בשנים האחרונות, ובפרט מאז 7 באוקטובר 2023, חלה עליה חדה במספר מעשי האלימות של מתנחלים נגד פלסטינים ובחומרתם. הדיווחים המוצגים בבלוג זה אינם משקפים את כל אירועי אלימות המתנחלים בגדה אלא את רק את אלה שעלה בידי בצלם לתעד ולתחקר.
ב-27.2.26 תקפו מתנחלים רעולי פנים וחמושים באלות שהגיעו מכיוון המאחז בטרקטורון, פעילים ישראליים שליוו בעלים של בית לא מאוכלס באזור המאוים על-ידי המתנחלים בקוסרה.
הפעילים ליוו תחילה את בני משפחת חסן לביתם, שם סייעו להם לסדר ולתקן את הנזקים. לאחר-מכן התקדמו הפעילים יחד עם בני משפחה אחרת לבית לא מאוכלס בבעלותם.
תמונה
עדי כהן מפונה לאחר התקיפה. התמונה באדיבות הפעילים
זמן קצר לאחר הגעתם לבית, הגיעו למקום מתנחלים רעולי פנים וחמושים באלות על טרקטורון. המתנחלים ירדו מהטרקטורון, החלו מייד להכות את הפעילים באלות ואבנים גדולות ופצעו שניים מהם, עודד פאפוריש ועדי כהן, באופן קשה. פעילה נוספת נפצעה באופן קל, ומכוניתה של המשפחה הושחתה.
שני הפעילים שנפגעו קשה פונו מהמקום במסוק, כשפאפוריש סבל מחבלות קשות בראשו, שברים באף בכף ידו ופצע עמוק מעל עינו ועדי כהן, שסבלה מחבלות קשות בראשה, ושברים באגן ובידה, מחוסרת הכרה.
לאחר תקיפת הפעילים החלו המתנחלים, שאליהם הצטרפו כעשרים נוספים, לתקוף את הכפר השכן ג׳אלוד, יידו אבנים לעבר תושבי הכפר ובתיו, הציתו שישה בתים וכמה כלי-רכב, פרצו לבתים נוספים והשחיתו את תכולתם. חיילים שהגיעו למקום לא עשו דבר להרחקת המתנחלים וירו רימוני גז מדמיע לעבר תושבים שניסו להיחלץ לעזרת בעלי הבתים המותקפים.
במהלך התקיפה תועד רכב צבאי שחסם הדרך המובילה למקום. החיילים לא עשו דבר כדי למנוע את מעשי האלימות.
עודד פאפוריש, בן 51 ואב לשניים, פעיל סולידריות שהותקף בקוסרה, סיפר בעדות שמסר לאבישי מוהר מבצלם:
תמונה
עדי כהן מפונה לאחר התקיפה. התמונה באדיבות הפעילים
ב-27.2.26 הגעתי לקוסרה עם עוד שתי פעילות, עדי כהן ופעילה נוספת. ליווינו את בני משפחת חסן שגורשו מהבית שלהם שבוע קודם לכן ורצו להגיע אליו. הבית נמצא בתחתית הר שנקרא ראס אל-עין שהמתנחלים השתלטו על בית שנמצא על פסגתו.
המשפחה נסעה במכונית שלה ואנחנו בשלנו. הם החנו קצת יותר רחוק. היו דיווחים שהמתנחלים שוב נכנסו לבית של המשפחה לפני שהגענו, ובאמת מצאנו שהיה שם ונדליזם מאוד קשה – דברים שבורים מכלי מים חתוכים, ומשאבות מים נגנבו.
עזרנו להם לסדר קצת ולא ממש חששנו כי המתנחלים היו בראש ההר וזה רחוק. בשלב מסוים אחד הילדים זיהה שמתנחל מתצפת עלינו משם.
תמונה
מכוניתה של המשפחה שהושחתה בידי המתנחלים. התמונה באדיבות המשפחה
הייתה גם תנועה של רכבים מדי פעם, אבל הם לא ירדו לכיווננו. אחרי בערך שעתיים, בסביבות 12:30, הגיעו שני תושבים שהבית שלהם נמצא במרחק של 50 או 100 מטרים מהבית שהיינו בו, קצת במעלה הגבעה. הם גם רצו לראות מה קורה עם הבית שלהם.
הצטרפנו אליהם ברכב שלהם הפעם ונסענו לבית שלהם. נכנסו אליו, זה מבנה בטון שצופה על הוואדי שחוצץ בינו לבין קוסרה. שתי הפעילות נשארו ליד הרכב של הפלסטינים.
אני נכנסתי עם מצלמת וידיאו ביד והיה לי את הפלאפון שלי בכיס ומצלמת סטילס עליי. מהר מאוד שמענו את הטרקטורון והפעילות קראו לי. קפצתי מעל הגשר שהפריד בין הבית לכביש כורכר, ואז ראיתי טרקטורון עם רעולי פנים נעצר בחריקת בלמים מול הפעילות. ארבעה מתנחלים רעולי פנים ירדו מהטרקטורון והתחילו להכות את הפעילות באלות.
התחלתי לסגת ובאותו הרגע מתנחל התחיל לרדוף אחריי. הם צעקו "איפה הערבים? איפה הערבים?" המשכתי לסגת וברקע שמעתי את עדי צועקת.
הרגשתי שהם מזנבים בי וקצת מכים בי עם האלות אז תפסתי איזו אבן גדולה והסתובבתי אליהם כשאני עדיין מחזיק את מצלמת הווידיאו ביד. הם עצרו ואז אמרתי להם ״אל תתקרבו, אני אזרוק״.
הם התלבטו קצת ואז התחילו לזרוק עליי אבנים. היססתי לזרוק את האבן והם כנראה הבינו את זה ואז אחד מהם אמר לשני ״שתיים שלוש״ ומיד הם התנפלו עליי והכו אותי על היד באלה כדי שאשחרר את מצלמת הווידיאו. אחד המתנחלים אמר לשני ״תוריד אותו ממני״ כי בשלב מסוים כנראה תפסתי לו את הרגליים וניסיתי להפיל אותו או משהו כזה. הם המשיכו להכות ולקחו לי את מצלמת וידאו. זה עלה לי באצבעות השבורות.
אחר כך המתנחלים ניסו לקחת לי את המצלמה השנייה, ולא נתתי אותה. הם המשיכו לתת עוד מכות. בסוף אחד מהם התייאש מלקחת אותה ושבר אותה. ואז באיזה שהוא שלב הם פשוט הפסיקו. כנראה שמעו את הצעקות של אחת הפעילות או משהו כזה ועלו על הטרקטורון וטסו משם.
ואני נשארתי על הרצפה, הייתי בטוח שהלכה לי העין והתחלתי לכתוב או משהו בקבוצה של הפעילים, אבל קלטתי שאני לא ממש מובן כי הייתי בהכרה מעורפלת. אז צילמתי את עצמי בסלפי ושלחתי לקבוצה כדי שיבינו שהמצב ממש גרוע. אחת הפעילות הגיעה בריצה וקראה לי. אני לא זוכר אם הצלחתי לקום או עדיין שכבתי שם. ראיתי שאחת האלות שהמתנחלים השאירו שם הייתה שבורה מרוב המכות. אחרי כמה זמן הגיעו שני אמבולנסים פלסטיניים.
לקחו אותנו באמבולנס לכיוון רפידיא, אבל בדרך העבירו אותנו לאמבולנס של הצבא, והחיילים צעקו על הפרמדיק.
פתחו לי את הגבה, יש לי פצע ענק מעל העין, שהייתה נפוחה ולא זזה. יש לי גם שברים באף, שבר לא יציב באגודל, בזרת, בשורש כף היד ובאצבע המורה וחטפתי מכות רציניות בראש. אין לי תחושה בחצי מהראש ואצטרך לעשות עוד בדיקות. יש לי סחרחורות מאוד קשות כשאני נשכב או מתיישב. כל העולם מסתובב.
שבועיים אחרי השחרור עברתי ניתוח באגודל ובזרת לקיבוע השבר.
נראה לי שכל האירוע הזה לא ארך יותר מעשר דקות. עשר דקות משנות חיים אבל בגדול לא יותר מעשר דקות. הם פשוט באו ממוקדי מטרה ומוכנים לרצוח. אם לא היינו מפנים אותנו בהליקופטר עדי לא הייתה שורדת את זה.