ואדי קטוניה (אל-ח׳לאיל, אדמות אל-מור׳ייר), מחוז רמאללה: מתנחלים תקפו משפחה ופעילות סולידאריות ופצעו שישה אנשים

ביום ראשון, 7.12.25, בסביבות 1:40 לפנות בוקר, בעת שהצבא פשט על הכפר אל-מור'ייר שבמזרח מחוז רמאללה, הגיעו כשישה מתנחלים ברכב למתחם המגורים של משפחת אבו נעים המורחבת באזור אל-ח׳לאיל שבאדמות הכפר. בנוסף לבני המשפחה, נכחו במקום גם ארבע פעילות סולידריות זרות.

המתנחלים, שהיו רעולי פנים ואחזו באלות, החלו להכות את ד׳, אחת הפעילות שישבה מחוץ למתחם המגורים, והיא ברחה לתוך אחד האוהלים כשהמתנחלים רודפים אחריה. בתוך האוהל הכו המתנחלים את פידה אבו נעים, בת 57, ואת ריזק, בן 13, נכדו של בעלה. המתנחלים הכו באלות גם את שלוש הפעילות האחרות והשליכו לעברן רהיטים וחפצים אחרים, וגנבו את מכשיר הטלפון של ריזק ואת מכשיר הטלפון והמחשב הנייד של אחת הפעילות.

לבסוף, איים אחד המתנחלים בערבית להרוג את בני המשפחה אם עדיין יהיו במקום בעוד כמה ימים, ואז עזבו המתנחלים את המקום.

פינויים של הפצועים התאפשר רק ב-7:00 בבוקר, משום שהכוח הצבאי שפשט על הכפר עצמו במהלך הלילה, מנע מהאמבולנסים להגיע למקום סמוך. הם פונו לבית חולים ברמאללה, שם נזקק ריזק לחמישה תפרים בראשו, ופידה אושפזה, עברה צנתור ושוחררה לביתה למחרת. פצעיהן של הפעילות נחבשו והן שוחררו באותו יום.

תחקירן בצלם מוחמד רומאנה גבה עדויות מכמה מהנוכחים בתקיפה:

עדותה של אחת הפעילות שביקשה לשמור על עילום שם:

תמונה

ביום ראשון, 7.1.25, ארבע מאיתנו היינו אצל משפחת אבו נעים באזור אל-ח'לאיל, מדרום לכפר אל-מור'ייר. אנחנו בדרך כלל מתנדבות בקהילות בדואיות ובקהילות רועים שמתמודדות עם איומי עקירה.

לפנות בוקר, אחת הפעילות, ד׳, ישבה על ספסל בתחילת הדרך שמובילה לאוהלי המשפחה במרחק של בערך 30 מטרים מהאוהלים, וכתבה דו"ח על התנכלויות לבני המשפחה יום קודם לכן. יש שם כמה ספסלים שבהם בני המשפחה ואנחנו נוהגים לשבת בבקרים. באותו זמן, אני והפעילות האחרות ישנו באוהל של המשפחה.

פתאום, בשעה 1:40 לפנות בוקר, התעוררתי כשד' התקשרה אליי, וכשעניתי, היא אמרה בקול רועד, "רכב הביטחון של המתנחלים הגיע", ואז ניתקה מיד. אחרי שהיא ניתקה, שמעתי את ד׳ צורחת בקול רם.

קמתי מהמיטה, יצאתי מהאוהל והסתכלתי לכיוון תחילת השביל. ראיתי את ד' רצה לעברי כשהיא מניחה את היד על הראש. מאחוריה היו שישה או שמונה מתנחלים שרצו אחריה והשיגו אותה. הם לבשו בגדים כהים והיו גבוהים, עם גוף גדול.

המתנחלים הגיעו אליי לפני ד,. הייתי כל-כך מבועתת, שאני לא זוכרת מה קרה לד׳, אבל אני זוכרת בבירור שהם הגיעו ראשונים. ברגע שהם הגיעו אליי, הם התחילו להכות אותי במקלות שנשאו, והפילו אותי לקרקע בין האוהל שלנו לאוהל שבו ישנה חג'ה פידה. הם המשיכו להכות אותי בכל גופי בזמן ששכבתי שם. תוך כדי כך ראיתי את ד׳ מגיעה ומנסה למשוך אותם משם, צורחת בקול רם. אחר כך ראיתי שני מתנחלים נכנסים לאוהל שבו ישנו חג'ה פידה וריזק, וראיתי את ד׳ נכנסת לאוהל של חג'ה פידה לפניהם.

קמתי אחרי ששני מתנחלים הלכו בעקבות ד׳ לאוהל של חג'ה פידה. אחר-כך ראיתי שני מתנחלים נכנסים לאוהל שבו ישנתי. היו עוד שתי נשים באוהל הזה מלבדנו. נכנסתי לאוהל שבו היו חג'ה פידה והילד ריזק. כשנכנסתי, מצאתי שני מתנחלים תוקפים את כולם בפנים. ניסיתי לעצור אותם, אבל הם היו אלימים מאוד. מתנחל נוסף הצטרף והתחיל לזרוק כוסות זכוכית שהיו בתוך האוהל על חג'ה פידה, ששכבה על הקרקע, וגם על ד׳ וריזק. בשלב מסוים, הילד ריזק ניסה לברוח מהאוהל, ואני הלכתי אחריו, מחשש שהמתנחלים יתקפו אותו. אחר כך אחד המתנחלים רדף אחרינו והכה את ריזק בראשו בחפץ כלשהו - לא הצלחתי להבין מה זה היה - והפיל אותו לקרקע.

המתנחלים גם גנבו את המחשב הנייד שלי ואת הטלפון שלי, וגםאת הטלפון של מ׳ והטלפון של ריזק.

בסביבות השעה 7:30 בבוקר באותו יום, אחרי שכוחות הכיבוש נסוגו מהכפר, הגיע אמבולנס לאזור האוהלים ופינה את ד׳, א׳, ריזק וחג'ה ופידה לבית חולים ברמאללה, שם הם טופלום.

פידה אבו נעים, בת 57, תושבת המקום סיפרה:

אני גרה עם בעלי, ריזק אבו נעים (בן 69), והבן שלו, המאם (בן 36), שגר שם עם אשתו פאטמה וחמשת ילדיהם. אנחנו גרים באוהלים מיריעות ברזנט ומוטות ברזל על אדמה פרטית שלנו באזור שהוגדר כשטח C בהסכמי אוסלו. יש לנו מסמכים שמוכיחים את בעלותנו על הקרקע.

לפני בערך שנתיים וחצי, מתנחלים הקימו מאחז רועים במרחק של בערך קילומטר מדרום לאוהלים שלנו. מאחז זה אילץ את בני החורג, אייהם (בן 30), שגר באוהלים במרחק של בערך 250 מטרים מדרום-מזרח לאוהלים שלנו, לעזוב את המקום ולעבור לכפר. מאז, הם תוקפים את אוהלי המגורים שלנו, מנסים לאלץ אותנו לעזוב, כמו שהם עשו לקהילות בדואיות וחקלאיות אחרות. למרות כל ההתקפות וההטרדות שסבלנו, אנו נשארים איתנים עד היום.

ביום ראשון, 7.12.25, ארבע פעילות סולידריות בינלאומיות נכחו באתר האוהלים שלנו, יחד איתי ועם המאם, אשתו ההרה וחמשת ילדיהם. בעלי, ריזק, ישן באותו לילה באזור שבו אחנו מחזיקים את הצאן שלנו כיום, קרוב יותר לכפר אל-מור׳ייר.

בסביבות 1:40 לפנות בוקר, בזמן שישנתי באוהל עם בנו של המאם (ריזק, בן 13), התעוררתי מצעקות בחוץ. קמתי לראות מה קורה וברגע שפתחתי את דלת האוהל, חטפתי מכה במצח ונפלתי על ריזק שישן על מזרון על הרצפה.

ריזק התעורר בצעקות וחשב בהתחלה שמישהו זרק עליו משהו. במקביל, שני מתנחלים רעולי פנים, שכל אחד מהם החזיק מקל עץ, נכנסו לאוהל שלנו. ברגע שהם נכנסנו פנימה, הם החלו להכות את ריזק ואותי עם המקלות.

באותו רגע, שתי פעילות נכנסו לאוהל שלנו. לאחת מהן ניגר דם מראשה ומידה. הן ניסו למנוע מהמתנחלים להכות אותנו, אבל המתנחלים המשיכו להכות אותנו ותקפו במקלות את שתי הפעילות שניסו לעזור לנו. לאחר מכן ניסה ריזק לברוח אל מחוץ לאוהל כדי להעיר את אבא שלו שישן באוהל אחר במרחק של בערך 20 מטרים משלנו, אבל ברגע שהוא הושיט יד אל מחוץ לאוהל, אחד המתנחלים הכה אותו עם פנס גדול והפיל אותו ארצה. באותו זמן המתנחל השני המשיך להכות אותנו בתוך האוהל. אחת הפעילות יצאה מהאוהל וניסתה להרחיק את המתנחל מריזק. שני המתנחלים שתקפו אותנו היו אנשים גדולים וגבוהים ולא הצלחנו להתעמת איתם או להתנגד להם. אחד מהם איים עליי בזמן שהכה אותי ואמר לי בערבית בקול נמוך: "תעזבי את המקום או שנהרוג אותך", והוא חזר על זה יותר מפעם אחת. כשהם סיימו להכות אותנו הם עזבו את המקום מהר.

בערך עשר דקות אחר-כך, הגיע אייהם, בנו של בעלי, עם בן-דוד שלו ועם אח של בעלי. הם ניסו לעזור לנו והתקשרו לאמבולנס כדי שייקח אותנו לבית חולים, אבל צבא הכיבוש חסם את הדרך שמובילה לאוהלים שלנו. מאוחר יותר נודע לי שבמקביל להתקפת המתנחלים, כוחות הכיבוש נכנסו לכפר אל-מור'ייר והטילו עליו עוצר, שמנע מכלי רכב להגיע לאוהלים שלנו.

בשעה 7:00 בבוקר, נודע לנו דרך קבוצה פרטית של תושבי הכפר שחיילי הכיבוש נסוגו לחלוטין מהכפר ושהדרך פתוחה ובערך חצי שעה אחר-כך הגיע אמבולנס עד לאוהלים של משפחת אבו נסר, במרחק של בערך 500 מטרים מצפון לאוהלים שלנו. אני, ריזק ושתיים מהפעילות הלכנו לשם והאמבולנס לקח אותנו למרכז הרפואי פלסטין ברמאללה.