכח מדיניות ישראל

ב-12.8.20, בעקבות המשך הפרחת בלוני התבערה מרצועת עזה לשטח ישראל, שבה והגבילה ישראל את טווח הדיג בדרום רצועת עזה מ-15 מיילים ימיים לשמונה. ב-16.8.20 סגרה ישראל את הים לחלוטין בפני הדייגים וב-2.9.20 שבה ופתחה אותו לטווח 15 מיילים ימיים. ההצדקה הרשמית להגבלה זו הייתה הפרחת בלוני תבערה מהרצועה. אין זו הפעם הראשונה, ומן הסתם אף לא האחרונה, שישראל מגבילה את טווח הדיג בעילה זו. ענישה קולקטיבית זו מצטרפת לשאר ההגבלות שמטילה ישראל על דייגי הרצועה מאז הטלת המצור ב-2007: מעצר של דייגים והחרמת סירות, איסור על ייבוא חומרי גלם הדרושים לתיקון ושיפוץ סירות – וירי על סירות דייגים שחרגו לטענת ישראל מהתחום שבו היא מתירה דיג. עד כה נהרגו מירי זה שבעה דייגים ומאות נפצעו. ההגבלות הביאו כבר מזמן לקריסת ענף הדיג ברצועה וכיום נשארו פחות מ-4,000 דייגים - לעומת כ-10,000 לפני עשרים שנה - וגם הם סובלים מתנאי עבודה מסוכנים ובלתי נסבלים שכופה עליהם ישראל, מתקשים לפרנס את משפחותיהם וחיים בעוני מרוד. להלן עדויות שגבתה תחקירנית בצלם, אולפת אל-כורד, מנשותיהם ואמהותיהם של דייגים ומוכרי דגים ברצועה, בהן הן מתארות את שגרת חייהן בצל מציאות בלתי נסבלת זו, המתאפיינת בחוסר ודאות מוחלט לגבי ההווה ובעיקר ולגבי העתיד. העדויות מתארות את דאגתן המתמדת לשלומם ולביטחונם של יקיריהן, את השלכות ההגבלות שמטילה ישראל על האפשרות להתפרנס ואת הקשיים הכלכליים איתם הן נאלצות להתמודד – קשיים הצפויים להחמיר עקב השלכות מגיפת הקורונה על הכלכלה. אינתיסאר א-סעידי, בת 52, תושבת מחנה הפליטים א-שאטי בעיר עזה, אם לשישה, סיפרה בעדות שמסרה ב-5.8.20, על הקשיים הכלכליים והאסונות שפקדו אותה ואת משפחתה: אני ובעלי, מרוואן, התחתנו ב-1984, בימים בהם הוא כבר עסק בדיג. זהו המקצוע היחיד שלו. גם הבנים שלי והדודים שלהם עובדים כדייגים. בהתחלה מצבנו הכלכלי היה מצוין והעבודה שלו לא נראתה ממש מסוכנת. הצבא הישראלי לא ירה באותה תקופה על הדייגים, לא עצר אותם ולא החרים להם את הציוד. גם מרחב הדיג היה נרחב, ולדייגים היה שלל גדול. ההכנסה של בעלי הייתה גבוהה, בין 2,000 ל-3,000 שקל בכל שבוע, כך שלא היו לי שום דאגות. בעלי עבד על חסקה משלו, ומאז שהילדים שלנו, חד'ר וא-סייד, היו קטנים, הוא לקח אותם לים ולימד אותם את המקצוע. הייתי שקטה ולא חששתי כל-כך לחייהם. מאז המצור המצב השתנה. ההגבלות על טווח הדיג דרדרו מאוד את המצב שלנו. והדייגים נאלצים לסכן את החיים שלהם כדי להביא פת לחם למשפחה. התחלתי לפחד מאוד על בעלי והילדים - שיירו בהם, יעצרו אותם או יחרימו להם את הציוד. חיילים עצרו אותם ארבע פעמים. בכל פעם שחררו אותם באותו יום אבל החרימו להם את הציוד. בכל פעם ששמעתי על ירי על דייגים בים עברתי שעות קשות מאוד עד שהשגתי את הבנים שלי וידעתי שהם בסדר. כדי להירגע באמת הייתי הולכת לנמל ומחכה להם שם, עד שראיתי אותם יורדים מהסירה בריאים ושלמים ורק אז הייתי חוזרת הביתה. בשנת 2012 בעלי הפסיק לעבוד בדיג בגלל בעיות גב ומאז שני הבנים שלי היו המפרנסים היחידים של המשפחה. שניהם נשואים ולהם ילדים ומשפחות וכולנו גרים באותו בית. בגלל המצב הכלכלי הקשה שלנו נאלצתי למכור את תכשיטי הזהב שלי וגם ללוות כספים מקרובי משפחה. עד היום אנחנו חייבים כספים ולא מסוגלים להחזיר את החובות. בשנת 2017, עצרו את ח'דר, לא שמענו ממנו ורק אחרי עשרה ימים התברר לנו שהוא עצור. הביאו אותו למשפט וגזרו עליו מאסר של שנה וארבעה חודשים. אמרו שזה בגלל שהוא חרג מטווח הדיג, ושהוא כבר עשה את זה בעבר כמה פעמים ורק עכשיו הצליחו לתפוס אותו. סבלתי מאוד בתקופת המאסר של ח'דר. בהתחלה בכיתי יום ולילה. לא יכולתי להירדם בלילות ולא ידעתי שמחה. בימי הביקור בכלא הייתי בוכה כל הדרך לכלא, בוכה בזמן הביקור, ובוכה בדרך חזרה. אלה היו ימים קשים מאוד. כשעצרו את ח'דר גם החרימו את החסקות והחזירו אותן הרוסות כמעט לגמרי - בלי הציוד, רק עץ. אחרי שח'דר שוחרר וחזר לעבוד, קרה לנו אסון: לפני שנה וחצי בערך, ב-20.2.19, הוא יצא לדיג ובלילה שמענו שהצבא הישראלי רודף אחר חסקות ולקח אחת מהן לנמל אשדוד. הבן שלי א-סייד אמר לי שח'דר נעצר. אבל הייתה לי הרגשה שהוא נפצע. ארבעה ימים לא ידעתי מה עלה בגורלו של בני. הדייגים שוחררו מהמעצר וח'דר לא חזר הביתה. אחר-כך התברר שח'דר נפגע מכדור "גומי" בעין ימין, ואיבד את הראייה לגמרי בשתי העיניים. הוא היה מאושפז בישראל. כשהחזירו אותו לרצועה, לבית החולים א-שיפאא, ראיתי אותו בפעם הראשונה ופרצתי בבכי. מאז אני חיה את הטרגדיה הזו והלב שלי מלא עצב על ח'דר, שהפך לאדם הכלוא בין ארבע קירות. הוא מרותק לבית ולא יוצא, מובטל ולא יכול לפרנס את המשפחה שלו. מצבו הכלכלי קשה מאוד, טרגי באמת. הוא לא מקבל קצבה של פצועים או תמיכה משום גורם שהוא - חוץ מאנשים נדיבים שתורמים לו סכומים קטנים. התרופות שהוא זקוק להן עולות לו 150 שקל בחודש. המצב הנפשי של ח'דר קשה מאוד. הוא לא אוהב לצאת במצבו, נשאר בבית כל היום ולא ישן בלילה. הוא עצבני מאוד. היה עדיף שהיה נפצע בחלקי גוף אחרים ולא בעיניים. קשה מאוד לאבד את מאור העיניים, ובמיוחד בשביל בחור בגילו. הוא רק בן 32. מכל המשפחה, המצב של ח'דר משפיע עליי הכי הרבה. אני זו שדואגת לצרכים שלו ולפרנסת הילדים שלו. מקצוע הדיג הביא לו רק צרות, אסונות וכאב לב. העושר של הים נשאר בים, ואני נשארתי עם הכאב על הבן שלי שהשאיר בים את מאור עיניו. היום הבן שלי, א-סייד, בן 33, עובד כדייג שכיר, ולפעמים הוא שוכר סירת דייג. ההכנסה שלנו עכשיו לא עולה על 500 שקל בחודש. הסכום הזה לא מספיק למשפחה הגדולה שלנו. אני מקבלת קצבת רווחה של 1,800 שקל בכל שלושה או ארבעה חודשים, וזה לא מספיק לנו גם כדי להחזיר את החובות. הבעיה היא שבנסיבות הכלכליות הקשות ברצועה אין תחומי תעסוקה אחרים. כשהנכדים שלי משחקים, הם מחקים את האבות שלהם, בונים חסקות קטנות ומכונות לטווית רשתות. הם אומרים "אנחנו יוצאים לעבודה"... "תיזהרו מהצבא ומהירי". אני מסתכלת עליהם ואומרת להם "אל תעסקו במקצוע הזה. אני לא רוצה לאבד אותכם! אני מפחדת עליכם יותר ממה שאני מפחדת על האבות שלכם". אני מקווה כל-כך שהמצב ישתפר ונדע ימים יותר טובים. שאלוהים יחזיר לח'דר את מאור עיניו, ושמצבו הנפשי ישתפר. נורא נועמאן, בת 22, תושבת מחנה הפליטים א-שאטי בעיר עזה, אם לשניים, סיפרה על חששה למואאמן (31), בעלה הדייג, ועל קשיי הפרנסה של המשפחה: כשמואאמן הולך לעבודה אני דואגת מאוד שהוא לא יחזור. אני לא נרגעת עד שהוא חוזר הביתה. בתחילת 2018 מואאמן יצא לדיג ולא חזר שעות רבות. חששתי לשלומו כשנודע לי מדייגים קרובי משפחה שהצבא עצר אותו. בכיתי ופחדתי מאוד. באותו זמן גם אחיו היה עצור אצל הצבא הישראלי. פחדתי שהוא לא יחזור הביתה. הבן שלי, מוחמד, היה אז רק בן 7 חודשים. שלושה שבועות לא ידענו איפה מחזיקים את מואאמן, וכמעט לא ישנתי ולא אכלתי במשך כל הזמן הזה. בסוף, מואאמן השתחרר, וכשהוא נכנס הביתה לא האמנתי למראה עיניי. התחלתי לבכות ולצחוק באותו זמן. חיבקתי אותו ושמחתי מאוד. אחרי המעצר הוא חזר לעבוד בדיג למרות הסכנה. זה המקצוע היחיד שלו. בשנים 2017-2013 הצבא הישראלי החרים שלוש סירות שלו ושל המשפחה, ועד עכשיו החזירו רק אחת מהן. בשנה שעברה האחים של בעלי קנו סירה ובעלי התחיל לעבוד איתם - חמישה אחים על סירה אחת. כל סוף שבוע הוא מקבל 150 שקלים, אבל זה לא מספיק למשפחה בת ארבע נפשות, במיוחד שהילדים שלנו קטנים וצריכים חיתולים וחלב מדי יום. כל החיים שלי מבוססים על חובות והלוואות מקרובי משפחה וידידים. חמותי מקבלת 750 שקל מהרווחה מדי שלושה או ארבעה חודשים, והיא מחלקת את הסכום בין הבנים שלה. עם כל סכום כסף שבעלי מקבל הוא משלם חובות. לפעמים בעלי לווה כספים כדי לרכוש רשתות ומשוטים וכשהוא מוכר את הדגים הוא משלם את החובות. כשאני שומעת על ירי לעבר הדייגים אני מיד מתקשרת לגיסים שלי כדי לברר מה שלום מואאמן ולא נרגעת עד שהוא חוזר הביתה. כשהוא יורד לים הוא אומר לי לשמור על עצמי ועל הבנים הקטנים, כי גם הוא חושש שהוא ייהרג או ייעצר. זה רק מלחיץ אותי יותר ואני מבקשת ממנו לא לדבר ככה, ולחזור בריא ושלם בעזרת השם. לפעמים אני אומרת למואאמן שאני מקווה שהוא יעבוד במקצוע אחר, בגלל הסכנות בים והצבא הישראלי. אני מבקשת ממנו לחפש עבודה אחרת ולנטוש את הים. מואאמן עונה שהמצב ברצועה גרוע ואין עבודה אחרת חוץ מדיג. הוא מבקש שאתאזר בסבלנות ואקווה לימים טובים יותר. אני מתפללת שאלוהים ירחיק את הצבא הישראלי מכל הדייגים ומבעלי ושהמצב הכלכלי ישתפר כדי להבטיח את העתיד של הבנים הקטנים שלנו ולספק את הצרכים שלהם. אני מתפללת שבעלי יישאר בריא ושלם ולא יפגע. עולא א-סעידי, בת 36, תושבת מחנה הפליטים א-שאטי בעיר עזה, אם לשלושה, סיפרה על בעלה הדיג והקשיים הנובעים ממשלח היד שלו: בעלי אחמד, בן 42, והוא עובד כדייג מאז שהתחתנו לפני 18 שנה. זה מקצוע קשה ולמרות שכל בני משפחתי דייגים אני לא אוהבת אותו בגלל שהוא מסוכן מאוד. אבל זו הפרנסה היחידה שלנו ואנחנו נאלצים להשלים עם הסכנות הכרוכות בה. אנחנו במשבר כספי. מאז תחילת המצור ההכנסות של בעלי ירדו ל-700 שקלים בחודש, והיום - למרות שהוא עובד קשה - ההכנסות שלנו לא עולות על 500 שקלים בחודש. זהו סכום זעום למדי, שלא מספיק לנו כדי לחיות. בעבר קיבלתי מדי שלושה או ארבעה חודשים קצבה של 1,800 שקל ממשרד הרווחה, אבל אחרי ארבע שנים הסכום ירד ל-700 שקלים. הסכומים האלה לא מספיקים לפרנסה שלנו, ולפעמים אפילו לא לצרכי היומיום הכי בסיסיים, או לבגדים לילדים בחגים. בתקופת הקורונה המצב עוד יותר קשה, כי המצב הכלכלי ברצועה החמיר ואנשים קונים פחות דגים. גם כמות הזרים ברצועה פחתה אז יש פחות אירועים גדולים ויש פחות הזמנות לדגים. בעלי עובד על הסירה של אחיו יחד אתו. הוא יוצא לדוג בסביבות השעה 15:00 אחר הצהריים וחוזר הביתה אחרי 3:00 לפנות בוקר. כשהוא יוצא לדוג אני מתפללת לאלוהים שישמור עליו וירחיק ממנו את הצבא והירי של החיילים. אני לא נרגעת עד שהוא חוזר הביתה או מתקשר אליי. כשהוא בים אני חרדה ודואגת לו מאוד, במיוחד כשאני שומעת קולות ירי לעבר דייגים. אני נלחצת מאוד ומתקשרת אליו מיד לשמוע מה שלומו. גם הילדים שלי פוחדים ודואגים מאוד כשהם שומעים ירי, תוהים מי מהדייגים נעצר ומקווים שזה לא אבא שלהם. אני משתדלת להרגיע אותם ולומר להם להיות סבלנים, ושאבא יחזור הביתה. כשבעלי מתעכב בני אנס, בן 9, הולך לנמל עזה כדי לחכות לו שם מרוב דאגה ופחד. דיג הוא המקצוע הגרוע ביותר עבור בת הזוג. בחורף בעלי סובל מקור מצמית, ואני מפחדת עליו גם בגלל זה, גם בגלל הסכנות של הים, ויותר מכל בגלל הירי על דייגים. בכל פעם שאני שומעת מאחרים שהיה ירי על דייגים אני מרגישה שאני עומדת לאבד את בעלי בכל רגע. אני מתפללת שאלוהים יחזיר אותנו אלינו בריא ושלם. הצבא כבר עצר את בעלי כמה פעמים, האחרונה בשנת 2018. בשנת 2007 הוא היה במעצר חצי שנה. מעבר למעצרים, שתי סירות שלנו וארבעה מנועים, שהצבא הישראלי החרים, מוחזקים עד עכשיו בנמל אשדוד. לרוב הצבא לא מחזיר את הסירות והמנועים שהוא מחרים. הלוואי שיום אחד מצבנו ישתפר, שיחזירו לנו את הסירות המוחרמות ואז תהיה לבעלי סירה משלו, ושירחיבו את הטווח המותר לדיג. הייתי רוצה לחיות בכבוד, להבטיח את העתיד של ילדיי ולספק את הצרכים והמשאלות שלהם. אני מאחלת להם שלא יהפכו לדייגים. זה מקצוע קשה ומסוכן. א.מ., בת 49, אם לתשעה ותושבת מחנה הפליטים א-שאטי, נשואה לסוחר דגים ומספרת על השלכות המצב על פרנסת בעלה: נישאתי בשנת 1989. בעלי עוסק בדיג ובמכירת דגים מאז שהיה ילד בן 12. הוא עבד עם אבא שלו, שהיה מוכר דגים, ועם בני משפחה אחרים שעסקו בדיג. יש לי תשעה ילדים, בני 29-6, ואנחנו גרים ליד חוף הים. רבים מבני המשפחה עוסקים בתחום הדגים. בשנות הנישואין הראשונות שלנו לא הייתה תחרות גדולה בסחר בדגים ודגים היו בשפע. בעלי היה הולך לשוק הדגים ב-3:00 לפנות בוקר, מביא הביתה כמויות גדולות של דגים מהסוחרים ומהדייגים, רוחץ אותם, מסדר ולוקח אותם לשוק. בדרך כלל הוא היה מוכר את כל הסחורה תוך שעתיים בערך וחוזר הביתה. הייתה לנו הכנסה טובה שנעה בין 3,000 ל-4,000 שקל בחודש. במשך הרבה שנים נהנינו מרמת חיים גבוהה. קנינו בית משלנו והיה לי בבית את כל מה שהייתי צריכה, אפילו קניתי לעצמי תכשיטי זהב. גידלנו פה את הבנים והבנות שלנו בתקופה שבה המצב הכלכלי שלנו היה מצוין ולא חסר להם דבר. חיינו באווירה של אושר ונחת. לפני 13 שנה בערך, כשהוטל המצור על רצועת עזה, המצב שלנו השתנה. בעקבות המצור הסחר בשווקים דעך, שטח הדיג הוגבל ולפעמים הדיג נאסר לגמרי. הדגים התמעטו ונעשו יקרים יותר גם עבור הסוחרים וגם עבור הצרכנים. פעם, בעונת הקיץ, העונה בה יש הכי הרבה דגים, אנשים קנו 4 או 5 קילו דגים. היום הם קונים רק קילו או שניים. לפעמים בעלי מחזיר הביתה מחצית מהסחורה או את כולה. הוא נשאר שעות ארוכות בשוק, עד אחר הצהריים או הערב, בניסיון למכור את הדגים - אבל לשווא. בגלל המחסור בחשמל גם אי אפשר לשמור את הדגים בקירור ולפעמים הם מתקלקלים. מאז המצור המצב הכלכלי שלנו התדרדר מאוד. לבעלי אין דוכן משלו בשוק והוא שוכר שטח של מטר או שניים ומשלם על עבורו 10 שקלים ליום. כל הילדים שלי עובדים עם אבא שלהם במכירת דגים, אבל ההכנסה של כולם ביחד אינה עולה על 1,500 שקל לחודש, ואנחנו משפחה בת 14 נפשות. שניים מהבנים שלי נשואים, לאחד מהם כבר יש ילדים, אבל כולנו גרים באותו בית. למרות שאנחנו משפחה מרובת ילדים אנחנו לא מקבלים קצבת רווחה, כי בעלי אינו שכיר. כבר מכרתי את כל תכשיטי הזהב שלי וגם 250 מטר מרובע מהאדמה שקניתי, כדי להחזיר חובות ולממן את החתונות של הילדים שלי. הבן שלי הפסיק את הלימודים באוניברסיטה כי לא יכולנו להמשיך לשלם את שכר הלימוד. מאז משבר הקורונה המצב התדרדר עוד יותר: מסעדות ובתי מלון כמעט שלא קונים דגים כי הם נסגרים לתקופות ארוכות, ואין מבקרים מחוץ לרצועה כי המעברים סגורים. זה פגע מאוד בעבודה של בעלי בשוק. קשה לי מאוד לא להיות מסוגלת לספק את הצרכים של הילדים שלי. לא יכולתי לקנות להם בגדים לחגים ובתחילת שנת הלימודים והם נאלצים להשתמש בדברים ישנים משנה שעברה: בגדים, ילקוטים ואפילו נעליים. הלב שלי כואב כי כל-כך רציתי לתת להם ציוד חדש! אבל המצב לא מאפשר, ובכל פעם שהם מבקשים משהו כמו לצאת לטיול אני דוחה ודוחה. כואב לי כי אני רוצה לראות אושר ושמחה בעיניים שלהם. המצב הזה גורם לי דיכאון ומחנק, אבל אני יודעת שאין עבודה אחרת, לא לבעלי ולא לילדים. אני מקווה שמצבנו ישתפר.

9 ספטמבר 2020

נמל הדייגים בבית לאהייה. צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 26.2.18

רצועת עזה

תלויים על הקרס: על מצוקת דייגי עזה בשנת 2018, בעקבות חיסולו ההדרגתי של הענף בידי ישראל

מאז שחיל הים הישראלי החרים לי את החסקה אני מובטל, ולא יכול לפרנס את המשפחה שלי. המצב ברצועה קשה מאוד בגלל המצור ואין עוד אפשרויות עבודה. בדיג הרווחתי בערך עשרים שקלים ביום, וזה אפשר לי לקנות אוכל ושתייה למשפחה שלי. עכשיו החיים שלנו קשים מאוד. תאמר זאייד, בית לאהייא, 27.8.18 המצוקה אליה נקלע תאמר זאייד אינה מקרה חריג. הוא אחד מאלפי דייגים ברצועה הסובלים מחיסולו ההדרגתי של ענף הדיג בעזה על-ידי ישראל: בעבר, לפני שישראל הטילה את המצור על הרצועה, היא אפשרה את הדיג עד לטווח מרבי של 12 מיילים ימיים (כ-22 ק"מ). מאז, ישראל משנה את הטווח שבו היא מתירה דיג מספר פעמים בשנה ונכון לסוף 2018 הוא עמד על תשעה מיילים ימיים (כ-16.5 ק"מ) באזור שמדרום לעיר עזה ושישה מיילים ימיים (כ-9.5 ק"מ) באזור שמול העיר עזה וצפונה לה, עד לגבול הימי עם ישראל. הגבלת שטח הדיג מצמצמת את מגוון וכמות הדגה הזמינה לדייגים, באופן הפוגע בהכנסתם. בנוסף, חיל הים מתעמר באופן שיגרתי בדייגים, בין השאר בטענה שחרגו מהאזור המותר – גם כאשר הם מצטיידים במכשירי GPS ומקפידים שלא לחרוג ממנו. בשנתיים האחרונות ירה חיל הים למוות בשני דייגים, ופצע עשרות דייגים נוספים בירי כדורי גומי מצופים מתכת. בחלק מהמקרים החיילים אף עוצרים את הדייגים ומחרימים מהם את סירות הדיג שלהם, המכונות חסקות. ישראל גם מגבילה את ייצוא ושיווק הדגים ואוסרת על הכנסת חומרים וציוד החיוניים לענף הדיג, ובהם כאלה הנדרשים לתיקון חסקות ומנועים. כל אלו הביאו לקריסת הענף ברצועה: בשנת 2000 היו ברצועה כ-10,000 דייגים רשומים וכיום עומד מספרם על כ-3,700. בפועל, רק כמחציתם עובדים היות שסירות הדיג של רבים מהם מושבתות בשל האיסור לייבא חומרי גלם לתיקונן או לבניית סירות חדשות ואחרות הוחרמו על-ידי הצבא. כ-95% מהדייגים חיים מתחת לקו העוני, העומד ברצועה על 4.6 דולר ליום. בשנת 2018 ירה חיל הים למוות בדיג אחד, איסמאעיל אבו ריאלה ופצע שישה דייגים בירי כדורי גומי מצופים מתכת. בנוסף, חיל הים עצר בשנה זו 53 דייגים, ששלושה מהם טרם שוחררו נכון לינואר 2019. במהלך מרדפיו אחרי הדייגים החרים חיל הים ב-2018 עשרות חסקות. כמו כן נשברו כתוצאה מירי חיל הים 32 זרקורים של סירות דיג, שלושה מכשירי GPS ומכשיר אקוסאונד המאפשר לדייגים לאתר דגה. כמו כן אבדו בים במהלך מרדפים אלה 121 רשתות דיג. מדיניותה של ישראל בכל הנוגע לענף הדיג ברצועה ממחישה היטב מדוע טענתה כי אינה אחראית עוד לגורלם של תושבי הרצועה ולמתרחש בתחומיה – מנותקת מהמציאות. שהרי גם היום היא ממשיכה לשלוט בהיבטים רבים בחיי תושביה – לעיתים מרחוק ולעיתים בשטח ממש – והתנהלותה הובילה לקריסת ענף הדיג ולמצבם הקשה של הדייגים. אחמד א-סעידי, בן 40, נשוי ואב לשניים, תושב מחנה הפליטים א-שאטי שבצפון הרצועה, העוסק בדיג מאז גיל 15, תיאר בעדות שמסר ב-16.1.19 לתחקירן בצלם מוחמד סבאח את הקשיים בהם נתקל בשנים האחרונות: מאז שאני בן שמונה, כל החיים שלי סובבים סביב הדיג ומגיל 15 עבדתי כדייג במשרה מלאה, עם האחים שלי. אז, בשנות התשעים היינו נכנסים לים עד לטווח של 12 מייל ימי, שזה השטח שישראל התירה לנו לדוג בו. היו דגים מכל הסוגים. עבדנו ביום ובלילה. העבודה היתה טובה והצלחנו למכור הרבה דגים. הייתה לנו פרנסה טובה. בשנת 2002 התחתנתי ובניתי בית במחנה הפליטים א-שאטי. בשנת 2000, אחרי שפרצה האינתיפאדה השנייה, חיל הים הישראלי התחיל להחמיר את התנאים שלנו בהדרגה. הם צמצמו את שטח הדיג המותר לפחות מ-12 מייל ימי. אחרי החטיפה של שליט, ב-2006, חיל הים סגר בפנינו את הים לחלוטין לתקופות של שלושה חודשים לפחות בכל פעם. אחר-כך הגבילו עוד יותר את השטח המותר לדיג, בהתחלה לשישה מיילים ימיים ואחר-כך לשלושה מיילים. כבר לא ידענו מתי מותר לנו לצאת לים ומתי הוא סגור בפנינו. חיל הים הישראלי המשיך כל הזמן להגביל את הגישה שלנו, למרות שאין לנו שום קשר לעניינים פוליטיים ואנחנו רק דייגים שרוצים להתפרנס. בשנת 2012 חיל הים הישראלי עצר את האח שלי ועוד שלושה קרובי משפחה שלי בזמן שהם עבדו על החסקה שלי, והחרים אותה. נאלצתי לקנות אחרת כדי שנוכל לעבוד. במהלך השנים, סבלנו הרבה מההתנכלויות של חיל הים הישראלי, בקיץ ובחורף, ביום ובלילה. הם רדפו אחרינו וירו עלינו מפעם לפעם. נאלצנו לעבוד בתנאים מאוד קשים ותוך סיכון עצמי. כל הזמן פחדנו שירדפו אחרינו, יירו עלינו, יעצרו אותנו או יחרימו לנו את החסקה. בנוסף, בכל פעם שיש מלחמה, ישראל אוסרת עלינו לגמרי להיכנס לים. לפני כשנה הם עצרו אותי בזמן שדגתי יחד עם אחיין שלי, והחרימו לי את החסקה. מאז החיים שלי התחילו להידרדר. נשארתי בלי פרנסה, ואין לי ולמשפחה שלי ממה להתקיים. מאז אני רוב הזמן יושב בבית, או בפתח הבית, מסתכל על האנשים שהולכים ברחוב, וחושב על החיים שלי ועל איך שהם נעצרו. האבטלה שנכפתה עליי עוררה גם בעיות ביני לבין אשתי, בגלל שאין כסף. אני לא מסוגל לספק את הצרכים של המשפחה שלי, כמו אוכל, בגדים והוצאות של תחילת שנת הלימודים. אנחנו יכולים לקנות בשר ועוף רק פעם בחודש, בתנאי שאני עובד עם דייגים אחרים, לפעמים ליום אחד ולפעמים לכמה ימים. אם לא מזדמנת לי עבודה כזאת אין לנו שום הכנסה. אפילו דגים, שעליהם התבססה התזונה שלנו במשך כל השנים, אנחנו קונים היום בשוק. אנחנו נאלצים לקנות דגים! וגם זה רק פעם בחודש. הפכנו לנטל על החברה. אני מקבל סיוע מאונר"א לפליטים, כמו מוצרי מזון. הפכתי לקבצן. אני מרגיש מושפל ומסכן ליד אנשים כשאני מבקש מהם כסף. פעם לא הייתי צריך אף אחד, אבל היום אנחנו מתחננים לעזרה. המצב הכלכלי קשה מאוד, ואין הזדמנויות תעסוקה בעזה. חוץ מזה, אין לי שום מקצוע אחר חוץ מדיג. חיל הים הישראלי מחזיק את החסקה שלי, ודרדר בכך אותי ואת המשפחה שלי לעוני. סדיקה א-סולטאן, אם לתשעה בת 65 מבית לאהייה, שבעלה ובניה עוסקים בדיג, סיפרה בעדות שמסרה ב-31.1.19 לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד, על ההתמודדות היומיומית של משפחתה: עד האינתיפאדה השנייה, בספטמבר 2000, בעלי, ר'אלב א-סולטאן, שהוא בן 70 היום, עבד בישראל. אחרי שישראל ביטלה את היתרי העבודה, השתמשנו בכסף שחסכנו וגם מכרנו תכשיט שלי כדי שבעלי יוכל לקנות חסקה, וגם ציוד לדיג. זה עלה לנו יותר מ-2,000 דולר. חשבנו שזה רעיון טוב, במיוחד בגלל שאנחנו גרים ליד החוף. מאז הוא והבנים שלנו עובדים בדיג. בשנים הראשונות העבודה הייתה טובה, לפעמים ההכנסה הגיעה ל-400-300 שקל ביום. זה הספיק לנו ולילדים. זה נמשך ככה בערך שש שנים. באותה תקופה אפשר היה להכניס לרצועה ציוד לדיג, והצבא לא התנכל לדייגים, ירה עליהם או עצר אותם ולא החרים את הציוד שלהם. הטווח המותר לדייג היה 12 מייל ימי. המצב השתנה ב-2007, כשישראל הטילה את המצור על עזה. התחילו להגביל את שטח הדיג לשישה מייל ימי, ואחר-כך לשלושה. הצבא הישראלי התחיל לרדוף אחרי דייגים, גם אם הם היו בתוך השטח הזה. בעלי והילדים סבלו מההגבלות החדשות וממרדפים של חיל הים בים. לפעמים ירו עליהם, ואז הם ברחו והשאירו את הרשתות בים והצבא היה מושך אותן מהים ומחרים הכל. בגלל פעולות כאלה והסגירה של המעברים נוצר מחסור ברשתות והמחיר שלהם עלה בשווקים. המחיר של רשת קפץ מאז 2007 מ-180 שקל ל-500. מאז 2007 החרים הצבא מבעלי ומהבנים שלנו הרבה ציוד דיג. הפעם הראשונה הייתה בשנת 2009, כשירו על בעלי והילדים בלב ים. בעלי והבן שלי, רמדאן, בן 43, נעצרו. שחררו אותם בערב, אבל את החסקה והרשתות החרימו. אחרי ארבע שנים החזירו לנו את החסקה בלי הציוד, אבל היא היתה הרוסה ואי אפשר היה להשתמש בה. בינתיים בעלי לקח הלוואות כדי לקנות חסקה וציוד חדשים. החסקה שיכולנו להרשות לעצמו לקנות הייתה קטנה ופשוטה יותר מזו שהחרימו לנו. ב-2010 החרים הצבא גם את החסקה החדשה וב-2012 הוא החרים עוד אחת שקנינו. הרשתות אבדו בים, אבל בסוף החזירו לנו את החסקה במצב תקין ובעלי חזר לעבוד. בגלל שלא היו לו מספיק רשתות הוא הצליח לדוג רק כמויות קטנות של דגים. ב-2016 הצבא החרים לנו את החסקה הרביעית. החסקה והרשתות נמצאות עד עכשיו אצל הצבא הישראלי. הן עלו לנו המון כסף. בכל פעם שהחרימו לנו חסקה המצב הכלכלי שלנו הדרדר עוד יותר. הרגעים הכי מפחידים בחיים שלי הם כשאני שומעת ששוב ירו על דייגים בים. אני נלחצת ודואגת ונשארת במתח עד שבעלי והילדים חוזרים הביתה. ביולי 2018 החרימו לנו את החסקה שקנינו מיד אחרי שהחרימו לנו את החסקה ב-2016, עם רשתות הדיג. חיילים ירו על החסקה והחרימו אותה. באותו יום הבן שלי מוחמד, בן 26, והנכד שלי בן 22, היו בים. הצבא עצר אותם כשהם היו במרחק של שני מייל ימי מהחוף, ושיחרר אותם בשעה אחת בלילה, אבל לא החזיר להם את החסקה והרשתות. מאז אין לנו כסף לקנות עוד חסקה ורשתות דיג. כל ההחרמות האלה דרדרו מאוד את המצב הכספי שלנו וכבר לא נשאר לנו כלום. אנחנו חייבים עדיין כסף על רשתות שקנינו בעבר. גם אם היה לנו כסף, נמאס לנו כל הזמן לקנות ציוד כדי שהצבא יחרים אותו. בעלי מובטל, והבנים שלנו מצאו בינתיים עבודה בתור דייגים שכירים. לפעמים בעלי אומר לי שהוא רוצה לקנות עוד חסקה אבל הוא מפחד שיחרימו אותה. הוא יושב בבית ולא מקבל סיוע מאף גורם, ומצבו הנפשי קשה מאוד. המצב שלנו עכשיו קשה מאוד. אני, שמכרתי פעם דגים בשוק, נאלצת לקנות שם עכשיו דגים, ואין לי מספיק כסף לשלם עליהם. לפני שהחרימו לנו את החסקה האחרונה, היינו מרוויחים בערך חמישים שקל ביום, כי היו לנו רק מעט רשתות דיג. אבל עכשיו, כשהילדים עובדים כשכירים, הם מרוויחים עוד פחות, 30-20 שקל ליום עבודה, וזה לא מספיק להוצאות שלנו.

11 פברואר 2019

דייגים בנמל הדייגים של עזה. צילום: סוהייב סאלם, רויטרס, 4 באפריל 2016

רצועת עזה

ישראל מחסלת את ענף הדיג ברצועת עזה

בשנת 2000 עבדו כ-10,000 מתושבי רצועת עזה בדיג. כיום רשומים בלשכת הדייגים כ-4,000 דייגים בלבד, המפרנסים כחמישים אלף בני אדם. אולם גם נתון זה אינו משקף את המציאות, שכן מחצית הדייגים הרשומים מובטלים לאחר שסירותיהם הושבתו ולא ניתן לתקנן בשל מחסור בחומרי גלם. 95% מהדייגים ברצועה חיים מתחת לקו העוני, המוגדר כהכנסה חודשית של פחות מ-2,293 ש"ח למשפחה בת חמש נפשות, ומסתמכים על סיוע הומניטארי למחייתם. שיעור המסתמכים על סיוע המוניטארי בקרב כלל תושבי הרצועה עומד על 80%. התכווצותו של ענף הדיג ברצועה היא תוצאה ישירה של מדיניותה של ישראל, המטילה הגבלות קשות על הגישה לים, על שיווק הדגים בגדה ועל הכנסה של חומרי גלם לרצועה, אוסרת על ייצוא דגים לישראל ומתעמרת בדייגים: א. צמצום הטווח המותר לדייג: בחודש מארס 2016 הרחיבה ישראל את טווח הדיג שהיא מתירה ברצועת עזה משישה לתשעה מיילים ימיים ובחודש יוני היא שבה וצמצמה אותו לשישה כ-11 ק"מ). זאת על אף שבהסכמי אוסלו התחייבה ישראל לאפשר דיג עד לטווח של 20 מיילים ימיים, התחייבות שבה לא עמדה מעולם. טווח הדיג המקסימלי שהתירה ישראל מאז נחתם הסכם אוסלו עומד על 12 מיילים ימיים, ובמהלך השנים צומצם הטווח יותר ויותר, ולפרקים עמד על ל-3 מיילים ימיים בלבד. בתקופות של לחימה נאסר הדיג כליל. ההודעות על שינוי בטווח הדיג המותר נמסרות על-ידי המת"ק הישראלי ללשכת הדייגים ברצועה. כמו כן מסמן חיל הים הישראלי את גבולו של הטווח באמצעות מצופים. צמצום טווח הפעילות של הדייגים גורם לדיג יתר בשטח מצומצם והדבר פוגע הן בזמינות הדגה והן בשטחי הרבייה של הדגים. ב. מחסור בחומרי גלם, בציוד ובחלקי חילוף לתיקון סירות הדיג: ישראל אוסרת על הכנסת חומרים החיוניים לצורך תחזוקה שוטפת של סירות הדיג, ובהם פיברגלס, כבלי פלדה, מנועים וחלקי חילוף, בטענה שמדובר בחומרים שהיא מגדירה כ"דו שימושיים", כלומר כאלה "שנועדו מעיקרם לשימוש אזרחי ומתאימים גם לשימוש ביטחוני". במהלך שנת 2016 התקיימו מספר פגישות בין נציגי משרד החקלאות הפלסטיני והמת"ק הפלסטיני לבין מפקד מת"ק עזה, האחרונה שבהן ב-10.6.16, בהן הועברה לישראל רשימת הפריטים הדרושים לדייגים. נכון להיום לא אושרה הכנסתו של אף פריט שהופיע ברשימה. על-פי מדור הדיג כמאתיים סירות חסקה וחמש סירות מנוע קטנות (לאנצ'ים) מושבתות כיום בהיעדר החומרים והציוד הנחוצים לתיקונן. סירת חסקה ממונעת בנמל הדייגים של עזה. צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 11.1.17 ג. מעצרים וירי: במהלך שנת 2016 גבה בצלם עשרות עדויות מדייגים שדיווחו כי ספינות חיל הים ירו לעבר סירותיהם. חלקם נפצעו ואחרים נעצרו. על-פי העדויות, חיילים כפו על דייגים באיומי נשק לפשוט את בגדיהם ולשחות בים עד לספינת חיל הים, תוך התעלמות מתנאי מזג אוויר. מעדויות הדייגים וכן מנתוני מכשירי ה-GPS שברשותם עולה כי חלקם נעצרו מבלי שחרגו מהאזור שבו מתיר הצבא את הדיג. דייגים שהועלו לספינות חיל הים נלקחו לנמל אשדוד שם נחקרו כשידיהם כבולות ועיניהם מכוסות, וסירותיהם הוחרמו. לאחר החקירה – שבמקרים רבים התמקדה בניסיון להשיג מידע מודיעיני לגבי אנשי חמאס – שוחררו רוב הדייגים לביתם, ללא סירות הדיג שלהם. לשכת הדייגים ברצועה דיווחה כי מאז חודש אפריל 2016 עוצרות רשויות חמאס את הדייגים שהצבא מחזיר למחסום ארז, חוקרות אותם ומחזיקות בהם למשך מספר ימים. לפי נתוני מדור הדיג במשרד החקלאות בעזה, בשנת 2016 הצבא הישראלי עצר 113 דייגים. 107 מהם שוחררו לאחר חקירה ושישה עדיין עצורים. עשרה דייגים נוספים נפצעו מירי חיל הים הישראלי. כמו כן נמסר ממדור הדיג כי במהלך 2016 החרים הצבא 28 סירות חסקה ממונעות ושש לא ממונעות. נכון למועד פרסום המאמר רק חמש מהן הוחזרו עד כה לבעליהן, כולן בחודש אפריל. בנוסף הוחזרו באפריל 5 חסקות שהוחרמו שנה קודם לכן.* בשנת 2015 נעצרו 73 דייגים והוחרמו 22 סירות חסקה. כמו כן, נכון להיום, 14 סירות דיג מושבתות ברצועה בשל נזקים שנגרמו להם מירי חיל הים או במהלך החרמתן. בנוסף, עולה מנתוני מדור הדיג כי הנזק הישיר שנגרם לדייגים בשנת 2016 עקב ירי על סירות והחרמה של סירות וציוד דיג מגיע לכחצי מיליון דולר. ד. איסור על ייצוא דגים לישראל והגבלות על שיווקם בגדה: עד להטלת המצור על רצועת עזה בשנת 2007 היה הדיג ענף משגשג ברצועה והדייגים, ששיווקו את מרכולתם בגדה המערבית וייצאו אותה לישראל, התפרנסו די למחייתם. עם הטלת המצור אסרה ישראל על ייצוא הדגים לתחומה ועל שיווקם בגדה ובכך פגעה אנושות בפרנסת הדייגים. בשנת 2014 החלה ישראל לאפשר שיווק מוגבל של דגים בגדה המערבית, תחת הגבלות דקדקניות, המייקרות את התהליך ולפיכך גם את הסחורה. היקף הייצוא לגדה נמוך כיום משמעותית מזה שהיה לפני הטלת המצור. התנהלותה של ישראל בכל הנוגע לענף הדיג ברצועה ממחישה מדוע לא ניתן לקבל את טענתה כי מאז ביצוע תכנית ההתנתקות בשנת 2005 אין היא אחראית עוד לגורלם של תושבי הרצועה ולמתרחש בתחומיה. למרות שישראל פינתה את התנחלויותיה ואת צבאה מהרצועה, היא ממשיכה לשלוט – מרחוק – בהיבטים רבים בחייהם של התושבים. לפגיעה האנושה של ישראל בדייגים אין כל הצדקה והיא מהווה חלק ממדיניות המצור האכזרית שמיישמת ישראל ברצועת עזה כבר עשר שנים. דייגים שמסרו עדויות לתחקירן בצלם מוחמד סבאח תיארו את המציאות הקשה אליה נקלעו: מחמוד סעיד ג'ומעה בכר, בן 18, תושב מחנה הפליטים א-שאטי, סיפר בעדות שמסר ב-5.9.16: אני עובד כדייג עם אבא שלי והאחים שלי על סירת חסקה עם מנוע. אנחנו יוצאים כמעט כל יום לים, מול העיר עזה וצפונה לשם. בדרך כלל אנחנו יוצאים מהבית בשעה חמש בבוקר ועובדים עד השעה 12:00 בצהריים, תלוי במצב ובכמות הדגים. את הדגים אנחנו מוכרים לסוחרים. לפעמים אנחנו דגים 20 קילוגרם של דגים, לפעמים 10 או 5 קילוגרמים ולפעמים אפילו לא דג אחד. זה תלוי בזמינות של הדגים, במזג האוויר ובהתנהלות חיל הים הישראלי. ביום שישי, 12.8.16, יצאנו לים בשעה חמש בבוקר. יצאתי עם אבא שלי וארבעת האחים שלי ועם עובד שכיר שלנו. שטנו לאזור א-סודאנייה, מרחק של 2.5 מיילים ימיים מצפון-מערב לגבול הצפוני של האזור המותר בדיג. עד שמונה בבוקר הספקנו לדוג בערך שלושה קילוגרם של דגי פארידה. תוך כדי עבודה התקרבה אלינו ספינה של חיל הים הישראלי ואחר-כך גם סירת גומי. ניסינו לברוח. הספינה וסירת הגומי רדפו אותנו וירו אש חיה וכדורי גומי באוויר. אחרי שהתרחקנו בערך מאתיים מטרים, החיילים הורו לנו לעצור ועצרנו. הם הורו לנו להתפשט ולהיכנס לים. הורדנו את הבגדים ושחינו אחד אחרי השני עד לסירת הגומי, שלקחה אותנו לספינה. החיילים כיסו את העיניים שלנו, כבלו לנו את הידיים והושיבו אותנו אחד ליד השני. אחרי שיט של שעה בערך הספינה עצרה. הורידו לנו את הכיסוי מהעיניים והורו לנו לרדת. זה היה נמל אשדוד. נתנו לנו כפכפים והובילו אותנו לחדר ושם הושיבו אותנו וכיסו לנו שוב את העיניים. אחר-כך בא רופא שמדד לי את החום ושאל אותי אם אני חולה. עניתי שלא. אחר כך אזקו לנו את הידיים באזיקי מתכת והעלו אותנו לאוטובוס קטן שהסיע אותנו למחסום ארז. במחסום החליפו לנו את אזיקי המתכת באזיקי פלסטיק, והכניסו אותנו אחד אחד לחדר חקירות. אני נכנסתי אחרון. כשנכנסתי לחדר היה שם חוקר, שהתחיל לשאול אותי למה אני כועס. עניתי לו שאני כועס כי לקחתם לנו עכשיו את החסקה שמפרנסת אותנו. הוא התחיל לומר שהם לקחו את החסקה בגלל שעברנו את הגבול ואמרתי לו שזה לא נכון. הוא שאל איפה היינו ועניתי שבתוך השטח המותר. אחר-כך הוא שאל אם אני מפחד להיפגע מקליע ועניתי שלא. החוקר ביקש שאצביע על הבית שלנו על מפה במחשב. כששאלתי אותו מה הוא צריך מהבית שלנו, הוא אמר שהוא רוצה לדעת אם אני באמת דייג או לא. אמרתי לו שהוא לקח את החסקה שלי, שמשמשת אותי לעבודה. הוא ביקש את מספר הטלפון הנייד שלי ואמרתי לו שאין לי. החוקר המשיך לשאול אותי על הבתים של דוד שלי ושל השכנים שלי. אחר-כך הוא שאל אותי איפה אני רוצה לעבוד. אמרתי שאני לא יודע כי אין לי עבודה חוץ מהדיג והוא שאל אם אני רוצה לעבוד בישראל. עניתי שלא ואז הוא התחיל להגיד שיסדרו לי מכונית או אופנוע. אמרתי לו שאני לא רוצה ושאני רוצה ללכת. החוקר שאל: אתה לא רוצה לספר לי על בית של מישהו מחמאס? עניתי לו שאני לא מכיר אף אחד. אחר-כך עברתי לחדר שבו חיכינו בערך שעה. בסביבות השעה שתיים בצהריים הורו לנו ללכת לאולם היציאה לכיוון עזה. הלכנו עד שהגענו לצד השני של המחסום שבו יש שוטרי חמאס. הם חקרו אותנו על מה שקרה בים ובמחסום ארז. אחר-כך הם לקחו אותנו למטה מנגנון ביטחון הפנים במחנה ג'באליא, שם החזיקו אותנו עד שמונה בערב. משם העבירו אותנו למטה ביטחון הפנים בעזה, במחנה אל-אנסאר ושם עצרו אותנו. נתנו לנו משקפיים שחורים במקום כיסוי עיניים, כדי שלא נראה כלום. אחר-כך שאלו אותי איך קוראים לי ואז הובילו אותי לצינוק בשטח של 2 מטר על 80 ס"מ. מאוחר יותר הביאו לי אוכל ושתייה. למחרת, יום שבת, 13.8.2016, קצין לקח אותי לחדר ושאל אותי על מה שקרה ואז החזירו אותי שוב לצינוק. נשארתי שם עד למחרת בבוקר, יום ראשון, 14.8.16, ואז לקחו אותי לחדר חקירה שהיו בו שני קצינים. הם שאלו אותי שוב על מה שקרה בים ובמחסום ארז עד שהגעתי למחסום של חמאס. אחר-כך שוב החזירו אותי לצינוק ונשארתי שם גם למחרת. ביום שלישי, 16.8.16 העבירו אותי לצינוק שבו היה אבא שלי והביאו לנו ארוחה. בשעה שלוש אחר הצהריים שחררו אותנו. הקצינים ביקשו מאתנו לא להגיע לאזור הגבול בים ולא להיחשף לסכנות כדי שלא ניעצר. אחר-כך נתנו לי זימון לפגישה ב-31.8.16, בשעה 9:00 בבוקר. הגעתי בתאריך שנקבע. שלחו אותי לחדר בקומה הרביעית. הגיע קצין ושאל אותי שוב על מה שקרה בים. הוא הסתכל על נייר שהיה מולו והשווה בין מה ששמע ממני למה שהיה כתוב בנייר מהחקירה הקודמת. כשסיים את החקירה הוא אמר לי: אתה הגעת מהים? עניתי שכן. הוא אמר: אתה עדיין לא מוותר ושוב יורד לים! אמרתי לו שזאת העבודה שלי ואין עבודה אחרת ברצועה. סירות לאנץ' בנמל הדייגים של עזה. צילום: מוחמד סאח, בצלם, 11.1.17 מוסטפא מוחמד ח'ליל א-נג'אר, בן 29, נשוי ואב לשתי בנות, תושב רפיח, סיפר בעדות שמסר ב-19.7.16: אני עובד בדיג עם אבא שלי ואחים שלי מאז גיל 14. יש לנו 6 סירות חסקה מסוגים שונים וסירת פלוקה אחת. ביום שני, 18.4.16, בשעה 17:00, יצאתי מנמל רפיח עם שני עובדים שכירים שלנו. כדי לחסוך בדלק, סירת לאנץ' גדולה גררה את החסקה שלי לתוך הים. כשהגענו למרחק של 8 מייל ימי מהחוף התנתקנו מהלאנץ'. פניתי לכיוון האזור שמול ח'אן יונס כדי להתרחק מהגבול עם מצרים ולא להיות באזור מסוכן. כשהגעתי למרחק של 9 מייל ימי מהחוף פרשנו את הרשתות בים ואז הלכנו לישון בסירה, בערך בין 22:00 ל-12:00 בלילה. חיכינו שהרוחות יירגעו כדי למשות את הרשתות שהיו פרושות עד למרחק של שני ק"מ בערך. בשעה 12:30 הגיעה ספינה של הצבא הישראלי מכיוון צפון-מזרח והתחילה לירות ממרחק גדול ישר לכיוון שלנו. נבהלנו והפעלנו את המנוע של החסקה וברחנו לכיוון דרום מזרח. הספינה המשיכה לרדוף אחרינו ולירות במשך שעה בערך, והחסקה נפגעה מכמה קליעים. כשהתחילו ממש לירות לכיוון שלי ושל האנשים האחרים בסירה, עצרתי. הספינה הישראלית עצרה במרחק של 200 מטרים מאתנו. הם שלחו אלינו סירת גומי והחיילים הורו לנו להוריד את הבגדים. נשארנו עם בגדים תחתונים. אחר-כך הם כבלו את הידיים שלנו מאחורי הגב, העלו אותנו לסירת הגומי, כיסו את העיניים שלנו, לקחו אותנו לספינה והושיבו אותנו בחלק הקדמי שלה. היה קר וביקשנו בגדים או משהו להתכסות בו אבל החיילים סירבו לתת לנו. כשהמשכנו לבקש הם בעטו בנו. אחר-כך הם קשרו את החסקה שלי לספינה וגררו אותה. שטנו לנמל אשדוד והגענו לשם בשעה 8:00 בבוקר. במהלך השיט שאלתי קצין בספינה על החסקה שלי והוא ענה לי שהיא הוחרמה. שאלתי אותו מתי אקבל אותה בחזרה והוא השיב שתוך שבועיים. כששאלתי אותו למה הם עשו לי את זה הוא ענה שעברתי על החוק. כשהגענו לנמל אשדוד נתנו לנו את הבגדים שלנו והכניסו אותנו לחדר שכבר היו בו בערך שבעה דייגים מעזה ורפיח, שהיו אזוקים באזיקי מתכת ושכבו על הרצפה. הצטרפנו אליהם. השאירו אותנו ככה בלי אוכל או שתייה. בשעה 12:00 בצהריים הגיע קצין ואמר לנו שיעבירו אותנו למעבר ארז ושם יחקרו אותנו. כולנו שאלנו על גורל הסירות שלנו. הוא אמר שהן מוחרמות בנמל אשדוד ושאחת מהן נפגעה בחלק הקדמי שלה וכי חיל הים מנסה למנוע ממנה לשקוע. ידעתי שזו החסקה שלי. אחר-כך העלו אותנו לאוטובוס שהסיע אותנו למחסום ארז ושם חוקרי שב"כ חקרו כל אחד מאתנו לחוד. החוקר ביקש ממני פרטים אישיים ולקח את מספר הטלפון הנייד שלי. הוא אמר לי שחרגתי מהטווח של תשעה מיילים הימיים ולכן פתחו עלינו באש והחרימו את החסקה שלי. אמרתי לו שלא עברתי את המצוף שהצבא הניח ונשארתי בטווח תשעת המיילים. שאלתי אותו על החסקה שלי והוא אמר שבינתיים היא לא טבעה והיא נמצאת עם שאר הסירות שהוחרמו. החקירה שלי נמשכה חצי שעה בערך והסיימה בסביבות 16:00 אחר הצהריים. בשעה 18:30 שיחררו אותנו וחזרנו לעזה. מאוחר יותר באותו יום יצרתי קשר עם משרד החקלאות ועם לשכת הדייגים והמשטרה הימית. הם אמרו לי שהחסקה שלי נמצאת בנמל אשדוד. אחרי עשרה ימים בערך נודע לי מהמדור לענייני הדייגים שהחסקה שלי טבעה ושהספינה הישראלית לא הצליחה לחלץ אותה. עיקר ההכנסה שלי באה מדיג. החסקה שלי הייתה באורך של 7 מטר והיה עליה הרבה ציוד יקר. קנינו אותה לפני ארבע שנים והערך שלה כיום היה 20,000 שקלים ושל המנוע 30,000 שקלים. כדי לקנות אותה מכרתי את התכשיטים של אשתי, במחיר של בערך 3,000 דינר ירדני (כ-15,000 ש"ח) וגם לקחתי הלוואה באותו סכום בערך מקרובי משפחה ומכרים. אני עדיין חייב כסף לסוחרים. בגלל שלא הייתה לי חסקה פספסתי את עונת הדיג של דגי הלוקוס והפארידה. האובדן של החסקה גרם לבעיות ביני לבין בני משפחה אחרים, כי היא שימשה גם לפרנסה שלהם. העובדים שהיו אתי באותו יום איבדו את העבודה שלהם. כואב לי מאוד על החסקה והמנוע, שהיו חדשים ואין לי אפשרות לקנות אחרים במקומם. מאז האירוע הזה אני יושב בבית בלי תעסוקה. אחמד אבו חמאדה. צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 27.1.17 אחמד ג'מאל לוטפי אבו חמאדה, בן 29, נשוי ואב לארבעה ילדים, תושב מחנה הפליטים א-שאטי, סיפר בעדות שמסר ב-16.11.16: אני עובד כדייג על חסקה של אבא שלי, שיש לו עוד שלוש סירות חסקה. התחלתי לעבוד במקצוע הזה בגיל 17. סירות החסקה שלנו עשויות מפיברגלס, והן מצריכות תחזוקה מתמדת והחלפה של חלקי פיברגלס בגלל נזק מהמים המלוחים, התנגשויות עם סירות אחרות בנמל, או סתם בלאי, וגם בגלל ירי של חיל הים הישראלי. לפני שנה וחצי בערך החסקה שאני עובד עליה התנגשה ברציף של הנמל בגלל רוחות חזקות והחבל שקשר אותה לרציף ניתק. נפערו חורים בחרטום של החסקה. בנוסף, לחסקה אחרת שלנו התרסקה אחת הדפנות, כנראה כשדייג אחר פגע בה בזמן שהיא עגנה בנמל, אבל אנחנו לא יודעים מי זה היה. על שתי הסירות האלה הפסקנו כמעט לעבוד בגלל המצב שלהן, כי כל הזמן היה צריך לרוקן מהן את המים ולהיזהר שהן לא יתמלאו ונטבע. ניסינו להשיג פיברגלס כדי לתקן אותן אבל היה קשה מאוד למצוא, כי ישראל אוסרת כבר כמה שנים להכניס את החומר הזה. לפני האיסור, קילוגרם פיברגלס שהגיע מישראל עלה 16 שקלים. אחר-כך אפשר היה להשיג פיברגלס שהגיע דרך המנהרות ממצרים, אבל בשנת 2013 סגרו אותן ומאז יש מחסור, ואפשר להשיג רק פיברגלס שמכינים פה ברצועה, והוא יקר בהרבה. החלטתי שאני משיג פיברגלס בכל זאת וקניתי 8 קילוגרם בעלות של 80 שקלים לקילו, ועוד 2 קילוגרמים צבע בחמישים שקלים, ושלושה מטרים של בד מיוחד לעיטוף ב-180 שקלים. בנוסף שילמתי 300 שקלים על עץ ועל העבודה. כלומר, בסה"כ שיקום שטח קטן בחרטום של החסקה עלה לי בערך 1,500 שקלים. לא היה לי את הכסף הזה ונאלצתי ללוות אותו כדי שתהיה לי אפשרות לעבוד ולהתפרנס. החסקה השנייה מצריכה תיקון גדול יותר, בעלות של 2,500 שקלים, ואין לנו כרגע אפשרות לתקן אותה. אבל נהיה חייבים לעשות את זה בהקדם, כי אני עובד עם אבא ושלושת האחים שלי וזו הפרנסה של כל המשפחה שלנו. עכשיו כשהיא מושבתת, ההכנסה שלנו נמוכה מאוד, במיוחד בחורף כשאין הרבה עבודה בדיג. האיסור על הכנסת פיברגלס גורם לדייגים הפסדים גדולים, כי אנחנו לא יכולים לתקן סירות ולהמשיך להתפרנס וזה מחמיר את המצב הכלכלי של כולנו, שהוא קשה גם ככה. אחמד אבו חמאדה ליד הסירה המושבתת שלו. צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 26.1.17 * הנתונים תוקנו בחודש יוני 2018 בעקבות מידע חדש שהתקבל בבצלם.

29 ינואר 2017