ביום ראשון, 7.6.20, בסביבות השעה 15:30, הסבו בני משפחת רשדאן בחצר ביתם, הניצב בצדו הצפוני של הכפר עינבוס. הם שמעו צעקות, ואבי המשפחה, ג'אד אל-כרים (59), עלה על גג הבית וראה עשרה מתנחלים, רעולי פנים ומלווים בשני חיילים, מיידים אבנים לעבר בתי הכפר. המתנחלים עמדו על ראש גבעה המצויה כ-200 מטרים מביתו.
רשדאן צעק על המתנחלים ודרש כי יסתלקו, אך הם התקרבו והחלו ליידות אבנים על ביתו ועל בית שכן הנמצא בבנייה. בינתיים עלו לגג גם שאר בני המשפחה, אך כשהתקרבו המתנחלים ביקש מהם רשדאן לחזור פנימה ולהתרחק מהחלונות.
בעדות שמסר לתחקירנית בצלם, סלמא א-דבעי, סיפר רשדאן:
הבן שלי, מוחמד, ביקר אותנו עם אשתו ובתו התינוקת. ביקשתי ממנו למצוא להן מקום בטוח בבית, רחוק מהחלונות, כי חששתי לנכדה שלי. המתנחלים יידו עלינו אבנים ושני החיילים עמדו שם בזרועות שלובות והסתכלו על זה בשלווה. התרגזתי כל-כך! קיללתי את החיילים בערבית ובעברית. אחד מהם לעג לי אך סימן למתנחלים להתרחק והם חזרו לכיוון ההתנחלות יצהר, שנמצאת מרחק של קילומטר וחצי או שניים מאיתנו.
אחרי שהמתנחלים הסתלקו, הבן שלי, אחמד, סיפר לי שהוא התקשר למועצת הכפר כדי לדווח על מה שקרה, והם אמרו שהם לא יכולים לעשות כלום מאז שהתיאום הביטחוני הופסק. אפילו אם היה עדיין תיאום - מה זה עוזר כשהחיילים עצמם מלווים את המתנחלים התוקפים ועומדים שם בחיבוק ידיים? אנחנו יכולים לסמוך רק על אלוהים, אף אחד אחר לא יעזור לנו.