חמש שנים ללא ביקורים – האם יחודשו ביקורי המשפחות אצל אסירים מעזה?

הבוקר (15.5.12) דווח בתקשורת כי הושג הסכם בין האסירים הפלסטינים לבין ישראל. זאת לאחר שביתת רעב שנמשכה כשישה שבועות ושבה השתתפו כמעט 2,000 אסירים פלסטינים. השובתים העלו מספר דרישות, שנגעו ברובן לתנאי מאסרם. אחת הדרישות נגעה לאיסור שהוטל על ביקורי משפחות מרצועת עזה מאז השתלט חמאס על הרצועה בקיץ 2007. על פי פרסומים ראשוניים בכלי התקשורת, ישראל הסכימה לחדש, במגבלות מסוימים שטרם הובהרו, ביקורים אלה.

על-פי נתוני השב"ס, נכון ל-30.4.12, מוחזקים בישראל 453 אסירים ועצירים תושבי רצועת עזה, מתוכם 44 עצורים במעצר עד תום ההליכים ועצור אחד המוחזק מיולי 2009 מתוקף "חוק לוחמים בלתי חוקיים", אשר בדומה לעצירים מנהליים, אינו יודע במה הוא מואשם או מתי הוא צפוי להשתחרר. אחד הכלואים הוא קטין שנעצר בפברואר 2012. לפני ביצוע עסקת שליט הוחזקו בישראל 613 אסירים ועצירים מהרצועה. כאמור, אסירים ועצירים אלה לא זוכים מאז קיץ 2007 לביקורים של בני משפחותיהם.

ב-6.6.07, לאחר השתלטות חמאס על רצועת עזה, החליט הצבא להפסיק את ביקורי המשפחות מרצועת עזה בבתי הכלא שבישראל. החלטה זו אושרה על-ידי ועדת השרים לביטחון לאומי רק לאחר שלושה חודשים, בספטמבר 2007. בשתי החלטות שהתקבלו ב-5.9.07 וב-19.9.07 קבעה הוועדה כי רצועת עזה תוגדר כ"שטח עוין" בשל השתלטות חמאס. הגדרה זו מאפשרת להטיל הגבלות על העברת סחורות לעזה וממנה, לצמצם את אספקת הדלק והשירותים ולהגביל את התנועה לרצועה וממנה, בכפוף לבחינה משפטית ותוך התחשבות בשיקולים הומניטאריים.

בני משפחותיהם של אסירים סיפרו לבצלם על הקשיים שהם חווים בשל האיסור על ביקור יקיריהם. מאסירים המוגדרים כ"ביטחוניים" נשללת הזכות לקיים שיחות טלפון כך שגם קשר זה נמנע מהם. למשפחות ולאסירים קשה מאד לשמור על קשר. הדבר יוצר מעמסה נפשית גדולה על ילדים הגדלים ללא אבות, על נשים המגדלות את המשפחה לבד, ועל הורים ואחים שבניהם רחוקים מהם.

ג'ומאנה אבו ג'זר, בת 11 מרפיח, יתומה מאם מגיל ארבעה חודשים, ואביה נעצר כשהייתה בת שנתיים. ג'ומאנה סיפרה לבצלם על קשייה: "אני מכירה את אבא רק מהתמונות שאנחנו מקבלים מהאסירים המשוחררים. אני תמיד מרגישה שהוא חסר לי, במיוחד בחגים ובאירועים ובמיוחד כאשר אני מקבלת תעודת הצטיינות מבית הספר, כל ההורים של התלמידות המצטיינות מגיעים חוץ ממני. אני עומדת לבד ובוכה בגלל שאבא שלי ואמא שלי לא איתי ולא חולקים עמי את השמחה של ההצלחה וההצטיינות."

יוסרא אל-ברים, בת 50 מח'אן יונס, סיפרה על הצער של בעלה החולה, שנפטר מאז, על כך שלא התאפשר לו לבקר אצל בנו: "כל הזמן הוא היה אומר לי: 'אני מבקש מאלוהים שני דברים: הדבר הראשון זה לעלות לרגל למכה והדבר השני הוא לראות את בני מוסעב לפני שאמות'".

ספייה א-שאפעי, בת 68 ממחנה הפליטים נוסייראת, הסבירה על שנגרם הסבל שגורם לה האיסור לבקר אצל בנה בן ה-28: "כל הזמן אני חושבת ודואגת לשלומו של בני, תוהה איך הוא מרגיש, האם הוא חולה, האם הוא אוכל טוב האם הוא לבוש טוב או שקר לו. בתחילת המעצר שלו, בשנת 2003, הייתי מביאה לו אוכל ובגדים והייתי שמה לו כסף בקנטינה. המצב היה טוב יחסית ולא דאגתי כמו היום כי ראיתי אותו כל שבועיים. היינו מדברים על השכונה והשכנים, על קרובי המשפחה. למרות כל הקושי של הנסיעה עד הכלא, כשהייתי מגיעה לכלא הייתי שוכחת את העייפות וההשפלות של הבידוק בדרך."

בתשובות הרשויות לפניות בצלם ובפרסומים רשמיים הוצגו שתי עילות עיקריות למניעת ביקורי המשפחות: 1. היעדר גורם שמולו ניתן לתאם את הביקורים. 2. החלטת הממשלה למנוע יציאת אנשים מרצועת עזה. בנוסף, מתגובתו של דובר משרד הביטחון לדרישת הצלב האדום לחדש את הביקורים השתמע כי ביקורים אלה נמנעו גם בשל תנאי החזקתו דאז של החייל השבוי גלעד שליט.

ביוני 2008 עתרו לבג"ץ כמה אסירים, בני משפחותיהם ותשעה ארגונים לזכויות האדם, בהם המוקד להגנת הפרט ובצלם. העותרים דרשו לאפשר לתושבי רצועת עזה שבני משפחתם כלואים בישראל לבקרם. בעתירה נטען כי ביקורים כאלה הם מימוש של זכות היסוד לחיי משפחה, המעוגנת באמנת ג'נבה הרביעית, שעליה חתומה ישראל ובנורמות הבינלאומיות הנוגעות לאסירים ואשר חלות בעת סכסוכים לאומיים. בנוסף, הצלב האדום הבינלאומי הסכים להמשיך ולתאם את הביקורים, ולפיכך הדבר אינו מצריך תיאום בין ישראל לחמאס. בכך, טענו העותרים, נשמטת הקרקע תחת העילה הראשונה למניעת הביקורים. העותרים טענו גם כי ההחלטה הגורפת על ביטול הביקורים מהווה ענישה קולקטיבית ואף אינה עולה בקנה אחד עם עמדת הממשלה שכן ראוי לכלול ביקורים בכלא במסגרת החריג ההומניטארי לאיסור שהוטל על כניסת תושבי הרצועה לישראל. באשר לטענה הלא-רשמית שלפיה מניעת הביקורים נועדה להפעיל לחץ על חמאס בשל תנאי החזקתו דאז של החייל גלעד שליט, הבהירו העותרים כי לחץ כזה הינו פסול וכי על-פי אמנת ג'נבה, הפרה של האמנה על-ידי צד אחד אינה מצדיקה הפרות שמבצע הצד האחר.

בתגובתה לעתירה טענה המדינה כי מאז תכנית ההתנתקות ישראל אינה נחשבת עוד לכוח כובש ברצועת עזה ולאחר ההכרזה על הרצועה כ"שטח עוין" לא חלה על ישראל כל חובה לאפשר לתושבי רצועת עזה להיכנס לשטחה, גם לא לצורך ביקור כלואים. זאת בדומה לכל נתין של מדינה עוינת הכלוא בישראל, אשר אינו זכאי לביקורים של בני משפחתו. המדינה הדגישה כי ההגבלה הינה על כניסת המבקרים מהרצועה, ולא על עצם הביקורים, שכן קרובי משפחה מהגדה המערבית או מישראל של כלואים תושבי הרצועה יכולים לבקרם. המדינה הבהירה כי זוהי החלטה מדינית וכי זכותה לקבוע מי ייכנס לשטחה. באמצעות טענה זו דחתה המדינה גם את טענת הענישה הקולקטיבית, בהדגישה שלא חלה עליה כל חובה לאפשר לנתיני ישות עוינת להיכנס לשטחה. באשר לטענה בדבר גלעד שליט, אמרה המדינה כי הביקורים נמשכו גם לאחר חטיפתו, והופסקו רק עם עליית חמאס לשלטון, ואין קשר בין הדברים, גם אם לא ניתן להתעלם מתנאי כליאתו בעת קבלת החלטה לגבי ביקור של נתינים זרים בישראל לצורך ביקור משפחותיהם.

בהכרעתו, דחה בג"ץ את העתירה, וקבע כי ההחלטה נופלת בתחום שיקול הדעת המדיני של הממשלה, שהינו נרחב, ובית המשפט אינו נוהג להתערב בו.

השלילה המתמשכת של זכותם של אסירים ועצירים תושבי רצועת עזה לביקורים פגעה פגיעה חמורה בזכותם לחיי משפחה. עוד לפני ההתנתקות בחרה ישראל לכלוא את תושבי הרצועה בבתי כלא בתוך ישראל, בניגוד למשפט הבינלאומי המחייב את החזקתם של עצורים מהשטח הכבוש בתוך אותו השטח, ולכן מוטלת עליה חובה לאפשר לבני משפחות האסירים לבקרם. בנוסף, ישראל התירה במהלך השנים לתושבים מהרצועה לצאת ממנה, גם כאשר לא היה מדובר בצרכים הומניטאריים. כך למשל, נכנסו לישראל בשנת 2011 כ-10,000 סוחרים תושבי הרצועה. בהתחשב בכך, לא הייתה כל הצדקה להחלטתה של ישראל להגביל דווקא של תנועתם של בני משפחות האסירים, אשר גם לשיטתה לא היוו סיכון ביטחוני.