חיילים עיכבו ארבעה ילדים בגילאי 9-6 ואזקו את ידיהם של שלושה מהם. כפר קדום, 15.11.2013

4 דצמבר 2013, עודכן ב-29 דצמבר 2014

עדכון: ב-5.12.13 מסר דובר צה"ל לבצלם כי הנושא נמצא בברור מול הגורמים הצבאיים הרלוונטיים וכי לאחר התייחסותם, תחליט הפרקליטות הצבאית על המשך הטיפול בו. ב-30.3.14 מסרה הפרקליטות לעניינים מבצעיים לבצלם כי התיק נסגר לאחר בדיקת התייחסותם של הגורמים הצבאיים. עוד נמסר: "גם אם הקטינים אכן היו נאזקים למספר דקות במסגרת העיכוב, לא מדובר באירוע שמגיע לרף הפלילי. די בעניינינו בחידוד ההנחיות בנוגע לטיפול כוחות צה"ל בקטינים, דבר שמבוצע באופן שוטף ע"י פיקוד מרכז ויועמ"ש איו"ש".

ביום שישי ה-15.11.2013, בסביבות השעה 9:30 בבוקר, כשעתיים וחצי לפני תחילת מועד ההפגנה השבועית, נפגשו ארבעה ילדים תושבי כפר קדום: מאלכ שתיווי (8), תלמיד כיתה ג'; אחיו טארק (9), תלמיד כיתה ד'; חוסאם אבו ח'אלד (8), תלמיד כיתה ג'; ואחמד שתיווי (6), תלמיד כיתה א'. הארבעה תכננו לגשת לאזור בו מתקיימת ההפגנה השבועית בכפר, כיוון ששמעו שהוצתו צמיגים על הכביש ורצו לצפות במתרחש. בעדות שמסר לתחקירן בצלם, עבד אל-כרים סעדי, סיפר טארק שתיווי, בן 9:

אני ואח שלי, מאלכ, וקרוב משפחה שלנו, אחמד, החלטנו ללכת לאזור שבו בכל יום שישי בצהריים יש עימותים בין תושבי כפר קדום לצבא כי שמענו שצעירים מהכפר הציתו צמיגים על הכביש ורצינו לראות מה קורה. בדרך לשם, פגשנו את חוסאם, חבר של מאלכ שלומד איתו באותה כיתה. חוסאם הצטרף אלינו. הלכנו ברגל עד למקום שבו הצעירים של הכפר הציתו צמיגים על הכביש. לא ראינו אף אחד באזור, גם לא חיילים. התחלנו לשחק עם הצמיגים וזרקנו עליהם חתיכות אסבסט. כשהאסבסט נוגע באש זה מוציא ניצוצות. אחרי כמה דקות, החלטנו ללכת משם, אבל אז בדיוק הגיעו חיילים. הם התחילו לצעוק עלינו. עצרנו מיד כי פחדנו מהם. החיילים תפסו אותנו. אחד מהם קשר לי את הידיים מאחורי הגב עם אזיקונים מפלסטיק. הם קשרו גם את הידיים של אח שלי מאלכ ושל חוסאם. לחוסאם הם קשרו בהתחלה את הידיים עם אזיקונים, אבל אחר כך שחררו וקשרו אותן אחורה עם הגומי של הרוגטקה שלו. את הידיים של אחמד שתיווי, תלמיד בכיתה א', הם לא קשרו. אחמד התחיל לבכות. אני חושב שהוא פחד מהחיילים ומהנשק שלהם. ראיתי שהוא השתין במכנסיים שלו מרוב פחד.

בעדותו תיאר מאלכ שתיווי, בן 8, את המשך האירוע:

כמה דקות אחרי שהחיילים הגיעו, הגיע למקום ג'יפ צבאי. חייל אחד ירד מהג'יפ ושאל אותנו בערבית: "למה אתם מציתים צמיגים?". ענינו שאנחנו לא עשינו את זה. הוא שאל אותנו: "מי שלח אתכם לכאן?" ענינו לו שבאנו לכאן כי רצינו לראות את הצמיגים הבוערים. החייל איים עלינו שאם נחזור שוב לאותו מקום, הוא יעצור אותנו וישים אותנו בכלא. אחר כך הוא אמר לנו לעזוב את המקום וללכת הביתה. הוא נזכר שהידיים שלנו קשורות באזיקונים ואז הלך לג'יפ, הביא ממנו סכין ושחרר לנו את הידיים. חזרנו הביתה".

עיכוב ילדים על ידי כוחות הביטחון הוא מעשה שסביר כי יגרום להם לטראומה. בדומה לישראל, גיל האחריות הפלילית במערכת המשפט הצבאית בגדה המערבית הוא 12 ולכן אסור לכוחות הביטחון לעצור או לעכב קטינים, גם כאשר הם חשודים בביצוע עבירות פליליות. בישראל, מערכת אכיפת החוק אף מגבילה את האפשרות לחקור קטינים מתחת לגיל זה, אפילו כעדים, רק לעבירות חמורות במיוחד. לחיילים המשרתים בגדה המערבית, כמי שמופקדים על אכיפת החוק, אין כל סמכות כלפי ילדים מתחת לגיל האחריות הפלילית. האופן שבו פעלו החיילים באירוע הינו חמור ביותר ופסול מהיסוד. לא הייתה כל הצדקה לעיכובם של הילדים, וודאי שלא לאיזוק ידיהם, ואסור היה על החיילים לאיים עליהם במעצר ולהפחידם. העובדה שמדובר באיום סרק, מכיוון שהילדים היו צעירים מכדי שניתן יהיה לעצור אותם, אינה משפיעה במאומה על האופן שבו חוו הילדים הפחדה זו, בעודם אזוקים. מאז מארס 2013, תעד בצלם תשעה מקרים שבהם עיכבו כוחות הביטחון בגדה המערבית כשלושים קטינים מתחת גיל האחריות הפלילית. התנהלות החיילים באירוע זה ובאירועים הנוספים מעלה חשש כי החיילים בשטח אינם מודעים למגבלות הברורות הקבועות בחוק באשר להתנהלות בכל הנוגע לקטינים מתחת לגיל האחריות הפלילית.

בעקבות האירוע פנה בצלם ליועץ המשפטי לאוגדת איו"ש. בפנייתו, הדגיש בצלם כי החוק הישראלי קובע מפורשות כי אסור לנקוט הליך כלשהו כלפי ילד תחת גיל האחריות הפלילית, למעט במקרה שאיש אכיפת חוק רואה את הילד עומד לבצע עבירה שיש בה איום ממשי ומיידי ופועל על מנת למנוע ממנו לבצעה בזמן אמת.

בצלם שב ודרש כי יובהר לכוחות בשטח כי חל איסור על איזוקם, עיכובם או מעצרם של קטינים מתחת לגיל האחריות הפלילית.

פריטים מומלצים

היעדר דין וחשבון

מצב זכויות האדם בשטחים, 2011

בדו"ח השנתי, שגרסה אינטראקטיבית שלו מתפרסמת זו השנה השנייה, סוקר בצלם מגוון רחב של סוגיות הנוגעות לפגיעה בזכויות האדם בגדה המערבית וברצועת עזה מצד הרשויות הישראליות במהלך 2011, השנה ה-44 לכיבוש הגדה המערבית ורצועת עזה בידי ישראל. מהדו"ח עולה, בין היתר, כי בשנת 2011 חלה עלייה חדה במספרם של הפלסטינים הבלתי מעורבים שנהרגו על ידי כוחות הביטחון הישראליים ברצועת עזה. בנוסף, חלה עליה במספר האזרחים הישראלים שנהרגו על ידי פלסטינים בשטחים ובישראל, בהשוואה לשנת 2010.

21 מרץ 2012

הפגנות

שופטת קבעה כי הודאה שנגבתה מקטין פלסטיני בדרכים פסולות קבילה

ב-9.1.12 קבעה השופטת רס"ן שרון ריבלין-אחאי מבית המשפט הצבאי לנוער כי הודאה שמסר במשטרה א.ד., קטין בן 14 מהכפר א-נבי סאלח שנחקר בחשד ליידוי אבנים, קבילה. זאת, למרות שא.ד. נחקר תוך פגיעה בזכויותיו בניגוד מפורש לחוק הנוער הישראלי, אשר בית המשפט הצבאי לערעורים קבע שרוחו שורה גם על שפיטת קטינים פלסטינים. א.ד. נעצר מביתו באישון לילה ולא הורשה לנוח, לאכול או לעשות את צרכיו. הוא נחקר במשך למעלה משבע שעות החל משעות הבוקר, ללא נוכחות הוריו, כשבחקירה משתתפים בו זמנית שלושה או ארבעה חוקרים. רק אחד מהחוקרים הוסמך בעבר כחוקר נוער, וגם הוא אינו עוסק בכך בשגרה ולא עבר הכשרה מיוחדת בעקבות השינויים שהוכנסו בחוק הנוער בשנת 2008. למרות שעורך דינו של א.ד. יצר קשר עם החוקרים עוד בטרם החלה החקירה, החוקרים אפשרו לא.ד. להתייעץ עמו רק כחמש וחצי שעות לאחר שזו החלה. אחד החוקרים הקריא לא.ד. את זכויותיו שלוש פעמים, אולם בכל הפעמים השמיט את העובדה שמותר לו לשמור על זכות השתיקה, ותחת זאת הדגיש כי הוא חייב לספר את כל האמת. בחקירתו, הודה א.ד. ביידוי אבנים, ואף הפליל שניים מתושבי כפרו בארגון ההפגנות ובהסתה ליידוי אבנים. חקירתו של הקטין א.ד., מתוך תיעוד החקירה בווידיאו על-ידי המשטרה. בעקבות טענות סנגורו של א.ד. על כך שהודאתו נגבתה בדרכים פסולות ודינה להיפסל, התנהל הליך של "משפט זוטא" שבו החליטה השופטת שלא לפסול את ההודאה. בהחלטתה קיבלה השופטת ריבלין-אחאי חלק מטענות ההגנה לגבי אופן התנהלות החקירה, אך למרות זאת קבעה כי אין הצדקה לפסול אותה. בנוגע לחקירת הקטין שלא בנוכחות הוריו אמרה ריבלין-אחאי כי נוכח המידע שמסר בחקירתו א.ד., אשר נגע לתושבים רבים מכפרו, היא מקבלת את דברי החוקר שלפיהם "סביר מאד להניח כי גם לו היו ההורים מגיעים לחקירה, הוא לא היה מתיר את נוכחותם במהלך החקירה". בנוגע למניעת המפגש עם עורך הדין, השופטת קבעה כי "מרגע שהחקירה החלה והתברר כי הנאשם מוסר מידע רב ערך אודות מעורבים רבים נוספים, הרי שלא ניתן לומר על ההחלטה למנוע את המפגש עם הסנגור למשך מספר שעות, כי היא החלטה בלתי סבירה בעליל". על עצם ההחלטה להתחיל את החקירה מבלי להמתין לסנגור, שהודיע כי הוא בדרכו למקום, אמרה השופטת כי ראוי היה שימתינו לו, אולם "קשה לומר שההחלטה שלא להמתין, בנסיבות בהן הנאשם נתון במעצר כבר מהלילה וממתין לתחילת חקירתו... היא החלטה כה בלתי סבירה והגונה שיש בה כדי "לפגוע באופן אנוש בהוגנות החקירה". על עייפותו של א.ד., טענה השופטת כי מצפייה בקלטת החקירה, התרשמה "שלא דובר בעייפות אשר לא אפשרה קיום חקירה עניינית". לסיכום, הדגישה השופטת כי "כל אחת מהנסיבות... הייתה יכולה בנסיבות מסוימות, כל אחת בפני עצמה ובוודאי שבהצטברותן, להביא למסקנה כי הוגנות החקירה נפגעה באופן משמעותי היורד לשורשו של עניין... בנסיבות הקונקרטיות הייחודיות של המקרה לא מצאתי כי כך הוא הדבר". הפגם המהותי היחיד שהשופטת מצאה בחקירה היה בכך שהחוקרים לא הבהירו לא.ד. כראוי את זכות השתיקה, באופן שיצר אצלו את הרושם שבמקום זכותו לשתוק, מחובתו למסור את כל מה שהוא יודע. בנוגע לפגם זה, אמרה בהחלטתה: "כאמור, הפגם שנפל בחקירתו של הנאשם הינו פגם חמור. מאידך הגעתי למסקנה כי לפגם זה לא הייתה השפעה ממשית על אופן מסירת הודאתו של הנאשם. מכאן שלטעמי, הפגיעה בזכויותיו של הנאשם במקרה הקונקרטי, לא הביאה לפגיעה במידה העולה על הנדרש בזכותו להליך פלילי הוגן, עד כדי פסילת הודאתו של הנאשם וכפועל יוצא, פגיעה בחשיפת האמת העובדתית ובאינטרס הציבורי של לחימה בעבריינות". מעדויותיהם של חוקרי משטרת ש"י במהלך משפט הזוטא עולה כי חקירתו של א.ד. היא אופיינית לטיפולה של משטרת ש"י בקטינים פלסטינים. השוטרים מסרו בחקירה הנגדית כי קטינים פלסטינים נחקרים דרך קבע בלא נוכחות הוריהם, על-ידי חוקרים שלא הוכשרו כחוקרי נוער ובאופן המנוגד לחוק הנוער הישראלי. עם זאת, כיוון שרוב התיקים המתנהלים נגד קטינים מסתיימים בעסקאות טיעון, לשופטים אין בדרך כלל הזדמנות להביע את דעתם על התנהלות החקירה ולהשפיע על הפרקטיקה הלא חוקית של המשטרה. במקרה זה, ניתנה לבית המשפט הזדמנות נדירה להעניק לא.ד. הגנה ממשית ואף לקבוע בכך הלכה שתגן על זכויות כלל הקטינים הפלסטינים הנחקרים במשטרה. מצער מאד שהשופטת בחרה, תחת זאת, להכשיר את ההודאה ולא העבירה לרשויות מסר ברור שלפיו האינטרס הציבורי הוא דווקא שמירה ראויה על זכויותיהם של קטינים.

15 ינואר 2012

עינויים והתעללות

דו"ח חדש: גיהינום עלי אדמות: אלימות מינית, הרעבה והתעללות שיטתית - לפחות 84 אסירים פלסטינים מתו במחנות העינויים שמפעילה ישראל

ארגון בצלם מפרסם היום (ג') נתונים ועדויות חדשים הממחישים את היקף האלימות במתקני הכליאה הישראליים, המתפקדים כרשת של מחנות עינויים לפלסטינים: התעללות שיטתית הכוללת אלימות גופנית והתעמרות נפשית, תנאים בלתי אנושיים, הרעבה ומניעת טיפול רפואי, ומובילה למקרי מוות רבים. חלק מהעדים מספרים גם על התעללות ואלימות מינית שחוו בעצמם או שהיו עדים לה.יולי נובק, מנכ"לית בצלם: “מתקני הכליאה הישראליים הפכו לרשת של מחנות עינויים כחלק מהמתקפה המתוכננת והרחבה שמוביל המשטר הישראלי כנגד החברה הפלסטינית, ושמטרתה לפרק ולהרוס את הפלסטינים כקבוצה. הג'נוסייד ברצועת עזה והטיהור האתני בגדה המערבית הם הביטויים הקיצוניים ביותר של מדיניות זו. למרות הראיות והדו"חות הרבים שפורסמו בנושא, הקהילה הבינלאומית, שממשיכה להעניק למשטר הישראלי חסינות מפני מתן דין וחשבון על הפשעים לו הוא אחראי, מעניקה הכשר דה-פקטו להמשך העינויים, הדיכוי והטיהור האתני של הפלסטינים בידי ישראל, ומפקירה את הקורבנות הפלסטינים".הדו"ח מציין 84 מקרים שבהם פלסטינים (מתוכם קטין אחד) מתו במחנות העינויים מאז אוקטובר 2023. הרשימה שמפרסם בצלם כוללת את שם האסיר, מקום מגוריו (50 מרצועת עזה, 31 מהגדה המערבית ו-3 אזרחים ישראלים) ואת המתקן שבו מת. נכון לינואר 2025, ישראל מחזיקה בגופותיהם של 80 מתוך 84 האסירים שמתו במשמורתה ומסרבת לשחררן למשפחות. ישנן אינדיקציות לכך שפלסטינים נוספים מתו במתקני העינויים הישראלים, אולם הנתונים המובאים בדו"ח מתייחסים רק לאלה שלבצלם התאפשר לאמת את המידע לגביהם.הדו"ח מצביע בין השאר על כך שמדיניות ההתעללות היא מוצהרת ומכוונת, ומגיעה מהדרגים הבכירים ביותר. השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, הממונה על שירות בתי הסוהר, מופיע בתקשורת בכתבות יזומות, ומפרסם ברשתות החברתיות סרטונים שבהם הוא מתגאה בהתנהלות הרשויות במתקני הכליאה. אך הוא אינו לבדו, והמערכת הישראלית התגייסה כולה למען מתן חסינות מוחלטת למובילי המדיניות ולמבצעיה.הדו"ח הנוכחי מתבסס על הניתוח והמחקר המעמיק המופיע בדו"ח "ברוכים הבאים לגיהינום" שפרסם בצלם באוגוסט 2024, על נתונים עדכניים ועל עדויותיהם של 21 אסירים פלסטינים ששוחררו ממתקני הכליאה הישראליים בחודשים האחרונים. הדו"ח מתבסס גם על עבודתם של ארגוני זכויות אדם ישראלים ובינלאומיים, העוקבים אחר הנעשה במתקני הכליאה.נכון לספטמבר 2025, כ-10,900 פלסטינים הוחזקו במחנות העינויים הישראלים בתנאים מחפירים ותחת משטר של התעללות פיזית ופסיכולוגית קיצונית. נכון לינואר 2026, לאחר השלמת העסקה בין ישראל לחמאס במסגרתה שוחררו חלק מהאסירים, ישראל ממשיכה להחזיק בכ-9,200 אסירים פלסטינים.בצלם מדגיש כי פרויקט הכליאה הישראלי, שבמסגרתו הוחזקו לאורך השנים למעלה מ-800,000 פלסטינים בבתי הכלא הישראליים, רבים מהם מבלי שהועמדו לדין, הוא אחד הכלים שבו משתמשת ישראל לפירוק ודיכוי החברה הפלסטינית.

20 ינואר 2026