מוחמד רבאח, בן 26
אני גר בכפר אל-וולג'ה, שנמצא כעשרה קילומטרים מירושלים ועובד כפועל בניין בקרית מנחם שבתוך העיר. הכפר נמצא בערך עשר דקות הליכה מקניון מלחה שבדרום העיר. אני ויתר הפועלים מהאזור יורדים ברגל לאזור קניון מלחה. משם אנחנו מטפסים על הר שעליו יש חורשה עד שאנחנו מגיעים לקריית מנחם, שנמצאת במרחק של כשלושה קילומטרים. אני יוצא לעבודה רק פעם בשבוע בגלל שקשה להגיע לשם.
הדרך מקניון מלחה לקריית מנחם מסוכנת. שוטרי משמר הגבול אורבים לפועלים פלסטינים בין השדות ומאחורי העצים בהר שבין הקניון לקריית מנחם [ליד גבעת משואה]. השוטרים תופסים את הפועלים, מחרימים את תעודות הזהות שלהם, מעכבים אותם למספר שעות, מכים אותם ואז מחזירים אותם חזרה. לפעמים השוטרים מעלים את הפועלים לג'יפים ולוקחים אותם לשדות באזור, מכים אותם ומשאירים אותם שם. הפועלים צריכים לחזור הביתה בכוחות עצמם. בהרבה מקרים, השוטרים לא מחזירים את תעודות הזהות ומורים לפועלים ללכת למחסום אל-וולג'ה, שנמצא במרחק כשבעה קילומטרים משם. כשהפועלים ניגשים למחסום, החיילים שנמצאים שם מעכבים אותם שוב מספר שעות לפני שהם מחזירים להם את התעודות.
את הסבל הזה אנחנו עוברים באופן קבוע, לכן אני, אישית, חושש לצאת לעבודה למרות מצבי הכלכלי הקשה. אבי עובד כמורה בבית ספר ושכרו נמוך מאד. יש לי שלוש אחיות שלומדות באוניברסיטה וארבעה אחים קטנים שלומדים בבית ספר. אני הבן הגדול ולא המשכתי בלימודים אקדמיים כדי לעזור לאחיותיי.
ביום שישי, 20.6.03, בסביבות השעה 4:00, יצאתי מביתי בכפר אל-וולג'ה יחד עם פועל נוסף בשם ר'אזי מוחמד[ אל-קבו]. הלכנו לכיוון קניון מלחה ואז הלכנו בין השדות והגענו לקריית מנחם. בשעה הזו לא היו מארבים של משמר הגבול בדרך והצלחנו להגיע לעבודה. אנחנו עובדים בריצוף ובהתקנת תשתית וצינורות מים למסעדה.
ר'אזי ואני עבדנו עד 14:00 ואז התחלנו את דרכנו חזרה הביתה. הגענו להר והתחלנו לרדת. הגענו לגן ציבורי ואז ראינו שני שוטרים של משמר הגבול עומדים במרחק של כעשרים מטרים מאיתנו. לא ראיתי ג'יפ באזור. שני השוטרים כיוונו אלינו את הרובים שלהם והורו לנו לחשוף את הבטן, החזה והגב. חשפנו את החלק העליון של הגוף ואז אחד השוטרים התקרב אלינו וערך חיפוש עליי ועל ר'אזי. אחרי החיפוש השוטרים לקחו את תעודות הזהות שלנו.
ידעתי שאלה שוטרי משמר הגבול כי הם לבשו מדים צבאיים בצבע ירוק כהה ובמילא, שוטרי משמר הגבול אורבים לפועלים כל הזמן בשדות. אני זוכר איך הם נראו. השוטר שערך עלינו חיפוש היה בעל גוון עור שחום ובגובה 1.70 מטרים. הוא נראה כבן עשרים ולא דיבר עברית טובה. מאוחר יותר, הוא אמר לנו שהוא רוסי. השוטר השני שכיוון את הרובה שלו אלינו רוב הזמן ולא היכה אותנו נראה כבן 22
. גובהו היה בערך 1.80 מטרים וגוון עורו בהיר. שמעתי את השוטר הראשון קורא לו בשם מוחמד. מתוך השיחות שהתנהלו בינינו, הבחנתי שהוא מבין ערבית.
אחרי שהשוטר הראשון ערך עלינו חיפוש, הוא אמר לנו בעברית שהחברים שלו מתו בפיגוע שביצעו פלסטינים בדולפינריום בתל אביב. הוא אמר שמגיע לפלסטינים ולערבים יחס רע ושהם צריכים למות כי הם גורמים לישראלים לסבל. אמרתי לשוטר שאני עובד בתוך ישראל כדי לעזור לבני המשפחה שלי ואין לי שום קשר לפעולות נגד ישראלים. אמרתי שיש לי כרטיס מגנטי ושאני עובד עם אישור עבודה ושאם הייתי פעיל פוליטית, לא הייתי מקבל לא כרטיס מגנטי ולא אישור עבודה בתוך ישראל. השוטר צעק עליי וקילל אותי. הוא היכה אותי בקת הרובה על הלחי והלסת. כתוצאה מהמכות, הלחי שלי התנפחה. השוטר המשיך להכות אותי עם הרובה שלו על החזה והגב.
כשהשוטר התחיל להכות אותי אמרתי לו שאני סובל מבעיות בגב והמכות יחמירו את המצב. כמובן שהתחרטתי שאמרתי לו את זה, כי הוא היכה אותי על הגב במשך כעשר דקות עד שהשתטחתי על הארץ ולא יכולתי לזוז. צעקתי מכאב ואז השוטר עזב אותי וניגש לר'אזי, שעמד במרחק של כחמישה מטרים. השוטר השני עמד וכיוון את הרובה שלו אל ר'אזי. השוטר שהיכה אותי היכה גם את ר'אזי עד שהוא השתטח על הארץ כשהוא צועק מכאב.
אחר כך, השוטר התקרב אליי, תפס את היד שלי ועיקם אותה לאחור. נשכבתי על הצד. היד שלי כאבה נורא והרגשתי שהיא עומדת להישבר. צעקתי בקול רם. הוא היכה אותי ברובה שלו ובעט בי בחזה ובגב במשך כחמש דקות. אחר כך, הוא חזר לר'אזי והיכה אותו. הוא המשיך להכות אותנו במשך כשעה. אחרי שעה, הוא הורה לנו לכרוע על הברכיים ולהושיט ידיים קדימה. הוא הניח שתי אבנים כבדות, אחת על הידיים שלי ואחת על של ר'אזי במשך כעשר דקות. זה הכאיב לי נורא והרגשתי שהזרוע שלי עומדת לצאת ממקומה. אחר כך, השוטר הורה לנו לעשות 40 כפיפות בטן. כשהיינו מתעייפים ומפסיקים, הוא היה דורש מאתנו לעשות עוד 40 או 50 כפיפות.
שעתיים אחרי שהם תפסו אותנו, השוטר הורה לנו לנקות את המקום מאשפה. אספנו עלי עצים, סיגריות ופחיות קולה ריקות במקום במשך כחצי שעה. אחר כך, הוא החזיר לנו את תעודות הזהות והורה לנו לעזוב את האזור במהירות.
לקחנו את התעודות והתרחקנו מהאזור. בסביבות 17:30, הגעתי לאל-וולג'ה. נשארתי מרותק למיטה מספר ימים ולא יכולתי לקום או לזוז. מאז אותו יום, לא יצאתי לעבודה.
מוחמד ח'דר מחמוד רבאח, בן 26, רווק, הוא פועל בניין תושב אל-וולג'ה שבמחוז בית-לחם. את עדותו גבתה סוהא זייד, בבית העד, ב-29.6.03