רצועת עזה
כשנה ורבע לאחר תום סבב הלחימה של מאי 2021 ("שומר החומות") חזרה ישראל להפציץ את רצועת עזה ופתחה ב"סבב" לחימה נוסף ("עלות השחר"), שארך הפעם שלושה ימים. 49 פלסטינים נהרגו ברצועת עזה בסבב אוגוסט 2022. בחודשים האחרונים שוחח בצלם עם כמה מפצועי הסבב הקודם, הנאבקים עדיין להשתקם. במהלך הסבב ההוא נהרגו ברצועה 233 פלסטינים, בהם 38 נשים ו-54 ילדים. יותר ממחציתם לא השתתפו בלחימה. על פי משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים עשרות אלפים נותרו ללא קורת גג ועשרות מתקני בריאות ותשתיות נלוות נפגעו; חורבות מבנים ועמודי חשמל שקרסו חסמו דרכים ורחובות והקשו על מעבר אמבולנסים וכלי-רכב אחרים לפינוי נפגעים. הפגיעה בתשתיות החשמל והמים הקשתה גם על תפקוד בתי החולים. בעדויותיהם מספרים הפצועים על ההתמודדות שלהם ושל משפחותיהם עם אתגרי השיקום מנקודת מבט אישית. בד בבד, העדויות שופכות אור על המציאות הרחבה יותר שבה חיים נפגעי סבב זה וסבבים קודמים ברצועה, המנסים נואשות להשתקם. כמובן, בכל מצב, שיקום לאחר פציעה קשה הוא תהליך קריטי הכולל היבטים רפואיים ונפשיים מורכבים. ברצועת עזה השיקום מורכב שבעתיים, הן בשל מספר הפצועים ההולך וגדל מ"סבב" ל"סבב", והן בשל מצבן ההולך ומדרדר של תשתיות הרפואה ברצועה עקב המצור הישראלי. לפי ארגון הבריאות העולמי, שניים מתוך שלושים בתי החולים ברצועה נאלצו להפסיק את פעילותם במהלכה, בעקבות נזקים שנגרמו להם, והיתר פעלו באופן חלקי בלבד. בנוסף, נסגרו במהלך הלחימה 57 מ- 93 המרפאות הכלליות ברצועה, והיתר פעלו באופן חלקי בלבד. מערכת הבריאות ברצועה לוקה במחסור חמור בתרופות ובציוד וכן ברופאים ובפרט ברופאים בעלי הכשרה עדכנית. למרות זאת, במסגרת המצור שישראל מטילה על הרצועה היא ממשיכה להגביל הכנסה של תרופות ומכשור רפואי מתקדם לשטחי הרצועה ומונעת את יציאתם של רופאים להשתלמויות. בכך היא פוגעת בפצועים פעם נוספת ומונעת מהם שיקום ראוי. ישראל אף מונעת מפצועים רבים הזקוקים לשירותים רפואיים שאינם זמינים ברצועה להגיע למוסדות רפואיים בגדה המערבית, מרחק של כמה עשרות קילומטרים בלבד, כדי לזכות בטיפול הרפואי הנדרש להם. על פי ארגון Handicap International, פועלים כיום ברצועה כחמישים מרכזי שיקום השייכים לארגונים לא ממשלתיים ותלויים במימון של קרנות מחו"ל. ארגונים אלה סובלים ממחסור באנשי צוות ומקשיים בהכשרתם המקצועית, ואפשרויות השיקום שביכולתם להציע מתמצות בטיפולי פיזיותרפיה ובתמיכה פסיכו-סוציאלית. שיקום תעסוקתי באמצעות מכשירי עזר למשל, כמעט ואינו זמין. בתחום התקנת הגפיים המלאכותיים פועלים כיום שני מרכזי שיקום אורתופדי בלבד; האחד מופעל על ידי הצלב האדום, והשני, שהוקם במארס 2022, פועל במימון קטארי. ישראל מתנערת מאחריות ופטרה עצמה בחוק מתשלום פיצויים כמעט בכל מקרה בעילה של "פעולות מלחמתיות". כך, סיכוייהם של תובעים פלסטינים לזכות בפיצוי על הסבל והנזק שגרמה להם ישראל הפכו לכמעט אפסיים. קורבנות המלחמה ברצועה סובלים ממצוקה כלכלית קשה ומהיעדר תמיכה שתאפשר את שיקומם. בשגרה של פחד ומורא מפני סבבי לחימה חוזרים, ובתחושה כי בכל רגע נתון הם עשויים להפוך שוב מטרות לירי ישראלי, מספרים סטודנטים, צעירים, והורים לילדים שנפצעו באורח קשה, שחלקם איבדו את בני משפחותיהם, על התמודדותם היומיומית עם פציעות קשות בגופם ובנפשם. חלקם נותרו עם נכות לצמיתות. להלן עדויות שגבו תחקירני בצלם: עדותו של מוחמד אבו סכראן, בן 17, תושב שכונת א-שוג'אעיה, שנפצע קשה מירי טיל שפגע בפתח ביתו ואיבד את סבו ואת בן דודו של אביו. סובל עד היום מנכות מוטורית ברגליו ובידו, ומרסיס בראשו שמסכן את חייו. העדות נגבתה על ידי תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-1.8.22 נפגעתי קשה במלחמה בשנה שעברה. זה היה ביום האחרון של חודש הרמדאן, 12.5.21, כשבסביבות 20:30 הייתי בבית עם סבא שלי ובן הדוד של אבא שלי, ופתאום שיגרו טיל על הבית שלנו. הייתי מאושפז שבוע בטיפול נמרץ בבית החולים א-שיפאא, ובשנה האחרונה טופלתי בבית החולים השיקומי אל-וופא באגף של ארגון 'רופאים ללא גבולות'. ניתחו אותי ברגל שמאל, עשיתי פיזיותרפיה, וגם עברתי ריפוי בעיסוק וקיבלתי תמיכה נפשית. לפני הפציעה היו לי חיים נורמליים. למדתי כל יום בבית הספר מקצועי משבע בבוקר עד שתיים בצהריים. אהבתי את לימודי הנגרות ושעורי הספורט וביליתי הרבה עם חברים. אחרי בית הספר הייתי הולך לאכול ארוחת צהרים בבית ואז עבדתי קצת בתיקון אופניים – זה היה התחביב שלי, וגם עזרתי לסבא שלי לחרוש ולטפל בגידולים שלו. מאז הפציעה אני כבר לא הולך לבית הספר ורוב הזמן נשאר בבית. אני סובל מכאבי ראש בלתי נסבלים ואני לא מסוגל להשתמש ביד ימין בגלל בעיה עצבית. כשאני יוצא מהבית אני נעזר בקביים ואני שונא אותם ואת המראה של הגוף שלי שהתעוות בגלל הרסיסים. אני מתעצבן בקלות ומתנהג בתוקפנות כלפי האחים שלי וזה הורס אותי נפשית. המצב הרפואי שלי לא משתפר ואני פשוט לא מסוגל לעשות שום דבר בעצמי – לא ספורט ולא רכיבה על אופניים. בכל פעם שאני רואה את הדלת של הבית, זה מזכיר לי את הטיל שפגע לנו בבית והרג את סבא שלי ואת בן הדוד של האבא שלי, אני מתכנס בתוך עצמי ובוכה. רוב הזמן אני צופה בסדרות ובסרטים בטלפון. אבל שום דבר כבר לא משמח אותי. וכל הזמן אני נזכר באשפוז אחרי הפציעה, ובסבא שלי, שהיה לוקח אותי לעבוד אתו. החיים שלי הפכו לסרט של זיכרונות וכאב. עדותו של אביו של מוחמד, השאם אבו סכראן, בן 44 באותו ערב מוחמד היה בבית עם סבא שלו, אחמד איבארהים אבו סכראן, בן 64, ובן הדוד שלי מצד אבא שלי, מוחמד נאהד אבו סכראן, בן 25. פתאום שיגרו על הבית טיל ושניהם נהרגו. מוחמד שהיה לידם נפצע קשה. ברגע הפיצוץ הייתי בקומה השנייה וכשירדתי מהר למטה מצאתי את אבא שלי ללא רוח חיים. ראיתי שמוחמד שוכב ליד מוחמד נאהד והיה שם המון דם. הכול היה מלא עשן והריסות. הרמתי את שניהם והוצאתי אותם החוצה לרכב שהיה שם והסיע אותנו לבית החולים א-שיפאא. מישהו פינה גם את אבא שלי לבית החולים והרופאים שם הודיעו לי שהוא נהרג. מאוחר יותר גם בן הדוד שלי, מוחמד נאהד מת מפצעיו בבית החולים. אמרו לי שהבן שלי נפל שהיד, ועוד מישהו אמר שהוא בכלל בטיפול נמרץ ושהוא זקוק לעירוי דם. בסביבות 1:00 לפנות בוקר הרופאים ביקשו ממני מנות דם בשביל מוחמד. חיכיתי עד 3:00 לפנות בוקר בלי לדעת מה המצב שלו, ואז עדכנו אותי שהוא עדיין במצב קשה מאוד וביקשו שנתפלל בשבילו. כשנכנסתי לחדר כדי לראות אותו, הוא שכב במיטה בלי לזוז וכולו היה מחובר לצינורות – לא הצלחתי לעכל את זה. יצאתי מבית החולים וחזרתי הביתה כדי להיפרד מאבא ולהביא אותו לקבורה. מוחמד היה מאושפז בטיפול נמרץ במשך שבוע, ואחרי זה שכב בבית חולים בערך חודשיים. הבן שלי, תאמר, בן 38, היה אתו בבית החולים במשך כל תקופת האשפוז. הוא התקשה לדבר ולא היה מסוגל לאכול או לשתות, ורק אחרי שבועיים במחלקה, הוא הצליח לאכול אוכל קל. העבירו אותו משם לבית החולים השיקומי אל-וופא, והוא אושפז באגף של ארגון 'רופאים ללא גבולות' למשך חודשיים, שם הוא קיבל טיפול פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק. באותה תקופה הוא כמעט ולא היה מסוגל לזוז – הוא התקשה להזיז את יד ימין בגלל פגיעה עצבית, והיו לו שברים ברגל שמאל ורסיסים ברגל ימין – עשו לו המון תפרים והשתילו לו שם פלטינה ברגליים. כל הזמן הזה הוא סבל מכאבים, והייתי שם רוב הזמן כדי לעזור לו כמה שיכולתי. אחרי כחודשיים בבית החולים אל-וופא, תיקנו לו את שתלי הפלטינה בבית החולים א-שיפאא, ואז לקחתי אותו בחזרה הביתה – שם המצב הנפשי שלו רק הדרדר. שוב, הוא כמעט לא אכל ולא שתה ורוב הזמן היה מתעצבן וצועק. פנינו שוב ל'רופאים ללא גבולות' ונתנו לו שם תמיכה נפשית. הוא גם המשיך לקבל שם טיפולי פיזיותרפיה, ובמאי 2022 הורידו לו את הפלטינה החיצונית מרגל שמאל וטיפלו לו בעצם. היום הוא נעזר בקביים. הגוף של מוחמד מלא ברסיסים והוא עדיין חלש מאוד. הרופאים אומרים שהוא נמצא בסכנה בגלל רסיס שנשאר לו בראש, קרוב למוח. הזהירו אותנו שאסור שהוא יקבל מכה בראש כי יש סכנה שהרסיס יזוז ויפגע לו במוח. אפילו עיטוש יכול לגרום לזה. עד הפציעה מוחמד למד נגרות בבית הספר המעשי בעזה, אבל מאז הוא לא חזר ללימודים ורוב הזמן נשאר בבית. הוא מאוד מפוחד. עדותו של עבדאללה איסלים, בן 23, תושב עזה, שנפצע קשה מטיל ששיגרה ישראל אל מכונית שלידה עמד. בתקיפה נהרגו חברו וקרוב משפחתו של החבר, וארבעה נוספים. העדות נגבתה על ידי תחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה ב-18.5.22 ב-12.5.21 בסביבות 10:30, הלכתי עם עבד אל-רז'אלי, בן 28, לכיוון המסעדה שבה עבדנו ברחוב אל-ויחדה כדי לפתוח אותה, למרות הפצצות. כשהגענו לרחוב אל-מור'רבי פגשנו את בן הדוד של עבד, נאדר אל-ר'זאלי, בן 46, מחוץ למתפרה שהוא עובד בה, ודיברנו אתו קצת. באותם רגעים נעצרה מכונית במרחק של כמה מטרים מאיתנו. הספקתי לראות שישבו בה שלושה נוסעים, ואז פתאום היה פיצוץ חזק. עבד עף באוויר ונחבט בדלת מתכת של אחת החנויות לידנו, ואני נשארתי במקום. היה דם בכל מקום והייתה לי סחרחורת חזקה. אחרי שהתרחקתי משם כמה מטרים, קלטתי שנפגעתי מרסיסים בכל הצד הימני של הגוף שלי. נפלתי על הקרקע ואמרתי את השהאדתיין ["אין אלוהים זולת אללה, מוחמד הנו שליחו של אללה"]. אחרי בערך שלוש דקות הייתה עוד הפצצה. הרגשתי שנפגעתי בבטן. קמתי מהקרקע והלכתי כמה מטרים לבית המרקחת הסמוך, וביקשתי מהרוקח שם שיעזור לי לבדוק את המצב של עבד. דיממתי מעין ימין וכל הבגדים שלי היו מוכתמים בדם, אז הוא נבהל וצעק לעזרה. כמה צעירים שהיו שם לקחו אותי ברכב שלהם לבית החולים א-שיפאא. אחרי שלושה ימים בבית החולים, הודיעו לי שעבד, ובן הדוד שלו, נאדר, נפלו שהידים. הייתי מאושפז בבית החולים 15 יום, וביולי 2021 עברתי ניתוח בבטן, אבל לא הצליחו להוציא את כל הרסיסים ואני עדיין סובל מכאבים. ניתחו אותי גם בחזה והוציאו חלק מהעצמות ומאז אני סובל גם מקוצר נשימה ומכאבים בחזה וקשה לי לישון בלילה. השמיעה שלי באוזן ימין נפגעה וגם הרשתית בעין ימין. אני ממעט לצאת מהבית. לא יכולתי לחזור למסעדה ואיבדתי את הפרנסה שלי. הייתי המפרנס היחיד של המשפחה ועכשיו כל בני המשפחה שלי סובלים. לפני כן, לא היה חסר לנו כלום – אכלנו טוב וסיפקתי את הצרכים של כולם. מימנתי גם את הלימודים באוניברסיטה של אחותי, הנאדי, בת 24, ואחי שאדי, בן 19, אבל הם הספיקו לסיים רק סמסטר אחד, ואז לא יכולתי לשלם יותר את שכר הלימוד שלהם בגלל הפציעה. לפני הפציעה הספקתי לחסוך בערך 2,000 דולר כדי לקנות רכב הסעות שישמש לייצור הכנסה נוספת, אבל הוצאתי כמעט את כל החסכונות שלי על הטיפולים הרפואיים שלי. מאז שאני מובטל המצב שלנו רק הולך ומחמיר ואני לא יודע איך נוכל להמשיך. עדותו של מועאוויה אל-וחידי, בן 43 ואב לשניים, תושב שכונת א-זייתון בעיר עזה, שאיבד את רגלו הימנית בעקבות פגיעת טיל ששיגרה ישראל סמוך למקום עבודתו. העדות נגבתה על ידי תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-18.5.22 ב-12.5.21, בסביבות השעה 11:00, בזמן שהייתי בתוך המספרה שלי, שמעתי פתאום פיצוץ חזק בחוץ. מיד אחרי זה נכנס למספרה בבהלה נאדר אל-ר'זאלי, בן 46, ואמר לי: "הצילו מועאוויה! אני לא יכול לנשום!". הוא היה במצב מזעזע. לקחתי אותו החוצה והתרחקנו מהמספרה בערך כשלושים מטרים. הוא דימם מהפה ואז נפל על הקרקע. ניסיתי לתת לו עזרה ראשונה. הסתכלתי לרחוב וראיתי לפחות ארבעה שהידים שרועים ליד המכונית שהתפוצצה. זיהיתי ביניהם את סעיד אל-חתו ואת אשתו מייסון אל-חתו. אחרי שלוש דקות נפל ממש לידנו עוד טיל ונאדר נהרג במקום. הרגל הימנית שלי נקטעה ולא הפסיקה לדמם במשך עשרים דקות. כולם מסביב היו בפאניקה – כולנו פחדנו שתהיה עוד תקיפה מהאוויר. אנשים שהתגודדו סביבי הזמינו לי אמבולנס וכשהוא הגיע, הפרמדיקים לקחו אותי וכל השהידים נשארו שם על הקרקע. לקחו אותי לבית החולים א-שיפאא, וכנראה שאיבדתי את ההכרה בדרך לשם. בבית החולים הכניסו אותי לניתוח וקטעו לי את רגל ימין. אחרי זה הבנתי שתיכננו לקטוע לי גם את רגל שמאל שהייתה במצב קשה, אבל החליטו לטפל בה בהמשך. אחרי שבוע בבית החולים, העבירו אותי לטיפול של ארגון 'רופאים ללא גבולות' שמטפל בפצועים ופועל גם בבית החולים אל-עוודה בצפון הרצועה. אני זוכר שבמהלך הנסיעה לשם, שמעתי הפצצות של הצבא הישראלי. השתחררתי משם אחרי ארבעים יום בערך, עם רגל קטועה והרבה בעיות ברגל השנייה. אז, בעצם, התחיל מסע הסבל שלי שנמשך כבר שנה ואני עדיין סובל מכאבים בכל הגוף עד היום. פעמיים בשבוע מגיע אליי הביתה צוות של הרשות הלאומית לטיפולי פיזיותרפיה. הרגל השמאלית שלי כמעט ולא קיימת ואני זקוק לפרוטזה הידראולית שאמורה להקל את העומס של משקל הגוף שלי על הרגל ולהקל עליי בזמן ההליכה, אבל בבית החולים חמד בעזה אמרו לי שהם לא יוכלו לעזור לי לספק אותה בגלל שישראל מונעת הכנסה של חלקי פרוטזות לרצועה. יש גם כיסא גלגלים מיוחד שיכול להקל עליי לעבוד, אבל הוא עולה בערך 1,500 דולר ואני לא יכול להרשות לעצמי לקנות אותו כרגע. אחת העמותות סיפקה לי כיסא גלגלים חשמלי שמאפשר לי להסתובב בחוץ ולפעמים אני מקבל תרומות מאנשים. אני גר בקומה רביעית בלי מעלית וקשה לי מאוד לרדת ולעלות, אז רוב הזמן אני בבית. אני מרגיש כמו מעמסה על המשפחה שלי. בגלל שאני כבר לא יכול לעזור בבית, גם אשתי מתאמצת יותר מדי והיא התחילה לסבול מפריצת דיסק בגב. חוסר האונים שלי משפיע על כולם בבית – שני הבנים שלי, סדים, בן 8 וסיראג', בן 11, היו תלמידים מצטיינים, ומאז הפציעה שלי ההישגים שלהם בלימודים ירדו. הם רואים אותי עצבני כל כך שאני שובר חפצים בבית. עברה שנה מאז שנפצעתי ועדיין נורא קשה לי לצאת מהמצב הנפשי הזה. הפכתי לקורבן של הצבא הישראלי בזמן שהייתי בעבודה למרות שלא סיכנתי את ישראל בשום צורה. לפעמים כשאני מגיע למספרה, אני רואה בדמיון את המכונית שעלתה באש ואת השהידים והפצועים שהיו שרועים על הקרקע. אני נזכר בעצמי מרים את השהיד נאדר אל-ר'זאלי ובורח מפגיעת הטיל הנוסף. זה גורם לי בכל פעם לבכות ולהרגיש חנק. מדי פעם אני מנסה להגיע למספרה ולעבוד אבל אז, כשנכנס לקוח ומבקש להסתפר, לפעמים אני לא מסוגל. אני רק רוצה לשקם את המספרה ולחזור לעבוד. עבדתי כספר 25 שנה והייתי המפרנס היחיד בבית. למרות הנכות שלי, אני לא מקבל קצבת נכות מאף גורם ואני מרגיש שהפכתי מבעל עסק לקבצן. עדותו של אסחאק פיאד, בן 51 ואב לשישה, תושב בית חאנון, שאיבד את רגלו הימנית מפגיעת ישירה של טיל בביתו. העדות נגבתה על ידי תחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה ב-19.5.22 בליל ה-14.5.21, אירחנו בבית שלנו, ברחוב אל-בעלי במרכז בית חאנון, בערך שישים קרובי משפחה, חצי מהם ילדים, בגלל שהאזור של הבית שלנו נחשב יותר בטוח. קצת לפני חצות שמענו התפוצצויות שהלכו והתקרבו אלינו. כשעוצמת הפיצוצים התחזקה כולם צעקו מרוב פחד. ניסיתי להרגיע אותם ואמרתי להם שהם בטוחים. עליתי לקומה העליונה, וכשהגעתי למעלה, ועדיין הייתי בחדר המדרגות, בחלק שלא מקורה, היה פיצוץ גדול שהעיף אותי למרחק של שלושה מטרים לפחות. אחרי כמה שניות היה עוד פיצוץ של טיל שפגע בבית של השכנים. כל האבנים של הקירות והגג של הבניין שלנו היו מפוזרות בכל מקום ורק העמודים נשארו עומדים. רגל ימין שלי כמעט נקטעה – היא הייתה מחוברת עם קצת עור ועורק וניסיתי למשוך אותה לידי. הרסיסים של הטיל פגעו לי גם ברגל שמאל ולא הפסקתי לדמם. התחלתי לזחול במדרגות עד לקומת הקרקע וכשהגעתי לרחוב ראיתי המון אנשים רצים בבהלה ומחפשים את בני המשפחות שלהם. הייתה לי סחרחורת. הבן שלי איבראהים, בן 22, ואשתו ר'זל, בת 22 סחבו אותי לבית של השכנים, משפחת א-זעאנין, ושם קשרו לי את הרגל כדי להפסיק את הדימום. אחרי כמה דקות הוציאו אותי החוצה כדי שאמבולנס יפנה אותי לבית החולים. אחרי רבע שעה בערך הגיע אמבולנס ופינה אותי לבית החולים בבית חאנון. בבית החולים חבשו אותי ואז העבירו אותי לבית החולים האינדונזי בבית לאהייא. הבן שלי, ג'אסר, בן 23, ליווה אותי לשם. בדרך לשם איבדתי כנראה את ההכרה והתעוררתי בבית החולים רק למחרת בשעות אחר הצהריים. אחרי ארבעה ימים העבירו אותי שוב לבית החולים נאסר בקהיר, ושם עברתי בערך עשרה ניתוחים ברגליים, וגם התקינו לי מתקן קיבוע על רגל ימין. היו לי כאבים נוראיים וירדתי מאוד במשקל בתקופה הזאת – נראיתי כמו שלד ובקושי היה אפשר לזהות אותי. המצב הנפשי שלי היה רע מאוד ויש לי מזל שאשתי ורדה הייתה איתי שם כל הזמן הזה ותמכה בי. הייתי מאושפז בקהיר תשעה חודשים ואז, ב-13.3.22, חזרתי לעזה. המשכתי את הטיפול אצל ארגון 'רופאים ללא גבולות' בבית החולים אל-עוודה. הרופא שם אמר לי שצריך לקטוע לי את רגל ימין – הייתי המום שזה הגיע למצב הזה, ואחרי שלושה שבועות בערך קטעו לי את הרגל. עברתי עוד שני ניתוחים ברגל ואני ממשיך לקבל טיפולי פיזיותרפיה עד היום. בנוסף, התחלתי לסבול מסוכרת ומיתר לחץ דם ולצערי התרופות שאני צריך לא נמצאות בבתי המרקחת הממשלתיים ברצועה, אז אני צריך לשלם עליהן מהכיס שלי. הכדור שאני לוקח נגד דלקות ברגליים למשל, פלוקורל, עולה לי 13 שקלים לכדור. מאז שקטעו לי את הרגל אני בקושי יוצא מהבית בגלל שאני גר בקומה השנייה בלי מעלית, וכבר קרה שנפלתי במדרגות. לפני הפציעה הייתי כל הזמן בתנועה כי עסקתי בסחר בצאן. אני לא רגיל להיות מובטל ולשבת בבית. לפחות חברים קרובים באים אליי הביתה לפעמים כדי שלא אהיה לבד. עדותו של מג'ד אל-עג'לה, סטודנט למשפטים, בן 21, תושב שכונת א-שוג'אעיה, שנפצע מטיל ששגרה ישראל כשעמד קרוב לביתו וסובל מאז מנכות מוטורית וקשיים בדיבור. העדות נגבתה על ידי תחקירן בצלם מוחמד סבאח ב-26.5.22 ביום ראשון, 15.5.21, יצאתי מהבית שלי בשכונת א-שוג'אעיה, ובסביבות 13:00 כשעוד הייתי קרוב לבית, נורה טיל ממטוס שפגע קרוב אליי. בהתקפה נהרגו שלושה מבני הדודים שלי, יחיא אל-עג'לה, בן 24, סיף א-דין אבו אל-עטא, בן 18, שברח מהבית שלו במזרח א-שוג'אעייה ונהרג ליד הבית של הדוד שלו, ומוחמד בהאר, בן 17, שנהרג בפתח הבית של אח שלו. אני ואחי מוחמד נפצענו קשה. התעוררתי בבית החולים א-שיפאא אחרי שהייתי מחוסר הכרה במשך 25 ימים, שבמהלכם עברתי ניתוחים בראש בגלל שבר בגולגולת, ובבטן בגלל רסיסים שחדרו וגרמו לדימום ולפגיעה במעיים. ב-11.6.21 קיבלתי היתר לנסוע לבית החולים אל-אהלי בחברון, ושם ניתחו אותי גם ביד וברגל ימין. השתחררתי משם אחרי כחצי שנה, ב-5.12.21 וחזרתי לעזה בלי יכולת ללכת או לדבר. הפגיעה בראש גרמה לי לשיתוק בצד הימני של הגוף שבגללו לא יכולתי להזיז את יד ורגל ימין ושתיהן גם עדיין בגבס. היום אני עדיין זקוק להשתלת עצם בחלק השמאלי של הגולגולת. עברתי במשך חודשיים טיפולי פיזיותרפיה וריפוי בדיבור בבית החולים של הסהר האדום בעזה, אבל עדיין קשה לי לדבר וללכת ואני נעזר בקביים עד שיתקינו לי פרוטזה בבית החולים חמד. מאז הפציעה החיים שלי השתנו – אני משותק ביד וברגל, ומאוד קשה לי שמתייחסים אליי כנכה ותופסים אותי כמוגבל. רוב הזמן אני צריך עזרה בגלל השיתוק והבנתי שהחיים שלי לא יחזרו להיות כמו שהיו. אני מטופל אצל פסיכולוג בגלל הקושי הנפשי. עד הפציעה הכול היה רגיל – הייתי סטודנט למשפטים שנה ג' באוניברסיטת אל-אזהר בעזה. אבל בגלל המצב שלי לא חזרתי ללימודים. היה לי חלום לעסוק בעריכת דין כדי שאוכל לעזור לאנשים לממש את הזכויות שלהם. גם אמא שלי רצתה שהבן הבכור שלה יהיה מלומד ומצליח. אני כבר מותש מלבקש עזרה כל הזמן מאמא שלי ומהאחים שלי. הם עוזרים לי להתלבש, לאכול ולשתות, ללכת לשירותים, וגם מלווים אותי לכל הטיפולים. אני לא מסוגל לזוז בחופשיות או סתם לצאת לרחוב או לבלות עם חברים שלי. איבדתי חלק מהחברים הקרובים שלי שהרגישו שהפכתי להיות מעמסה עליהם. אני עובר מטיפול לטיפול ומבית חולים אחד לשני, ומקווה שהסבל הזה לא יימשך עוד הרבה זמן. עדותה של לינא אל-מתרביעי, בת 27, אם לשלושה, תושבת שכונת א-סברה בעיר עזה, שבתה סארה בת החמש נפגעה קשה מפגיעת טיל ששיגרה ישראל וחדר דרך תקרת ביתה. העדות נגבתה על ידי תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-22.5.22 ב-14.5.21, בסביבות 20:30, בזמן שבעלי, זאהר, בן 43, ישב בסלון ואני האכלתי את סארה, בת חמש, פתאום בלי שום אזהרה, נפל טיל דרך התקרה של החדר שישבנו בו. הדירה שמעלינו הופצצה ואני וסארה כוסינו בהריסות. פחדתי שבעלי נהרג ושהבית שלנו סומן כמטרה של הצבא הישראלי. הצלחתי למשוך אליי את סארה, שבכתה בלי הפסקה מתחת לאבנים, ואז בעלי הגיע ולקח אותה. הייתי בערך בחודש החמישי להיריון, והרסיסים של הטיל חדרו לי לבטן, לגב ולזרוע ימין. לבשתי את בגדי התפילה והוצאנו את סארה החוצה כדי לחפש אמבולנס או רכב אחר שיפנה אותה. סארה איבדה את ההכרה אחרי כמה דקות, ורק אז הגיע אמבולנס שלקח אותה לבית החולים א-שיפאא. הכניסו אותה לטיפול נמרץ. היו לה פגיעה בגולגולת שגרמה לדלקת בקרום המוח, שבר פתוח בעמוד השדרה, ורסיסים שחדרו לעמוד השדרה גרמו לה לשיתוק בשתי הרגליים. הרופאים הסבירו לנו שהפציעה שלה מאוד מסוכנת וביקשו שנתפלל בשבילה. סארה התעוררה רק אחרי שלושה ימים, ונתנו לי לבקר אותה רק אחרי שישה ימים. אחר כך העבירו אותה למחלקה לכירורגיית ילדים בבית החולים א-שיפאא לארבעה ימים. היא הייתה במצב קשה מאוד ולא הייתה מסוגלת לראות או לדבר. עשרה ימים אחר כך, ב-24.5.21, קיבלנו אישור מעבר לירדן, ונסענו דרך מעבר ארז לבית החולים אל-חוסיין. בבית החולים הזה היא עברה יותר מעשרה ניתוחים בגב, שכללו שיקום של חוט השדרה וקיבוע שלו באמצעות ברגים. היא עברה עוד ניתוח להשתלת עור ברגליים שלה. סארה הייתה במצב נפשי קשה ובקושי אכלה. היא כל הזמן פרצה בבכי ובצעקות, וסבלה מסיוטים בלילות. היא קיבלה שם גם טיפול פסיכולוגי. אחרי בערך ארבעה חודשים, ב-23.9.21, ילדתי בניתוח קיסרי את הבן הקטן שלי עבדאללה, בבית החולים בירדן. זאת הייתה אחת התקופות הקשות בחיי, עם התאוששות מהניתוח הקיסרי, תוך כדי השיקום של סארה. בערך חצי שנה אחרי הפציעה של סארה, ב-17.11.21, חזרנו לעזה כשהיא עדיין הייתה במצב לא פשוט. היא לא יכלה ללכת והייתה מרותקת לכיסא גלגלים. עד היום המצב שלה לא השתפר והרופאים בבית החולים חמד בעזה הפנו אותה לטיפולי פיזיותרפיה – אני לוקחת אותה כל שבוע-שבועיים. סארה סובלת גם מאי-שליטה בסוגרים, אז אני מנקזת לה את השתן עם קטטר ומחליפה לה חיתולים באופן קבוע. בגלל שבעלי מובטל, אין לנו יכולת לספק לסארה את מה שהיא צריכה, אז אנחנו מקבלים לפעמים תרומה של חיתולים מעמותות ומארגוני סיוע. שכרנו דירה ב-500 שקלים לחודש בקומה ראשונה בבניין עם מעלית כדי שהיא תהיה נגישה לסארה. למרות שהמצב של סארה עדיין לא יציב והיא עייפה רוב הזמן, אני לוקחת אותה לגן כשהיא לא בטיפולים. תודה לאללה שהיא אוהבת את החברים שלה ושהם עוזרים לה ולא משאירים אותה אף פעם לבד. היא לא כל כך מבינה את המצב ושואלת לפעמים למה הצבא הפציץ אותה, ולמה היא חולה עד עכשיו, אז אני עונה לה שהיא חזקה. כשהיא מתרחצת אני צריכה להחזיק אותה ואני גם מלבישה אותה – זה קשה מאוד ומעייף, אבל למרות שזה מתיש אותי אני רוצה שהיא תמשיך להיות פעילה כמה שאפשר – ואולי זה קצת יסיח את דעתה מהנכות שלה. כשהיא בבית היא זוחלת על הרצפה או יושבת על הספה או על כיסא הגלגלים. היא עדיין חוששת כל הזמן שמשהו רע עומד לקרות, והיא מבקשת שלא נדבר על הפציעה או על המלחמה. לפעמים כשהיא מסתכלת במראה, היא מבקשת שאכסה לה את הרגליים כי קשה לה לראות אותן. רק לפעמים אני מתעקשת שהיא תרשה לעצמה לראות את הפציעה, ואולי דווקא זה יקל עליה להשלים עם המצב. היא נבהלת מאוד מרעשים חזקים ומפחדת להישאר לבד בבית, אז אני יוצאת איתה הרבה לטיילת בחוף כדי שהיא תוכל להשתחרר ולהירגע. במה אשמה סארה? היא בסך הכול ישבה בבית ואכלה ארוחת ערב. הם הפציצו אותנו בלי אזהרה וגזלו מהבת שלי כל דבר מתוק שהיה לה בחיים. הלב שלי שבור אבל אני מנסה להיות חזקה ליד סארה, ולהסתיר ממנה את שברון הלב. היום היא זקוקה להערכה מחודשת של המצב שלה בבית חולים מחוץ לרצועה כי פה אין משאבים לעזור לה. היא תוכל לקבל טיפול טוב יותר רק מחוץ לרצועה, בבתי חולים במדינות ערב, בישראל או באירופה. עדותה של היבה אל-בחטיטי, בת 32 ואם לשישה, תושבת א-שוג'אעיה, שבתה פרח בת השש נפצעה קשה מטיל ששגרה ישראל מחוץ לביתה. העדות נגבתה על ידי תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-19.5.22 ב-12.5.21, היום האחרון של רמדאן, בסביבות השעה 14:00, שלחתי את הבת הקטנה שלי, פרח, לקנות כמה דברים ליד הבית. גיסתי, סיהאם, בת 30, שבדיוק ניקתה את המדרגות, דאגה לפרח וקראה לה לחזור הביתה. פתאום היה פיצוץ גדול בחוץ – כל הזכוכיות של החלונות ואבנים מהבניין התעופפו באוויר. סיהאם צעקה: "פרח נפלה שהידית!", ואני רצתי החוצה וראיתי מכונית עולה באש ובתוכה שהיד שלא זיהיתי. ליד המכונית היו מפוזרים הרבה פצועים. פרח שכבה על הקרקע די קרוב לבית והייתה מחוסרת הכרה. היא דיממה מכל הגוף. הייתי בהלם מוחלט ופחדתי שהיא נפלה שהידית – זה מוטט אותי. דודה שלה ופאא, בת 23, צעקה שפרח עדיין בחיים והתחילה לחפש רכב שיפנה אותה משם. לקחו את פרח לטיפול נמרץ בבית החולים א-שיפאא והמצב שלה שם הוגדר קשה מאוד. חצי שעה אחרי הפינוי של פרח הגיע עוד אמבולנס שפינה גם את סיהאם, שנפצעה מרסיסים בכף רגל שמאל. פרח הייתה בלי הכרה במשך 12 יום. זה המון זמן ומאוד פחדתי שהיא לא תתעורר. הרשו רק למבקר אחד להיכנס ולראות אותה בטיפול נמרץ, אז בעלי, ריפעת, בן 39, הוא זה שביקר אותה. הוא סיפר שהמצב שלה קשה מאוד ושרגל שמאל ויד שמאל שלה התרסקו לגמרי. לא יכולתי לעשות בשבילה שום דבר חוץ מלהתפלל. פרח עברה כמה ניתוחים, ביניהם כריתה של המעיים, והתקינו לה שתלים מפלטינה ביד וברגל. כשהיא יצאה מטיפול נמרץ היא לא דיברה וגם לא שמעה טוב – היא לא זיהתה אף אחד מאתנו ובמשך שבועיים חשבתי שהיא התחרשה או איבדה את יכולת הדיבור. הבאתי אליה את האחים ואת בני הדודים והחברים שלה והיא התחילה להגיב קצת יותר. הגשנו כמה בקשות להיתר לטיפול רפואי בבית חולים בירדן, ורק ב-3.6.21 קיבלנו אישור יציאה דרך מחסום ארז. לקחתי אותה דרך מעבר ארז לבית החולים השיקומי בירדן. היו לה פגיעות בחלק האחורי של הראש ורסיסים בריאות, בבטן ובצוואר, ביד שמאל, בכפות הרגליים, בעין שמאל ובאוזן ימין. הרסיסים ביד שמאל גרמו לפגיעה עצבית בשורש כף היד והרסיסים שחדרו לה לכפות הרגליים פגעו בגידים. היא גם איבדה הרבה מרקמות העור שלה ועברה השתלות עור בבטן וברגל שמאל, ועשו לה בבית החולים עוד המון בדיקות וצילומים. אחרי שלושה חודשים בירדן, חזרנו לעזה ב-5.9.21, והמשכנו את הטיפול השיקומי של פרח בבית החולים הירדני בעזה. כשהמצב שלה השתפר, היא התחילה ללכת. עכשיו מגיע אלינו הביתה פיזיותרפיסט מעמותת השיקום הלאומית, והיום היא מצליחה להחזיק חפצים קלים ביד ימין, אבל עדיין לא שולטת ביד שמאל. פרח אמורה ללבוש תחבושות לחץ שמפעילות לחץ ישיר על העור כדי למנוע נפיחויות, אבל הם לוחצים לה מאוד ולכן לפעמים היא מורידה אותם. פרח זקוקה להשתלה של עור ולהארכה של הגידים ובסוף החודש נלך לבדיקה אצל מומחה גפיים. בכל פעם שפרח מסתכלת על הגוף שלה במראה היא בוכה ושואלת למה הישראלים עשו לה את זה. עד היום, בכל פעם שהיא שומעת מטוסים, היא חוששת שבאים להפציץ אותה. אני מנסה להרגיע אותה ואומרת לה שהמלחמה נגמרה ושכולנו איתה. היא כל הזמן סובלת מסיוטים בלילה ומפחדת מדברים קטנים, אפילו מהמים ברחצה, או מרופאים ומזריקות. מאז הפציעה פרח סובלת מהרטבה לא רצונית אז אני מחתלת אותה באופן קבוע. עד לא מזמן היא לא הסכימה לישון לבד וישנתי איתה בלילות. היום היא כבר ישנה ליד אחותה למרות שהיא עדיין מפחדת ולא רגועה. כשהיא לא בטיפולים או בבדיקות היא הולכת לגן, אבל לא קל לה להתמודד שם עם השאלות של הילדים על המצב שלה. אני כל הזמן חוששת שמישהו מהילדים יפגע בה בטעות. קיבלנו סיוע מאישה מכובדת אחת שאימצה את פרח וכיסתה את הנסיעה שלנו לירדן ואת כל ההוצאות שהיו לנו שם. אבל היום המצב הכלכלי שלנו רע מאוד – אנחנו חיים היום ביחד עם עוד 28 בני משפחה בצפיפות בבית אחד. אנחנו מתקיימים רק ממה שבעלי משתכר מדוכן הפירות שלו, וזה לא מספיק לטיפול בששת הילדים שלנו; פולה ופואד, תאומים בני 15, מוחמד, בן 13, אחמד, בן 11, יוסף, בן 8, ופרח, בת 6.
30 אוגוסט 2022
