ד"ר ג'וליה צ'ייטין, מרצה בחוג לעבודה סוציאלית, מכללת ספיר
אתמול, ה-19.11.2012, הייתי צריכה לנסוע לבדיקה רפואית באופקים ואחר כך לרופא שיניים בבאר שבע. יצאתי מהבית בסביבות השעה 9:00 בבוקר. יחד איתי היו בעלי והבן שלי שחי בארה"ב ועכשיו מבקר בארץ.
בדרך בחזרה מבאר שבע, בערך בשעה 10:30, כשעברנו ליד מושב פטיש, שמענו אזעקת "צבע אדום". עצרנו את המכונית, נשכבנו על האדמה וכיסינו עם הידיים את הראש. שמענו פיצוץ, לא כל כך קרוב אלינו. אחר כך נכנסנו לאוטו והמשכנו לנסוע. הגענו חזרה לאורים בתוך כמה דקות. באורים אין מיגון בבתים. יש מקלטים אבל אין ממ"דים. אולי רק לכמה משפחות שעשו שיפוצים בזמן האחרון.
אחרי שחזרנו לקיבוץ הלכתי עם הבן שלי למכולת בקיבוץ כדי לקנות כמה דברים. בדרך למכולת הייתה אזעקה. היינו ליד הנהלת החשבונות של הקיבוץ. נכנסנו לאחד המשרדים סגרנו את הדלת. ראיתי שיש חלון פתוח, אבל היו פיצוצים ממש חזקים ומאוד קרובים, אז לא העזתי לקום ולסגור את החלון. התכופפנו ליד השולחן. כשהיה שקט של כמה דקות יצאנו.
ואז עוד פעם הייתה אזעקה. היינו מול חדר האוכל ורצנו לתוכו. גם חדר האוכל לא ממוגן. אנשים שהיו שם אמרו לנו לעמוד בחדר המדרגות. עמדנו בחדר המדרגות. שמענו המון פיצוצים מאוד קרובים. הכול רעד וממש הרגשתי את ההדף של הפיצוצים. כשהיה שקט סוף סוף, יצאנו מחדר האוכל והגענו למכולת. קנינו מה שהיינו צריכים וחזרנו הביתה. קיבלנו מסרונים שאמרו לא להסתובב במדרכות של הקיבוץ. במשך היום היו עוד הרבה אזעקות ופיצוצים. ב-12 בלילה עוד פעם נפילות. אין אצלנו בבית ממ"ד. לפי ההנחיות שקיבלנו, אנחנו נכנסים לחדר פנימי בבית וסוגרים את הדלתות של החדרים. אחותי ואחיינית שלי, שחיות בארה"ב, נמצאות כאן עכשיו. אמרתי להן שבשום פנים ואופן לא יגיעו אלינו במצב כזה, אז הן נשארו בירושלים. אמרנו להן שנבוא בעצמנו לבקר אותן בירושלים, כי במילא במכללת "ספיר" שבה אני מלמדת אין לימודים. הבוקר, בעלי הסיע אותי ואת הבן שלי לבאר שבע כדי לקחת משם אוטובוס לירושלים. בכניסה לבאר שבע ראינו את האוטובוס שנפגע זמן קצר קודם לכן מרקטה. הנהג הספיק לעצור ולהוריד את האנשים. הוא נפצע קל. ראינו את האמבולנסים עדיין שם.
נסענו מסביב כדי לעקוף את המקום שבו היה האוטובוס וירדנו בתחנה המרכזית. הייתה עוד אזעקה. הכול שם בבנייה, אז נכנסנו לאיזה כוך שנמצא בשיפוצים. נגמרה האזעקה. התחלתי להתעצבן כי האוטובוס שהיה אמור לצאת לא הגיע. במקומו הגיע אוטובוס מאסף שלא רציתי לעלות עליו, כי הוא נוסע בכל הסביבה וזה פחד מוות. זה ממש מסוכן. הייתה שם התקהלות גדולה, מאות אנשים במקום שכמעט לא ממוגן. במקרה הטוב יש דקה כדי להגיע למקום בטוח. אנשים עומדים שם וזה פשוט הפקר. חוסר אונים מוחלט. בסוף, אחרי שעה בערך, הגיע אוטובוס ונסענו לירושלים. עכשיו, לפני שעה בערך הייתה אזעקה גם בירושלים. זה הרגיש כאילו עוקבים אחריי...
אני חברה ב"קול אחר", התארגנות אזרחית, לא פוליטית, של תושבים משדרות ועוטף עזה ושל תושבים מרצועת עזה שקוראים למעשה יצירתי ושונה שיביא למציאת פתרון אמיתי לטווח ארוך ויוציא את אזרחי האזור ממעגל הסכסוך. הדעות הפוליטיות שלי לא השתנו, אבל המצב באמת בלתי אפשרי
ד"ר ג'וליה צ'ייטין, בת 60, תושבת קיבוץ אורים בחבל אשכול, נשואה ואם לשלושה, היא מרצה בחוג לעבודה סוציאלית במכללת "ספיר". את עדותה גבתה מרים לידור ב-20.11.2012 באמצעות הטלפון