בשנים האחרונות, ובפרט מאז 7 באוקטובר 2023, חלה עליה חדה במספר מעשי האלימות של מתנחלים נגד פלסטינים ובחומרתם. הדיווחים המוצגים בבלוג זה אינם משקפים את כל אירועי אלימות המתנחלים בגדה אלא את רק את אלה שעלה בידי בצלם לתעד ולתחקר.
ביום שישי, 12.4.24, במסגרת החיפושים אחר הנער בנימין אחימאיר ממאחז "מלאכי השלום" שנהרג בידי פלסטיני וגופתו נמצאה למחרת, התאספו מאות מתנחלים בסביבות 7:00 על כביש אלון (458), במרחק של כשני קילומטרים מצפון-מזרח לכפר אל-מור'ייר וכשישה קילומטרים מצפון מזרח לכפר חי'רבת אבו פלאח. בחיפושים השתתפו גם חיילים ושוטרי מג"ב ב-7-10 ג'יפים ושני מסוקים צבאיים ובאוויר חגו גם ארבעה רחפנים.
בסביבות 12:00 נכנסו עשרות מתנחלים מלווים באנשי כוחות ישראליים לכפר אל-מור'ייר ותקפו בתים ותושבים. במהלך התקיפה נהרג צעיר שהגן על בית מירי מתנחלים.
בסביבות 16:30, התקדמו מאות מתנחלים לדרך המובילה מאל-מור'ייר לכפר ח'ירבת אבו פלאח ותקפו באבנים את מכוניתו של דאמן שומאן (44). המתנחלים ניפצו את שמשות המכונית ואז ריססו על שומאן תרסיס פלפל ואז גררו אותו החוצה מהאוטו והכו אותו באלות ובצינורות ופצעו אותו בראש, ברגל שמאל, בכתף ובגב ונטשו אותו שם. שומאן הפצוע הצליח להתקדם ברגל עד שהגיע לתושבים שלקחו אותו לאמבולנס והוא פונה לבית חולים.
לאחר מכן התקדמו המתנחלים לתוך הכפר ח'ירבת אבו פלאח, שם יצאו תושבים להגן על בתיהם והתפתחו עימותים שכללו יידוי אבנים ודחיפות הדדיות. חמישה מתושבי הכפר נפצעו מפגיעת האבנים.
תמונה
חלק מהמכוניות שחנו ליד הכביש והוצתו בידי מתנחלים בעת נסיגתם ממקום התקיפה. צילום: איאד חדאד, בצלם
לאחר כחצי שעה הגיעו למקום חיילים בשלושה ג'יפים צבאיים ורק אז נסוגו המתנחלים, כשהם מציתים בדרכם שלושה אוהלים ששימשו לצרכים חקלאיים ו-11 מכוניות ומנפצים את שמשותיהן של שתי מכוניות נוספות. החיילים פתחו מייד עם הגיעם בירי רימוני גז מדמיע, אש חיה וכדורי גומי מצופים מתכת לעבר התושבים, שיידו לעברם אבנים. העימותים בין התושבים לחיילים נמשכו עד השעה 19:30 ובמהלכם נפצע חמזה אבו מורה (22) ב"כדור גומי" ברגלו.
בסביבות 19:30 עזבו החיילים אולם כשעה לאחר מכן, בסביבות 20:30, הגיעו לכביש שבין אל-מור'ייר לח'ירבת אבו פלאח חיילים במדים בשלוש מכוניות עם לוחיות פלסטינית ותקפו נוסעים של שתי מכוניות פלסטיניות. במכונית הראשונה תקפו החיילים את שלושת הנוסעים, החרימו את הטלפונים שלהם, ניפצו את שמשות המכונית ואז כשנסעו מהמקום ונתקלו במכונית השנייה ותקפו גם את נוסעיה, שאחד מהם איבד את הכרתו ופונה בידי נוסעי מכונית אחרת לטיפול בבית חולים ברמאללה לאחר שהכוחות עזבו את המקום.
תחקירן בצלם איאד חדאד גבה עדויות משניים מהמותקפים ב-24.4.24:
דאמן שומאן, בן 44 ואב לחמישה, תושב ח'ירבת אבו פלאח, סיפר בעדותו:
ביום שישי, 12.4.24, בשעה 16:30, נסעתי לכפר השכן אל-מור'ייר כדי לעזור לתושבים להדוף את המתנחלים שתקפו בתים ואנשים כבר משעות הבוקר.
תמונה
דאמן שומאן באמבולנס ובבית החולים לאחר תקיפתו. התמונות באדיבות העד
כשהגעתי לצומת אל-משאד היו לפני כמה כלי-רכב פלסטיניים וראיתי אותם מסתובבים כדי לנסוע בחזרה. כששאלתי מה קורה אמרו לי שהמתנחלים קרובים ואנשים ומסוכן. מרוב פחד, חלק מהאנשים נטשו את המכוניות שלהם וברחו ברגל להר הסמוך או לכיוון הכפר. הדרך הייתה חסומה במכוניות נטושות ונוצר פקק ולא יכולתי לנסוע משם.
פתאום האוטו שלי הוקף בבערך עשרים מתנחלים, כשאני בתוכו. הם היו רעולי פנים – כיסו את הפנים שלהם בחולצות – והם החזיקו אלות, צינורות, גרזינים וכלים חדים אחרים. אני לא יודע אם היה להם גם נשק חם.
הם התחילו לתקוף את האוטו שלי באבנים והרסו אותו מעל הראש שלי. הסתתרתי מתחת ללוח השעונים כשאבנים גדולות נפלו לתוך האוטו וחלק מהן פגעו בי.
אחרי שהם הרסו את האוטו הם עברו לתקוף אותי ישירות. הרגשתי שדופקים על הגוף שלי עם אבנים וכלים חדים, שאחד מהם ננעץ לי ברגל שמאלית, שבלטה כשהסתתרתי מתחת ללוח השעונים.
אחר כך הבנתי לפי החתך שזו היתה כנראה מכת גרזן. קיבלתי גם מכה חזקה מאוד בראש, שגרמה לי לסחרחורת. אני לא בטוח כמה זמן המכות נמשכו. צרחתי וקראתי לעזרה אבל לשווא.
כשהם עזבו אותי בסוף קרסתי שם, לא הייתי מסוגל לזוז או לצאת מהאוטו. שמעתי מבחוץ צרחות ועימותים בין המתנחלים לתושבים מהכפר.
כעבור חמש דקות חזרו המתנחלים, ושניים מהם משכו אותי וריססו גז פלפל בפנים שלי. זה שרף כל-כך, אני לא יכול אפילו לתאר עד כמה. צרחתי ונאנקתי והתחננתי. התחלתי להגיד להם "יש לי אזרחות אמריקאית, אזרחות אמריקאית", למרות שזה לא נכון, אבל קיוויתי שאולי זה יגרום להם לעזוב אותי. אבל זה לא עזר.
הם משכו אותי החוצה מהאוטו ואז אחד מהם זרק עליי אבן גדולה והם התחילו לבעוט בי בזמן שגוננתי על הראש שלי בידיים וצרחתי "אמריקן סיטיזן! אמריקן סיטיזן!". כעבור כמה דקות אחד מהם אמר לי אחד בעברית, שאני מבין קצת: "יאללה, לך הביתה!". אמרתי לו: "לא יכול. אני צריך אמבולנס. תעזרו לי". אבל הם עזבו אותי והלכו.
אני לא יודע מאיפה גייסתי כוחות אבל הצלחתי ללכת משם. קצת הלכתי ונפלתי, ואז זחלתי קצת ואז שוב קמתי והלכתי, כשאני כל הזמן צועק לעזרה. התקדמתי ככה מרחק של בערך 150 מטרים ואז הבחינו בי כמה בחורים ולקחו אותי למרכז הרפואי בכפר שלנו, שם נתנו לי עזרה ראשונה והבירו אותי למרכז הרפואי "מוג'מע פלסטין" ברמאללה.
עשו לי בדיקות וצילומי רנטגן. לא היו שברים אבל היו לי חתכים עמוקים וארוכים. היו לי פצעים בראש וברגל ופצעים קטנים יותר, בכתף ימין ובגף, וכל מיני חבורות.
טיפלו בי ושחררו אותי להמשך טיפול בבית. עברו עשרה ימים ואני עדיין סובל מכאבים והפצעים עוד לא הגלידו לגמרי. אני עובד ביריחו, בתחום התברואה בבתי הספר, ועוד לא חזרתי לעבודה שלי.
למחרת התקיפה הלכתי לאסוף את האוטו שלי, וגילתי שהוא גם הוצת. חלק מהמושב האחורי נמס והיו סימני בעירה.
עימאד שומאן, בן 34 ואב לילדה, תושב ח'ירבת אבו פלאח, סיפר בעדותו:
בסביבות 21:30, נסעתי במכונית שלי לבקר בני דודים שלי בחווה שלהם בצד המערבי של הכפר. כשהגעתי, החניתי את האוטו ויצאתי ואז נזכרתי ששכחתי בו את הטלפון אז הסתובבתי לחזור. ברגע שהסתובבתי נורתה לעברי אש. בהתחלה ירייה אחת, ואז צרור יריות.
תמונה
עימאד שומאן בית החולים לאחר תקיפתו. התמונה באדיבות העד
ברחתי בין השדות לכיוון הוואדי, ועזבתי את האוטו עם המפתח בפנים וגם סכום של 5,150 שקלים שלקוח שילם לי תמורת עבודות נגרות, הטלפון שלי וארנק שלי ובתוכו כל המסמכים שלי: הדרכון הפלסטיני, כרטיסי אשראי, תעודת זהות ורישיון הרכב.
בהתחלה חשבתי שאלה מתנחלים. רצתי עד שהתרחקתי בערך קילומטר וחצי. אף אחד לא רדף אחריי. התחבאתי בשדות 20-15 דקות וכשהרגשתי שבטוח לצאת הלכתי לאורך הכביש כדי לחזור לאוטו שלי. עברתי בדרך ליד אחד מבתי הכפר. כל הזמן שמעתי מעליי רחפן, אבל לא ראיתי אותו בגלל החושך. המשכתי ללכת ואז עבר לידי במכונית שלו הבעלים של הבית שעברתי, ד"ר עארף נזאל, שהיה בדרך הביתה מהעבודה.
הוא אמר שייקח אותי לאוטו. נכנסתי והספקנו רק לנסוע כמה עשרות מטרים ואז פתאום חסמו אותנו שלושה טנדרים אזרחיים גדולים עם לוחיות פלסטיניות ויצאו מהם עשרים גברים במדי צבא, חמושים ורעולי פנים. הם נראו כמו כוח מיוחד. הם תקפו אותנו בזמן שישבנו בתוך המכונית.
בהתחלה הם ניפצו את שמשות האוטו. אחד מהם הרים אבן גדולה מאוד, יותר גדולה מפומלית, וניפץ בה את השמשה האחורית. אחר כך הם ניפצו את החלונות האחרים האוטו עם קתות האקדחים והרובים שלהם.
הם ניסו למשוך את עארף החוצה מהמושב שלו ליד ההגה, דרך החלון, אבל לא הצליחו כי הוא שוקל יותר ממאה קילו. אותי הם כן משכו החוצה דרך החלון וגררו אותי על האדמה אל מאחורי האוטו ושם התחילו לבעוט בי בפראיות בכל חלקי הגוף, גם במפשעה, על האשכים.
בזמן שהם הכו אותי שמתי לב לתג הזיהוי על החולצות שלהם, שהיה עליו כיתוב בעברית וסמל של מגן דוד. אחד מהם היכה אותי עם קת האקדח בראש ובפנים, כמו שמכים בפטיש, חבטות רצופות וחזקות מאוד - "טראח! טראח! טראח!". עד שהרגשתי שהעולם מסתובב. אני לא יודע מה קרה אחר כך. התעוררתי באמבולנס, בדרך לבית החולים, ליד תחנת אל-הודא שבכניסה הצפונית לאל-בירה.
הביאו אותי למרכז הרפואי "מוג'מע פלסטין" ברמאללה ושם עשו לי בדיקות וצילומי רנטגן. התברר שיש לי פריקת כתף. היו לי גם המון חתכים גדולים וקטנים בראש ובפנים ועין שמאל שלי הייתה מאוד אדומה. נשארתי בבית החולים עד השעה 6:00 בבוקר והשתחררתי על אחריותי, למרות שהרופאים רצו לאשפז אותי להשגחה. אני העדפתי להמשיך את הטיפול בבית.
בחורים מהכפר אמרו לי שהם ראו מרחוק את התקיפה ורצו לגשת ולעזור לנו, אבל אנשי הכוח ירו לעברם ואילצו אותם לחזור לאחור. הם חיכו עד שהכוח עזב, אחרי 15 דקות ואז התקרבו ומצאו אותי ליד טראסה חקלאית סמוכה. ד"ר עארף גם הוא נפגע והיו לו חבורות ופצעים, אבל פחות חמורים משלי.
כשחזרתי לאוטו שלי החפצים, הכסף והמסמכים שהשארתי בו לא היו שם. קרובי משפחה וחברים עשו חיפוש באזור ומצאו את מפתחות האוטו, הטלפון והמסמכים זרוקים בשדות הסמוכים. הכסף נגנב. אני חושד שאנשי הכוח הם אלה שגנבו אותו, אבל אין לי איך להוכיח את זה.
עכשיו אני בבית, לא מסוגל לעבוד. אני נגר והפגיעה בכתף משביתה אותי. אני לא יודע כמה זמן אהיה מובטל. הרופאים אמרו שייקח כמה חודשים עד שהכתף הפגועה תחלים לגמרי.
