נוואל אל-עת'אמנה, בת 59
אני גרה עם המשפחה שלי בעזבת עבד רבו ממזרח למחנה ג'באליא. אנחנו גרים כאן כבר שלושים שנה. בנינו בניין מגורים של שלוש קומות שבו אני ובעלי גרים עם שמונה מהילדים שלנו. לידינו בנינו עוד חמישה בתים לבנים הנשואים שלי. היו לנו חיים רגילים ונעימים עם עצים מסביב, טבע' וציוץ ציפורים. הייתי רגועה מבחינה נפשית וכלכלית. התפרנסו מזיתים שמסקנו כל שנה מעצי זית באדמות שליד הבית. חוץ מזה היו לנו גם שלוש מוניות מרצדס שהוסיפו להכנסה.
הכול היה בסדר עד המלחמה. ב-27.12.2008 התחילו ההפצצות. נשארנו בבתים שלנו כי היו הפצצות אינטנסיביות ובכל מקום. היינו במשפחה 57 נפשות, ומתוכן 28 ילדים קטנים. פעם, כשהיו פשיטות של הצבא, היינו נשארים בבתים ולא נפגענו. אנחנו אזרחים שעובדים בחקלאות ואין לנו שום קשר לארגונים פוליטיים.
המאהל שהקימה המשפחה ליד חורבות הבית. צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 1.12.09
ב-8.1.2009, בסביבות השעה שתיים עשרה בצהריים, מסוק אפאצ'י ירה טיל שפגע בבית של הבן שלי ראאיד. ראאיד והמשפחה שלו, עשרה בני אדם, היו באותו זמן בבית, אבל רק הבת הקטנה שלו נפצעה, אלוהים ריחם על השאר. אחרי המקרה הזה אספתי את כל הילדים שלי עם המשפחות שלהם לבית שלי.
לא היו לנו מים זורמים מאז שהצבא הפציץ את באר המים שממזרח לג'באליא ב-27.12.08. השתמשנו במים שנשארו לנו בדודים.
ב-9.1.2009 הנשים של הבנים שלי ושש בנות קטנות יצאו עם מכלים ודגלים לבנים. הן רצו למלא מים לשתייה, אבל הטנקים ירו עליהן והן ברחו לפני שהספיקו למלא משהו. נאלצנו לשתות את השאריות מהדודים. נשארו לנו שם בערך שלושים ליטרים של מים, אבל אלה מים שנשארו בתחתית של הדודים והם היו מזוהמים.
ב- 11.1.2009 פיזרנו את הבנים שלי עם המשפחות שלהם לבתים כדי שבמקרה של הפצצה של הבית או של איזה חדר לא נהרג כולנו ביחד. באותו ערב, בסביבות שש, שמענו חיילים דופקים בדלת של השכן שלנו, כמאל אבו נאמוס, שלא היה בבית. שמענו אותם נכנסים לבית ויורים בתוכו. מהיריות נפגע בלון גז שהיה ליד הבית, אבל תודה לאל הבלון היה ריק בגלל המחסור בגז. המטוסים הסתובבו בשמים. הרגשנו פחד שאי אפשר לתאר. הילדים והנשים בכו וצעקו. אחרי כמה דקות התקדמו אלינו חיילים. בעלי שמע אותם מדברים בעברית ואומרים שהבית מלא אנשים. אחד מהם אמר לאחר: תיכנס, אני יודע שיש שם אנשים. בינתיים שני מסוקי אפאצ'י נחתו על גבעה בעזבת עבד רבו והחיילים הלכו לשם ועזבו אותנו. באותו לילה החלטתי שכולנו נצא מהבית. לא יכולתי יותר להמשיך להיות במצב הזה של פחד ופאניקה, עם הילדים הקטנים, בלי חשמל ומים ובלי מספיק אוכל לכולם.
נוואל אל-עת'אמנה במטבח המאולתר. צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 12.1.09
למחרת, ב-13.1.2009, לקחתי דגל לבן בגודל של שני מטרים על מטר וחצי עם מקל ארוך. שני ילדים קטנים וילדה קטנה החזיקו דגלים וכולנו יצאנו מהבית. אחרי כמה דקות החיילים ירו. נבהלנו מאוד אבל לא נפגענו ובעלי אמר שאם הוא מת שנשאיר אותו שם. המשכנו ללכת בפחד, עם דגלים מונפים. היה קשה ללכת בכבישים כי גרפו אותם והם התמלאו במי ביוב. הלכנו מזרחה ואז צפונה עד לעיירה בית חאנון, מרחק של חמישה קילומטר בערך. נשארנו שם אצל קרובי משפחה שלנו עד שהמלחמה נגמרה.
כשחזרנו לבתים שלנו, מצאנו אותם הרוסים לגמרי. חלק הופצצו וחלק נגרפו ולא נשאר לנו כלום. הרסו את הבטון, הבלוקים, הרהיטים בחמשת הבתים, הבגדים, המצרכים וגם את שלוש מוניות המרצדס ואת עצי הזיתים שהיו מקור ההכנסה שלנו. הקרקע והבתים נגרפו ביחד. נשארנו עם ההריסות בקור, בלי חשמל ומים ובלי המינימום שדרוש לחיים בכבוד כמו שהיו לנו עד ההרס. הקמנו אוהל ובמשך חמישה חודשים חיינו בלי חשמל כי גם קווי החשמל נגרפו. השתמשנו בנרות לתאורה ועשינו מדורה מעצים שאספתי מדלתות של בתים הרוסים כדי לחמם מים ולבשל. אחר-כך חיברו אותנו לחשמל בחיבור שחשוף לגשם ולרוחות. זה מסוכן ועלול לגרום קצר או לשריפה של המכשירים וגם הרבה פעמים החשמל מתנתק ואז קשה להמשיך בשגרת החיים. בתוך האוהל חשוך וקשה לראות גם ביום וגם בלילה וזה מקשה על הילדים הקטנים שלי, שלומדים בבית הספר, לעשות את השיעורים שלהם.
זה החורף השני שאנחנו גרים באוהל, וקר בתוכו. לא משנה כמה בגדים אנחנו לובשים, תמיד מרגישים את הקור. אנחנו נמצאים בשטח פתוח ואין מסביב בתים שמגנים מפני הקור. האוויר הקר חודר פנימה מהפתחים כי האוהל לא אטום, ואנחנו לא משתמשים בתנור חימום כי האוהל והדברים שבתוכו דליקים ועלולה להיות שריפה. כשגשום, בנוסף לקור, מים דולפים פנימה או גורמים להצפה, ואנחנו כל הזמן מפחדים שהדברים שלנו יירטבו- בגדים, מצרכים ומצעים.
עניין השירותים והמקלחת הוא גם בעייתי מאוד. הם נמצאים מחוץ לאוהל וכדי ללכת לשם צריך לצאת החוצה, בכל מזג אוויר. המקלחת, חשופה ועשויה מבלוקים שמונחים אחד על השני, בלי מלט, כך שאם תהיה רוח חזקה היא עלולה להתמוטט על מישהו. במקום ליהנות מהמקלחת זה לא נעים בכלל. הרבה פעמים אנחנו מעדיפים לדחות את הרחצה כמה שאפשר כדי להימנע מזה.
קשה לי מאוד לתפקד במטבח. הגשם יורד בתוך המטבח על הכלים והאוכל, ויחד עם רצפת החול הוא מרטיב ומלכלך את הכול. זה מחייב אותי לשטוף את הכלים פעמיים או שלוש ביום. זה מעייף אותי מאוד ולוקח לי הרבה זמן שבא על חשבון דברים אחרים שאני צריכה לעשות. יש פה כל הזמן הרגשה של לכלוך וחוסר היגיינה בגלל רצפת החול. זבובים וחרקים מסתובבים לידנו ומסביב לאוכל. האבק ממלא אותנו ואת החפצים שלנו. אנחנו מרגישים שאנחנו חיים כמו חיות ולא כמו בני אדם בשנת 2009. אנחנו לא יודעים איך לחיות באוהל. החיים שלנו נהיו כמו זפת. קשים וגרועים בלי שום דבר יפה. הכול שחור.
בניית הבית מלבני הבוץ. צילום: מוחחד סבאח, בצלם, 1.12.09
עברה כמעט שנה ואנחנו עדיין גרים באוהל ולא יודעים עד מתי המצב הזה יימשך. בחיים שלנו חסרים תחושה של יציבות או בטחון ויש רק דאגה כל הזמן, ציפייה, פחד וקושי. אין חומרי גלם ואין מלט כי המעברים סגורים כל הזמן ולכן אנחנו לא יכולים לבנות מחדש את הבית שלנו שנהרס במלחמה. בעלי בונה שני חדרים מלבנים מבוץ ונקווה שהם יחזיקו מעמד בחורף. מה נעשה? אנחנו לא יכולים לעזוב את האדמות שלנו ולשכור בית במקום אחר, לא יכולים לבנות מחדש את הבית ולא יכולים להמשיך לגור באוהל.
אני עייפה ומתוסכלת מהחיים האלה וכל פעם שאני נזכרת בבית אני מתמלאת בכאב.
נוואל אל-עת'אמנה, בת 59, נשואה ואם לחמישה עשר, היא תושבת עזבת עבד רבו שבצפון רצועת עזה. את עדותה גבה מוחמד סבאח, ב- 1.12.09, באוהל שבו מתגוררת כעת העדה.