03.03.11: 17 שנה לאחר הטבח במערת המכפלה: מרכז העיר חברון משותק

3 מרץ 2011

זליח'ה מוחתסב, בת 49, ואימה בת ה-75 הן מהפלסטינים הבודדים שעודם גרים ברחוב השוהדאא במרכז חברון. זהו רחוב ראשי המחבר בין צפון העיר חברון לדרומה ועובר בסמוך לשווקים המרכזיים 'של חברון, לרובע העתיק של העיר, למערת המכפלה ולמתחמי ההתנחלות הישראלית. מאז חודש אוקטובר 2000 אוסרת ישראל על תנועת פלסטינים ברחוב, ללא צו צבאי תקף. סגירת הרחוב והגבלות נוספות על תנועת פלסטינים באזור הובילו לקריסה כלכלית של מרכז העיר חברון ולנטישה של רבים מתושביו והפכו את האזור ל"עיר רפאים". במהלך השנים טען הצבא שוב ושוב כי הוא עומד לפתוח את הרחוב לתנועת פלסטינים, אך האיסור נותר בתוקפו עד היום.

מתנחלים ישראלים, לעומת זאת, מורשים להלך ברחוב באופן חופשי. בעדותה לבצלם סיפרה זליח'ה כי בשנת 2006, לאחר שעברה לגור בדירה עם אימה, מתנחלים זרקו דרך קבע אבנים לעבר הבית. לאחר מקרה אחד שבו חזרו השתיים הביתה וגילו מספר רב של אבנים בתוך הבית, פנתה זליח'ה ל"וועד לשיקום חברון" בבקשה שיתקינו רשתות ברזל על חלונות ומרפסות הבית. התקנת הרשתות, היוצרת חזות של כלוב, לא סייעה לדבריה בהפסקת ההתקפות מצד מתנחלים ואלה ממשיכים ליידות אבנים לעבר הבית מעת לעת, ולעתים גם בלילה.

זליח'ה אל-מוחתסב בביתה שהפך לכלוב. צילום: מוסא אבו השהש, בצלם, 13.2.11.

ההגבלות הישראליות על תנועת פלסטינים ברחוב החלו כבר בשנת 1994. לאחר הטבח שביצע ברוך גולדשטיין במערת המכפלה בשנה זו, בחרה ישראל להטיל הגבלות דווקא על האוכלוסייה הפלסטינית, בטענה שהדבר נחוץ להגנה על ביטחון המתנחלים. בשלב זה סגרה ישראל חלק מרחוב השוהדאא לתנועת כלי רכב פלסטינים ולמסחר והכניסה ברכב הותרה רק לתושבי הרחוב. בחודש ינואר 1997 נחתם הסכם חברוןבו הוסדרה העברת השליטה בחלקה הגדול של העיר, שהוגדר כאזור H1, לרשות הפלסטינית. האזור שבו הוקמו התנחלויות הישראליות, ובו נמצא גם רחוב השוהדאא, הוגדר אזור H2 ונותר בשליטה ישראלית. במסגרת ההסכם, נקבע כי הרחוב ייפתח מחדש לתנועת כלי רכב פלסטינים. עד תחילת האינתיפאדה השנייה קטע הרחוב נפתח ונסגר לחלופין.

עם תחילת האינתיפאדה בשנת 2000 החמיר הצבא את ההגבלות על התנועה ברחוב. כיום אסורה תנועת פלסטינים ברכב לכל אורך הרחוב, ובחלקים שבין מתחמי המתנחלים, ממתחם אברהם אבינו ועד למתחם בית הדסה, נאסר עליהם אף לעבור ברגל. הצבא אוסר גם על תנועת פלסטינים ברחובות הסמוכים ויוצר בכך רצועת שטח רציפה במרכז העיר חברון, מההתנחלות קרית ארבע שבמזרח ועד בית הקברות היהודי שבמערב, שבה חל איסור מוחלט על מעבר כלי רכב פלסטיניים.

בעקבות ההגבלות נסגרו 304 חנויות ומחסנים לאורך רחוב השוהדאא והמשרדים העירוניים והממשלתיים ששכנו בו הועתקו לאזור H1. ישראל השתלטה גם על תחנת האוטובוסים המרכזית ששכנה ברחוב והפכה אותה לבסיס צבאי. בדיקה שערך בצלם בשנת 2006 העלתה כי מרבית הנכסים באזור רחוב השוהדאא, ביניהם דירות ובתי עסק, ננטשו או נסגרו בצווים צבאיים. הצבא מאלץ משפחות פלסטיניות הממשיכות לגור ברחוב להשתמש בכניסות צדדיות ובמקרה שאין כאלה, לצאת מהבתים ולהיכנס אליהם באמצעות סולמות המובילים לגגות, כיוון שנאסר עליהם לצאת לרחוב השוהדאא.

חנויות סגורות ברחוב השוהדאא. צילום: תמר גונן, בצלם, 2.3.11

כמו תושבים אחרים ברחוב נאלצות גם זליח'ה ואימה לצאת מביתן ולהיכנס אליו באמצעות טיפוס במדרגות גבוהות המהוות כניסה צדדית לבית. האיסור על ההליכה ברחוב השוהדאא המרכזי מאלץ אותן גם להשתמש בדרכים עוקפות ולעבור שני מחסומים בדרכן להתפלל באל-חרם אל-איבראהימי (מערת המכפלה) או לבקר קרובי משפחה. אימה המבוגרת של זליח'ה נאלצת לכתת רגליה למרחק של כקילומטר על מנת להגיע בדרכים עוקפות לקבלת טיפול רפואי במרפאה, הנמצאת למעשה במרחק של כ-300 מטר מביתן. 'גם הגישה לבית הקברות שבו קבורים סבה של זליח'ה ובני משפחה אחרים, ואשר משתרע מעברו השני של רחוב השוהדאא, מסובכת כיום.

בחודש אפריל 2007, לאחר פרסומים בתקשורת הישראלית ולחץ ציבורי בנושא, החל המנהל האזרחי להנפיק לחלק מבני המשפחות הגרות ברחוב היתרים זמניים המאפשרים להן להיכנס לבתיהן מהכניסה הראשית שברחוב השוהדאא. כניסה של אנשים אחרים דרך הרחוב נותרה אסורה. ההיתרים ניתנו לתקופה של שלושה חודשים והוארכו ארבע פעמים. בתקופה זו, זליח'ה, אימה ושכניהן שבו להשתמש בכניסות הראשיות לבתיהם וללכת ללא הגבלה על רחוב השוהדאא.

זליח'ה תיארה בפני בצלם את ההקלה שחשה בעקבות כך, וסיפרה כי החלה ללכת ברחוב לעתים קרובות מאד, מדי בוקר וערב ולעתים גם בלילה, על מנת לממש את החופש שנגזל ממנה קודם לכן. היא ציינה כי חיילים שהוצבו ברחוב מילאו את חובתם להגן על הפלסטינים שהחלו שוב לנוע בו, למרות רוחם של המתנחלים באזור.

תוקפו של ההיתר האחרון שקיבלה פג בחודש אוגוסט 2008. בקשות שהגישו המשפחות למנהל האזרחי לחידוש ההיתרים נדחו תחילה, לדבריהם, בטענה כי יטופלו אחרי החגים היהודיים. אולם, גם לאחר מכן נדחו הבקשות פעם אחר פעם, ולבסוף פסקו המשפחות מלהגישן. תושבי הרחוב נאלצו לשוב ולהשתמש בכניסות החלופיות או במעבר דרך גגות הבתים.

בשנת 2005 עתרו עיריית חברון והאגודה לזכויות האזרח לבג"ץ בדרישה לפתוח את רחוב השוהדאא לתנועת פלסטינים. בתגובה הציגה המדינה "תכנית להגנת היישוב היהודי בחברון", שבה נקבע כי תנועת הולכי הרגל הפלסטינים ברחוב תותר, אך האיסור על פתיחת חנויות ועל תנועה ברכב יוותר בעינו. לאחר שהתוכנית הוצגה בבג"ץ נחתמו צווים צבאיים המגבילים את תנועת כלי הרכב ברחוב השוהדאא, אך אינם חלים על תנועת הולכי רגל.

בעקבות כך פנתה האגודה ליועץ המשפטי לאוגדת יהודה ושומרון, וזה מסר בדצמבר 2006 כי הצבא מנע מהולכי רגל פלסטינים לעבור ברחוב במשך שש שנים "בשגגה". ברור כי זוהי טענה שקרית, ומכל מקום הצבא המשיך גם לאחר מכן למנוע מהולכי רגל פלסטינים לנוע ברחוב. בתשובה לפנייה נוספת של האגודה לפרקליט הצבאי הראשי הציג הפרקליט הצבאי טענה חדשה לפיה הצבא גורס שיש להשאיר את הרחוב סגור "מטעמים ביטחוניים", מבלי לפרט מהם אותם טעמים. לפני שנתיים הודיע הצבא לתקשורת כי בכוונתו לבטל את האיסור על תנועת פלסטינים ברחוב השוהדאא, אך מאז ועד היום לא חל כל שינוי באיסורי התנועה המוטלים במקום.

סגירת רחוב השוהדאא היא חלק ממדיניות ההפרדה אותה מיישמת ישראל בליבה של העיר חברון, מדיניות שהביאה לנטישתה מסיבית של התושבים הפלסטינים באזור מרכזי בעיר. מדיניות זו גוררת פגיעות חמורות ומתמשכות בזכויות האדם של האוכלוסייה הפלסטינית ויוצרת הלכה ולמעשה משטר פסול של הפרדה תוך אפליה.

פריטים מומלצים

חברון - מרכז העיר

דו״ח חדש של בצלם על חברון: תוך שימוש בתירוצים ביטחוניים הצליחה ישראל לבצע העברה בכפייה של תושבים פלסטינים בעיר

דו"ח חדש שמפרסם היום בצלם, "בכסות ביטחונית: המדיניות הישראלית בחברון כאמצעי להעברה בכפייה של תושביה הפלסטיניים", מראה כיצד ישראל נתלית בתירוצים ביטחוניים כדי ליישם במרכזה העתיק של העיר מדיניות שהפכה את חייהם של התושבים הפלסטינים לבלתי נסבלים על-מנת לגרום להם לעזוב את ביתם. מדיניות זו מתבססת על משטר הפרדה קיצוני שישראל מיישמת בעיר מזה 25 שנים, מאז הטבח שביצע ברוך גולדשטיין, במטרה לאפשר לקומץ מתנחלים לגור במרכזה של עיר פלסטינית צפופה. מדיניות זו היא הפרה של האיסור על העברה בכפייה – המהווה פשע מלחמה. נתוני האוכלוסייה מדגימים כיצד השיגה מדיניות זו את מטרתה: הגידול הטבעי באוכלוסיית חברון קוזז עם עזיבתם הכפויה של אלפי פלסטינים מאזורH2 שנותר בשליטה ישראלית מלאה. ב-1997, בעת שנחתם הסכם חברון, גרו באזור H1 כ-115 אלף פלסטינים. כיום, גרים בו כ-166 אלף תושבים, גידול של כ-45%. ואילו באזור 2H, שבו גרו בעת החתימה על ההסכם כ-35,000 פלסטינים, גרים כיום כ-34,000 בלבד. מרכז העיר ההיסטורי, שהיה מרכז מסחרי שוקק של כל דרום הגדה המערבית, התנוון והפך לעיר רפאים, שבו חיים כיום רק תושבים שידם אינה משגת לעבור לחלקים אחרים של העיר. בתוך אזור משטר ההפרדה מבוסס על מערך של הגבלות תנועה היוצר רצועת שטח המופרדת משאר חלקי העיר ואשר בה תנועה פלסטינית ברגל או ברכב מוגבלת או אסורה לחלוטין. כדי לאכוף משטר זה, הצבא הקים בשטח מצומצם לא פחות מ-22 מחסומים ו-64 חסימות פיזיות מסוגים שונים, המדירים את הפלסטינים מרחובות עירם. פעולות יומיומיות כמו קניות, ביקור אצל קרובי משפחה או הגעה לבית הספר או למקום העבודה כרוכות במעבר במחסום אחד לפחות ובבידוק משפיל ושרירותי, או בשימוש בדרכים עוקפות המאריכות מאוד את הדרך ובמקרים רבים אינן מותאמות לקשישים או לנכים. מציאות החיים בעיר מלווה גם בשגרה של אלימות מצד אנשי כוחות הביטחון – הכוללת פלישות ליליות לבתים, חיפושים ברחובות ומעשי אלימות – וכן במעשי אלימות יומיומיים מצד מתנחלים הזוכים לגיבוי מלא של כל רשויות השלטון. למשטר שמנהיגה ישראל בגדה המערבית כולה יש היבטים מערכתיים רבים המזכירים את משטר האפרטהייד בדרום אפריקה (Grand Apartheid): הגבלת גישה לאדמות, הגבלות תנועה ושלילת זכויות פוליטיות. בחברון המדיניות הישראלית הדרקונית לובשת צורה המזכירה גם את ה-Petty Apartheid: הפרדה ממושטרת של מרחבים ציבוריים על בסיס אתני – בין יהודים לבין פלסטינים – בדמות רחובות נפרדים וחסימות. ביסוסה ושגשוגה של ההתנחלות בחברון לא היו מתאפשרים ללא תמיכה גורפת מכל הגורמים הרשמיים ומקבלי ההחלטות בישראל, מאז 1968 ועד היום. כולם – פוליטיקאים המזוהים עם הימין ועם השמאל, שופטי בית המשפט העליון, בכירים בצבא ובמערכת הביטחון, אנשי הפרקליטות הצבאית והאזרחית – קיבלו בפועל את קיומה של התנחלות בלב עיר פלסטינית, הסכינו עם עוצמתם ועם תכיפותם של האירועים האלימים שהיא מייצרת והצדיקו את הדיכוי המתמשך של תושבי העיר הפלסטינים ואת נישולם מבתיהם, מרכושם וממקומות עבודתם. התמיכה הגורפת נמשכה – ועדיין נמשכת – גם לאחר שתוצאותיה הנפשעות של המדיניות הישראלית בעיר כבר היו גלויות וידועות. את משטר ההפרדה שמשליטה ישראל בחברון מלווה באופן בלתי נפרד – גם אם לא במוצהר – אלימות שגרתית של אנשי כוחות הביטחון ושל מתנחלים כלפי תושבי העיר הפלסטינים: הנוכחות הצבאית כרוכה בחיכוך יומיומי ובלתי פוסק של תושבי העיר עם אנשי כוחות הביטחון, במחסומים וברחובות, המלווה במעשי אלימות פיזית, באיומים, בעלבונות ובהשפלות. מעבר לכך סובלים התושבים מפלישות חוזרות ונשנות של הצבא לבתיהם, בדרך כלל באישון הלילה – וממעצרי שווא ברחובות ובבתים, גם של קטינים, לרבות כאלה שמתחת לגיל האחריות הפלילית. מעשי אלימות של מתנחלים כלפי תושבי חברון הפלסטינים מלווים את ההתנחלות מיום הקמתה. בחלק מהמקרים צופים אנשי כוחות הביטחון במעשים אלה מהצד ונמנעים מלהתערב, במקרים אחרים הם משתתפים בהם באופן פעיל. כך או כך, למעט מקרים חריגים ביותר, נהנים המתנחלים מחסינות כמעט מוחלטת, כאשר כל מערכות אכיפת החוק – המשטרה, הצבא והפרקליטות – אינן פועלות למניעת המעשים, אינן חוקרות אותם ואינן מעמידות את האחראים לדין. מציאות חיים בלתי נסבלת זו הביאה לתוצאות שישראל קיוותה להן: אלפי פלסטינים עזבו את מרכז העיר, שהפך לעיר רפאים, וכיום גרים בו בעיקר פלסטינים שחיים שם בלית ברירה. כך ננטשו והתנוונו חלקים שלמים ממרכז העיר ההיסטורי, שהיה בעבר המרכז המסחרי השוקק של כל דרום הגדה. העברתם בכפייה באופן זה של אלפי תושבים פלסטינים וסגירתם של מאות בתי עסק היא הפרה של האיסור על העברה בכפייה, המהווה פשע מלחמה. נתוני האוכלוסייה ממחישים היטב כיצד הגידול הטבעי באוכלוסיית חברון קוזז עם עזיבתם, בכפייה, של אלפי פלסטינים מאזור 2H: ב-1997, בעת שנחתם הסכם חברון, גרו באזור 1H 115 אלף פלסטינים. כיום, יותר מעשרים שנה לאחר החתימה על ההסכם, גרים בו כ-166 אלף תושבים, גידול של כ-45% במספר התושבים. להבדיל, באזור 2H גרו בעת החתימה על ההסכם כ-35,000 פלסטינים. כיום גרים בו כ-34,000. ביסוסה ושגשוגה של ההתנחלות בחברון לא היו מתאפשרים ללא תמיכה גורפת מכל הגורמים הרשמיים ומכלל מקבלי ההחלטות בישראל, מאז 1968 ועד היום. כולם – פוליטיקאים המזוהים עם הימין ועם השמאל, שופטי בית המשפט העליון, בכירים בצבא ובמערכת הביטחון, אנשי הפרקליטות הצבאית והאזרחית – קיבלו בפועל את קיומה של התנחלות בלב עיר פלסטינית, הסכינו עם עוצמתם ועם תכיפותם של האירועים האלימים שהיא מייצרת והצדיקו את הדיכוי המתמשך של תושבי העיר הפלסטינים ואת נישולם מבתיהם, מרכושם וממקומות עבודתם. התמיכה הגורפת נמשכה – ועדיין נמשכת – גם לאחר שתוצאותיה הנפשעות של המדיניות הישראלית בעיר כבר היו גלויות וידועות.

25 ספטמבר 2019

חברון - מרכז העיר

בכסות בטחונית

הדו"ח מראה כיצד ישראל נתלית בתירוצים ביטחוניים כדי ליישם במרכזה העתיק של העיר מדיניות שהפכה את חייהם של התושבים הפלסטינים לבלתי נסבלים על-מנת לגרום להם לעזוב את ביתם. מדיניות זו מתבססת על משטר הפרדה קיצוני שישראל מיישמת בעיר מזה 25 שנים, מאז הטבח שביצע ברוך גולדשטיין, במטרה לאפשר לקומץ מתנחלים לגור במרכזה של עיר פלסטינית צפופה. מדיניות זו היא הפרה של האיסור על העברה בכפייה – המהווה פשע מלחמה.

24 ספטמבר 2019

חופש הביטוי

מצב זכויות האדם בשטחים

הדו"ח סוקר את האירועים מאז תחילת מבצע "עופרת יצוקה" ברצועת עזה. שנה וחצי אחרי המבצע, החשדות בנוגע להפרות דיני הלחימה על ידי ישראל וחמאס במסגרתו עדיין לא נחקרו כראוי.

1 יוני 2010