ביום רביעי, 19.11.25, בסביבות 7:00, הגיעו חקלאים מהעיירה דיר בלוט לאדמותיהם שמדרום לעיירה לאחר שקיבלו אישור מהמת״ק הישראלי להגיע למסיק באדמותיהם.
עם הגיעם מצאו החקלאים מתנחל שרעה עדר בקר באדמותיהם, ופרותיו אכלו את ענפי הזית וחיבלו בעצים.
החקלאים הרחיקו את הפרות מהעצים והחלו למסוק את הזיתים.
לאחר כחצי שעה הגיעו למקום ארבעה מתנחלים בטרקטורון, בהם אדם מבוגר וחמוש רובה ושלושה שהיו ככל הנראה קטינים והיו חמושים בסכינים ובתרסיס פלפל.
המתנחלים החלו מייד לתקוף את בני המשפחה באבנים, הכו אותם, שברו מכונת קטיף חשמלית וריססו את החקלאים בגז פלפל כשניסו להתעמת איתם.
המתנחל החמוש הורה למשפחה לשוב לכפר מיד, ואסר עליהם לקחת איתם את יבול הזיתים והציוד החקלאי שהביאו.
כשהגיעו לפאתי הכפר התקשרו בני המשפחה למת״ק הפלסטיני וביקשו כי יסדיר את חזרתם לאדמתם, אך לאחר שחיכו כמה שעות ולא קיבלום שום סיוע, שבו לביתם.
למחרת עלה אחד החקלאים על גבעה המשקיפה על אדמות המשפחה וראה שעדר הפרות שוב רועה בהן. בני המשפחה החליטו שלא להסתכן בהגעה לאדמותיהם חשש שיותקפו שוב, ונאלצו לוותר על המסיק השנה.
תחקירן בצלם עבד אל-כרים סעדי, גבה את עדותו של סאמי יוסף, בן 55 ואב לשמונה:
לי ולאחי יש 90 דונם של אדמות חקלאיות עם עצי זית מניבים באזור שנקרא ואדי אל־עין, בחלק הדרומי של אדמות דיר בלוט. בשבוע שעבר המת״ק הישראלי אישר לבעלי האדמות הדרומיות של דיר בלוט להגיע לשני ימי מסיק: הימים רביעי וחמישי, 20-19.11.25.
בהתאם לכך יצאתי ביום רביעי לאדמות שלנו בשעות הבוקר המוקדמות יחד עם אשתי , אחי, אשתו ובנו, והגענו לשם בשעה 7:00 בערך. הקרקע נמצאת במרחק של בערך שני קילומטרים ממרכז העיירה. כשהגענו הופתענו למצוא בתוך האדמות שלנו פרות של מתנחל ממאחז הרועים שהוקם באזור שבין אדמות דיר בלוט לאדמות של א־לובן אל־ר'רבייה. היו שם בערך 50 ראשי בקר שמתנחל הוביל. הפרות זללו את הענפים של עצי הזית אז הרחקנו אותן והתחלנו במסיק. לא התעמתנו איתו כי ידענו שאם נמחה על זה שהכניס את העדר למטע הוא יקרא לעוד מתנחלים או לחיילים שיגרשו אותנו מהאדמה, אז הסתפקנו בהרחקת העדר מענפי העצים.
המשכנו במסיק כדי לנצל את הזמן המוגבל שהוקצב לנו. זה ככה מאז המלחמה ברצועת עזה. לפניה יכולנו להגיע לאדמה שלנו מתי שרצינו בלי תיאום או מכשולים. כעבור כחצי שעה של עבודה הגיח מבין העצים טרקטורון (באגי) ועליו ארבעה מתנחלים: אחד מבוגר וחמוש ברובה ארוך מסוג אם‑16, ועוד שלושה שנראו לנו קטינים. ואז, בלי שום אזהרה, המתנחלים שמוכרים לנו מהאזור, התחילו לתקוף את אחי, אשתו ובנו, לשבור את מנערות הזיתים החשמליות שלנו ולחתוך את היריעות לאיסוף הזיתים. הייתי במרחק של כמה מטרים מהם, וכשניסיתי להתקרב כדי להגן על אחי ומשפחתו אחד המתנחלים הקטינים ריסס גז פלפל בפנים של אשת אחי, וראיתי ששלושתם מחזיקים סכינים יפניות.
ניסיתי להרגיע את המצב ודיברתי עם המתנחל המבוגר, החמוש. הסברתי שהגענו לאדמה שלנו אחרי שלשכת התיאום הישראלית אישרה לנו, אבל הוא אמר שלא מעניין אותו מה הצבא או לשכת התיאום אומרים, ומה שחשוב לו זה שנעזוב את האדמה ונחזור לבתים שלנו. בינתיים המתנחלים הקטינים המשיכו לדחוף ולקלל את הנשים.
המתנחלים התעקשו שנעזוב את האדמה שלנו ולא אפשרו לנו אפילו לקחת את הציוד או החפצים שהבאנו מהבית: ארבע מנערות זיתים חשמליות, מגזמה חשמלית לגיזום ענפי זית, עשר יריעות פלסטיק וגם האוכל והשתייה. הם גירשו אותנו מהאדמה בלי לאפשר לנו לקחת שום דבר ואילצו אותנו לצעוד למעלה מקילומטר עד שהגענו לשולי הכפר.
התקשרנו לעיריית דיר בלוט וללשכת התיאום הפלסטינית כדי שיזעיקו למקום את הצבא או הקצין של המת"ק הישראלי שאחראי על האזור.
חיכינו יותר מחמש שעות, אבל איש מהם לא הגיע, ונאלצנו לחזור הביתה כועסים ומתוסכלים. באותו ערב התקשר אלינו עובד לשכת התיאום הפלסטינית והודיע לנו שהצבא הגיע מאוחר יותר למקום שממנו גורשנו, ערך שם "הערכת מצב" ומבחינת הצבא אין מניעה שנחזור לאדמה למחרת כדי להשלים את המסיק.
ביום חמישי בבוקר, 20.11.25, עליתי לגבעה שמשקיפה מגבוה על האדמה שלנו וראיתי שהפרות של המתנחל עדיין מסתובבות ורועות בתוכה, ולכן החלטנו שלא ללכת לשם. חששנו שמה שקרה יום קודם לכן יחזור על עצמו והמתנחלים יתקפו אותנו שוב.
השנה לא אפשרו לנו למסוק את הזיתים והמתנחלים גם גנבו את ציוד המסיק שלנו, דחפו אותנו בידיים וריססו על אשת אחי גז פלפל שגרם לה הרבה סבל. ההפסד שלנו גדול מאוד: בשנים קודמות הפקנו בממוצע כ‑170 ג'ריקנים של שמן מהיבול של המטע הזה, שהתחלק ביני לבין אחי.