ש.ש., בשנות השישים לחייו ואב לשישה, תושב חלחול, סיפר כיצד מונעים המתנחלים והצבא מבני משפחתו גישה לכרמים שלהם, מהם הם מתפרנסים
אני גר ליד הכניסה לאזור א-נבי יונס בעיר חלחול, יחד עם אשתי וארבעה מהילדים שלנו. שניים מהבנים שלנו נשואים וגרים לידינו עם המשפחות שלהם, והם עובדים איתי בחקלאות. גם אחותי האלמנה, בת 65, גרה איתנו. יש בבעלותי בערך 40 דונם של אדמה, שמחולקת בין כמה אזורים בעיר חלחול: ח'ירבת אל-קט, ד'הר אל-בּוּ, ואדי א-דור ומראח ג'ראד. בכל השטחים הללו יש כרמי ענבים ועצי שקד, אגסים ושזיפים. בנוסף יש אדמות שאני מעבד במסגרת הסכם חכירה ("אדמות דמאן") בשטח של שמונה דונם בוואדי קבון, שבהן יש כרם עם גפנים מניבות.
המתנחלים הקימו כמה מאחזים בסמוך לאדמות שלנו. במקביל, הצבא הישראלי הציב כמה שערי ברזל שחוסמים את הדרכים שמובילות לאדמות.
מאז אירועי 7 באוקטובר 2023, התחלנו לסבול מדי המתנחלים, אבל הסבל שלנו התגבר מאז חודש מאי 2025, שבו המתנחלים הקימו כמה מאחזים בסמוך לאדמות שלנו. במקביל, הצבא הישראלי הציב כמה שערי ברזל שחוסמים את הדרכים שמובילות לאדמות. בנוסף, המתנחלים הציבו שער באזור אל-עבארה, שדרכו נכנסים לאלפי דונמים של אדמות, והוא סגור באופן קבוע, כך שלא ניתן להיכנס עם טרקטור כדי לחרוש אותן.
המתנחלים גם חסמו את הדרכים שמובילות לאדמות בסוללות עפר וגדרות תיל. הם התחילו לפלוש לאדמות, להרוס את הגדרות, למוטט את טרסות האבן ולעקור את השערים. הם גם רועים את הצאן שלהם בגידולים שלנו ונותנים לו לאכול את הגפנים, רודפים אחרי החקלאים, תוקפים אותם ומגרשים אותם מאדמותיהם.
ב-25.8.25, המתנחלים חתכו את הגדר שהקיפה את האדמה שלי באזור ד'הר אל-בּוּ, עקרו שני שערים, חתכו את אשכולות הענבים ופיזרו אותם על הקרקע. הם גם כרתו יותר מ-50 גפנים.
אנחנו מתגנבים לאדמות שלנו כמו גנבים, בשעות הבוקר המוקדמות או בשעות לילה מאוחרות, כדי לעבוד בהן. אם המתנחלים מגלים אותנו, הם תוקפים אותנו באלימות, ולפעמים חיילים גם עוצרים את הבנים שלנו.
אנחנו מתגנבים לאדמות שלנו כמו גנבים, בשעות הבוקר המוקדמות או בשעות לילה מאוחרות, כדי לעבוד בהן. אם המתנחלים מגלים אותנו, הם תוקפים אותנו באלימות, ולפעמים חיילים גם עוצרים את הבנים שלנו.
בשנת 2025, לא היו לי שום רווחים מעונת קטיף עלי הגפן, שבדרך כלל מכניסה לנו הרבה כסף ומפצה על ההוצאות הכבדות של הכשרת הקרקע, הדברה, דישון וחריש. בנוסף, הצלחנו לבצור רק כ-30% מיבול הענבים, בגלל תקיפות המתנחלים, שנעשו בחסות ובהגנת הצבא הישראלי. המשטרה לא עשתה שום דבר כדי לעצור אותם, ולפעמים אפילו עמדה לצידם. אחרי שהמתנחלים והחיילים גירשו אותנו מהאדמות, גם החיילים וגם השוטרים הודיעו לנו שאסור לנו לחזור אליהן. ההשקעה שלי בדישון הקרקע, בחריש, בשכר הפועלים, במכשירי ריסוס ובציוד נוסף הגיעה ליותר מ-30 אלף שקלים.
בגלל שלא הייתה לנו אפשרות לטפל בגפנים ובעצים – לגזום אותם, לעשב, ולבצור את הענבים שנשארו על הגפנים מהשנה שעברה – שלושה דונמים של כרמי ענבים ניזוקו והגפנים בהם מתו.
לאדמה שיש לי באזור ואדי א-דור, שהשטח שלה הוא 22 דונם, אנחנו מתגנבים לפנות בוקר וגוזמים את העצים לפני שהמתנחלים יגלו אותנו. כשהם מגלים אותנו, הם מגרשים אותנו משם באיומי נשק ומאיימים להרוג אותנו אם ימצאו אותנו שם שוב.
לאדמה שיש לי באזור ואדי א-דור, שהשטח שלה הוא 22 דונם, אנחנו מתגנבים לפנות בוקר וגוזמים את העצים לפני שהמתנחלים יגלו אותנו. כשהם מגלים אותנו, הם מגרשים אותנו משם באיומי נשק ומאיימים להרוג אותנו אם ימצאו אותנו שם שוב.
ב-17.4.26, בסביבות 15:00, ירדתי יחד עם הבנים שלי, וכמה חקלאים נוספים ופעילים ישראלים, לאדמות בוואדי א-דור ובד'הר אל-בּוּ. מיד כשהגענו לאדמות תקפו אותנו כ-30 מתנחלים. חלקם היו חמושים, ואחרים נשאו אלות, מקלות ומכלי תרסיס פלפל, וכל זאת לעיני חיילים.
המתנחלים תקפו אותנו, ריססו אותנו בתרסיס פלפל והכו אותנו באלות במשך כרבע שעה. כשניסינו להתגונן, גם החיילים תקפו אותנו, דחפו אותנו, הכו אותנו והרחיקו אותנו מהמתנחלים. הגיעו לשם גם בערך ארבע ניידות של המשטרה הישראלית, והשוטרים עצרו את הפעילים הישראלים. הם גם עיכבו את הבנים שלי במשך כשעתיים והכו אותם לפני ששחררו אותם.
ירדתי יחד עם הבנים שלי, וכמה חקלאים נוספים ופעילים ישראלים, לאדמות בוואדי א-דור ובד'הר אל-בּוּ. מיד כשהגענו לאדמות תקפו אותנו כ-30 מתנחלים. חלקם היו חמושים, ואחרים נשאו אלות, מקלות ומכלי תרסיס פלפל, וכל זאת לעיני חיילים.
לפני בערך עשרה ימים, ניסינו להגיע בליווי של פעילים ישראלים לאדמה שיש לי באזור מראח ג'ראד, ששטחה כארבעה דונמים ויש בה גפנים ועצי משמש. אבל שומר התנחלות באזור עצר אותנו, כיוון אלינו את הנשק שלו, איים לירות בנו וגירש אותנו מהמקום. אחרי שעזבנו, המתנחלים התקינו שער ברזל וחסמו את הדרך שמובילה אליה.
אני חושש שאפסיד גם את העונה הזאת, אם ימשיכו למנוע ממני ומהבנים שלי להגיע לאדמות שלנו, לקטוף את עלי הגפן ולבצור את הענבים. אנחנו ממתינים לעונות החקלאיות הללו בכיליון עיניים כל שנה, כי זה מקור הפרנסה העיקרי של עשרות משפחות. אובדן ההכנסות מהעונה פירושו שקיעה בחובות, וחוסר יכולת לפרוע אותם.
אני לא יודע באיזו זכות מאפשרים למתנחלים להשתלט על האדמות שלנו, שאותן ירשנו מהאבות ומהסבים שלנו לפני עשרות שנים.
- העדות נגבתה על ידי תחקירנית בצלם מנאל אל-ג'עברי ב-29.4.26