לא ניתן להכחיש כי קיימת אפליה בכמות המים המוקצים לישראלים ולפלסטינים

בעקבות הדיון היום בכנסת, מפרסם ארגון בצלם מספר שאלות ותשובות בנושא אי השיוויון בחלוקת המים בין ישראלים לפלסטינים.

1. האם קיימת אפליה בכמות המים הזמינה לישראלים ולפלסטינים?

אכן קיימת אפליה בהקצאת המים ואזרחי ישראל מקבלים הרבה יותר מים מפלסטינים תושבי הגדה המערבית ורצועת עזה. חלק משמעותי מהאחריות לאפליה רובץ על כתפי ממשלת ישראל, בשל מדיניות המים שהיא נוקטת: ראשית, אספקת כמויות מים מינימליות לפלסטינים ושימוש לא שיוויוני במקורות המים המשותפים, ושנית: הימנעות מטיפול בתשתיות קיימות שבהן קיים פחת גבוה של מים, אי הקמת תשתיות ליישובים שאינם מחוברים כלל לרשת המים וסירוב לאשר פרויקטים לטיפול ברשת המים בשטחים שבתחומי הרשות הפלסטינית. יש לציין כי הקצאת המים לפלסטינים נקבעה בהסכמי אוסלו, אולם במסגרת ההסכמים תוכננה הרחבה של הקצאה זו, שלא התרחשה בפועל. בנוסף, הביקוש למים גדל משמעותית בשל הגידול באוכלוסייה בעשרים השנה שחלפו מאז חתימת ההסכם

. 2. האם יש פערים בצריכה בין ישראלים לפלסטינים?

בהחלט.

לפי חברת מקורות, ממוצע הצריכה הביתית לנפש בישראל נע בין 230-100 ליטר ליום. ההמלצה של ארגון הבריאות העולמי הינה צריכה מינימאלית של 100 ליטר לנפש ליום. מדובר בצריכה עירונית, הכוללת שתייה, בישול ונקיון, ולצורך הממוצע הובאו בחשבון גם שירותים עירוניים כגון בתי חולים ומוסדות ציבור. ישראלים המתגוררים בהתנחלויות, כמו גם בתוך מדינת ישראל, נהנים ככלל ממים זורמים ככל שיזדקקו להם.

בכל הנוגע לפלסטינים, זה איננו המצב.

מכלית מים בכפר ח'ירבת ג'ינבה שבדרום הר חברון שאינו מחובר לרשת המים. צילום: אורן זיו, אקטיבסטילס, 3.1.13

ניתן לחלק את הפלסטינים בשטחים לשלוש קבוצות, שהצריכה של שלושתן נמוכה מהצריכה הממוצעת בישראל:

• פלסטינים בגדה המערבית המחוברים לרשת המים: הצריכה הממוצעת לנפש ליום עבור פלסטינים המחוברים לרשת המים הינה כ-73 ליטר, כאשר ישנם פערים משמעותיים בין הערים השונות (169 ליטר לנפש ליום ביריחו לעומת 38 ליטר לנפש ליום בג'נין). עם זאת, גם מי שמחובר לרשת המים אינו נהנה בהכרח מאספקת מים סדירה לאורך כל שעות היום ולאורך כל השנה, והמים מחולקים ברוטציה. פלסטינים במקומות רבים בגדה, כולל מרכזי ערים, נאלצים לאגור מים במכלים בימים ובשעות שבהן הם זמינים בצנרת, כדי להשתמש בהם לאורך התקופה שבה אינם זמינים. כמו כן, קהילות הממוקמות בקצוות של רשת המים, וקהילות הממוקמות טופוגרפית במיקומים שהאספקה בהם בעייתית, סובלות עוד יותר מן המחסור במים, ונאלצות לקנות מי שתייה המסופקים במכליות במחירים גבוהים בהרבה מהמחיר ברשת המים.
• פלסטינים בגדה המערבית שאינם מחוברים לרשת המים: מדובר בכ-113,000 איש החיים ב-70 קהילות, כ-50,000 איש מתוכם בשטח C. תושבים אלה כלל אינם נלקחים בחשבון בחישובי המים של הרשת הציבורית. הם תלויים במי הגשמים שאותם הם אוגרים בבורות, וברכישת מים מקבלנים פרטיים והובלתם במכליות. בדרום הגדה המערבית, כ-42 קהילות צורכות פחות משישים ליטר לנפש ליום, וקהילות רועים בצפון בקעת הירדן צורכות כ-20 ליטר לנפש ליום בלבד. התעריף לרכישת מים מקבלנים פרטיים נע בין 40-25 ש"ח למ"ק, בהתאם למרחק של מקור המים מהכפר. תשלום זה גבוה עד פי שלושה מהתעריף הגבוה למים לצריכה ביתית שנדרשים לשלם ישראלים. בקהילות הפלסטיניות שנאלצות לרכוש מים במכליות, עומדת ההוצאה החודשית הממוצעת לצריכת מים בחודשי הקיץ על 2,000-1,250 ש"ח לחודש למשפחה – עד כמחצית מכלל הוצאתן החודשית. הקליקו כאן לנתונים  מלאים מרשות המים הפלסטינית, נכונים לסוף 2011
• פלסטינים ברצועת עזה: הצריכה הממוצעת הינה 90-70 ליטר לנפש ליום, אך איכות המים ירודה ביותר. 90% מהמים הנשאבים ברצועת עזה אינם ראויים לשתייה לפי תקני ארגון הבריאות העולמי. למידע מלא ומעודכן בנושא הקליקו כאן.

3. הגורמים לפערים באספקת המים לפלסטינים בגדה לעומת ישראלים הינם:

• כמות המים המסופקת לכלל הגדה המערבית: נכון לשנת 2011, התבסס משק המים של הגדה המערבית על 87 מלמ"ק שנשאבו ממקורות פלסטיניים רשמיים, ו-53 מלמ"ק שמכרה חברת מקורות לרשות. מתוך כלל המים ברשת הציבורית, כ-51 מלמ"ק שימשו לצרכי חקלאות. לטענת רשות המים הישראלית (2009), נשאבים בנוסף כ-10 מלמ"ק בקידוחים פיראטיים, אולם אלה לא משמשים בהכרח לשתייה – אלא גם לחקלאות. על פי הנתון של רשות המים הפלסטינית ישנם מעל 2.3 מיליון פלסטינים בגדה המערבית. מכאן, שכמות המים המסופקת (לא כולל הקידוחים הפיראטיים) יכלה במצב אופטימאלי להוביל לצריכה עירונית וביתית של כ-100 ליטר לנפש ליום. אולם, כאן נכנס הגורם השני הפוגע בצריכה המים: הפחת.
• פחת: ברשת המים הציבורית בגדה ישנו פחת עצום – כ-30%, ובחלק המקומות אף הרבה יותר מכך. קיימת גם תופעה נרחבת של גניבת מים. שיקום התשתיות נחוץ גם בשטחי הרשות, אולם הוא אינו אפשרי ללא עבודה משמעותית גם בשטחי C, שם כל פעולה דורשת אישור ישראלי בוועדת המים המשותפת שניתן במשורה. גם פרוייקטים שאושרו בועדה עלולים להתעכב ואף להיעצר בשל הגבלות שמטיל המנהל האזרחי.
• רשת המים הפלסטינית בגדה מנוהלת באמצעות עשרות רשויות מים מקומיות, שאינן מנוהלות על ידי גורם אחד מתאם. היעדר האפשרות לפתח רשת מים בשליטה ארצית, תוך הקמת מאגרים שידאגו לצרכי כלל התושבים, קשורה קשר הדוק לאישור הדרוש מישראל לצורך כל פעילות בשטח C.